על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה | פולמוס צומטסקי

פוסט של ציפי גוריון


תיאלצו לסלוח לי היום, קוראיי, על הנאום הגדול שלי. אני מבקשת שתדמיינו אותי נואמת אותו בעיניים בורקות ובלסת נחושה, או משהו כזה, משום שהנאום הזה הוא בנפשי. זה קרה ככה, ששני דברים הגיעו בדיוק יחד ופשוט שינו לי את התפיסה. אולי לא שינוי דרסטי, אולי חלק מזה כבר היה קיים איפשהו באחורי מוחי הקודח, אבל שני משתנים הגיעו וגרמו לאיזשהו מפץ זעיר במה שחשבתי על התעשייה שאני חלק ממנה.

הראשון שבהם הוא הקמפיין נגד רשתות הספרים שפצח בו הסופר (הנפלא!) אלכס אפשטיין. אפשטיין פתח את מה שיקרא לימים (שבועיים בערך, דברים עובדים מהר בעידן האינטרנט) “פולמוס צומסטקי“. זה התחיל במניפסט קצר ומנוסח היטב שפרש את משנתו לגבי קנייה בחנויות ספרים עצמאיות ולא בדואופול צומת ספרים את סטימצקי. לאחר מכן הגיעו כמה כתבות בעד ונגד בבלוג של עידו קינן, חדר 404, שנתן מקום מכובד לדיאלוג אודות הפולמוס.

בין לבין, אפשטיין החל בהדגמה חיה למה שעתיד לקרות לתעשייה שהרשתות גוזלות ממנה באופן עקבי את הכנסתה: אין כסף למתרגמים ולעורכים, לפיכך התרגום יעשה על-ידי גוגל טרנסלייט והעריכה בעזרתו האדיבה של האוטוקורקט בסמארטפונים. התוצאה מצחיקה ועצובה בו-זמנית, וכל מי שעד כה קנה לפעמים ברשת ולפעמים בחנות עצמאית, תלוי מה היה קרוב יותר, יתקשה להמשיך כך אחרי שיקרא אותה.

הגורם השני קשור בהתמכרותי הקלה לספרי בישול. אנחנו מחזיקות בחנות מבחר גדול של ספרי בישול מחו”ל. כחובבת התחום, אחת לכמה זמן אני מחפשת ספרים חדשים עם העדפה לספרי בישול שלא מונים רכיבים ונותנים הוראות, אלא כאלה שמעבירים עולם בזעיר-אנפין, שמספרים סיפור. באחד מחיפושיי נתקלתי בספר בשם Bi-Rite Market’s Eat Good Food, ומה ששבה אותי הייתה בעיקר כותרת המשנה: A Grocer’s Guide to Shopping, Cooking and Creating Community through Food.

הסיפור הוא כזה: מכולת עוברת בירושה מדור לדור. בבוא היום מקבל אותה סאם מוגנם, שף שמחליט שהמכולת הזו תהפוך למשהו אחר לגמרי, וכך הוא מקים מכולת אורגנית ראשונה מסוגה, כזו שיש בה אך ורק מוצרים הוגנים ועד כמה שניתן ממגדלים מקומיים, מעדניה לגבינות, מעדניה לבשר ומטבח קטן שמנפיק אוכל טוב. Bi Rite Market הפך להצלחה גדולה. הם פתחו גלידריה קטנה ומרכז קהילתי שסובב סביב אוכל ומארח הרצאות, סדנאות ומפגשים עם יצרנים קטנים ומקומיים. חוויית הקניה שהם מספקים הפכה לשם דבר והלקוחות החוזרים הפכו לקהילה.

ישבתי עם הספר וסיכמתי לעצמי את מה שיש לו לומר על צרכנות נבונה בשוק האוכל. את רוב הדברים שסאם מוגנם כותב אפשר להעתיק כמעט מילה במילה, עם כמה שינויים הכרחיים, לשוק הספרים. הוא כותב, פחות או יותר, ככה:

בשנים האחרונות יותר חשוב לנו לדעת מאין האוכל שלנו מגיע. לא לאכול מזון מעובד מדי, להיות בקשר עם מי שגידל אותו עבורנו. פעם קהילה הייתה חלק בלתי-נפרד מחווית הקניות, החיבור בין הקונים למוכרים היה מובן מאליו (זוכרים את מחלק הקרח, את בעל המכולת שאפשר למצוא אצלו גם סנדוויצ’ים ולרשום בהקפה, את הסנדלר ואת החייט? מאבק המכולות החדש בארץ לגמרי עוזר לנו להיזכר), הרשתות וחנויות גדולות שיש בהן הכול- אוכל, בגדים, כלי בית, ספרים – הן עניין חדש יחסית שנותן חוויה אנונימית, אף אחד לא מכיר אותך בשמך, אף-אחד לא יודע מאין המוצרים מגיעים ולא שש לענות על שאלות. החזרה שיש בשנים האחרונות למגמה של חנויות קטנות וקהילתיות מביאה גם לצרכנות נבונה. יותר אנשים רוצים לדעת מאין המצרכים מגיעים ומה עדיף לכלכלה המקומית.

אפשר, פתאום הבנתי, להשוות את רשתות הספרים לסופרמרקטים הגדולים: מחזיקים את כל החברות ואת כל המוצרים. מוצר שמקבל מקום גדול ומרכזי יותר, פרסום נרחב, מקבל את המקום הזה לא מפני שהוא טוב אלא מפני שמשווקיו שילמו על כך. לחשוב שברשתות ספרים זה לא כך- זו תמימות.

אמנם גם אצלנו יש הנחות, והן אולי פחות גדולות מאלו שיש ברשתות משום שכוח הקניה שלהן משמעותי יותר, אך ככל שתקנו יותר בחנויות קטנות ופחות ברשתות- כוחן של החנויות הקטנות יגדל וכוחן של הרשתות יפחת. מה גם שאצלנו תוכלו לצאת עם ספר אחד בהנחה ולא תתבקשו לבחור עוד כמה כדי לקבל אותה.

השפע שיש היום גורם לנו להעדיף מחיר ומותג על-פני איכות, כותב מוגנם. אתם צריכים להבין כי בעסק קטן תוכלו לקבל שירות יותר קשוב, פחות מכוון-מכירתית, כל שאלה תתקבל בהבנה ותיענה משום שהעובדים מחוברים יותר לעבודתם ומתוגמלים ללא קשר למכירת מוצרים מסוימים. כשספר עולה לרשת 20 שקל, ההוצאה מקבלת הרבה פחות כסף ולא יכולה לשלם כראוי לעובדיה, שמנסים לייצר מוצר מוגמר ואיכותי: הסופר, המתרגם, עורך התרגום, העורך, הלקטור, המגיה, המביא לדפוס ועוד.

יתרה על כך, כשרשת משלמת 20 שקל על ספר ורוצה להרוויח ממכירתו, זה מביא לכך שכל העובדים בחנויות שלה יחיו משכר מינימום, גם המנהלים ירוויחו מעט, למעשה כל עובדי החברה ירוויחו פרוטות פרט להנהלה הבכירה: כלומר, הכסף שצרכן משלם ברשת ספרים אינו קשור כלל למי שעסקו במלאכה והוציאו את הספר לאור. כשרשת מפתה את הצרכן במבצעים, היא גם משפיעה על טעם הקהל. כשעבדתי ברשת, קרה אולי פעם-פעמיים ביום שלקוח קנה ספר שאינו במבצע. כך הרשתות והמו”לים הגדולים מעצבים באופן הרבה יותר משמעותי ממה שהיינו נוטים לחשוב את חווית הקריאה של ציבור הקוראים . כיוון שהקהל, בצייתנות מפתיעה, יקנה רק מאותן הוצאות גדולות שמשתתפות במבצעים.

אצלנו בחנות למשל, אנחנו מחזיקות רק את מה שהיינו מוכנות שיהיה אצלנו בבית. שלא בדומה לשוק המזון, עולם הספרות עובר עכשיו מהפך דיגיטלי. כוחנו במקרה זה, דומה מאוד לזה של בעלי הוצאות קטנות, כמו שכותב רני גרף. אנחנו עושות יותר מלמכור ספרים שמודפסים על נייר. לא כל ספר חדש נכנס לחנות, אנחנו שואלות את עצמנו תמידית אם הספר החדש מספיק טוב מבחינת תוכן, אם הוא עשוי טוב, אם הוא מכבד את הצרכן שמשלם עליו ואת הסופר שכתב אותו מבחינת איכות התרגום, איכות הדפוס. האוצרות הזו יוצרת מצב שבו אנחנו יודעים שמי שיוצא מהחנות עם ספר- יצא בודאי עם ספר טוב, ומי שנכנס יודע שכל הספרים נבחרו ידנית ולפיכך אפשר לסמוך עלינו.

אם יש משהו אחד ברור שלמדתי מהקמפיין של אלכס ומאותה הקדמה מאירת-עיניים של ספר בישול אחד, שורה תחתונה, היא כזו: אנחנו בבעיה. בכוחו של כל צרכן להיות חלק מהבעיה או חלק מהפתרון שלה. כלקוחות, עלינו להיות מודעים להשפעה שיש בכל  רכישה שלנו. כשאנחנו קונים ברשתות- אנחנו חלק מהבעיה. כשאנחנו קונים בחנויות קטנות- אנחנו חלק מהפתרון.

ממש כמו ב-Bi Rite Market, נוצרה אצלנו קהילה. היא אמנם קטנה, אך נאמנה ומשמחת ומאפשרת איזשהו דיאלוג מתמשך. קיבלנו לעת עתה לא מעט תגובות, ברובן חמות, על הפצת הקמפיין של אלכס. תגובה אחת שחזרה על עצמה הייתה שלא לכל אחד יש חנות עצמאית ליד הבית. ובכן, ראשית, זוהי רשימת החנויות העצמאיות שנאספו נכון להיום ברחבי הארץ (ושימו לב לדף הפייסבוק החדש של חנויות הספרים העצמאיות בישראל), ונשמח אם היא תגדל ותתרחב, מה שבהחלט עשוי לקרות אם כולנו נחזור לקנות בחנויות העצמאיות. לעת עתה, בחודש מאי, מי שמתגורר מחוץ לתל-אביב יכול להזמין אצלנו ספרים ונשלח לו אותם ללא עלות המשלוח. אתם מוזמנים, כמובן, להגיב, להתדיין, ולהפיץ את המהפכה הקטנטונת (בינתיים) שלנו. נשמח לשמוע מה יש לכם לומר.


ציפי גוריון, בעלת תואר שני בספרות עברית, עובדת בחנות הספרים העצמאית “סיפור פשוט“, שבאתרה התפרסם הפוסט במקור


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

קלאסי-ביס מגישה לכם מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף

פוסט של אלכס אפשטיין


חברים וחברות! הוצאת קלאסי-ביס היא הוצאה חדשה יחסית, הגאה להגיש לקהל הקוראים בישראל מבחר תרגומים מספרות המופת בעולם. אנו עושים ימים כלילות על מנת להעשיר את מדף הספרים שלכם במיטב הקלאסיקה. הפעם החלטנו – באופן חד פעמי – להביא בפניכם את תרגומינו חינם אין כסף. אך אין מה לדאוג: זה לא שלפני זה שילמנו למתרגמים ולעורכים. צומטסקי בלע הכל. אבל בינינו, מי בכלל צריך עורכים ומתרגמים כשיש גוגל טרנסלייט ואוטוקורקט של אייפון. כנאמר, פחחחח. אז בשעה שאתם קוראים, זכרו: כשאתם קונים ספר שלנו בצומטסקי, אתם משלמים בדיוק על מה שאתם מקבלים. כמו שאמר איזה סופר אנגלי כשכתב את “בין שתי ערים, סיפורה של גבעתיים”: “זה היה הטוב ביותר של פעמים, זה היה הגרוע ביותר של פעמים”. בברכה, א״א, מוציא לאור.

אז הנה, לפי הסדר: “לו-לי-אתה”, “דון קיחוטה בורגר ראנץ'”, “אני, קלאודיוס אידיוט”, “מאה שנים של ייאוש (הגירסה הבלקנית)”, “הזקן נגד הים” ולבסוף “סיפורה של אנה ק’ או כל משפחה אומללה אומללה אומללה”.

לו-לי-אתה. תרגום: גוגל טרנסלייט. המיקוד לא ידוע

לוליטה, אור חיי, אש חלצי. החטא שלי, הנשמה שלי. Lo-lee-ta: קצה הלשון לצאת לטיול של שלושה שלבים אל החיך לנצל, בשעה שלוש, על השיניים. Lo. לי. ת”א

“דון קיחוטה, בורגר ראנץ'”. תרגום: גוגל טרנסלייט. עורך הספר: סנשו פנצ’ו

הקורא המתנה: אכל אתה תאמין לי בלי נדר כל זה הייתי הספר הזה, כפי שהוא יליד מוחי, היו ההוגן ביותר, והעליזות, ואת החכם שאפשר להעלות על הדעת. המטרה אני לא יכול לסתור את חוק הטבע זה כל מה דעתך להוליד כמו שלה, ומה, אם כן, זו השנינות דנטלית מטרה להוליד שלי את הסיפור של צאצאים יבש, מצומק שובב. מלא מחשבות מכל הסוגים! וכזה יכול להיות אף פעם לא מצלמת לאף אחר הדמיון, רק מה יכול להיות הולידו בכלא, איפה כל אצורים וסבל הוא צליל נוגה עושה כל דיור? השלווה, נסיגה עליזה, שדות נעימה, שמיים בהירים, ממלמל בורקס! אח שלי, ממלמל בורקס. שקט נפשי, אלה הדברים שהולכים הרבה לעשות אפילו המוזות עקרות הכי פורייה, ולהביא את הלידות בעולם בקטע למלא אותו בפליאה ובשמחה. לפעמים כאשר יש אבא יש מכוער, הגסה שלה, אוהבת אותו כל כיסויי העיניים אי טי. אני, לעומת זאת, על אף שאני עובר על אבא, אני החורג נועד “דון קישוט”, אין לי רצון ללכת עם הזרם של מותאם אישית, או מפציר בך, יקירי הקורא, כמעט עם דמעות בעיניים, כמו אחרים עושים, לחון או תירוץ הליקויים חפצך תופסים בילד הזה שלי. אתה קרוב משפחה האמנות ולא אלסטי ולא חבר.

“אני, קלאודיוס אידיוט”. תרגום: גוגל טרנסלייט. כיתוב על גב הספר: זה משהו על רומא

אני, טיבריוס קלאודיוס נירון דרופבוקס גרמניקוס. זה, ו-גם-השני (כי לא יהיו לך צרות אבל עם כל התארים שלי) שהיה פעם, לפני זמן לא רב או כך, ידוע החברים שלי וקרובי משפחה ושותפים כמו “קלאודיוס אידיוט”, או “זה קלאודיוס”, או “קלאודיוס סטריאו״ או Clau-Clau, קלאודיוס, או במקרה הטוב כמו “מסכן דוד קלאודיוס”, אני עכשיו הולך לכתוב את הסיפור המוזר של חיי, החל הילדות המוקדמת שלי, ממשיך שנה אחר שנה עד שאני מגיע לנקודה גורלית של שינוי שם, כשמונה שנים, בגיל 51, פתאום מצאתי את עצמי נתפס מה מותר לי לקרוא את “הקשה הזהב” שממנו יש לי אף פעם לא הפך מאז להפריד ביניהם. וזה בטח אומר משהו.

“מאה שנים של ייאוש, כלומר של בדידות, הגירסה הבלקנית”. תורגם משפת המקור. השד יודע מהי. כמו ביצים פרהיסטוריים

שנים רבות לאחר מכן, בעודי מול כיתת היורים, היה קולונל אוריליו בוא-הנה לזכור כי אחר הצהריים רחוקה מתי לקח אותו אביו לגלות קרח. באותה תקופה היה כפר של מקדוניה עשרים הבתים של אדווה נבנה על גדות נהר של מים צלולים לאורך זה מיטה של יהלומים מלוטשים, שהיו לבן עצום, כמו ביצים פרהיסטוריים. העולם האחרון היה כל כך הרבה דברים חסרים שמות, כדי לציין שזה הם ניסר אותי לנקודה. בכל חודש מרץ במהלך שנת המשפחה של צוענים מרופט על הגדרת אוהליהם ליד הכפר, עם מהומה גדולה של צינורות התופים הם מציגים המצאות חדשות לא יהיה. קודם הם הביאו את המגנט… וכולם נדהם לראות סירים, מחבתות, מלקחיים תנורים רעוע ממקומות וקורות לחרוק שלהם ייאוש של מסמרים וברגים מנסה לצאת, עצמים ואירועים שאבד עבור הופיע מזמן מזמן איפה הם חיפשו ביותר עבור וגרירה לאורך סוערת הלך בלבול מאחורי מגהצים קסומים.

הזקן נגד הים, מאת ארנסטו חמין, גדול סופרי קובה. תרגום: גוגל טרנסלייט

הוא היה איש זקן דגו לבד בסירה בזרם הגולף והוא הלך 80 וארבעה ימים בלי לקחת דגים. בארבעים הימים הראשונים הילד היה איתו. אבל אחרי ארבעים יום ללא דגים הוריו של הנער אמר לו הזקן היה עכשיו בהחלט ולבסוף באלחוט, שהיא הצורה הגרועה ביותר של מזל. והילד הלך על ההזמנות שלהם בסירה אחרת שתפס 3 דגים טובה בשבוע הראשון. זה גרם לילד עצוב לראות את הזקן לבוא כל יום עם הסירה שלו ריקה, הוא תמיד ירד לעזור לו לשאת אחד את קווי מפותל או גף צלצל ומפרש אשר מקופלים סביב התורן. מפרש היה תוקנו עם שקי הקמח, מקופלים, זה נראה כמו דגל של תבוסה קבע.

סיפורה של אנה ק’. עורך הספר: אוטוקורקט של אייפון

משפחות מאושרות כולם דומים, כל משפחה אומללה אומללה אומללה על פי דרכה. היתה מהפכה בבית של אמבולנס. אשתו גילתה שבעלה נשא על תככים עם בחורה הצרפתי, שהיה במשפחה האומנת שלהם, והיא הודיעה לבעלה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות באותו בית עם אותו. עמדה זו של העניינים נמשך עכשיו שלושה ימים, ולא רק בעל ואישה עצמם, אלא את כל בני המשפחה שלהם בבית, היו מודעים עד כאב לכך. כל אדם בבית הרגשתי שיש כל כך טעם החיים שלהם יחד, כי העם רחוב הפגיש במקרה בפונדק כלשהו היה יותר במשותף זה עם זה מאשר, את בני המשפחה ואת הבית של אמבולנס את. אשתו לא עזבה את חדרה, בעלה לא היה בבית במשך שלושה ימים. הילדים השתוללו בכל הבית, האומנת אנגלית רב עם מנהלת משק הבית, וכתב לחבר מבקש ממנה להשגיח על המצב החדש שלה, אדם הטבח לא הלך אתמול בדיוק בזמן לארוחת ערב; המטבח, משרתת, הרכב נתן אזהרה.


אלכס אפשטיין אלכס אפשטיין (אתר, טוויטר, פייסבוק) הוא סופר שמפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק והוציא ספר כאלבום תמונות בפייסבוק. אפשטיין הסביר איך לצייץ נכון בטוויטר בגליון נובמבר 2011


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

ביקור ב”דוקטור ספר”: רב-פלגיאט בהשראת ענייני דיומא

פוסט של יהונתן זילבר


אני: אני מעוניין להתלונן.
מוכר: למה להתלונן אבאלה, מה לא טוב, ספר לדוקטור.
אני: אני רכשתי בחנותכם מספר ספרים ואני מעוניין להחזיר אותם. וגם להתלונן.
מוכר: זה בלתי ניתן. זה קנית במבצע בבא?
אני: כן. ספר ככל יכולתך.
מוכר: אין אצלנו מבצע כזה. ספר ככל יכולתך זה אצל מלך הספרים לא אצלנו.
אני: מה אתם?
מוכר: עשר קילו בעשר בבא.
אני: זה באמת עשר קילו ספרים. תיקח אותם בחזרה.
מוכר: לא טוב. זה ברגע שאתה פותח את השקית יש להם תאריך תפוגה.
אני: תאריך תפוגה?
מוכר: זה נייר מתכלה, אחותנו.
אני: זה בדיוק העניין שרציתי להגיד. תראה את הספר הזה.
מוכר: “מלח של”.
אני: זהו. שבחנות שארזו לי זה עוד היה “מלחמ שלו”!
מוכר: בבא, ככה זה שאתה קונה ספר בתפזורת. זה זול, שווה לכל כיס, לפעמים יוצא טוב לפעמים לא.
אני: מה זה לפעמים יוצא טוב! תראה את הספר הזה.
מוכר: “האמ ומרגריטה”. זה כשר?
אני: למי איכפת? איפה פרק 9?
מוכר: אתה אני קלטי אותך מההתחלה אני, אתה באת לעשות לי צרות. לא מתאים לך? תילך לבוטקים במרכז המדינה תיקנה שם.
אני: אל תצעק עלי!
מוכר: לא צועק עליך! מה נראה לך אפשר לעשות? קנית מאה ספרים בעשר שקל! צריך לשלם למו”ל! הסופר מקבל תמלוג! אז הנייר סופג פחות, ככה נשאר מקום לאיכות הטקסט!
אני!: איכות הטקסט!
מוכר!: כן!
אני!: הספר הזה, קופיקו!
מוכר!: מה!
אני!: יש בו רק מילה אחת, קופיקו!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!
מוכר!: אל תצעק עלי!
אני!: אל תצעק עלי!


יהונתן זילבר עדיין נוסע בטרמפים


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר

ספר אינו בגד. // ענת קרמנר וינשטיין

איור פלסטלינה: טופי סטולר. לוגו צומטסקי: אני (cc-by-sa).

פולמוס צומטסקי | יש בגדים יפים. יש בגדים יקרים. יש בגדים מיוחדים. ספר אינו בגד

פוסט של ענת קרמנר וינשטיין


המשל הנו אחד הכלים הספרותיים העתיקים המוכרים לאדם. עוד בטרם כתבו ספרים סיפרו אנשים זה לזה משלים, בעיקר כדרך לחנך או לשם המחשת רעיון, לחיזוק מסר, לרוב על ידי שימוש בחיות או באנשים נחותים מאתנו, וזאת על מנת להביא את השומע או הקורא להבנת מוסר ההשכל. אך כדי שהמשל יוכל ללמדנו דבר על הנמשל (שהוא הנושא האמיתי של הסיפור כולו), עליו להיות שקול לו, דומה. לא כך הוא במקרה של הפוסט של רינה ארטשטיין “לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף“. ארטשטיין מספרת לנו סיפור על מעצבי הבגדים המפצירים בנו, הקונים, לרכוש את הבגדים בחנויות מעצבים בלבד. לא להתפתות לקניה ברשתות הזולות, הפוגעות בפרנסת התופרים, הגוזרים, מעצבי הבדים. ואנו, קוראי הפוסט, אמורים להקיש מכך על הנמשל – הסופרים שדורשים מאיתנו לרכוש ספרים ביוקר, בחנויות עצמאיות, לא אצל הרשתות הזולות.

ובכן משל אין כאן. אין דין סיפור אחד כסיפור שני. אלא אם כן (ואולי כך הדבר) משווה הכותבת בין בגד לספר. נכון, יש בגדים יפים, יש בגדים יקרים, יש בגדים מיוחדים, אך בגד בבסיסו הנו כסות לגוף. ניתן להגיע לאותה התוצאה – לא להיות עירומים – עם בגד זול ובגד יקר. ישנו כמובן עניין של העדפה אישית, נוחות, שיקולים של תקציב או תכתיבים חברתיים, אבל בסופו של דבר בגד זה… בגד. להשוות בגדים לספרים זה כמו להשוות אוכל למוזיקה. האחד מאפשר את החיים, השני הופך אותם יפים יותר, מלאים יותר, מעניינים יותר, מרגשים.

ולא נעצור כאן. אם נלך הלאה עם המשל, נאמר – רוצים אתם באמת להשוות את מצב העניינים בשוק הספרים הישראלי לשוק האופנה, נציג את הדברים כפי שהם. שתי רשתות אופנה, שמוכרות כמעט את כל הבגדים הנמכרים בארץ, שמכתיבות את המחיר שהן מוכנות לשלם עבור כל בגד שהן מוכרות בחנות, ללא קשר לאיכות, לרמת הגימור, לזמן העבודה שנדרש, למחיר החומרים. הרשתות רוצות למכור הרבה, ובזול, ולכן כל מי שבצר לו עוסק בעיצוב אופנה, בתפירה, בשיווק של בגדים, ימצא עצמו מחויב לשווק את מרכולתו ברשתות אלו, במחיר שהן מכתיבות, שהוא עבורם למעשה מחיר הפסד. וכך מתחילים המעצבים להשקיע פחות, לא להעסיק מודליסטים אלא לתכנן רק על הנייר, לתפור בבדים זולים, בתפירה מרושלת, להשקיע כמה שפחות זמן בכל בגד כדי להספיק לתפור כמה שיותר. משום שבמצב השוק שלהם כיום, הם עובדים בחינם. זו, אם תרצו, הצגה נכונה יותר של המשל.

ובכן, סופרים אולי אינם מורמים מעם, אבל הם בהחלט נמצאים בנישה מיוחדת. מה שנקרא – אמנות. ספרים נכתבים ונקראים לא מתוך צורך קיומי (אף שאני בטוחה שסופרים רבים ואף קוראים רבים יחלקו על אמירה זו) אלא מתוך רצון לתת לקיום משמעות, להכניס בו יופי, לבטא כאב, להעשיר, לרגש. אמנות היא הביטוי האמיתי של תרבות, ולאורך ההיסטוריה היה לה מקום מיוחד בחברה. אם אמנות, וספרות בתוכה, היתה צריכה להימדד על פי כללי השוק, כנראה היינו צופים כולנו באח הגדול וקוראים “ישראל היום”. מושגים כמו ניצול כסף אופטימלי אינם ראויים להיאמר בהקשר של צריכת אמנות. אם רוצים אתם ניצול מקסימלי של כספכם – קראו את ספר הטלפונים. הוא ארוך מאוד ומחולק בחינם.

כותבת הגב’ ארטשטיין שהיא, בעבור כספה, “מעדיפה ללכת על בטוח”. לא רוצה לשלם כסף רב (80 שקלים חדשים זה הרבה כסף? סרט בקולנוע עם בן הזוג עולה לפחות כך, לא כולל פופקורן ובייביסיטר) ולהתאכזב. אבל עכשיו, לשמחתה, היא יכולה לרכוש ארבעה ספרים במחיר של ספר אחד, מתוך מחשבה שאולי אחד יקלע לטעמה. כשאדם הולך לסרט הוא יכול לדעת בוודאות שהוא יהנה ממנו? כשהוא יושב בקונצרט, בהצגה, נכנס למוזיאון? אנשים צורכים תרבות לא כי זה “הימור בטוח”, אלא כי הם מאמינים שקיימת האפשרות שירגשו אותם, יפתיעו, ירוממו את נפשם. וכן, לפעמים יש אכזבות. לפעמים עוזבים קונצרט באמצע כי הנגינה או היצירה אינם משביעים רצון. זו לא סיבה להתחיל ללכת רק להופעות של כוכב נולד בקניון…

אז הסופרים נשלחים לעסוק בכתיבה כתחביב. בזמנם הפנוי. שימצאו עבודה אמיתית, משמונה עד שש, כמו כולם, ואז, אחרי שהם מכינים ארוחת ערב לילדים שלהם ומחליפים שתי מילים עם בני זוגם, שישבו לכתוב ספרות גדולה, כזו שתהיה שווה את 25 השקלים שלנו. אינני יודעת, כי מעולם לא כתבתי ספר, אבל יש לי תחושה שזה לא ממש עובד כך. כתיבה היא מלאכה שמצריכה התמסרות, ואף התייסרות. זו עבודה סזיפית, של ישיבה אינסופית ומאבק פנימי, של פרצי כתיבה ותקופות קיפאון. לא כולם יכולים לעשות את זה, ואלו שכן משלמים בדרך כלל מחיר על בחירתם. אין בטחון בעבודה, אין קביעות, אין וודאות שקיים עוד סיפור שתוכל לספר. זו עבודה של בדידות, ופחד, ולעיתים סיפוק. וכמובן שרצונו הגדול ביותר של הסופר הוא שיקראו את ספרו. ולא שניים או שלושה קוראים מוערכים, אלא אלפים. שידברו על הספר, שהוא יעיר משהו באנשים, יצית את הדמיון. אבל לא בחינם. אף אחד לא רוצה לעבוד בחינם.

אדבר על משהו שאני כן מבינה בו קצת – תרגום והוצאה לאור. עבודת המתרגם דומה במידה מסוימת לעבודת הסופר. המתרגם יושב חודשים (כן, חודשים!) ליד המחשב, נאבק בכל מלה, בכל משפט, בכל פסקה, מנסה בכל כוחו להביא את הרוח, הניואנסים, ולא רק את המשמעות המילולית. המתרגם נלחם בכל רגע לבל ייקרא תרגומו כתרגום. הוא משקיע את נשמתו כדי שהחיים שהפיח הסופר בדמויות, בסיטואציות, בסיפור כולו, יעברו גם אל קורא התרגום. שלא תפגע החוויה, שלא תפגע האמנות. אחרי המתרגם, יושב העורך, ולאורך שבועות מתווכח עם המתרגם על כל משפט, על דקויות, עד שהם מסכימים על נוסח. ואז יש הגהות, וסידור לדפוס, והגהה נוספת, ופגישות עם גרפיקאים, ובחירת פונט, ושליחה לבית הדפוס. כל העבודה הזו נעשית על מנת להביא לך – הקוראת הביקורתית – ספר טוב ככל שניתן. כתוב בשפה רהוטה, נטול שגיאות, זורם וקולח, בפונט נעים לעין, בניר איכותי, בכריכה שתתגאי להניח בספרייתך. כל זה עבור…. 15 שקלים חדשים לספר. במקרה הטוב.

נחלק אפוא את הסכום הזה בין הסופר או המתרגם, העורך, המגיהה, הסדר, הגרפיקאי, הדפוס (כולל עלויות הדפוס). אחסוך מכם את התרגיל המורכב – כדי להצדיק את קיומו ספר צריך למכור סדר גודל של 5,000- 10,000 עותקים. אחרת, עבדת בהתנדבות, שילמת משכורות (רעב), ויצאת מופסדת.

וכל זאת למה? כי ספרים נמכרים במשקל.

אז נחזור רגע למשל של ארטשטיין, ונבין מה יקרה לאיכות היצירה אם המצב יוותר כמו שהוא, אם צומטסקי ימשיכו לנווט את הספינה הזו. האמנות טובעת. כל מה שיישאר זה ספרות זולה.

אבל היי, תמיד יש את האח הגדול.


ענת קרמנר וינשטיין היא מתרגמת ומו”לית שותפה בהוצאת ספרים “סאגה”, שהוקמה בשנת 2004 ומתמחה בפרוזה מתורגמת


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר

איור פלסטלינה: טופי סטולר. לוגו צומטסקי: אני (cc-by-sa).

סופרים, עזבו את חוק הספרים – תבעטו במו”לים וצומטסקי!

פוסט של יהונתן קלינגר


רני גרף כתב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך פספס את הפואנטה. הבעיה בקיצור, למי שלא מכיר: בישראל, מה לעשות, פועל בעשור האחרון דואופול צומטסקי הבעייתי, שמורכב מרשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים. בגלל הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי “ארבע במאה” שפוגעים, בסופו של דבר, בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים, ואת גרף, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.

אלא שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם, היא לא בעיה של חנויות הספרים – היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש”אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל”. כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.

גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם שבו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו”לים שאצל רובם חלקו של הסופר מגיע מ”רווחי” ההוצאה לאור, ועל כן פעמים רבות, כאשר יש “מכירה מיוחדת”, חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמה, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים שלהם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר ב-40 אגורות לעותק בערך. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מחזיק בהסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.

הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוזיקה, הם יצליחו לנצח את המו”לים ואת חנויות הספרים. מה לעשות, מו”לים, כמו חברות התקליטים, אינם נחוצים בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב – הוא כבר משתנה, והוא הולך להמשיך ולהשתנות בדיוק כמו שוק המוזיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו”לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.

בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. עשור עבר, ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר, וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. כשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו”לים ושל חנויות הספרים. הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.

אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו”לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד “חלק של המו”ל” ו”חלק של הרשת”; החלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו”ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.


יהונתן קלינגר. צילום: יוסי גורביץ, cc-by-sa יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity, שם התפרסם הפוסט במקור. קלינגר טחן לאבקה את שקרי עלון תעודת הזהות החכמה בגליון ינואר 2012


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

מו”ל בינוני ומצליח זועם על חוק הספרים המחורר שנועד לעזור אבל למעשה יפגע בו ובסופרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של רני גרף


מתי נכנסתם בפעם האחרונה לחנות ספרים מתוך כוונה לקנות ספר אחד שממש רציתם ואז הכריחו אתכם לקנות עוד שלושה? מתי בפעם האחרונה יצאתם מחנות ספרים עם שקית כבדה שיש בה רק ספר אחד שאתם ממש רוצים לקרוא? תנו לי לנחש: ממש לא מזמן. כי כך עובדת השיטה שמגדילה את מחזור המכירות של חנויות הספרים בישראל, אבל פוגעת בכל שאר אנשי תעשיית ההוצאה לאור. כי כשספר נמכר במחיר כל כך נמוך, כולם – פרט לחנות – נפגעים: המו”ל מקבל תקבול קטן בהרבה ממה שהיה צריך לקבל, המתרגמים והעורכים והמגיהים מקבלים (רק מתוך חלקו של המו”ל) את השכר הקטן בהכרח שלהם, שלא לדבר על הסופרים. אלא אם כן אתה אחד מחמשת הסופרים המצליחים בארץ (וגם הם מצליחים הרבה פחות ממה שאתם חושבים), המקדמה והתמלוגים שתקבל עבור הספר שכתבת יהיו זעומים. העיקר שהחנות מרוויחה. ורק החנות.

בעתיד הקרוב, כך נראה, עומד לעבור חוק הספרים, או בשמו הרשמי” החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל”. לכאורה סיבה למסיבה: סוף סוף חוק שיסדר אחת ולתמיד את המצב הבעייתי ששוק הספרים נקלע אליו בשני העשורים האחרונים. אז זהו: אין שום סיבה לחגוג. למעשה, אני טוען, עדיף שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יעבור כלל.

כמה מילים על עצמי: אני מו”ל עצמאי. אני לא משתייך לשום גוף גדול, אין לי אפילו חלקיק בעלות בשום רשת חנויות ספרים, וגם לא הסכם בלעדיות עם רשת כלשהי. ממש עצמאי. יותר מכך: אני אפילו עצמאי מצליח למדי. או כך, לפחות, זה נראה כלפי חוץ. יתכן שאף שמעתם על הוצאת הספרים שבבעלותי. היא קרויה “גרף“, והיא מוציאה לאור בישראל, בין השאר, את ספריו של ריק ריירדן (פרסי ג’קסון, הפירמידה האדומה, גיבורי האולימפוס ועוד) וגם את ספריה של קסנדרה קלייר (עיר של עצמות, עיר של אפר), ספרים שזוכים להצלחה עצומה בקרב בני נוער. בנוסף, הוצאנו לא מעט ספרים למבוגרים. אחד הידועים שבהם הוא “ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור” מאת מארק טווין. תרגום חדש ומלא (לראשונה בעברית) לסאטירה הקלאסית של טווין. ואם זה לא מספיק, הצלחנו במה שכמה הוצאות לאור אחרות הצליחו קצת פחות, ומכרנו כמה וכמה מהדורות מספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שלנו (ספריו של רוברט צ’רלס וילסון, “סחרור” ו”הכרונוליתים”, ספריה של קרול ברג, ועוד). בארץ לא קל לשווק ספרי מדע בדיוני, ולרוב ספרים אלה מוכרים מהדורה או שתיים. אצלנו כבר הגענו ליותר. הרבה יותר. כן, היו גם ספרים אחרים, כאלה שהצליחו פחות, אבל אף אחד מהם לא היה כישלון צורב. גם זה לא ענין ברור מעצמו. עד היום ההוצאה הוציאה למעלה מארבעים ספרים. מתוך אלה כמעט מחצית כיכבו ברשימות רבי המכר שבועות לא מעטים, ורבים אחרים הם מה שקרוי בעגה מקצועית סטדי-סלרס, ספרים שמוכרים כמות יפה ועקבית מדי חודש בחודשו. כלומר מצבי אמור להיות לא רע, במקרה הרע ואולי אף טוב במקרה הפחות רע. אבל זה לא מה שקורה בשטח. השיטה שבה עובד שוק הספרים בישראל לא מאפשרת לי להרוויח, והחוק המוצע, חוששני, יהפוך את המצב להרבה יותר גרוע.

אז מדוע הצעת החוק הנוכחית פגומה כל כך? בעיקר בגלל מה שאין בה. את מה שיש בה תוכלו לקרוא בקישור הזה. את מה שהיה בגירסה קודמת, לעומת זאת, לא תראו שם. אז הנה מה שהיה והנה מה שהיה צריך להיות ואיננו:

א) האיסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לאחר צאתו של ספר הוא מזיק. ולא, אני ממש לא בעד הביזיון של מבצעי “ארבע במאה” שהנהיגו רשתות הספרים. המבצעים האלה הם הם שכורתים את ענף המו”לות בישראל. אבל הם עושים זאת רק במתכונתם הנוכחית שבה הרשתות מודיעות למו”לים ברגע האחרון (ממש ביום פתיחת המבצע או אפילו למחרת) שיש מבצע, ומו”ל שאינו מוכן להשתתף במבצע מוצא את ספריו מוגלים אל מעבר להרי החושך, כלומר: המדפים האחוריים והתחתונים של החנות.

אז מה כן צריך להיות בחוק? לא איסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לחיי הספר, אלא קביעה שאם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל. כי זאת יש לדעת: כיום מקבלת החנות כ-50% ויותר ממחירו של כל ספר שנמכר בחנות. כלומר, המו”ל, שהשקיע ממיטב כספו, אמור לקבל פחות ממחצית התמורה (וכשמדובר במבצעי ארבע במאה מדובר בערך ב-13-15 שקל לעותק, מתוכם אמור המו”ל לשלם תמלוגים לבעלי הזכויות, שכר מתרגם, שכר עורך, שכר מגיה, תשלום לבית הדפוס, תשלום ליחסי ציבור, תשלום למעצב הכריכה, ועמלת מפיץ). לעומת זאת, החנות, שלא השקיעה דבר בספר, גורפת את מלוא הקופה בו במקום ומשלמת למו”ל את חלקו הזעום בשוטף + 100 ויותר ימים. כלומר: המו”לים העצמאיים, אלו שאינם בעלים של רשת חנויות או קשורים בהסכמי בלעדיות, משמשים כבנק הטוב ביותר במדינת ישראל. את החשבונית, אגב, דורשות הרשתות לכתוב לתאריך המכירה. כלומר: הן גם גורפות את המע”מ בו ברגע, בשעה שהמו”ל העצמאי נאלץ לשלם אותו לרשויות המס לפני שהכסף נכנס בפועל לחשבונו.

ועוד משהו שהוגי המתכונת הנוכחית של החוק לא לקחו, או לא רצו לקחת, בחשבון: אופי הצרכן הישראלי. מספרים לי שבמדינות אירופה חוק מסוג זה עובד יופי. נכון: הוא עובד כי שם הצרכנים לא הורגלו במשך עשורים למבצעי רצח. התוצאה המידית של החוק, אם חלילה יעבור כאן, תהיה אחת: צרכן יכנס לחנות ולא יקנה ספרים חדשים כי הוא ידע שבתוך שנה וחצי יוכל לקנות את אותו הספר ממש במבצע. התוצאה הקטסטרופלית תהיה שמו”לים יקבלו עתה את התמורה המעטה לא בשוטף + 100, אלא בשוטף + שנה וחצי + 100. למותר לציין שספק בלבי אם המתרגמים, העורכים, המגיהים, המדפיסים והמעצבים יסכימו גם הם לקבל את התשלום המגיע להם בשוטף רצחני שכזה.

והסעיף הזה, תאמינו או לא, היה קיים במתכונת קודמת של הצעת החוק הזו. ונפל. האם לוביסטים מסתוריים היו מעורבים בענין? האם לחצים פוליטיים כאלה ואחרים? אין לדעת. אבל הסעיף הזה נפל, ואני מניח שלא סתם הוא נפל.

ב) ואם כל זה לא מספיק, הנה הבדל נוסף בין אותן מדינות מתקדמות באירופה לבין מדינת ישראל: איסור על בעלות צולבת. וזה מביא אותי לסעיף הבא שהיה ונפל מהצעת החוק הזאת. בעלות צולבת, למי שלא יודע, היא בעלות של הוצאות ספרים גדולות ברשת חנויות לממכר ספרים. ולצורך הענין, גם הסכמי בלעדיות שמקדמים ספרים של הוצאה מסוימת ברשת מסוימת מביאים לאותה תוצאה. בישראל שתי הרשתות הגדולות נגועות בכך. זה לא אומר שאין מקום בחנויות אלה לספרים של הוצאות אחרות. אבל את קדמת הבמה יקבלו אך ורק ספרים שמשתייכים להוצאות הבית, או ספרים שהם גם כך רבי מכר ואז זה לא באמת משנה באיזה הוצאה יצאו. אבל כמה כאלה יש? מעט מאד. ההבדל הוא שבעוד שספרי הוצאות הבית (ואני מדבר על שתי הרשתות, שלרגע לא תחשבו שמדובר ברשת אחת בלבד) מקבלים אורך נשימה ארוך יותר במדפים המרכזיים של החנויות, ספרי הוצאות אחרות, אם הם לא רבי מכר כמעט מהרגע הראשון, או שאין להם צפי להיות כאלה, מוגלים מהר מאד אחורה. אני אפילו לא בטוח שמדובר פה במדיניות מכוונת או לא, אבל כשעובדים בחנות מסוימת יודעים שלהוצאה מסוימת יש יחסים מיוחדים עם הבעלים -–זה ללא ספק משפיע.

באירופה, אוסטרליה, קנדה, ואפילו ארה”ב – מולדת הקפיטליזם הפרוע – דברים כאלה אסורים בחוק, והממונה המקומי על ההגבלים העסקיים ממהר להתערב. אצלנו אין חוק, והממונה בוגד בתפקידו. כך ממש. לא אני אומר את זה, הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ’ דוויד גילה, מתנגד בריש גלי לחוק כיון שלדעתו אין להתערב בשוק תחרותי. אתם מבינים? הממונה על ההגבלים העסקיים שתפקידו להתערב בשוק תחרותי (כדי לבזר את הכוחות ולהביא לתחרות בריאה יותר, כזו שרק תועיל לצרכן), מסרב לעשות זאת. ואם כל זה לא מספיק, הרי מישהו ברשות ההגבלים העסקיים אף טרח להגדיל את הביזיון המתמשך ולומר: “שלא נתבלבל, המו”לים מחפשים כאן רווח אישי, וזו הסיבה שהם יזמו את החוק”. באמת? באמת??? אינני יודע מי אותו “בכיר” (ולא אתפלא אם זהו הממונה עצמו), אבל אינני יודע כיצד הוא אינו מתבייש להוציא משפט כזה מפיו. אם חנויות הספרים מחפשות רווח, אם בתי הדפוס מחפשים רווח, אם מדינת ישראל מחפשת רווח עד כדי כך שהיא מסרבת להתחשב במועד בו יכנס תשלום המע”מ בפועל לחשבון הבנק ודורשת את ליטרת הבשר שלה מיידית, רק למו”לים אסור לחפש רווח? כי מו”לים אינם מפעילים עסק כלכלי? כי מו”לים לא נאנקים מדי חודש בחודשו גם כאשר לכאורה הם מצליחים (כן, אני לגמרי מדבר פה על עצמי) ונאלצים או להביא כסף (שאין) מהבית או לשלם הוצאות מימון ענקיות לבנקים לצורך הלוואות גישור? אינני יודע מי אותו “בכיר”, אבל לו הדבר תלוי בי הייתי מפטר אותו בו במקום על הביזיון המתמשך שנקרא הרשות להגבלים עסקיים. אולי כדאי שיעיפו שם מבט קטן הצידה למשרד מבקר המדינה כדי לראות כיצד אמורה רשות ממשלתית עצמאית לעבוד.

ג) והנה משהו נוסף שאין בחוק, ומעולם לא היה בו. משהו שמדינת ישראל דווקא נתנה לו מענה, רק לא לכולם. במהלך חודש מרץ האחרון עבר חוק שאוסר על מזמין שירות לשלם בתאריך מאוחר יותר מתאריך הוצאת החשבונית. חוק מצוין שהיה צריך לעבור פה כבר מזמן. אלא מאי? החוק הזה מתייחס בפירוש אך ורק לעצמאים קטנים ועסקים קטנים. כלומר: הוצאות ספרים שמגלגלות מחזור גדול יותר מסכום מסוים (שנקבע בחוק, וזהו סכום ממש לא גדול), ועסקים אחרים שמחזורם גדול אפילו במעט מהסכום הקבוע בחוק, לא ייהנו מהחוק הזה. ואני תוהה: מדוע חוק שבלבו עיקרון צודק והוגן, אינו תקף לכל עולם העסקים? האם זה משום שאז גם מדינת ישראל עצמה (שידועה בשוטפים האיומים בהם היא משלמת לספקיה) תיאלץ גם היא, חלילה, לעמוד במגבלות החוק? (ואני מניח שמשרד האוצר הוא שטרפד את החלת החוק על כולם). מדוע עיקרון שתקף לעצמאים ועסקים קטנים אינו תקף לעסקים בינוניים וגדולים יותר? מדוע שהוצאת ספרים (או כל עסק אחר) יקחו על עצמם הוצאות מימון ענקיות (במקרה של העסק הבינוני שלי: כ-60 אלף שקל בשנה) כדי לתת אשראי חינם לרשתות ענק ולגופים מסחריים גדולים? אני, כמובן, מוחמא בטירוף שרשתות הספרים הללו בחרו בי כבנק האישי שלהן, אבל אנא: יש בנקים מקצועיים שמעסיקים בנקאים מקצועיים. אם אתם צריכים אשראי, קחו אותו מהם, ואל תכריחו אותי לתת לכם אשראי בריבית אפס. אני מניח שגם על העניין הזה הממונה על ההגבלים העסקיים ימלא פיו מים וימשיך לבגוד בתפקידו. הוא עושה זאת כבר שנים, חבל לבגוד במסורת.

בשולי הדברים חשוב שיאמר שאינני מאשים את רשתות חנויות ממכר הספרים בישראל. הרשתות האלה הן גופים מסחריים פרטיים, והן פועלות במסגרת החוק. אינני חושב שהרשתות הורסות את הענף. הן מתנהגות בדיוק כפי שגוף מסחרי אמור לפעול ומנצלות את החוק (על החורים שבו) כדי למנף את יתרונן הכלכלי. כך הן אמורות לפעול. אינני מאשים גם את הבעלים של אותן רשתות, או את אלה הקשורים עימן בהסכמים כאלה ואחרים. גם אלה ממנפים את יכולותיהם במסגרת החוק. כך אני מצפה שינהגו. מדינת ישראל שאינה עושה דבר היא זו שאשמה. מדינת ישראל שאינה מסדרת את הריכוזיות שבענף היא זו שאשמה. ועדת הריכוזיות במשק, שראש הממשלה כה מיהר לחבק את מסקנות הדוח שהגישה לו (ועוד נראה מה יעשה עם ההמלצות הללו. אני סקפטי), אפילו לא התייחסה למצב שוק הספרים. ממש כשם שלא התייחסה לתחום הפצת הסרטים, שם שורר מצב דומה. ממש כשם שלא התייחסה לקרנות הפנסיה. או לתחום הנדל”ן. ולמעשה, אפילו הבנקים – שאליהם כן התייחסה – לא באמת ישנו את המצב עבור הצרכן לאחר שכמה מבעלי המניות שלהם ישחקו כסאות מוזיקליים במניות שלהם. תחרות אמיתית לא תהיה פה. את מה שהבינו בארה”ב בשנות הארבעים של המאה הקודמת, באמצעות חוקי האנטי-טראסט שלהם, לא יבינו אצלנו לעולם. לא בתחום הספרים ולא בתחומים אחרים.

ואחרי כל הדברים האלה יתכן שתאמרו שאני צודק, תצקצקו בלשונכם ותגידו שעדיף להעביר חוק חלקי מאשר לא להעביר כלל. ואני אומר שלא: כי ברגע שהחוק הזה יעבור במתכונתו ההרסנית הנוכחית, זה יהיה סופו של הסיפור. הפוליטיקאים שהגו את החוק (לימור לבנת וניצן הורוביץ, שניהם מלאים בכוונות טובות שאינן מגובות בשיעורי בית, או שמגובות בלחצים פוליטיים מצד לוביסטים כאלה ואחרים) יאמרו שעשו את את מה שצריך לעשות ויפנו לחוקק חוקים חשובים אחרים (שגם בהם, אולי, לא יעשו שיעורי בית), והתחום הזה ימשיך לשקוע בצורה מהירה אף יותר מקודם.

מדינת ישראל, באמצעות חוקיה, רשויותיה ואוכפי חוקיה, אמורה לדאוג לתת את הכלים בידי אזרחיה כדי שיוכלו להצליח ולפרוח. בסופו של דבר זה יועיל גם למדינה בטווח הארוך מעט יותר. כרגע היא תוקעת מקלות בגלגלי ההצלחה. אלא אם כן אתה גוף ממש גדול שכבר הצליח.


רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר


הפרק הקודם של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף: הקרב נגד צומטסקי הוא נסיון נואל של סופרים לגלגל את העלויות על הצרכנים באמצעות ייסורי מצפון

פוסט של רינה ארטשטיין


קנו בגדים רק בחנויות המעצבים. תמכו בעסקים קטנים. תמכו במעצבי האופנה, מעצבי חלונות ראווה, בתופרות, במייבאי הבדים הקטנים. אל תתמכו במונופולים. קנו בגדים ממוכרים שימליצו לכם על בגד כי הוא באמת מתאים לכם – לא כי הם חייבים. וכן, גם בכיכר המדינה יש מבצעים. ואוהבים שם בגדים, ונעליים, ותיקים. ברשתות הגדולות אוהבים רק כסף. הם עושקים את המעצבים, הם עושקים את התופרות, הם מוחקים את עיצוב האופנה. אל תקנו ברשתות שבזות לעיצוב יצירתי, שמתעבות בדים לא שגרתיים, שמעלימות גזרות נועזות. תמכו בעסקים הקטנים. קנו ספרים במקום שמכבד מעצבי אופנה ובגדים. הצילו את המעצבים.

אם הייתי פוצחת בקמפיין כזה לטובת מעצבי האופנה בישראל, הייתם טוענים, ובצדק, שמעצבי אופנה כבודם במקומם מונח, אך בגדים צריך ללבוש, ואי אפשר לקנות כל גופיה ב-300 שקל. בגדי מעצבים נועדו לאלה שהאופנה בנפשם ויכולים להרשות לעצמם לקנות בגדים במחירים מופקעים, לא ללבוש יומיומי על ידי אנשים מן השורה.

אז יש קמפיין כזה, אבל הוא מדבר על ספרים.

לפני כמה חודשים התוודעתי לאלכס אפשטיין וספרו הייחודי שפורסם באלבום תמונות בפייסבוק. לקח לי כמה שבועות עד שמצאתי זמן להכנס ולקרוא, אך עוד יום ועוד יום, תמונה ועוד אחת, וקראתי את כולו. נהניתי מאד מהעומק, מהיחודיות ומהאפשרות של כל קורא להכניס משמעות משלו למספר משפטים קצרים. נרשמתי לעדכוניו, ומאז נהניתי מטפטופי הגיגיו בפיד שלי. והנה, בשבוע שעבר, פתאום החלה מתקפה: מלחמה ברשתות הספרים (או בכינוי הקולע: צומטסקי), הקרטל שהן יוצרות עם הוצאות הספרים, בקוראים המעזים (!) לקנות ספרים בזול ובהרס הספרות והשירה הנובע מכך.

ישנה מגמה עולמית שבהם אמנים, סופרים ומשוררים נוטים לשים את עצמם מעל לכללי השוק. כללי השוק נועדו רק לאנשים הפשוטים, ולא לאנשים שאמנותם אומנותם, המורמים מעם. ואם אנחנו, ההילביליז, שרק רוצים לקרוא ספר בשעות הפנאי, מנצלים את כספנו בצורה אופטימלית וקונים במבצעים של הרשתות – הרי שאנחנו חסרי תרבות במקרה הטוב, או אחראים באופן ישיר להרס התרבות וחיסול השירה במקרה הגרוע.

(דרך אגב, שירה הפסיקה להיות מיינסטרים תרבותי מתישהו בשנות ה-80, אז להאשים את הרשתות בהרס השירה זה כבר באמת מוגזם. אולי כדאי שהמשוררים יעשו חשבון נפש עם עצמם ויחשבו מה הם עשו או אלו תהליכים תרבותיים אחרים קרו בינתיים שגרמו לכך שהם הפכו ללא רלוונטיים לקהל הרחב).

בעיני, המחאה הזו משולה למעצב מכיכר המדינה שזועק על כך שהמוני העם מעדיפים לקנות בקסטרו ובפוקס “רק” כי יותר זול שם. כן, אני עובדת לפרנסתי, וערך העבודה שלי נקבע בשוק החופשי על ידי היצע וביקוש למקצוע ואיכות העבודה שלי. אני לא מתביישת לומר שאין שום סיבה שאמכור את עצמי ואת עבודתי בזול כדי לקנות עבודה של מישהו אחר ביוקר. חנות ספרים פרטית שנותנת יחס אישי היא דבר מקסים ונהדר, אך בעיקרה היא “בוטיק” ספרים שמיועד לקהל נישה שיכול ורוצה להרשות לעצמו לקנות ספרים ביוקר.

אכן, ספר אינו דומה למוצרים אחרים. מוצרים אחרים, ניתן למדוד או לבדוק לפני הרכישה. אם המוצר לא מתאים או לא מוצא חן בעיני לאחר הקניה – ניתן להחזירו לחנות. ספר במהותו, הוא נעלם. אין לי דרך לדעת אם ספר ימצא חן בעיני בעת הרכישה, אפילו אם המוכר הידען המליץ עליו בחום ואפילו אם כבר קראתי ספרים של סופר זה בעבר. כשאני צריכה לשלם 89 שקל עבור משהו בלתי ידוע – אני מעדיפה ללכת על בטוח. רק ספר שאני בטוחה (עד כמה שניתן) שאהנה ממנו. סופר חדש? אין סיכוי. ספר שירה? ממש לא, זה קצר מדי. עד שאגיע הביתה, כבר אצטרך לקנות ספר נוסף. כשאני צריכה לשלם 25 שקל עבור ספר (באותו מבצע 4 ב-100 הנאלח), אני יכולה להיות יותר הרפתקנית. זה מועיל לי וזה מועיל לספרות ולסופרים, שיש מי שקורא את הספרים שהם מפרסמים, במקום שהם ימשיכו לשבת על המדף במחיר מופקע.

ולגבי הטענה שלולא המבצעים, מחיר ספר לא היה עולה על 50 שקל, הרשו לי להגיב בגיחוך. התחרות והמבצעים הגדולים החלו בסביבות 2002. שלפתי כמה ספרים מהמדף שקניתי לפני שנה זו, אבל אחרי שכבר התחילו לסמן מחירים על הספרים – והנה – 74 שקל. והנה עוד אחד – 78 שקל. ואלו ספרים מלפני יותר מעשור. מאז כבר הייתה לא מעט אינפלציה, והמחיר הרווח לספר ללא הנחה הוא 89 שקל. אם לא יהיו מבצעים, אז באורח פלא מחיר הספרים יירד? לא ברורה לי התיאוריה הכלכלית שעומדת מאחורי טענה כזו.

כשהמשוררים והסופרים יוצאים בקריאות על השכר העלוב ועל כך שהרשתות לוקחות את כל הרווחים לעצמן – יש לי רק תשובה אחת: אל תמכרו ברשתות. אתם לא יכולים לאחוז את המקל בשני קצותיו. גם לנצל את החשיפה שמקבלים רק ברשתות גדולות עם פרישה ארצית, וגם לקבול על כך שהן לוקחות את הרווחים לעצמן. אלה הם כוחות השוק. אתם רוצים גם וגם: גם להיות מורמים מעם ולעסוק באמנות לשם האמנות, וגם להרוויח מכך מספיק למחייתכם. לצערכם, זכות זו שמורה רק למתי מעט, האליטה של האמנים (ולא תמיד בגלל איכות היצירה שלהם, אלא לעתים קרובות דווקא בגלל שהם פחות איכותיים ולכן יותר פופולריים). בידיכם הבחירה: לעבוד לפרנסתכם בתחום אחר ולעסוק בכתיבה כתחביב, או לשנות את מודל ההעסקה שלכם. הבחירה לגלגל את העלויות על הצרכנים על ידי גרימת ייסורי מצפון היא לא הוגנת, אבל יותר מזה – פשוט לא תעבוד.

בעידן הנוכחי אנו עדים להיעלמותן של חנויות פרטיות שרובן לא מצליחות להתמודד עם הרשתות בצורה נבונה. זה עצוב, אבל זה תהליך שקיים בכל התחומים העסקיים, לא רק בתחום הספרים. רשת פרטית מציעה לצרכן איכות אחרת, מקומית ואישית, ועל המאפיינים האלה יש אנשים שמוכנים לשלם פרמיה. כמו שיש אנשים שמוכנים לשלם על איכות ויצירתיות של מעצבי אופנה. אבל לא כולם. ול”לא כולם” האלה, שהם הרוב הגדול, יש את הרשתות. לקרוא להם “מחרבי הספרות והשירה” זה לא נכון ואפילו מעליב. למעטים יש חנויות פרטיות, במידה שהתמזל מזלם לגור במטרופולין גדול שמאפשר את זה, ובעיקר – יש את האינטרנט.

צאו וראו מה קרה לתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות, תהליך שקורה גם בתחום הספרות. כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי ולמכור בחנות מקוונת – פתאום מגלים את הזנב הארוך. פתאום אפשר להחזיק גם ספרים קצת יותר ישנים במלאי, כי המלאי הוא כמה ביטים על שרת, ולא ספר שתופס מקום יקר במחסן. פתאום אפשר להגיע כל אותם צרכנים מבודדים שרוצים משהו איכותי שאינו במיינסטרים. ובאופן מפתיע – הם מוכנים לשלם. כמה הם מוכנים לשלם? דולרים בודדים במקרה הטוב. אבל כשאין את כל מנגנוני השיווק, החנויות, המוכרים, המחסנים וכל גוזרי הקופונים בדרך, מסתבר שזה מספיק.

אז תתאגדו, תחתמו על חוזים יותר מוצלחים, תפתחו הוצאה לאור משלכם, תמכרו באינטרנט. אל תבואו אל הרשת הגדולה, שמטרתה – כמוכם, היא להרוויח ותגידו לה להרוויח פחות. ובוודאי אל תבואו אל הצרכן ותגידו לו שהוא שווה פחות מכם, ולכן הוא צריך לקנות ביוקר מוצר זהה, רק כדי שמישהו אחר ירוויח על גבו.


רינה ארטשטיין היא תוכניתנית ואם לשני ילדים וכותבת הבלוג “תופרת וחופרת”. גרפים שלה על החיים התפרסמו בגליון ינואר 2011


כל הפרקים של פולמוס צומטסקי בחדר 404 >>

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

← לדף הקודם