יאיר לפיד מחרים את התקשורת ומדבר עם הציבור בפייסבוק כי “אני יודע איך השוק הזה עובד”
יאיר לפיד הופיע הערב באוניברסיטה העברית להרצאה שכותרתה “מתקשורת לפוליטיקה”. כאן אפשר לקרוא את הדיווח של “העין השביעית” מהאירוע. בין השאר נשאל שם על החרם שלו על התקשורת ועקיפתה באמצעות תקשורת ישירה בפייסבוק.
אתה היית עיתונאי הרבה שנים, וריאיינת הרבה פוליטיקאים ואישי ציבור, ואתה בוודאי מודע לחשיבות של שיתוף הפעולה שלהם עם כלי התקשורת. עכשיו כשאתה פוליטיקאי ואיש ציבור, למה בחרת באסטרטגיה תקשורתית של התעלמות עקבית מכלי התקשורת?
לפיד: “התשובה היא מפני שאני מבין בזה. תראה, אני לא בחרתי להתעלם מהתקשורת, ועוד מעט אני אתחיל לתת ראיונות. אבל אני צריך לשמור על מתח תקשורתי מעכשיו עד הבחירות. […] אני יודע איך השוק הזה עובד. אם אני יכול ליצור תהודה ורעש סביב מדיה חברתית לאיזו תקופה – אז אני אצור. כשאתה מרגיש שזה מתחיל לרדת, תיכנס לתקשורת המסורתית. זה פשוט אסטרטגיה תקשורתית. אתה יודע, יש לי משרד, ובמשרד יש כזה מין סטנד שעליו יש שלטים, ועל אחד מהם כתוב ‘אסטרטגיה תקשורתית’. ועושים סעיפים, וכל פעם עושים ‘וי’ על משהו אחר. אז אין שום אידיאולוגיה מאחורי זה, רק תכנון של איך האסטרטגיה התקשורתית עובדת”.
עם זאת, לטענתו, הוא לא חסם את התקשורת לחלוטין – הוא הופיע בעשרות כנסים ומפגשים שהיו פתוחים לתקשורת: “בכנסים האלה עניתי לאנשים על שאלות מאוד קשות, והעיתונות הישראלית היתה יכולה להגיע. היות שזה לא היה בתל-אביב, אז ברוב המקרים הם לא הגיעו. אבל היתה להם הזכות להיכנס”.
השוואת תנאי היהודים בתוניסיה לאלו של הפלסטינים בשטחים – שאתם תספרו לאמילי עמרוסי שזו ידיעה מפוברקת או אני?
יריב מוהר, יוסף למפל ומשה קוטנר אחראים על ידיעת ynet מפוברקת שמספרת: “אנטישמיות חריפה בתוניסיה / תוניסיה הודיעה שתנאי החיים של היהודים במדינה “יוצמדו” לתנאים שמקבלים הפלסטינים בשטחים”. שמישהו יספר לאמילי עמרוסי.
ילדה אריתראית דווחה כנעדרת, המשטרה התחננה בפני הגולשים להפסיק עם התגובות הגזעניות
בסמוך לעשר בבוקר פרסמה המשטרה סטטוס בפייסבוק על ילדה אריתראית בת 5, שנעדרת מאז שנראתה לאחרונה ב-23:00 בגינת משחקים ברחוב הר ציון בתל אביב.
הסטטוס זכה ל-300 שיתופים ולתגובות אמפתיות, אבל גם לכאלו של שנאה, גזענות וחוסר רגישות.
Avishay Vas: “תבדקו בחניונים…אולי סודני תקף אותה…”
Avishay Vas: “שיבדקו מי מ’השכנים’העלים אותה….”
מיכאל גבריאלי: “שיחפשו את האריתראית אצל הסודנים..”
Ilana Sarig Hughes: “לא יאומן. ילדה בת 5 נעדרת. האם ילדה בת 5 שהיתה נעדרת מקרית מלאכי היתה זוכה לתגובות כאלו כי גם שם יש אנסים? מי שמסוגל לכתוב ‘לא נורא, סודנית אחת פחות” (היא מאריתראה, חתיכת אדיוט) ו”מצוין. שגם לא תהיה תמונה” לנוכח העדרותה ודאגה לחייה של בת 5 לא ראוי לתואר אדם וודאי שלא להיות הורה”.
Erez Lustig: “היא פליטה / אולי החליטה לחזור לאריתראה? / כאן כבר לא נעים / הם נמאסו על התושבים / אולי צריך לבדוק בביקורת הגבולת / היא לארץ מהחלון נכנסה / ואולי מהשער הראשי / את דרכה החוצה מצאה”.
Noam Doron: “יותר טוב שלא ימצאו אותה”.
Eyal Okavi: “אולי תחזירו אותה ואת הורי הילדה לאריתריאה”.
Yoav Lewy: “מאות שיתופים בתוך 20 דקות, מוכיחים שהעם הזה אנושי ורחום, ושהגזענים שכותבים פה לא מייצגים אלא את עצמם ועוד כמה חלאות”.
Alla Sinelnikov: “מה לעזאזל ילדה בת חמש עשתה ב-11 בלילה לבד בגינה?!! מה נסגר עם האנשים האלה? יאללה , שימצאו אותה ויעיפו את כל משפחתה מפה קיבינימט !!!”
Yehonatan Tsirolnik: “ממש דמוקרטיה כאן. לא לעזור! שיעופו בחזרה לארגנטינה” [ארגנטינה?]
Yoav Shavit: “יאללה חלאס עם העוונטות האלו של היפי נפש למה מה קרה שהם יאנסו נערות יהודיות בנות ישראל ואחר כך יבכו כשתינוקת שלהם הולכת לאיבוד?? אולי במקרה אנסו להם את הילדה, לא כזה נורא, הרי בסופו של דבר הם הומואים או איזה חארטה אחרת שהם הביאו”.
והיה גם מי שהיו לו תלונה למשטרה עצמה. Eldad Herman: “בד”כ כשמישהו הולך לאיבוד נהוג לציין מבנה גוף, צבע עיניים, צבע שיער, אילו שפות הוא דובר וכיו”ב – בתקווה שזה ייקל את החיפושים. אבל למשטרת ישראל ביתנו הכל ברור… ילדים ממוצא אריתראי כולם אותו דבר”.
במשטרה התחננו: “גולשים יקרים, ילדה בת 5 נעלמה! אנא מכם, המנעו מהערות גזעניות ועזרו לנו למצוא את הילדה הקטנה. תודה”. מלבד הבקשה המנומסת, המשטרה לא חשבה למחוק את התגובות הגזעניות, לחסום את המגיבים, ואני מניח שהיא גם לא תחקור את העוברים לכאורה על חוק העונשין, האוסר “רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני”, והקובע כי “המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים”.
Avishay Vas השיב: “הלוואי שימצאו אותה כמה שיותר מהר ויקפלו אותה יחד עם ההורים לאריתראה שם הם בטוח מתמצאים במקום ולא יהיו בעיות! ותודה לך משטרת ישראל שאת חושבת שמדובר בגזענות ופה אתם מתבלבלים! הבעיה היא בגישה שלכם לעניין הזה במקום לטפל בו! לא זכור לי שכשניסתי לבקש ויזה לאר”הב ואמרו לי לא מישהו צעק גיזענות!!!! אז תפסיקו כבר להיות יפי נפש….”
סטטוס מציאת הילדה הנעדרת משך ברכות למשטרה מצד הגולשים, כמו גם ביקורת והסתה נגד מהגרים.
Isaac Varsano: “לא רוצים את המסתננים כאן !!! הם מהגרי עבודה אשר הורסים לנו את החיים בדרום תל אביב !!!!”
Galit Ganon: “אני לא מבינה למה בהזדמנות זו כשהחזירו את הילדה להוריה לא עצרו אותם על עבירה שביצעו והיא שהייה בלתי חוקית. הם אריתראים ונמצאים כאן בלי אישור עבודה, נכנסו בדרך לא חוקית. ברגע שמשטרת ישראל העלימה עין ולא עצרה את ההורים היא נתנה לגיטימציה לפשע שלהם שהורס לנו משפחות ולעוד עשרות כלפי מנגבים מרוצים בדרך!!”
Dana Rothschild: “ובכן מגיבים יקרים, אני מסכימה עם רובכם – צריך גם להחזיר את כל הרוסים לרוסייה, את כל המרוקאים למרוקו, את כל ניצולי השואה לאיפשזה-לא-יהיה-באירופה (כי האיחוד מאפשר זליגה של פולנים והונגרים ורומנים לברלין ולפריז וללונדון), ולהשאיר כאן רק את הפלסטינים, את הציונים-רוסים-מזרח אירופאים/התימנים של העליות הראשונות ואת היהודיים המשיחיים לנגזרותיהם השונות (מתנחלים, חסידי חבקוק, וכך הלאה)”.
Isaac Varsano: “דנה, רצוי שלא תעברי בדרום תל אביב בלילה… תאמיני לי שכמה דקות של הליכה ברחוב סלמה פינת שדרות הר ציון ישנו את דעתך לנצח וזאת בהנחה שחלילה, לא יקרה לך כלום…”
Dana Rothschild: “איזאק ורסאנו – גרתי בדרום תל אביב. ועבדתי ממש ליד שדרות הר ציון. והלכתי שם בלילה די הרבה. נחש מה? אני מעדיפה ללכת בלילה שם לבד מאשר מול גינה ציבורית (אך יהודית) בחופש הגדול, שבה בני נוער יהודים למשעי, בוגרי ונפלטי מערכת החינוך היהודית והכושלת, מוכיחים זה לזה גבריות של בני 15-16 מהי באמצעות דקירה על מבט ‘לא במקום’.”
הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!
זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים
יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.
בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.
היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.
אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.
“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.
אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.
ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”
איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.
האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.
אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.
אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.
ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”
מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.
ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.
“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.
“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.
האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”
ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס
דווחו על ההונאה של שאול מופז
שאול מופז, דף פייסבוק לא הייתי נותן לך לנהל
כך מתנהל אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הגדולה בישראל. באופוזיציה מהירים ומדוייקים יותר. טור שלי בוואלה >>
האתר של “קדימה” נעלם, כנראה מבושה על כניסת שאול מופז לממשלה שהוא נשבע לא להיכנס אליה
כך נראה אתר “קדימה” ב-10:25 הבוקר, אחרי העיסקה הלילית לביטול הבחירות המוקדמות וכניסת שאול מופז ומפלגתו לממשלת בנימין נתניהו. עודד פריד מ”גיא אופק תקשורת” פרסם את הצילומסך בקבוצת PRGuru, ושעה אחר כך האתר כבר לא היה באוויר. [עדכון 17:40] האתר חזר לאחר מספר שלבי טיהור. פרטים נוספים כאן [\עדכון]
צחי אפרתי מצא את הטיוטה המקורית של הסטטוס שבו מופז מבטיח לא להיכנס לממשלת נתניהו:
יואב אברמוביץ’ ליקט בדאים ספרותיים מפורסמים:
זוכרים שאמרתי לכם שתמהוני מסתובב בפייסבוק וטוען שהוא ראש הממשלה? הנה תזכורת.
אודטה נתקלת באישה שלא מוכנה לקבל “לא” ומציפה לה את דף הפייסבוק בפרסומת לחברת הקייטרינג שלה
חברה’ס, שמעו סיפור. אחת, לא חשוב מאיזה אתר, ביקשה מאודטה שוורץ לכתוב על העסק שלה, קייטרינג “שווה לכל נפש”. קיבלה שלילי כמו תחת של בטריה. אמה-מה, לא ראתה זאת בעין יפה, כמו שאומרים בצרפתית, והתחילה להציף את הדף פייסבוק של שוורץ כמו חתולה על ריטלין. מהון להון, ה”תכשיט” קיבלה על הראש, לא הבינה את הלקח ופתחה עליה ג’ורה של מלח שלא עשה דנטלי אחרי הצחצוח. הסיפור המלא, מיד אחרי ה”ביפ”:
אובמה וקלינטון שלחו את אנשי הניו מדיה שלהם לביקור בישראל: “לא יודעים מה רצוי, לא יודעים מה אפשרי”
שני האירועים שהייתי בהם היום – עם יועצי הטכנולוגיה והניו מדיה של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה – צבטו בי בכמה רבדים.
באירוע אחד, אלק רוס, יועץ ניו המדיה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון, הילל ושיבח את החזית הטכנולוגית הישראלית, חזר על כל המנטרות הנדושות של המדינה שבה יש הכי הרבה חברות טכנולוגיה, המדינה שבה (לדבריו) האנשים נמצאים בתוך הרשתות החברתיות 11 שעות בחודש, שזה הנתון הגבוה בעולם, המדינה שממנה יוצאים רעיונות טכנולוגיים פורצי דרך וכולי וכולי.
באירוע שני, שאליו נסעתי בלחץ לוחות זמנים, המחיש המנהל הדיגיטלי של הבית הלבן, מייקון פיליפס, כמה אין שום משמעות ל”חזית הטכנולוגית” הישראלית המשובחת שלנו, כשהדבר מגיע לחשיבה פורצת דרך של הממשלה הישראלית (ולצורך כך אני מתכוונת לכל משרדי הממשלה, למעט אולי התחום שעליו ממונה השר מיקי איתן).
מן הקצת שהציג פיליפס בפני אולם מלא סטודנטים במרכז הבינתחומי אפשר היה להבין כמה מעט מקבלים אזרחי ישראל מן הממשלה שלהם בנוגע לשירותים מקוונים, פתיחות דיגיטלית, חופש המידע ונגישות לחומרים ממשלתיים.
הנה דוגמה פעוטה: בבית הלבן הקפידו מאז ומעולם על Visitor Logs, רישום מדוקדק של כל היוצא וכל הנכנס מן המקום ממנו מנוהל העולם. זהו עקרון בסיסי שם – העם זכאי לדעת בדיוק מי בא לעבוד עם הנשיא, כמה פעמים הוא נכנס בחודש, בשנה ובכלל. אולי זה איזה לוביסט? איש עסקים? עורך דין? הרי אף אחד מהם לא בא לבקר את אובמה כי אובמה נחמד. הם באים אליו כי הוא הנשיא וכי הוא עובד שם עבור האמריקאים.
פיליפס סיפר על הפיצ’ר שם הוסיפו לאתר הבית הלבן המאפשר לבצע חיפוש לפי שם ב-Visitor Logs. בלינק הזה אפשר לערוך חיפוש שמי, נתניהו (לדוגמא) ולראות את הביקורים של נתניהו בבית הלבן ומי מאנשיו ביקר גם הוא. פשוט, לא? אפשר גם לצייץ או לפייסבק את המידע.
ובינתיים אצלנו (סתם דוגמה מקרית מן הימים האחרונים): פניתי אתמול, בפעם השניה, לרשם המפלגות כדי לשאול על טפסי הרישום שהוגשו על ידי מפלגת ‘יש עתיד’ של יאיר לפיד. אך מדוע אני – או כל אזרח ישראלי אחר – לא יכולה פשוט ללחוץ על לינק כלשהו באתר רשם המפלגות ולעיין בטפסים שהוגשו? למה צריך לחכות לפרסום המטופש ב”רשומות”, בחתיכות הנייר האלה שלא מעניינות אף אחד במאה ה-21? רשם המפלגות שומר על סודיות השמות של מייסדי מפלגת ‘יש עתיד’ כאילו שרישום מפלגה זה לא אקט ציבורי המבוצע עבור האזרחים.
פיליפס סיפר עוד על אפליקציית ה-Petition with the White House. במקום שאזרחי ארה”ב יתעצבנו לבד, יפיצו עצומו ברשת, באימיילים, באתרים – הבית הלבן בא ואמר להם: “בואו נתעצבן ביחד”. האזרחים מגישים את העצומות דרך האתר של הבית הלבן, ואם זה צובר תאוצה (כלומר, יש מספר מסוים גבוה של חותמים), זה מועלה לטיפול בצנרת. “התחלנו בספטמבר האחרון עם דרישת מינימום של 5000 חתימות כדי שנושא יופנה לטיפול ומהר מאוד, כמות השימוש בפיצ’ר הזה היה כזה עצום שהעלנו את הרף ל-20,000” הוא סיפר היום לעיתונאים.
להוביל בחזית הטכנולוגית זה לא מספיק. צריך מדיניות המוכתבת מלמעלה והבנה אמיתית של שיתוף ופתיחות כדי שהסטארט-אפ ניישן שלנו תגיש את החיבור הזה גם לאזרחים.
כאתנחתא קומית לפני שאעבור למפגש עם אלק רוס, נזכרתי בסטטוס שהעלה מאן דהוא בפייסבוק השבוע. הסטטוס של אותו אדם, שילוב של תמונה וטקסט, נבע ככל הנראה מעוצמות גבוהות של התרגשות לאומית שגאתה בו בימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותו אזרח נלהב צילם יחדיו את ספר התנ”ך ואת הספר הכלכלי-עסקי Start Up Nation, וכתב כיצד העם היהודי שואב כוחו מן האחד ומתגלם בגדולתו בשני (או משהו כזה).
ועל זה כל מה שיש לי לומר הוא: פחחחחחח. באמת?
הדיון הבלתי ממצה (קצר מדי, מבחינתי) עם רוס המחיש עד כמה טכנולוגיה יכולה להיות דבר טוב, אבל מה באמת ערכה אם לא עומדת בבסיסה איזה מדיניות עם יעד? מחלקת המדינה מנהלת פרויקט ענק שנקרא טק-קמפ. הם עוברים ממדינה למדינה ומנסים להקנות לאזרחים מן השורה כלים טכנולוגיים שיצמיחו פרויקטים של מעורבות אזרחית. בנקים עממיים שמעודדים הלוואות לעסקים קטנים, העצמת מיעוטים, חיבור בין אנשים למטרות של מעורבות אזרחית, שילוב אוכלוסיות מודרות בשוק התעסוקה ועוד. קוראים לזה Impact Investment.
בכל מדינה הם הגדירו “תמה”. בישראל, הטק-קמפ שם דגש על העצמת פעילות אזרחית של נשים. הטק-קמפ הבא יערך בהמשך השבוע ברמאללה וגם הוא יעצים פעילות נשים.
ובכל זאת, מאחר שמדובר במחלקת המדינה, חוד החנית של מדיניות החוץ האמריקאית, חשבתי שאולי מאחורי יוזמת הטק-קמפ קיים משהו שהוא קצת יותר מאשר טכנולוגיה למען העצמת אזרחים אשר למען קידום טכנולוגיה אשר למען הסטארט-אפ ניישן שלנו (הבנתם נכון, זה לופ לשוני אינסופי):
ומה עם לתמוך בצמיחה טכנולוגית של ארגונים שמעודדים שיח ודיבור בין תושבי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית?, שאלתי את רוס. אתם בטח יודעים שרוב הישראלים לא פגשו פלסטיני בחייהם ואין כמעט קשר בין הקהיליות, האם אתם כמחלקת המדינה מצפים לתת כלים טכנולוגיים, כלי רשתות חברתיות שיעבדו על בניית גשר בין הקהילות?
רוס ענה בחוסר חשק: “הכי ראוי בשלב הזה הוא שאנחנו נקשיב ולא נצא מתוך הנחות מוצא כלשהן שאנחנו באמת יודעים מה האנשים הולכים לומר לנו. אנחנו לא נכנסים לזה עם איזה שהן תפיסות שמניחות מראש מה הן הצרכים של הצדדים, אלא באנו להקשיב לאנשים עצמם”.
אבל אם האזרחים בישראל לא מכירים את השכנים, הם הרי לא יעלו יוזמות אזרחיות מן הסוג הזה, הם יעדיפו לדבר על נושאים צרכניים, מחירי עגלות או מוצרים. האם אי אפשר לצפות ממחלקת המדינה להיות קצת יותר קובעת אג’נדה? בתור איש מחלקת המדינה, האם אתה לא אמור להיות קצת יותר מאשר אחד שמקשיב לאנשים?
“זה בהחלט קשה לייצר קשרים בין קהיליות. ואני לא מגיע לכאן עם תפיסות מקובעות לגבי מה אפשר לעשות או מה רצוי, אלא נקשיב ונלמד”.
אבל האם כמדיניות של טק-קמפ, האם אתם מחפשים כלל טכנולוגיות שעוסקות בתחום הזה? של גישור?
“זה בסך הכל האירוע השמיני או התשיעי שלנו. המצב הפוליטי של האזור הזה הוא ייחודי לאזור הזה ושונה מן המקומות הקודמים. כשהתחלנו עם הטק-קמפס התמקדנו במשימה של לבנות את היכולות של הארגונים להשתמש בטכנולוגיות כדי לבצע את המשימות שהארגונים מחליטים עליהן”.
בשלב זה נכנס שגריר ארה”ב בישראל, דן שפירו, והצליח לחלץ את רוס מן הלופ הטכנולוגיה למען העצמה למען טכנולוגיה: “יש בטק-קמפ גם ארגונים המעוניינים בנושא הספציפי הזה [קידום קשרים בין קהילות; ט”ש] והם יקבלו את הכלים כדי לטפל בנושא זה. אנחנו לא נכנסו לזה כדי להכתיב נושא מסוים לארגונים, אלא על מנת לבנות יכולות. ברור שאחד הדברים המקשים על ישראלים ופלסטינים לפתור את הפערים, זה הנתק בין הקהיליות. ולכן באופן כללי, אם משא ומתן בין מנהיגים היה נתמך באמצעות קשרים בין אנשים רגילים, זה היה יכול ליצור הזדמנויות חדשות לפתור סכסוך. אולי זה באמת חלק מן האלמנטים של חלק מן הארגונים שמשתתפים היום אבל זו לא הסיבה שאנחנו עורכים את הטק-קמפ”.
האם שמעת את דבריו של ראש השב”כ לשעבר דיסקין בנוגע לאחריות המוטלת על הצד הישראלי בנוגע לאי קידום השלום?
השגריר “אני לא מגיב על זה.”
טל שניידר היא עיתונאית ובלוגרית פוליטית, לשעבר כתבת מעריב בוושינגטון. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה, “הפלוג – בלוג פוליטי“
זבולון אורלב רוצה צוּמי ושתדעו שהוא גיבור מלחמה אז אל תהיו כבדים ותעשו לייק כבר נו
What the actual fuck…?
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
