הצנזורית הצבאית הראשית: “יש בלוגים שזכו למדד אמינות מאוד גבוה, ועליהם אנחנו יושבים”

הצנזורית הצבאית הראשית, תא”ל סימה וואקנין-גיל, התראיינה אצלי ל-ynet מחשבים לקראת השתתפותה בכנס “רשתות ודמוקרטיה” ביום ראשון. טעימה:

וואקנין-גיל: “רביב דרוקר כתב את דעתו על הצנזורה. זה היה בבלוג שלו ורביב הגיש לי [לאישור לפני הפרסום]. הוא עיתונאי, זה מאוד הגיוני שאם הוא מגיש דברים שהוא משדר בטלוויזיה אז הוא יגיש גם דברים מהבלוג. יש בלוגים שזכו למדד אמינות מאוד גבוה, ועליהם אנחנו יושבים. כשזה אנשים שהם לא מהמילייה התקשורתי, שזה קלאסי שנעבוד איתם, אז אני עושה את זה בתיאום. אם אני רואה דברים בעייתיים אני מעירה לו”.

גם חשבונות פייסבוק?
“פייסבוק בכלל לא”.

טוויטר?
“לא. אנחנו לא שם. נהיה שם רק לכלי תקשורת [שמפעילים נוכחות ברשת חברתית, ע”ק]”.

אבל בלוגרים כותבים פוסטים ומקדמים אותם בפייסבוק.
“אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שרוב הבלוגרים לא יכתבו דברים שיעברו את הרף של ודאות קרובה [לפגיעה בבטחון המדינה, המבחן שלפיו הצנזורה פוסלת ידיעה לפרסום, ע”ק]. ניקח לדוגמה מישהו כמו יוסי מלמן מ’הארץ’, שזוכה למדד אמינות מאוד גבוה, עד כדי כך שאלג’זירה ואלערביה מביאים אותו לעתים כפרשן. נניח שהוא היה כותב בלוג, זה בלוג שהייתי מתקשרת למלמן ואומרת שהצנזורה יושבת עליו. אחרי פעם-פעמיים, אם הייתי רואה שיש דברים שלא מוגשים לנו לצנזורה לפני הפרסום, הייתי פונה ומבקשת שיגישו לנו. איש אקדמיה הוא לא אחד שאני אעשה לו את זה, אבל אם איזה איש אקדמיה זכה לרמה מסויימת של אמינות תקשורתית, אני אצור איתו קשר”.

ומה לגבי גולש מן השורה, שאינו עיתונאי אבל מפרסם מידע באינטרנט שיכול להגיע לאנשים רבים?
וואקנין-גיל מציגה לי דף מעוצב עם רשימת נושאים שמחולק למערכות תקשורת ואומרת: “אם אתה כותב על אחד מהנושאים האלה, אתה חייב להגיש לצנזורה”.

כאשר תוצפי בפניות של עשרות או מאות בלוגרים ואלפי אנשים ברשתות החברתיות, את תצטרכי לקבוע סדר עדיפויות שונה לגמרי, או שתגיעי למצב שלא תעני לאנשים כי אין לך כוח אדם, או שאנשים יפסיקו לפנות כי הם יבינו שהם לא מקבלים תשובות.
“יכול מאוד להיות, לא יודעת להגיד לך. זה אחד הפחדים הכי גדולים של החבר’ה שעושים את העבודה המקדימה על האתר [שהצנזורה מתעתדת לפתוח, ע”ק]. באיזשהו מקום, אל תשכח שזה אתר גלוי לכולם. עניתי לאחד, הסברתי לו את הלוגיקה של עבודה מול הצנזורה, אתה לא צריך לשאול אותי את אותה שאלה, אתה תראה את התשובה באתר. יהיו שם שאלות לתשובות. אני מעריכה שאולי תהיה הצפה בשלב ראשון ואחרי זה תהיה רגיעה. אבל בגדול יהיה שם את זה [רשימת הנושאים, ע”ק], יהיה את הסכם ההבנות. כל עיתון רשמי וכלי תקשורת רשמי מסודר. מי לא מסודר? בלוגרים. בצ’טים ופורומים הצנזורה לא רוצה להתערב, עם כל הכבוד. אלא אם כן, לדוגמה, אם יש פורום שבו כותבים אנשי 8200, שם אני אהיה. אבל אם יש פורום שכותבים בו סתם אזרחים מהשורה, גם אם יכתבו את הדברים הכי בעייתיים, ‘אני יודע שישראל עומדת לתקוף באיראן’, אז מה? מי כתב את זה, מי אמר את זה, מי אומר שזה נכון? אם יש בלוג של יודע דבר, נניח שזה עיתונאי מקושר שכותב גם בלוג, על הבלוג שלו אני אשב. אם ערוץ 2 בפייסבוק, אני שם. בפייסבוק שלך אני לא אהיה. בסוף נמצא את האיזון”.

לכתבה המלאה >>

מספר פריט: 3741684

למעלה מ-2000 מסמכים צבאיים שכנו על הלפטופ של עיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. השב”כ, שקיבל מבלאו את המסמכים, ביקש באופן חריג להשמיד גם את המחשב, ועשה זאת בהסכמתו ובנוכחותו. הלפטופ של ענת קם, שהדליפה את המסמכים לבלאו, ניצל: אחרי שהמשטרה החרימה ושכפלה אותו במסגרת החקירה, הוא הושב לקם וליווה אותה במעצר הבית הארוך. המדבקות המשטרתיות משוות לו מראה של מזוודה אחרי חופשה בחו”ל, הכי רחוק שאפשר מנווה תרצה.

_____________________
התפרסם במקור בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.

איך מטפלת הצנזורה הישראלית בבלוגרים?

הצנזורית הצבאית הראשית, אל”מ סימה וקנין-גיל, סיפרה אתמול (ג’) ביום עיון בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל על הטיפול של הצנזורה בבלוגים. יאיר טרצ’יצקי דיווח ב”העין השביעית”:

אל”מ וקנין-גיל סיפרה כיצד הגוף שבראשו היא עומדת מתמודד עם הצפת המידע. “במידה מסוימת האינטרנט הוא איום עלינו, כי אנחנו צריכים לטפל בהרבה יותר דברים, ופוטנציאל השליטה שלנו נמוך”, הודתה, “אבל אם 30 אלף צנזורים בסין לא מצליחים לשלוט באינטרנט אז בטח ששלושים צנזורים בישראל לא יצליחו. אין לי רצון או יכולת להיכנס לאינטרנט ולשלוט בבליל המידע שזורם שם”.

הצנזורית גם חשפה טפח מהשיקולים שמנחים אותה בבחירת כלי התקשורת שעליהם היא מפקחת: “אותנו מעניין האם הצד השני חושב שבפרסום מסוים יש אמינות. לא דין 20 בלוגרים שמדברים מתוך ידע אישי כדין כתבה אחת של רון בן ישי או עמוס הראל. יש להם מדד אמינות מאוד גבוה מהסורים והחיזבאללה”.

למרות פוטנציאל השליטה הנמוך של הצנזורה על האינטרנט עליו הצהירה, חשפה הצנזורית הראשית כי הצנזורה מנטרת גם בלוגים, על פי “מדד האמון של הצד השני”: “יש אתר שמתגאה בזה שהוא לא מעביר דברים לצנזור, והוא הפך להיות אתנחתא קומית בשבילנו. מצד שני יש איש אקדמיה שנתפס בצד השני כמאוד אמין ומשפיע על מקבלי החלטות, אז הודענו לו שאנחנו מתחילים לעבור על הבלוג שלו. עד כה לא היו איתו בעיות”.

ומה עם בלוגרים מחו”ל? במסגרת כתבה מדצמבר 2010 על הבלוגר ריצ’רד סילברסטין, אמריקאי שחושף בבלוגו מידע אסור בפרסום בישראל, דיווחנו אורן פרסיקו ואני כי

בתשובה לפניית “העין השביעית” מסרה הצנזורה הצבאית כי היא אינה עוסקת בפרסומים של בלוגרים בחוץ-לארץ. גם סילברסטיין עצמו אינו בא במגע עם מוסדות ישראליים. הוא אינו נוהג לבקש תגובות או להתייחס לאיסורים או צווים ישראליים.

את חוסר העניין של הצנזורה הישראלית בסילברסטיין אפשר להסביר ברצון שלא להאדיר את שמו או לא להתמודד משפטית עם אזרח זר הפועל בארץ זרה, אולם ייתכן גם כי הסיבה היא שהמידע שמספק סילברסטיין משחק גם הוא תפקיד במרחב שבו האינפורמציה מתחרה במיסאינפורמציה ובדיסאינפורמציה.

צו איסור פרסום על סנטר

ינון מלכי תוהה לפשר הפקסול המשונה על הסנטר בתמונה בראשית של ynet. מישהו יודע?

[עדכון] תודה למגיבים אלעד ר. ואילן18 שפתרו את התעלומה: הפקסול נועד להסיר את סימן המים של “בחדרי חרדים”, כי קרדיט זה לחלשים.

[עוד עדכון] בגוף הכתבה בוויינט מופיעה התמונה המפוקסלת ומתחתיה קרדיט ל”בחדרי חרדים”.

השרת: פייסבוק נגד עירום אמנותי

“העליתם תמונה שמפירה את תנאי השימוש שלנו, והתמונה הזאת הוסרה”.

שולחת ההודעה היא פייסבוק, ההפרה היא פרסום תמונת עירום, הנמען הוא האקדמיה לאמנויות בניו יורק, והתמונה היא “סימון”, דיוקן של אישה עירומה מאת הצייר הפיגורטיבי האמריקאי סטיבן אסאל. התמונה נמחקה, והאקדמיה נענשה בשבוע של חסימת העלאת תמונות לדף הפייסבוק שלה.

“פייסבוק, אוצרת של תרבות”, קראה-לעגה כותרת של פוסט על התקרית בבלוג האקדמיה, שם נכתב: “כמוסד של השכלה גבוהה עם מסורת ארוכה של שימור ‘הערכים והכישורים המסורתיים’ של עולם האמנות, אנחנו, בית ספר לתואר שני של אמנות פיגורטיבית, מתקשים להרשות לפייסבוק להיות הפוסק הסופי – והאוצר המקוון – של האמנות שאנחנו חולקים עם העולם”.

בפייסבוק אמרו לניו יורק טיימס שהרשת החברתית אוסרת פרסום צילומי עירום, אולם יש לה מדיניות בלתי כתובה שמתירה פרסום ציורים ופסלים שמציגים עירום. דוברת של פייסבוק מסרה כי “אנו מברכים את האמן על התיאור המציאותי, שאם להיות כנים, הטעה את המבקרים שלנו” – לא מדובר במבקרי אמנות אלא שמבקרים ומסירים תמונות שמשתמשי פייסבוק סימנו כבעייתיות. אם הם ראו את הדיוקן הזה, דיו על נייר, וחשבו שמדובר בצילום עירום, כנראה שהם עובדים קשה מדי, או שבפייסבוק לא מספרים לנו שהמחיקה בוצעה למעשה על ידי אלגוריתם זיהוי עירום. זו לא היתה התמונה היחידה שנמחקה, והאקדמיה פצחה בקמפיין – היא העלתה מחדש תמונות שנמחקו, כשאת העירום מכסים טקסטים עיתונאיים שסיקרו את הפרשה.

אם עירום אמנותי מותר בציור ומותר בפיסול, מדוע הוא אסור בצילום? האם בפייסבוק חוששים שאישור עירום אמנותי הוא מזרון חלקלק שבתחתיתו מחכה העירום הלא-אמנותי והפורנוגרפיה? כשנגמור להפיל את כל המשטרים הדיקטטוריים הדכאניים, נצטרך לארגן דרך פייסבוק מחאה להפלת המשטר הדיקטטורי דכאני של פייסבוק.

_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס

“במחנה”: צילומי החיילים בפייסבוק שלנו עוברים אישור בטחון מידע

בשבוע שעבר כתבתי פה על מודעה של “במחנה”, שקוראת לחיילים לתייג את עצמם בתמונות בדף הפייסבוק של העיתון, לכאורה בניגוד להוראות הצבא. עורך העיתון, יוני שנפלד, מסביר את הצד שלו בידיעה ב”העין השביעית”.

תמונות חיילים בפייסבוק: כן ולא

האם מותר לפרסם בפייסבוק תמונות מהשירות הצבאי? לפי אגרת של חטיבת המבצעים, אסור. לפי “במחנה” – מותר ואף רצוי.

[עדכון 13.3.2011] ידיעה שלי בנושא ב”העין השביעית” >>

מן הארכיב:
מצגת הרשתות החברתיות של צה"ל
תו”ל להתמודדות עם התקשורת
הצנזורה והרשת
מדינת ישראל, ברוכה הבאה לאינטרנט

ענת קם: עונש כבד?

פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית

“הפרקליטות: נדרוש עונש כבד לענת קם”, נכתב בכותרת על שער “ישראל היום”. זו דרך מוזרה לדווח על החדשות, שהן לא דרישת הפרקליטות להחמיר בעונשה של ענת קם, שהדליפה יותר מ-2,000 מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי “הארץ” אורי בלאו, אלא עסקת הטיעון שחתמו איתה הרשויות ובמסגרתה נסוגו מהאישום בריגול. העיתונים האחרים לא מוצאים לנכון לדווח בשעריהם על החדשה הזו, אפילו לא בדרך המוזרה שעושה זאת “ישראל היום”.

מה מקורה של ההתעלמות מההתפתחות המרעישה בפרשה, שעת הותר פרסומה בשנה שעברה כבשה את הכותרות הראשיות בסערה? ובכן, נראה שהסיבה נעוצה באותן כותרות ראשיות ממש: אלו התעלמו אז מהאופי האמיתי של העבירה (העברת מסמכים לעיתונאי ישראלי, לא לארגון טרור או מדינת אויב) והודיעו על תפיסתה של מרגלת מסוכנת הנאשמת בריגול חמור. עסקת הטיעון שנחתמה כעת מציגה את העורכים, הכתבים והפרשנים של הטבלואידים באור מביך, כמי שהתנהלו בהתלהמות ובטיפשות. כעת כמה מהם מעדיפים לשתוק. גם זה משהו.

“המדינה, כך נראה, עלתה על עץ גבוה במיוחד בפרשת האישומים הפליליים נגד ענת קם. בהגשת כתב האישום נגדה, בהליכי המעצר ובאיפול הגורף שהוטל על השלבים הראשונים בהליך המשפטי נגדה היו גלומים זעם ותסכול עצומים מצד רשויות הביטחון והחוק במדינה. קם שימשה כליא-ברקים של כל הזעם הזה, מצד צה”ל, השב”כ והפרקליטות, ולכן שובצה מיד במשבצת אויבת העם”, כותב יובל יועז ב”גלובס”.

“הסדר הטיעון עימה, שהמו”מ לחתימתו נמשך חודשים ארוכים, מסמל ירידה מסוימת מהעץ. קם כבר איננה אויבת העם, היא כבר לא פעלה במטרה לפגוע בבטחון ישראל או לסייע לאויבי המדינה. […] קם אכן הפרה את החוק בכך שהוציאה מרשות הצבא, ובהמשך הדליפה לעיתונות, מסמכים צבאיים סודיים. אך נראה שבפרשה הזו החליטו המערכות הבטחונית והמשפטית לבוא חשבון לא רק עם קם, אלא עם העיתונות החוקרת כולה. העיתונות הרי חיה מהדלפות, ועיתונאים ופרשנים לענייני צבא חיים מהדלפות מהמערכת הבטחונית. היכן מסתיימת העבודה העיתונאית הלגיטימית והיכן מתחילה הפרת החוק?

“[…] הסדר הטיעון שנחתם עימה הוא אפוא השלב הראשון בדרך להחזרת הפרשה לפרופורציות הראויות. השלב הבא אמור לבוא בדמות התגמשות של התביעה גם בשאלת עונשה. אחרי הכל, לא מבצע להפלת המשטר הישראלי היה כאן, אלא חיילת אחת, חדורה ברעיונות הלקוחים מתחום חשיפת השחיתויות, שהדליפה חומרים רגישים לעיתונות. אם היו מעמידים לדין את כל המדליפים באשר הם, או אפילו רק את מי שמדליפים חומרים רגישים, שולחן הממשלה היה נותר מיותם”.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית

עוד ענת קם:
ענת קם וג'וליאן אסאנג': הרשת בלתי ניתנת לעצירה
עם זין כביר מגיעה אחריות אדירה
פרשת ענת קם | סימביוזה

#jan25 حكومة تخشى تويتر الصغير لا تستحق البقاء

“ממשלה שמפחדת מטוויטר לא ראויה להישאר בשלטון”, כתב @abo_mazen, פיזיקאי וחובב טכנולוגיה, בחשבון הטוויטר שלו. וממשלת מצרים מפחדת מטוויטר. “אנחנו יכולים לאשר שטוויטר נחסם במצרים בסביבות 8 בבוקר שעון פסיפי. הדבר משפיע הן על טוויטר.קום והן על אפליקציות”, דווח בחשבון יחסי הציבור הבינלאומיים של טוויטר, @twitterglobalpr, שלשום (ג’) בצהריים. ומיד אחר כך: “לגבי החסימה במצרים: אנחנו מאמינים ששיח פתוח של החלפת מידע ודעות תורם לחברות ועוזר לממשלות לתקשר טוב יותר עם אנשיהן”. הממשל המצרי כנראה לא רוצה לתקשר טוב יותר עם אנשיו, אבל אומת האינטרנט המצרית, וידידיה בעולם, מצאו דרכים להמשיך לעדכן ולהתארגן ולמחות בסטטוסים, צילומים, סרטונים ושידורים חיים. אפילו חוסני מובארק מזוייף כבר יש להם, שמסביר: “חסמתי את טוויטר ופייסבוק כדי שתוכלו להתרכז בעבודה שלכם, ולא להתרוצץ ברחובות ולצעוק”.

לכתבה המלאה באתר “העין השביעית” >>

פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס

באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.

למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.

מפרי עץ הדעת לא תאכל

בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.

כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.

התפוח המכני

אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.

לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.

פרי העץ המורעל

בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.

שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.

כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.

באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.

המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.

עצים מתים

האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.

פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.

אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.

ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.

אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.

אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?

_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011

← לדף הקודםלדף הבא →