מעיין כהן, מותג עיתונאי משל עצמה

העיתונאית מעיין כהן עזבה את כלי התקשורת בו היתה שכירה (דה-מרקר) כדי להמשיך לעשות את אותו הדבר באתר חדשות טכנולוגיה שהיא עצמה הקימה. כעת יעמוד למבחן המודל העסקי המקורי שמאחורי “140”. מנכ”ל נענע10, גיא אליאב, שמנהל עבורה את הצד המסחרי ומקדם את התכנים שלה באתרו, מסביר: “יותר קל לי למכור חסויות אצלה מאשר בערוץ המחשבים של נענע, כי זה ממותג”. “אני רואה את עצמי כעיתונאית לכל דבר, ומחויבת לסטנדרטים עיתונאיים רגילים, אם זה מבחינת גילוי נאות ואם זה מבחינת יחסים עם גופים מסוקרים”, אומרת כהן. “הייתי בפלטפורמה העיתונאית הכי טובה שיכולה להיות. אני חיפשתי משהו אחר: אני רציתי לקדם את מעיין, את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”. לכתבה המלאה באתר העין השביעית >>

כאן אפשר להגיב על הכתבה.

עיתונאית פורשת כנפיים. איור: יעל בוגן, העין השביעית, the7eye.org.il, cc-by-nc-sa

שלח ודרוקר מדברים על עיתונות, רייטינג, בלוגים וטוויטר (כתבה שלי בעין השביעית)

מפגש בלוגרים עם עפר שלח ורביב דרוקר, מגישי “המקור”, התקיים ביום ראשון בשבוע שעבר (2.8) במשרדי הערוץ בבית הורד ברמת גן. המפגש תוכנן מראש, ויצא שכמה שעות לפני כן פורסם כי ערוץ 10 ומשרדי האוצר והתקשורת הגיעו לסיכום שסיים את המשבר אשר איים על המשך פעילותו של הערוץ. אחד הנושאים הבולטים במפגש היה תחרות הטוויטר שהשניים ניהלו מול עינב גלילי וגורי אלפי, מגישי התוכנית “יחס חם” בגלי-צה”ל, והוא תועד על ידי כתבת ערוץ 10 נסלי ברדה כחלק מכתבה מגזינית על טוויטר. שלח ודרוקר הפסידו. סיכום המפגש בבלוג של נענע10.

במפגש התייחסו השניים למגוון נושאים עיתונאיים: היחס שבין בלוגר לעיתונאי וכתיבת בלוגרים על-ידי עיתונאים, שידור הסרט “שיטת השקשוקה” והיכולת של כלי תקשורת להתמודד מול איומים של בעלי הון, השינוי בתוכנית שמגישים השניים בערוץ 10 וההתמודדות מול לחצי הרייטינג ועוד כהנה וכהנה. לכתבה המלאה >>

כאן אפשר להגיב על הכתבה.

רביב דרוקר, עפר שלח והבלוגרים. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

עפר שלח ורביב דרוקר. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

נסלי ברדה. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

הבלוגרים באים. והם רוצים תשלום

פוסט אורח של עינת מירון

עידו קינן בא לברך ויצא מקלל. כשחשף שבלוגרים מקבלים תשלום עבור פוסטים, התחושה אצל העיתונאים המסורתיים היתה שהנה, אוטוטו התופעה תעלם מהעולם. כולם יוקיעו אותה. אנשי השיווק שעשו זאת עד היום יבינו כמה היא נוראית ובא לציון גואל. בפועל קרה בדיוק ההפך. העיתונאים הממוסדים אכן כעסו, אבל נדמה שבחודשים האחרונים הבלוגרים דרים לידם, כתף לצד כתף, מוזמנים באופן גלוי למסיבות עיתונאים ומעורבים בקמפיינים שיווקיים אפילו בלי שיתחמו אותם בקטגוריה נפרדת.

מספר בלוגרים ששמעו שאני מייצגת חברות שמעניינות אותם באופן אישי פנו אלי ישירות בזמן האחרון. ללא הקדמות מיותרות הם הניחו הצעה על השולחן: תני מוצר בחינם (הם ידעו בדיוק מה הם רוצים, עד רמת הדגם) ואנחנו נכתוב, נפרגן ונספר למה בחרנו דווקא בו. תקבלי יופי של חשיפה.

כשהראיתי את הפניות לאחד הלקוחות שלי, הוא התעצבן. “אם הם רוצים יחס מקצועי ורציני, שלא יתעסקו במסחרה”, אמר. הבלוגרים מצדם הסבירו שההבדל בינם ובין עיתונאי שסוקר את המוצר ומחזיר אותו הוא שהעיתונאי מקבל משכורת על עבודתו והם לא, ולכן לגיטימי מבחינתם לקבל את המוצר בחינם.

הנקודה הזו מעלה את השאלה אם נכון לשלם לבלוגרים בכסף מזומן או במוצרים, כי הבלוג הוא בעצם מקום העבודה שלהם, ולא האם לגיטימי בכלל שבלוגר ישמש כעיתונאי.

ככלל, למרות דעות שונות, אני לא רואה בעיה במקצועיות ובאמינות של בלוגרים בהשוואה לעיתונאים. לעתים דווקא הבלוגרים, שפתחו בלוג מתוך אהבה אמיתית לתחום, מכירים ומבינים אותו הרבה יותר מאשר עיתונאי שזו עבודתו. דווקא אני, שמכירה את כללי המשחק, נפלתי כשרכשתי מכשיר סלולרי מתקדם, שפורגן והומלץ ללא הפסקה בכל עיתון. אחרי שבועיים עם המכשיר התגלו התקלות. כששאלתי את העיתונאים שפרגנו לו למה עשו זאת, הם אמרו שעמדו לרשותם מספר ימים בלבד להשלמת הבדיקה, ולכן לא יכלו להתנסות בתקלות שימוש כמו אלו שאני נתקלתי בהן. דווקא מהסיבה הזו, בלוגרים שיודעים להביא לקוראים שלהם חדשות אמיתיות וערך מוסף, שמספקים, גם אם באיחור יחסי לכתבות אחרות בתקשורת, סיקור מעמיק וענייני שמבוסס על חוויית המשתמש שלהם, דווקא הם נותנים לקורא הממוצע שירות הרבה יותר חיוני.

את המצב האידילי הזה אני חייבת לסייג. בלוגר שהבלוג הוא התחביב שלו מספק לקוראים שלו התרשמות בלבד. הוא לא יכול להיחשב מבקר, אלא אם יש לו מלבד אהבה לתחום גם את הכישורים המקצועיים הנדרשים.

Takin' it to the BANK$Y, photo by guano, cc-by-sa

בחודש שעבר עוררה החבילה העוברת של נוקיה N97 מיני-סאגה. בלוגרים שהשתתפו במשחק קיבלו את המכשיר הסלולרי, לא לפני שחתמו על חוזה התקשרות לפיו במועד ההחזרה, אם תגלה חברת יורוקום שהמכשיר ניזוק, היא תהיה רשאית לדרוש את שווי הסכום לתיקון, לשיקולה. חברה בלוגרית התלוננה בפניי על כך. שאלתי אותה מדוע חתמה אם זה כל כך מכעיס אותה. תשובה לא קיבלתי, רק התייחסות כללית: “נתנו, זה מדליק, רציתי שיהיה לי”. אותה בלוגרית גם אמרה חד וברור שמבחינתה, היא חושבת שיורוקום צריכה לתת את המכשיר בחינם למי שהשתתף במשחק. “הם רצו שנעשה באזז, בזבזתי כמה שעות להעביר את כל הזיכרונות והתמונות למכשיר החדש, למה אחרי כל זה שלא אקבל אותו לתמיד ובחינם?”

באמת שאני לא יודעת מה חלק מהבלוגרים חושבים לעצמם. על פניו, נכון, אדם צריך לקבל תמורה עבור עבודתו, אבל האם השתתפות במשחק או הגעה למסיבת עיתונאים היא עבודתו של הבלוגר?

אם עד לפני חצי שנה, אזרחים מהשורה רק קראו על אירועים עמוסי סלבז, שמעו על מיזמים חדשים שעומדים לקרות בעיתונות המסורתית, התקנאו במינגלינג עם כוכבי הריאלטי, תהו מה טעמם של מעדני הקייטרינג וזממו על שקיות הגודיז שחולקו לאורחים הרצויים, הרי שהיום, אותם אזרחים שמחזיקים בלוג ברשת האינטרנט מרגישים סלבס בעצמם. הם חלק מהסיקור. השמות שלהם מופיעים באותן רשימות מוזמנים מצומצמות, והם מקבלים יחס של מלכים מאנשי השיווק שכל כך חפצים ביקרם.

ביצה ותרנגולת. ברגע שאותו בלוגר יפסיק לכתוב, הוא יפסיק לעניין את אנשי השיווק ולכן יפסיק להיות מוזמן לאותם אירועים נוצצים ולא יקבל הזמנה להשתתף במשחק רשת חדש. הוא יחזור לאלמוניות. ליום העבודה השגרתי שלו.

בלוגרים צריכים לזכור שהסיבה שהביאה אותם לתוך רשימות המוזמנים היתה מובילות כלשהי באינטרנט, עניין מצידה של קבוצת קוראים גדולה. המסחרה שחלקם נוקטים בה תרחיק אותם מאותן רשימות ותכניס במקומם בלוגרים אחרים, צנועים יותר, בעיקר כאלה שמבינים את כללי המשחק.

הדרך שבה בלוגרים יוכלו להתפרנס מהבלוג שלהם תהיה רק כשיתמקצעו. כרגע, החיזור של אנשי השיווק אחריהם הוא טרנדי, גימיקי אפילו. אבל צריך לזכור, בלוגר לא אמור לקשט כל אירוע. הוא לא מבין בכל נושא. הוא לא אמור לסקור כל מוצר שיוצא לשוק, בכל תחום. לא ייתכן שאותו בלוגר יכבד בנוכחותו פתיחה של מסעדה רגע אחרי שהיה נוכח באירוע טלוויזיוני כלשהו ורגע לפני קבלת גאדג’ט טכנולוגי חדיש.

מודל כמו זה שמנסה להנהיג אורנג’, אם יצליח, יועתק לאתרי נישה, ובלוגרים שירצו להישאר עצמאיים לכל דבר ועניין, אם יתמקצעו, יהפכו לאטרקטיביים עבור משרדי הפרסום, שלאט לאט יתחילו להקצות עבורם תקציבי פרסום ייעודיים, ממש כמו שהם מקצים תקציבים לאתרי נישה או מוספים פרסומיים. כשהבלוג יהיה מקצועי לכל דבר ועניין, גם חברות מסחריות ימצאו את הדרכים שלהן לפרגן לבלוגר כלכלית.

עינת מירון מנהלת את מירון תקשורת משווקת, משרד יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי-שיווקי המתמחה בעבודה עם חברות טכנולוגיה ו-IT

מן הארכיון: ארד אקיקוס על אתיקה בפרסום בניו מדיה

פוסט המלצות: בלוגים עבריים כיפיים על אינטרנט

הפוסט הזה לגמרי שלכם. טקבקו המלצות.

פשקוויל "אנטרנט מביא סרטן". צילום: יוחאי שרון

תגובה מהממת!!!!!

ראשי תפודים. צילום: JoeChavez, cc-by-nd

דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים. במיוחד אם אתה מסנן טוקבקים, כי הרי התחום הצר במנעד התגובות שאינו בנאלי, משעמם ומיותר יושב בדיוק משני צידי השנתות המראות מה על גבול הפסילה ומה יש לפסול מיד. אם לנסח את העניין באופן מתמטי, הרי שאם אתה זה שמסנן טוקבקים אתה מקבל פי שניים יותר הומור.

למשל, כשאנחנו מפרסמים אייטם על בחורה נאה מאוד, מורן אטיאס, ומפרסמים תמונות שלה בחזיה, לא כל הטוקבקיסטים הם שוביניסטים פרועים כמותנו, המעירים שהיא “כוסית”, או “סקסיתתתתת” – הנה, למשל, יש גולש אחד שמתעניין מאוד מה היא לובשת. “מהממות!!!!” הוא כותב לנו, מכתובת IP השייכת ל-AOL בארה”ב, “מישהו יודע של איזו חברה החזיות האלו?” ותוך קצת פחות משלוש דקות מפרסום הטוקבק יש מישהו שיענה לו, מכתובת אייפי אחרת השייכת לספקית נטוויז’ן, “תשובה: בוניטה דה מאס”. אני חלילה לא רומז שהחליפין האלו של שאלה ותשובה נשתלו על ידי בעלי אינטרס, הרי מסתובבים הרבה מומחי חזיות בערוץ הגברים של mako. אני רק אומר שזה זה מאוד יהודי לשאול וגם לענות.

ובכן, שמחתי לשוחח ביום ג’ עם מ’, המשמשת כיועצת תקשורת ל-yes. באותו יום כתב לנו חגי אלקיים על בארני סטינסון, הדמות שהופכת את “איך פגשתי את אימא שלך” לשווה צפיה (כי חמוקיה של רובין שרבטסקי פשוט לא מחזיקים ארבע עונות). התלבטנו אם לפרסם שהסדרה משודרת אצל יס מדי שבת, אבל החלטנו, כיוון שהאינטרנט היא מה שהיא, דבר הנכון במיוחד באתרי תוכן ישראליים, שאם נוסיף את המשפט הזה לכתבה המהללת סדרת טלוויזיה באופן כן, היא תיתפס כאיזה מין שיתוף פעולה על רקע מסחרי בינינו ובין מי שיש להם אינטרס. זה אולי שיקול פרנואידי נורא, אבל הוא נראה לי נכון, וכך גם הסברתי למ’, ששלחה לי מייל וגם התקשרה להציע לי שאציין שהסדרה משודרת ב-yes Stars Comedy בימי שבת.

מ’ לא אהבה את התשובה שלי, אבל הייתה מנומסת ונעימה, כך שבאותה הזדמנות ציינתי בפניה שדקות קודם פסלתי שני טוקבקים לכתבה הזאת, שניהם מאותה כתובת האייפי, 79.178.10.165, השייכת לספקית בזק בינלאומי. הראשונה, מאת “לילי אלדרין”, הייתה לאמור “הסדרה משודרת ביס כל יום, ורקים חדשים בשבת” (הטעות במקור); השניה, מאת “רובין שרבטצקי”, הייתה “תודה ליס על הסדרה הנפלאה הזאת!!!!!”. מ’ ציינה שהיא לא יודעת מי השאיר את התגובה ואם היה זה מי מאנשי יס. אני אמרתי לה שאני לא מאשים אף אחד, אבל אני מעוניין להציע לה הצעה: בואי וכתבי בטוקבק מתי ואיפה משודרת הסדרה, אמרתי, אבל חתמי בשם החברה שאת מייצגת. לא רק שנאשר טוקבק כזה, אלא גם נשמח מאוד לקבל כמותו: הוא מוסיף לגולש ידע שמסיבה משונה כלשהי נמנענו מלספק אותו. מ’ הודתה לי, ונדמה לי לפחות שהיא אמרה שתעשה כעצתי.

ובכן, אני באמת לא יודע אם שיחת הטלפון שלנו היא שמנעה ממני טוקבקי-המשך מטד מוסבי וממרשל אריקסן; מה שבטוח הוא שהיא לא זיכתה אותי בטוקבק משל yes. וזה חבל, ויותר מאשר זה חבל, זה מראה משהו, נדמה לי, על הדרך שבה חברות מסחריות, שלפי כל מיני פרסומים בזמן האחרון מפעילות טוקבקיסטים מטעם, חושבות על זירת הטוקבק. לפי ההגיון הזה, לפרסם תגובה בעילום שם זאת פעילות ששווה נתח בתקציב יחסי הציבור של החברה, אבל תגובה מטעם היא טיפשות: לזירה המלוכלכת של הטוקבקים לא כדאי להיכנס כשאתה לבוש במדים הרשמיים של החברה שלך. מי יודע, אולי אורבים שם טוקבקיסטים של המתחרים, שלא יהססו לזרוק בך בוץ כל עוד אתה עומד שם.

==========================

שתי הבהרות קטנות. ראשית, בחרתי במקרה שתי דוגמאות הנוגעות לשתי חברות – המקריות כאן היא שאלו היו פשוט שני המקרים האחרונים שנתקלתי בהם – אבל גם אני לא מכיר חברה גדולה שאין לה טוקבקיסטים מטעם, ויח”צנים כבר הודו בפני שהם סופרי הצללים מאחורי כל מיני תגובות המהללות את מוצריהם.

שנית, אני משוכנע שבעיית הטוקבקים השתולים היא בעיה זמנית. ככל שהמחוקק והשופט יעמיקו את אחיזתם בענייני התגובות – ועם המיאוס שגם בעלי האתרים הגדולים ודאי חשים למראה הסחי שהם נותנים לו ביב לעמוד בו – כל כיכר השוק תנדוד לה לעבר עולם התגובות המזוהות, אלו שעומד מאחוריהן פרופיל.

ראש תפוד. צילום: John Wesley Barker, cc-by-nc

בעולם הזה – שבו כבר יהיה פחות כדאי להמציא לעצמך אישיות ופרופיל בפייסבוק רק כדי להגיד שהמתחרה שלך הוא קקה בלבן – אני בטוח שדווקא נראה “זהויות קורפורטיביות”, שינהלו דיון אודות עצמן ברשת בערך באותו אופן שהיום יח”צנים שולחים תגובות לכתבות והודעות לעיתונות. חלק מזה קורה כבר עכשיו – למשל, עידוק מנהל בשם העין השביעית טוויטר שיש לו תחומי עניין, דיעות ואישיות (עידוקית במפגיע, למרבה הצער); למשל, מאמצי קידום התוכן של mako באים לידי ביטוי גם בפרופיל פייסבוק, שיש לו אופי ודעות גם על הכתבות שהוא מפרסם לגולשים, והוא גם מגיב לתגובות, כותב על קירות המשתמשים (או זהויות-פייסבוק) החברים שלו, וכולי. כשזה לא יהיה השוליים, אלא הרוב של פעילות היח”צ בעולם החדש, אני משוכנע שאנחנו נהיה עדים למשחק מעניין הרבה יותר של זהות ושל אזרחות-רשת – וגם שלבעלי חברות מסויימות תהיה סיבה שלמה אחת פחות להימנע מלהביט במראה בבוקר.

יהונתן זילבר כותב מדי פעם את הבלוג ציטוטסגורציטוט ועורך את makoגברים ואת makoדיגיטל. תקליטו החדש, “פליקס, הזחל האחורי”, ייצא בקרוב בהוצאת טף-לטף. זילבר כתב כאן בעבר על טוקבקים שתולים, וקיבל על זה הרבה טוקבקים

“[הסרטון של ניר צוק] יצר שיחות ותגובות גולשים רבות באתרים שונים ברשת”

אחרי הכתבה לפנות בוקר, הנה קומוניקט שהגיע עכשיו:

לאחר למעלה מ-100,00 צפיות ניתן להגיד שהסרטון בו נראה ניר צוק משתמש בצנצנת של קנור הוא סרטון ויראלי מוצלח מאוד שעורר באזז אינטרנטי

מצ”ב הלינק:

www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3218644

אודה להתייחסותכם,

רוני

_____

למעלה מ-100,000 צפיות לסרטון הוויראלי של ניר צוק ורטבי קנור!
השף שיתף פעולה כחלק מקמפיין השקת רטבי עוף חדשים

הצלחה יוצאת דופן נרשמה לסרטון הויראלי בו נצפה השף הידוע ניר צוק משתמש ברוטב מוכן של קנור. לאחר למעלה מ-100,000 צפיות ובאזז בתקשורת נחשף כי הסרטון הוא סרטון ויראלי של מותג “קנור”.

בימים אלה משיק המותג קמפיין רחב היקף, לתמיכה בסדרת הרטבים תחת הסיסמא “פשוט להוסיף עוף”. כמהלך מקדים, הפיצה החברה קמפיין ויראלי בלתי ממותג, שנועד להמחיש את איכותם של המוצרים ואת קלות השימוש בהם.
בסרטון, המדמה תכנית בישול, נראה השף ניר צוק מכין רוטב לעוף ובזמן “הפסקת פרסומות” מחליף את הרוטב שהכין, ברוטב מצנצנת של “קנור”. בתוך פחות משבוע מזמן שעלה לרשת, זכה הסרטון ללמעלה מ- 100 אלף ציפיות – המספר הגבוה ביותר של צפיות באתר FLIX לחודש מאי (!) ואף יצר שיחות ותגובות גולשים רבות באתרים שונים ברשת.

לצפייה בסרטון: www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3218644

סדרת הרטבים של קנור כוללת רוטב לבישול שום ודבש, רוטב לבישול גריל פיקנטי, רוטב לבישול שום ועשבי תיבול, רוטב שזיפים לעוף, רוטב לבישול צלי יין, רוטב לבישול פירות יבשים, רוטב לבישול סיני לעוף, רוטב לבישול טריאקי יפני, רוטב לבישול חמוץ מתוק והרוטב החדש – רוטב ברביקיו סויה ודבש. השימוש בהם פשוט וקל : פשוט ליצוק ישירות על העוף ולצלות בתנור.

לפרטים נוספים: רוני הרש, יפה אפרתי תקשורת

מבצע: תנו 150 שקל, קבלו פוסט שיווקי סמוי

בלוגרים למכירה. איור: יעל בוגן, העין השביעית, the7eye.org.il, רשיון cc-by-nc-sa

קראתם בבלוג האהוב עליכם פוסט משתפך על הסדרה Tru Blood? ביקורת חיובית על קרם הצערת הפנים ג’ניפיק? דיווח רכילות וסלבים ממתחם “yes in the city” של yes? מחמאות לאתר “יהיה בסדר” של בנק לאומי? הגיג על סרטון שבו נתפס השף ניר צוק מרמה עם רוטב עגבניות של קנור? כנראה שנחשפתם לפרסום סמוי, תוכן שיווקי שמקאן אריקסון הזמינה מהבלוגרים ושילמה עליו. ואפילו לא הרבה: 150 שקל ויש לכם פוסט שיווקי, 1000 לכמה פוסטים עם צילומים. ביקורת שלילית – אסורה. לכתבה שלי ב”העין השביעית” >>

כאן אפשר להגיב על הכתבה.

“עזוב אותך מנימוקים של אנשים בחליפות: לכתוב בלוג זה כיף גדול” (התראיינתי אצל אסף לבנון)

אסף לבנון, שמספק שירותי תוכן ברשת, מראיין בבלוג שלו “בלוגרים מובילים בבלוגוספירה הישראלית”, כהגדרתו. אחרי גיא חג’ג’ ובועז כהן הגיע תורי.

דין פוסט שנשלח בשבת

למרות שבעיות הלכתיות לא מטרידות אותי, הן מסקרנות אותי. לפני כמה ימים תהיתי איך מתמודדים קוראים דתיים עם תכנים שנכתבים ומתפרסמים בשבת או מועד. מצאתי עכשיו שאלה קרובה בשו”ת באתר כיפה: האם מותר להירשם לעדכונים באימייל של בלוג שמגיעים בשבת.

תשובת הרב יובל שרלו:

בשל העובדה שזה לא בלוג השולח דווקא בשבת, ובשל העובדה שאתה לא נהנה מזה בשבת עצמה, ובשל עוד עניינים – הדבר מותר.
אם כי נראה לי כי נכון יהיה שלא לקרוא את המסר הספציפי שנשלח בשבת. זו לא הלכה האוסרת את זה, אלא מנהג נכון.

לא צריך לתת קרדיט, זה היה באינטרנט

לפני כמה שנים התעצבנה דבורית שרגל על וואלה, שפרסמו במדור הברנז’ה שלהם שני אייטמים שנחשפו בבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, בלי לתת לה קרדיט. בראיון צ’ט עם רותם דנון (אז מוואלה), שערכה אחרי יציאתה מארון האנונימיות, ואשר פורסם גם אצלה וגם בוואלה, דנון הסביר לה שהוא לא נותן קרדיט לבלוגים, משום שבלוגים הם אתרים אישיים ולא מערכת עיתון, ולא מדובר בעובדות שנבדקו אלא בשמועות שהוא כוואלה צריך לאמת (אני יכול רק לנחש שעמדתו של דנון השתנתה בשלוש השנים שעברו מאז; באייטם שהעלה בוואלה הוא עוד כתב “פוסט” במרכאות).

משום מה, נושא הקרדיט לבלוגרים עלה עכשיו לדיון מחדש, בכתבה של דיאנה בחור-ניר בנענע10. שרגל מרואיינת שם, וגם יובל דרור ויאיר טרצ’יצקי ואני (עם דוגמה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת של התופעה, לא כי אין דוגמאות טובות אלא כי לא מצאתי אחת באותו רגע). לא תמצאו שם בלוגר שאינו ולא היה עיתונאי, וגם לא עיתונאי/עורך שמוכן להתייחס לסוגיה בשמו המלא.

← לדף הקודםלדף הבא →