שכחו אותי בגוגל
שני קומוניקטים יצאו ממשרד יורו תל אביב על הביקור של סגנית נשיא גוגל, מריסה מאייר, בישראל. השני הגיע עם שורת הנושא “מאריסה מאייר, סגנית נשיא Google מגיעה לישראל – ידיעה מתוקנת!”
הנה ההבדל* בין ההודעות. בראשונה נכתב כך:
אחד מתחומי האחריות של מאייר הוא פיתוח מוצרים, לשם כך יסייר הצוות גם במרכזי המחקר והפיתוח של Google בחיפה ובתל אביב ויבחן את הפרויקטים שמפתח הצוות בראשות יואל מארק בחיפה והצוות בראשות יוסי מטיאס בתל אביב.
ובשנייה נכתב כך:
מאייר וקבוצת מנהלי המוצר יקיימו מפגשים עם המהנדסים ומנהלי המוצר במרכזי המחקר והפיתוח של Google בחיפה ובתל אביב בראשותם של ד”ר יואל מארק ופרופ’ יוסי מטיאס, עימם הם נמצאים בקשרי עבודה קרובים. בנוסף, תקבל מאייר סקירה על השוק בישראל ממאיר ברנד, מנכ”ל Google ישראל.
קריאה בין השורות מגלה מה קרה כאן: מישהו קיבל על הראש כי שכח את מאיר ברנד. האיש הוא, אחרי הכל, מנכ”ל גוגל ישראל, אז איך ייתכן שמאייר תיפגש עם שני מנהלי מרכזי הפיתוח אבל לא איתו? רגע, יכול להיות שגם בגוגל חושבים שברנד הוא מנכ”ל בתואר, אבל בפועל הוא בסך הכל מנהל מחלקת השיווק, מקביל למנהלי הפיתוח וקצת פחות מעניין מהם כשבכיר בגוגל מגיע לבקר?
מנכ”ל גוגל ישראל, מאיר ברנד. צילום: עידו קינן, cc-by-sa
* עוד הבדל, קטן ולא משמעותי: את המשפט “את הביקור יחתמו מפגשים עם נשיא המדינה, מר שמעון פרס” החליף המשפט “במהלך הביקור תיפגש מאייר עם נשיא המדינה, מר שמעון פרס, השומר על מערכת יחסים חמה עם חברת Google ומייסדיה”.
גוגל כיף: התקשורת לא אשמה
“הארץ” מפרסם עוד כתבת “גוגל ישראל לא רוצים להוציא יותר מדי כסף על פרסום במוספי הדרושים, אז הם מארגנים לעצמם כתבת תדמית בחינם כדי למשוך עוד עובדים”. בין השאר נכתב שם:
במהלך ביקור של כמה שעות במרכז הפיתוח בחיפה, כורסת העיסוי הנוחה להדהים, היתה מיותמת. גם מסך הענק של הפלייסטיישן. מדי פעם לקח עובד אחד את הסגוויי לסיבוב התרעננות במסדרונות, אבל לא יותר. “כשעושים כתבות על גוגל”, אומר ברלב [ניר ברלב, מנהל מוצר במרכז הפיתוח של גוגל בתל אביב], “תמיד מדגישים את המשחקים ואת התנאים, כאילו זה מה שעושים כאן כל היום. אבל זה ממש לא נכון. ההנאה המרכזית שלנו היא העבודה”.
מעניין למה העיתונאים מדגישים את המשחקים והתנאים. לא יכול להיות שזה כי זה מה שגוגל ישראל מנסה למכור להם באינספור כתבות “גוגל ישראל לא רוצים להוציא יותר מדי וכו'”, שבהן אף פעם לא עונים על שאלות מהותיות בנוגע לעבודת מרכזי הפיתוח. לא, מה פתאום. זה העיתונאים אשמים. אף אחד הרי לא סידר להם באירוע ההשקה של מרכז הפיתוח בתל אביב מיצג שווא של עובדי ישראל מנמנמים על סגוויי בעודם משחקים בפלייסטיישן.
אבל מה אני יודע? אני לא הייתי שם. יובל דרור כן היה שם, והוא מעיד:
ראינו שני עובדים משחקים בפלייסטיישן ואחד ישב על כורסת מסאז’ ועצם את עיניו יען היה תלמיד חכם הקורא בגמרא. זה חרטא בריבוע (שהרי ברור שבשעה 9 בבוקר העובדים מגיעים ומיד פוצחים במשחק ספונטני ובמסאז’ ארוך). לי נראה שהעובדים נורא השתדלו לעמוד בדרישות האתוס (כפי שמציינת בצדק מעיין ב”גלובס”) ונתנו הצגה לעיתונאים שצילמו אותם כאילו היו קופים בגן חיות. אני חשבתי שזה מזויף ובלתי אמין; חלום אמריקאי דמיקולו.
קח מאמר, אז מה אם הוא ממוחזר
הבוקר נשלח ממשרד היחצנות דורן תקשורת אימייל עם מאמר של עינת שמעוני, סמנכ”לית ואנליסטית בכירה ב-STKI, על החלפתם של הדפדפנים בממשקי קצה חלופיים. כחצי יום מאוחר יותר עלה המאמר ב-ynet. יום לפני כן הוא פורסם בדה מרקר.
לא מעט פעמים קורה שיחצנים שולחים הודעה לעיתונות אחרי שהמידע שבה כבר פורסם בלעדית בכלי תקשורת כלשהו. יש עורכים שיבחרו לפרסם בכל זאת כי המידע חשוב, יש שיחליטו להחרים את ההודעה כדי לשמור על מאזן הכוחות. אבל לשלוח מאמר לפרסום יום אחרי שהמאמר פורסם כבר בכלי תקשורת אחר (ולא לספר שהמאמר כבר פורסם) זה צעד טקטי מאוד לא חכם ביחסי עיתונות-יחצנות.
המאמר בדה מרקר, אתמול
המאמר ב-ynet, היום
אני באינטרנטימ שלך, שולח לך כומוניקתימ בחרוזימימם
מוטי רוזינק, אבחן חבר שמעוניין בעילום שמו, מדבר כמו lolcats (“חתולולזים”?). ואותו חבר הוא גם חרוץ ומשועמם, אז קבלו את הלולרוזינקאטס:
צילום: slava, cc-by
צילום: lazy_lightning, cc-by
צילום: missty-lutz, cc-by
צילום: d-f-h, cc-by
צילום: till-westermayer, cc-by-sa
• עוד חתולולזים ב-I CAN HAS CHEEZBURGER
באתי אליך ביציאה מהלב, באופן אישי. רק שזה לא היה אישי. ובכלל לא באתי אליך
היחצן מוטי רוזינק הגיב לפוסט על ההודעה היחצנית שלו.
האמת היא שהתגובה של איציק אדרי עוררה אצלי סימפטיה לרוזינק, כי היא גרמה לי לראות אותו באור אחר, של יחצן יצירתי שמצליח לבדל את עצמו ולבלוט, דבר חשוב בבורסה התחרותית של תשומת הלב העיתונאית.
אבל מה שאני לא אוהב אצל יחצנים, ואצל אף אחד אחר, זה חוסר כנות. ומכתב שנחזה להיות אישי (“אוהב אותך , ות ‘כתבות שלך”) מאבד את האמינות שלו כשמתברר שהוא נשלח לכל העיתונאים בניסוח זהה. האם רוזינק אוהב את כל העיתונאים ברשימת התפוצה שלו ואת הכתבות שלהם? לא. והפספוס פה הוא שהוא יכול היה לשלוח את המכתב היצירתי הזה גם בלי הליקוק המיותר והשקרי הזה.
ואז אני קורא את התגובה של רוזינק וחוסר האמון שלי כלפיו מתגבר:
“כאילו במה חטאתי? בזה שבמקום להיות גועלי לייט איתך, בחרתי להגיד לך דוגרי – וגם אני עיתונאי מותק שיודע איך זה מרגיש אירועים כאלו – שאני דווקא מעריך אותך ואת פועלך (ואני לא משקר לך ולא משתחץ בזה, רק שתדע לך, יא שחצן אחד!). בזה שבמקום למכור לך את הסחורה שלי באיזושהי מתפרצת איכסה פיכסה כנהוג וכמקובל (כמו שפתחתי ואמרתי, כי אתה כנראה מסוג העיתונאים האלו שאילפו אותם ככה, שזה מה שמגיע להם, בעצם), באתי אליך ביציאה מהלב, באופן אישי, ואם תשים לב יא מיסטר אוונטה, בלי להגיד לך בשום שלב שהוא ש’תה חייב לי משהו או משהו.
ולמה חוסר האמון שלי מתגבר? כי המכתב שלו היה כל כך לא אישי ונשלח כנראה לכל כך הרבה עיתונאים, שהוא לא זוכר שאני בכלל לא הייתי אחד מנמעניו. שיט, כנראה שהוא לא מעריך אותי ואת פועלי.
שוחץ: מתנה מיחצן לעיתונאי
יחצנים לא אמורים לתת מתנות לעיתונאים, ועיתונאים לא אמורים להסכים לקבל מתנות כאלה. נהגתי לכנות את זה “שוחד”, והעירו לי, כנראה בצדק, שמדובר במילה קשה מדי – שוחד זו עבירה על החוק, והמתנות של היחצנים הן רק עבירה על כללי אתיקה בסיסיים וברורים מאליהם, כמו גם על כמה סעיפים בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ישירות או בעקיפין (בפרט סעיף 18: “לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק”).
אני לא מדבר על זוטות, כמו עט עם לוגו חברה או זר וכרטיס ברכה ליום ההולדת; ולא על מתנות שהלגיטימיות שלהן גבולית וראויה לדיון נפרד, כמו טיסה ואירוח בחו”ל במסגרת כנס או מסיבת עיתונאים, גם אם לפעמים אלו משמשות לצ’פר כתבים שלא קשורים לתחום הסיקור של אותה חברה, או גישה חינם לשירות שעולה כסף לצורך סקירתו, שמתארכת מעבר לפרק הזמן הנחוץ לסקירה. אני מדבר על מתנות יקרות, בוטות וחסרות הצדקה, שהעובדה שהעיתונאי קיבל אותן אמורה לגרום לגירודים עזים בבלוטת האתיקה, ולהכתמה של הכתבות שהעיתונאי כותב על אותה חברה.
בסדר, אז לא “שוחד”. נקרא לזה “שוחץ”, ונגיד שזה קיצור של “שובר מתנה יחצני” או משהו. אז הנה קטגוריה שתתמלא אט-אט בדוגמאות לשוחצים שכאלה, ות”ד 404 פתוח להלשנות שלכם בנושא.
חולה עליך, אולי תכתוב על הלקוח שלי?
היום בפינתנו האהובה אלוהים-אדירים-אני-לא-מאמין-מה-יחצנים-מוכנים-לעשות-בשביל-להכניס-אייטם-על-הלקוח-שלהם ע”ש גלי חיימוביץ’, הנה קומוניקט על אתר “מקושרים” שנשלח למספר כתבים מהיחצן מוטי רוזינק מ”רוזינק ושות’ תקשורת שיווקית”. אני מפרסם פה את הגירסה שנשלחה לכתבים הזכרים, יש גם גירסה דומה בשינויים קלים לכתבות.
הלו [שם הכתב], מניינים? משלומך?
וברשותך תן לי בבקשה להגיד לך משהו
שעומד לי כאן על הלב מרוב שאני מתלהב
שסופסוף יש לי משהו בשבילך.
ונגיד את זה ככה:
מי אוהב אותך יותר ממני ?
מי יעשה הכול שתהיה מרוצה ?
ולמי כאן שלחתי אייטם שאקליסטי ?
ולמי אתה עוד מחכה ?
אוהב אותך , ות ‘כתבות שלך ,
מוטי רוזינק
נ .ב
אה , כן , עוד משהו . תפוס: תנק’ יו ורי מאץ’ ושבוע נפלא ממץ’ ממץ’
בזק בינלאומי: פילנתרופיה
דוברת בזק בינלאומי, אורטל זוהר-וולף, הגיבה לפוסט על ההודעה לעיתונות שלה. אני רוצה להתייחס לפסקה אחת מהתגובה, זו שעוסקת בעצם העניין, השירות שסירבתי לפרסם:
אינני מבינה מה חרה לך במוקד שכל כולו שירות לציבור ? העובדה שהמוקד משרת את כלל לקוחות האינטרנט בישראל ? אולי העובדה שהמוקד ניתן במספר חינם? או שמא העובדה שהמוקד עונה לצורך אמיתי של הגולשים?
“כל כולו שירות לציבור” – לכן כל מי שמתקשר מגיע לשירות הלקוחות של החברה, ונחשף לשם המותג “בזק בינלאומי”? זה מה שנקרא פרסומת, רק שבמקום לשדר אותה בטלוויזיה, אתם משדרים אותה למי שמתקשר. ואת המהלך הפרסומי הזה אתם מנסים למנף לפרסום חינם בתקשורת. לפעמים זה אפילו עובד לכם.
“משרת את כלל לקוחות האינטרנט בישראל” – ומה, תכוונו את הפרסום ללקוחות שלכם? ברור שקהל היעד של הקמפיין הזה הוא הלקוחות של הספקים המתחרים.
“המוקד ניתן במספר חינם” – פרסום עולה כסף. רוב האנשים שישמעו שבזק בינלאומי פתחה קו ייעוץ לאינטרנט בטוח לא יתקשרו, וכמה עשרות, מאות או אלפי (יה רייט) השיחות שכן יגיעו למספר 1-800, שאתם מחזיקים ממילא, עדיין זולות יותר מקמפיין פרסומי סטנדרטי.
“המוקד עונה לצורך אמיתי של הגולשים” – אז למה הוא פתוח רק יום אחד בשנה?
ואגב, המוקד שלכם תפוס כרגע. כדאי שתטפלו בבעיות של כלל הלקוחות המשלמים שלכם לפני שאתם מתפנים למפעלותיכם הפילנתרופיים.
“אינטרנטים”: מי אם לא רני רהב
רני רהב, היום בכנס דה מרקר, כפי שצוטט בדה מרקר:
אנחנו הראשונים שערוכים לאינטרנט, ובמשרד החדש שלנו השקענו מאות אלפים רק כדי להיות עוד יותר ערוכים לאינטרנט
אה. עכשיו ברור כמה עלה המסך החדש שהוא קנה.
ועוד רהב בכנס היום:
צריך לומר לכל האינטרנטים שיפסיקו עם הטוקבקים ושישלחו אותם לפסיכולוג.
“אינטרנטים” זה כל המסכים שיש לו על השולחן, כל אחד מכוון על אינטרנט אחר: אחד על האינטרנט של ynet, אחד על זה של nrg, אחד של גלובס, אחד של דה מרקר ואחד של אאוטלוק.
ואם אתם חושבים שאני מגזים כשאני חושב שרהב חושב שכל מסך זה “אינטרנט”, הנה ציטוט שלו בגלובס, גם מהכנס היום:
אין לי במשרד מחלקה מיוחדת לאינטרנט וגם לא תהיה. […] בכל חדר יש שולחן מהמם, עם מסך אינטרנט אחד, מסך אינטרנט שתיים, וטלוויזיה.
קודם כל, הוא סותר דיווחים קודמים לגבי מספר המסכים שיש לו במשרד (אלא אם יש לו שני חדרים וחצי). אבל מה שיותר חשוב, עכשיו זה ברור: הוא הוציא את כל הכסף על השולחן המהמם!
(לונג ג’ון ואדר שלו סייעו בהכנת פוסט זה)
דורה וחברים מגלים ונהנים
שלום, קוראים של עידוק!
כל אחת חוותה פעם את החווייה הלא נעימה של דלקת בדרכי השתן. מקבלים את זה, נורא כואב, נורא לא נעים, הורס כמה דייטים, לוקחים תרופות, עובר. נחים כמה שבועות, פתאום חוזר. נורא כואב, נורא לא נעים, לוקחים תרופות, עובר. וכו’ וכו’ וחוזר חלילה. ממש מציק. לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, סתם. המוח שלי מבולגן כזה, מעלה זכרונות באופן אקראי.
אז בכל מקרה, גלי חיימוביץ’.
גלי חיימוביץ’ היא יחצנית של חברה בשם קומסקיור, שמשווקת את האנטיווירוס בעל השם המבדר “NOD32”. הסיבה שאני זוכרת איך קוראים לה היא שאני מנהלת איתה מערכת יחסים אינטרנטית לוהטת כבר מספר חודשים. זה התחיל מכ-13 קומוניקטים ביום כשהאנטיווירוס ההומוריסטי הגיע לארץ, רובם בפונט בגודל 24 ועם הרבה בדיחות פלוצים, בסגנון אמנם לאנטיווירוס שלנו קוראים נוד אבל הוא לא מסריח חה חה!!1. כשזה נמשך כמה שבועות, וכבר נמאס לי מבדיחות פלוצים בתיבת הדואר של העבודה, שלחתי לה מייל: “היי, אנא ממך, קיבלנו מספיק קומוניקטים על המוצר הזה”. היא החזירה לי מייל תמוה קצת, אבל מנומס – משהו כמו “תודה על הנתונים”.
אחרי הפסקה של כמה ימים, מתקפת הקומוניקטים חזרה. מה עדיף, אנטיווירוס מסריח או מחשב מקולקל??? פחחחח. נאנחתי ושלחתי לגלי חיימוביץ’ מייל: “היי, לא הסכמנו שאת לא שולחת לנו יותר הודעות על המוצר בעל השם הקומי?” התשובה הגיעה במהרה: “תודה על הנתונים”. בהצתה מאוחרת היסטרית (אני איטית – תשאלו את עידוק) קלטתי שהמייל הקודם נשלח על ידי בוט. כן – הגברת, שתפקידה לדבר עם עיתונאים, מספיק מקצועית כדי להשתמש בסקריפט שייתן לעיתונאים תשובה אוטומטית ויזרוק את המיילים שלהם.
מכיוון שלקחתי את זה באופן אישי קמעה (בוט!!! היא שיסתה בי בוט!!!), שלחתי מייל לאנשים שמאחורי האנטיווירוס הליצני בארה”ב, כדי להודיע להם שהזכיינים הישראליים שלהם יוצרים המון אנטגוניזם אצל עיתונאים, ובאותה הזדמנות שלחנו מייל לספקית הדואר של קומסקיור כדי לציין שמשתמשים בחשבון שלהם כדי להפיץ ספאם. לאחר יום, ראו זה פלא, מייל מגלי חיימוביץ’: “היי דורה, את צודקת. […] לאחר התקשורת האחרונה שלך לא נשלחו יותר הודעות”. לא התנצלות, גם לא בדיוק הבטחה, אבל לפחות סוג של הכרה ב… משהו, וזה נשמע כאילו זה אולי נכתב על ידי גלי חיימוביץ’ עצמה. הייתי מרוצה יחסית.
זה כי אני איטית, כאמור. שבוע לאחר מכן, קומוניקט. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. שמעתם על האנטיווירוס נוד 32? כן קוראים לו נוד חה חה טרה לה לה.
עידוק עֵדי – נכנעתי. הותשתי. אני מרימה ידיים. לנצח יהיו לי בדיחות פלוצים באינבוקס על הבוקר. אוהבת אני את גלי חיימוביץ’. לפחות היא לא הורסת דייטים.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
