🕶️ הרשת האפלה והטובה ♻️️ מחשבים את קיצם 🚯 הפסולת לסל תרבות 📻 רבע לדיגיטל
יובל אור, כוכב הסרט “הרשת האפילה”, מספר על הדארקנט – האם היא באמת מפוקפקת כמו שמציגים אותה? • ורד ירוחם, במאית-שותפה של הסרט “שאריות”, מדברת על הסוף המפתיע של רבים ממוצרי הטכנולוגיה שאנחנו זורקים • וגם: ההתמודדות המקורית של הניו יורקרים עם פסולת אלקטרונית
אל תוך הרשת האפלה (2016) הטריילר from Zygote Films on Vimeo.
יובל אור נכנס לדארקנט ויצא משם עם הסרט “אל תוך הרשת האפלה”, שהוא התסריטאי והכוכב שלו. “הסרט התחיל בכלל כמסע שרצינו לצלול לתוך השווקים המוצפנים של הדארקנט”, סיפר בראיון מקדים לעורכת רבע לדיגיטל, אחינעם קפון. “זה מה שעניין אותנו ואת ערוץ 1, ועם הזמן גילינו שזה עולם ומלואו – הרבה יותר עמוק מרק השווקים שמושכים הרבה תשומת לב בגלל הנשק, הסמים, הסחר בתמונות פדופיליה. מה שמצאנו מעבר לזה זה אנשים אידיאליסטיים שמנסים להקים סוג של עולם מקביל. שהשאיפה שלהם זה לצאת מהשלטונות שמנהלים לנו את החיים – דמוקרטי או דיקטטורי, זה לא כזה משנה להם. וזה בעצם הפך להיות לב העניין בסרט, איך האנשים האלה רואים את העולם שלנו, איך הם מנסים לבנות עולם חדש ואיך זה הולך להראות ואם זה הולך להיות בכלל.
“איתי לנדסברג, המנהל התיעודי בערוץ 1, נדלק על הנושא ורצה שנעשה לו סרט. חשבנו שמבחינת החוק יהיה קשה לצלם אותי עושה עברות – מזמין סמים, ודאגנו שהמשטרה תעצור אותי. באמת באחת הפגישות עם המשטרה לקראת צילומים הם הזהירו אותנו מלקנות דברים בדארקנט כי הם פתחו תיק פלילי נגד עיתונאית אחרת שעשתה את זה, והבנו שזה גם לא כזה מעניין – עשו מלא כתבות בנושא.
מתגלץ’ בדארקנט. תמונה:Patrick Brosset (cc-by-nc-nd)
“קודם כל דארקנט זה לא דבר אחד ויחיד, אבל המושג בעצם זה כל רשת מוסתרת שניתן לגשת אליה רק באמצעות תוכנות מיוחדות, לרוב תוכנת TOR שהיא הכי פופולרית לכניסה לדארקנט – גם מוסתרת וגם שהמידע שעובר שם מוצפן. TOR זה הכי קל והכי פופולרי, אבל יש מלא רשתות כאלה, ולצורך העניין כל צבא או כל ארגון חשאי בעולם גם משתמש או מקים סוג של דארקנט בעצמו, זה קשור אצלנו בראש למשהו פלילי אבל זה לא בהכרח.
“האנשים שנחשפנו אליהם רוצים לשנות את העולם, כל אחד בדרכו – יש חלק שמעורבים בביטקוין, מטבע וירטואלי חילופי, שבזמן שעבדנו על הסרט הערך שלו עלה מ-400 דולר ל-1200 דולר לביטקוין, זו הוכחה שיש לדבר הזה כוח, ולתנועה הזו כוח. זה כוח שבשנתיים שלוש האחרונות הולך ומתגבר. הם מעורבים לדוגמא בבניית דארקנטים שמאפשרים לתקשר באנונימיות ועובר דרך אפליקציות שמעורבות. זה פחות להפיל שלטונות – אלא יותר לחיות את החיים שלהם בצורה חופשית”.
מחשבים מושבתים, שישראלים זורקים לפח או מניחים ברחוב, הופכים למחשבים פעילים של פלסטינים, מגלה הסרט “שאריות”, שעוקב אחרי המסלול של החפצים שאנחנו זורקים, דרך אלטעזאכנים, שווקי פשפשים וסוחרים. במאית-שותפה של הסרט, ורד ירוחם, סיפרה בראיון מקדים לעורכת קפון: “הסרט מתאר את המסלול שעושים החפצים הישנים בבית – כורסה, ספה, מחשב. שמים אותם מתחת לבית והם נעלמים תוך שעתיים. מה קורה להם? להם הם נעלמים? חקרנו את זה וגילינו שיש מערכת שלמה של אנשים שמעבירים את החפצים, חלק גדול לשטחים, חלק לשווקי יד שנייה, ובשטחים יש סצנה מטורפת של מכירה פומבית מדי לילה – כל הסחורה שנאספת מכל הארץ נמכרת שם. אנחנו צילמנו בין 70 ל-100 משאיות ביום, מפוצצות סחורה. ואז יש שם חנויות שמתמחות – סלונים, ספות, טכנולוגיה וחשמל.
“אנחנו התמקדנו בשניים – אחד ששיפץ רהיטים, והכי התמקדנו במעבדת מחשבים – הם שם מקבלים הכל מהכל – כמויות שאין לתאר, ומשפצים ברמות הרבה יותר גדולות מחברות המקור. הם הרבה פעמים מלמדים את עצמם דרך סרטונים ביוטיוב. בעצם זה לא מיחזור, זה קיימוּת, זה לצרוך פחות – והם עושים את זה, נותנים לדברים סיבוב שני ושלישי. אבל הם שואפים להיות אנחנו ורוצים לקנות את הדבר החדש. הסרט מדבר על תרבות הצריכה, סוג של תרבות הפוכה. המוצר נזרק – אבל בעצם מתחיל חדש”.
אנחנו קונים מכשירים אלקטרוניים, משתמשים בהם וכשהם מפסיקים לעבוד ובלתי ניתנים לתיקון – זורקים אותם, כל זה בלי לדעת איך הם עובדים, איך וממה הם מורכבים ומה זה עושה לאיכות הסביבה. הפסולת האלקטרונית מהווה 2% בלבד ממטמנות הזבל בעולם, אבל אחראית לכ-70% מהפסולת הרעילה, לפי מנכ”ל Electronic Recyclers International, חברה שעוסקת במיחזור פסולת אלקטרונית.
במחסן הפסולת האלקטרונית גוואנוס בניו יורק יזמו את “חפירות יום רביעי”, אירוע שמשלב לימוד ואמנות סביב פסולת אלקטרונית. “‘חפירות יום רביעי’ הוא אירוע שמאפשר לציבור ולמתנדבים לפרק מוצרי אלקטרוניקה, כדי לראות מה יש בפנים”, אמרה יזמין מיהוג’ביץ’, מנהלת תוכניות בגוואנוס, לאתר ניו יורק סיטי לנז. “התחלתי את ‘חפירות יום רביעי’ כי רציתי שאנשים יבינו מה יש בתוך מוצרי האלקטרוניקה שלהם, […] שישאלו שאלות על דברים שאנחנו משתמשים בהם מדי יום אבל לא יודעים מה הם, ממה הם מורכבים. […] אמנות היא דרך נהדרת עבור הציבור ומתנדבים להיכנס לתחום איכות הסביבה”.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאית: ?; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-???????. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
🎎 סכנת התלתפסות והצעצועים ☠️ מז”פסת תלת-ממד 📻 רבע לדיגיטל
צביקה גרינברג מדבר על הגבלת ייבוא מדפסות תלת ממד – האם אכן יש בהן סכנה? גל ביטנסקי מספר על הסכנה בבובות המחוברות לרשת, ועלולות להוות אמצעי ריגול. וגם – כשמדפסות תלת מימד עוזרות בפענוח פשעים:
ב-2014 יצאה לשוק “קיילה דול”, בובה שמדברת ועונה על שאלות, באמצעות חיבור לאינטרנט ומציאת תשובות שם, בדומה לרמקולים החכמים עם העוזרים האישיים של אמזון וגוגל. באמצע פברואר, ה-Bundesnetzagentur, סוכנות הרשת הפדרלית הגרמנית, אסרה על מכירתה והורתה על הוצאתה מהחנויות מחשש שתשמש מתקן ריגול, וציינה כי פריטים המכמינים מצלמות ומיקרופונים עלולים לפגוע בפרטיותם של אנשים על ידי הקלטה ושידור שיחות המתנהלים בקירבת הבובה.
גם קלאודפטס הן בובות מחוברות, אבל לא חכמות במיוחד – הן מאפשרות להורים להקליט הודעה באפליקציה ולילדים להשמיען דרך הבובה, ולילדים להקליט הודעה דרך הבובה, שמושמעת להורים דרך האפליקציה.
בניגוד לחשש התאורטי במקרה של קיילה, קלאדופטס עוררו חששות מעשיים: מומחה הסייבראבטחה טרוי האנט חשף שקלאודפטס שמרו הקלטות של ילדים והורים במאגר מידע לא מאובטח. פניות לחברה בנושא נענו לטענתו בהתעלמות, ובהמשך השתלטו פרצנים על מאגר המידע באמצעות כופרה. דיברנו על כך עם מומחה הסייבראבטחה גל ביטנסקי.
“אחד מחברי המייקרים, ושוחר הדפסות תלת מימד, גילה שהמדפסת שלו עוכבה במכס והוא צריך נספח חדש של תיקון להוראות ייבוא”, דיווח אלחנן מעין למגזין 3DZone.
בקובץ התקנות – שיעורי מכס, מס קנייה ותשלומי חובה 1807, שמדינת ישראל פרסמה ברשומות ב-9/1/2017, הופיע “צו יבוא חופשי (תיקון) התשע”ז-2017”, ובו סעיף שקובע כי “מדפסות תלת-מימד מוזנות ממתח נקוב העולה על 9 וולט, או מוזנות ממתח נקוב שאינו עולה על 9 וולט, אך מיובאות עם ספק כוח” ו”מדפסות תלת-מימד אחרות” דורשות “אישור ת”ר 60950″ מ”ביטחון פנים”.
אולם כשליאור פרדמן ביקש אישור מהמשרד לבטחון פנים הם לא ידעו במה מדובר, ושלחו אותו לברר במשטרה.
שוחחנו בתוכנית עם צביקה גרינברג, מנהל שיווק תלתפסות ב-3DSystems, שסיפר בראיון מקדים לעורכת אחינעם קפון: “היתה לי חברה במשך עשרים וחמש שנה שייבאה, כך שהייתי החלוץ גם בתוכנות ובמדפסות ובסורקים תלת ממדיים ואני מתעסק בכל הדברים שקשורים בכך. בעיות הרגולציה מחולקות לשניים: אחד דברים טכניים – עמידה בתקנים, קרינה חשמלית וכו’, שזה בדרך כלל על היצרנים הבין לאומיים, שעומדים בתקנים האלה. השנייה זה עניין היבוא – וכאן המדינה מכניסה את היד לכיס המייבאים, אבל זה נגיד עוד לגיטימי. העניין הבעייתי הוא התקנה לבטחון פנים, שזו הנקודה השנוייה במחלוקת. אם זה לא היה מעצבן, זה היה מצחיק.
“השאלה היא האם צריך תקן בכלל. הסיבה שהם רוצים תקן זה שאולי מישהו יעשה משהו שקשור לנשק. עכשיו, אני יכול לומר שהדפסה תלת ממדית זו השיטה הכי פחות מתאימה לנשק – יקרה, לא מדויקת, חומרים לא מתאימים, ומכל הדברים הדפסה הכי איטית ויקרה לייצור נשק. עוד אף אחד לא ייצר נשק. לעומת זאת – פטיש, צינור, אבן ומנטוס עם קוקה קולה זה הרבה יותר מסוכן. כתב של ערוץ 10 נכנס עם אקדח מודפס וזה גרר דיון בוועדת הפנים – לא ירה, התפוצץ ביד. זה פעולת יחסי ציבור של מישהו שמשווק מדפסות. הבעיה האמיתית היא לא ייבוא המדפסות אלא הרגולציה – מי יעשה, מי מבין, מי משתמש? הנשק האמיתי הוא התוכן – מדפסת תלת ממדית ניזונה מקובץ, ממידע, מתוכנה. את התוכנות מורידים באינטרנט.
“השאלה הנוספת היא על מה רוצים לפקח ואיך אפשר. אני לא יודע על מה – אם רוצים על הכניסה של המדפסות לארץ, או על איך משתמשים ביום יום. בשורה התחתונה יש בארץ אלפי מדפסות תלת מימדיות שמדפיסות בניינים, ואין עליהן מפקחים. מתים שם אנשים ואף אחד לא מפקח. מאיפה יביאו כוח לרגולציה?”
תלתפסה של רובה עפרון. תמונה: Urbaxter (cc-by-nc-sa)
ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: “המשטרה דרשה להגביל מדפסות תלת-ממד אבל חזרה בה. לכן, אין פיקוח על ייבוא מדפסות תלת-ממד, והדבר אף הובהר למכס על ידי המשטרה ומשרד הכלכלה. אם ישנו יבואן הנתקל בבעיה, נשמח לעמוד לרשותו”.
עוד בנושא:
במקום לפחד מתלתפסות וסריקות תלת-ממד, משטרת ישראל והמשרד לבטחון פנים יכולים להשתמש בהן ככלי לפענוח פשעים.
בשנה שעברה דן בית משפט בריטי את לורנזו סיימון למאסר עולם על רצח של שותפו לדירה, ביתורו ודחיסת חלקי הגופה למזוודות שהשליך לתעלה. החשדות אומתו בסיוע חוקרים מאוניברסיטת וורוויק, באמצעות סריקת תלת-ממד ברזולוציה גבוהה של עצם שבורה שנמצאה בחבית שמן בחצר הבית ועצם בגופה, תלתפסת שני החלקים והצגת ההתאמה המושלמת ביניהם למושבעים במשפט.
עצמות סרוקות בתלת-ממד. תמונה: אתר משטרת ווסט מידלנדז
עותק תלת-ממדי של עצמות הנרצח. תמונה: אתר משטרת ווסט מידלנדז
שיטות דומות משמשות את המשטרה וחוקרים באוניברסיטת דרום פלורידה לזהות קורבנות בתיקים קרים, שנסגרו בלי שהפושע אותר.
במשרד השריף של גרין קאונטי, אוהיו, איתרו שיירי גופת אישה ביער ויצרו לפיהם מודל תלת ממדי של ראשה ופרצופה. פרסום המודל בציבור הביא לזיהויה הוודאי ולאיתור והרשעת הרוצחים. פרסום המודל בפומבי הביא לזיהויה הוודאי כטיפני דון צ’יימברז ולאיתור והרשעת הרוצחים.
שיחזור פניה של הנרצחת טיפני דון צ’יימברז. תמונה: משרד התובע הכללי של אוהיו
עורכת: אחינעם קפון; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו משודרת ב-14.3.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
פורים-זאת-בעצמכם • בחזרה לצעצועים • תחפושת באטמן שעובדת ️• רבע לדיגיטל
לכבוד פורים: שמרית טל על תחפושות טכנולוגיות בייצור עצמי • שראון פז על התהליך שעברו הצעצועים ממשחקים פיזיים לדיגיטליים – ובחזרה • ותחפושת באטמן עם גאדג’טים שבאמת עובדים:
המאבק הגלוי בין קוני התחפושות לפורים לבין אלו שמכינים אותן בעצמם הסלים עם כניסתם לזירה של המייקרים, “אנשים\אמנים\טכנולוגים שמשחקים עם גאדג’טים ויוצרים איתם”, כפי שמגדירה אותם שמרית טל, מהפעילות המרכזיות בגיקון, עמותה לקידום תנועת המייקרים בישראל. בראיון לעררכת רבע לדיגיטל אחינעם קפון אמרה טל: “זה משהו שאני עושה כתחביב, נחשפתי לזה ואני מאוד אוהבת את זה, אנחנו משתמשים הרבה בטכנולוגיות שזמינות לאנשים פרטיים, כמו מדפסות תלת מימד וארדואינו – שהוא מיקרו קונטרולר, בגודל הארד דיסק שיש לו יכולת עיבוד והוא יכול לשלוט על אלקטרוניקה ואפשר לקנות אותו בכלום כסף. אפילו פתחתי עם סטודיו פור ריל קורסים של ארדואינו כדי להקל על אנשים ללמוד. היכולת הזאת נותנת לאדם להפעיל כמה מנועים במקביל, חיישנים, לבנות דברים סטייל רובוטים קטנים. בגלל שזה זול ובקוד פתוח אז קל ללמוד את זה, אפשר למצוא ברשת קודים שאנשים כתבו ובגדול אפשר לבוא בלי רקע וללמוד מהרשת. את זה התנועה שלנו מעודדת”.
מייקת’ון פורים של גיקון. תמונה באדיבות שמרית טל
פורים הנוכחי תפס את טל במצברוח מייקרי: “כשרציתי לעשות את התחפושת שלי בפורים – טינקרבל לוחמת עם כנפיים זזות – החלטתי לעשות משהו שונה. במקום לעשות את מה שאני עושה תמיד, שזה לעבוד בבית שלי במשך חודש עד שהוא נראה כמו איזו מעבדה, אמרתי, די, אני לא רוצה, וארגנתי האקתון – אירוע שבו עושים מרתון של כמה שעות על מנת ליצור משהו. יותר מייקתון מהאקתון. הרעיון היה שיבואו אנשים בכל מיני תחומים וניצור תחפושת.
“היום, בגלל שהטכנולוגיות נגישות, בעצם אפשר להרים את היצירה שלך לרמה הרבה יותר גבוהה מפעם – שנה שעברה רציתי להיות חיילת מסטארוורז וחיפשתי באינטרנט וזה היה יקר והתבאסתי מאיך שזה נראה – בגד גוף וקסדה ושם זה נגמר, אבל אני רציתי שריון. אפשר לעשות בתלת מימד, אפשר גאדג’טים של הקולות, אפשר חרב של ג’דיי שתוכל להשמיע קולות אם היא זזה או נוגעת במישהו. למשל, היה מישהו שזכה בגינס על התחפושת שעשה עם הכי הרבה גאדג’טים עובדים של באטמן – הוא בנה לבד. אפשר לשדרג את היצירה באופן כללי. אין איזו תחרות שמאגדת תחפושות טכנולוגיות, אבל התגובות ברחוב מאוד מגניבות. למשל במידברן, אחת הקהילות הכי חובבות תחפושות, בלילה אתה רואה את כולם עם תחפושות מנצנצות ולדים ופייברגלאס – הקהילה היחידה שאני מכירה שמקדמת תחפושות טכנולוגיות.
“זה נגיש לכולם. לי באופן אישי אין ידע טכני – הגעתי לזה בלי ידע טכני בכלל. לא למדתי בכלל. אבל כל היופי של העולם הזה זה שהוא באמת נגיש אם אתה רוצה ומשקיע לחפש אותו. אתה כן צריך להיות אדם שאוהב ללמוד. יש אפליקציות וחנויות שאת יכולה להזמין בתלת מימד, אבל גם מעבדות קהילתיות ברחבי תל אביב שבהן אפשר ללמוד וגם אנשים פרטיים שישמחו לעזור. המטרה שלי בסופו של דבר היא לבנות מדפסת תלת ממד. אני מכירה לפחות עשרה אנשים עם מדפסת תלת מימד בבית. כשזה יהיה יותר נגיש גם אני אקנה”.
אפשר להצטרף לפעילות בקבוצת הפייסבוק של גיקון.
אחרי המעבר מצעצועים ומשחקים פיזיים למשחקי וידאו וירטואליים, המטוטלת חוזרת למשחקים פיזיים משודרגים טכנולוגית. משחק כזה הוא ספירו, כדור שאפשר לתכנת, לשלוט בו באמצעות אפליקציה סלולרית ולהשתמש בו בתור בקר לשלוט בדברים אחרים:
דיברנו על כך עם שראון פז, מעצב התנסותי וראש המחלקה לניו מדיה בביה”ס מוסררה בירושלים. בראיון מקדים לעורכת קפון אמר פז: “הנקודה הראשונה היא המתח בין העולם הפיזי לווירטואלי – אחרי הרבה שנים שהיתה התפתחות גדולה בעולמות הדיגיטלים, ו-VR ואמצעים מסכיים שבהם אנחנו משתעשעים, יש איזה רנסאנס למשחקים פיזיים, ויש טרנד שלם של לקיחת משחקים מהעולם הווירטואלי והפיכתם לפיזיים. למשל, לקחנו את המשחק ספייס אינוויידרז וביצענו אותו בחיים האמייתים עם רחפנים ותותח לייזר שיורה ופוגע ברחפנים. זה משהו שקורה יותר ויותר. הדבר השני שקורה יותר ויותר, בדיוק הצגנו אותו בתערוכה בדבלין – תערוכה שהתעסקה ברובוטיקה. פתאום טכנולוגיה נוכחת פיזית בחיים שלנו – היא הופכת לישות בחיים שלנו, והדוגמא הבולטת אולי זה [השואבק הרובוטי] האיי-רובוט – טכנולוגיה היא חלק משמעותי בחיים שלנו אבל פתאום, בפעם הראשונה, הטכנולוגיה היא מן חיית מחמד ויש לה נוכחות פיזית. אף אחד לא קרא למסך מחשב בשם, ואני מכיר הרבה אנשים שנותנים לאיירובוט שמות. הרובוטים תופסים נוכחות בעולם.
“הפן השני והיותר מעניין הוא מה הרובוט יודע לעשות – זה מערכת היחסים. מי שהקדימו את זמנם היו הטמגוצ’י, מה שהיה גאוני זה שפתאום היה לך משהו שהפך להיות יישות בחיים. הדבר הזה הוא פיזי, בניגוד למשחקים כמו פארמוויל נגיד. יש צעצוע שנקרא קוזמו, רובוט קטן שיש לו סדרה שלמה של אינטרקציות שממש מפתחות יחסים – הוא יודע לזהות את הפנים שלך, וצוחק, יש לו איכויות קונדסיות, נותן לך כאפות חוזר אחורה וצוחק. אנחנו הצגנו רובוטים שמתבוננים בך ובעצם מחקים אותך דרך פילטר של שלוש דמויות. כמו להסתכל במראה ולראות אותך גבוה ורזה או נמוך ושמן, רק ברובוט.
“אלה שתי המגמות – פעם היו משקיעים המון במשחקי מחשב וגרפיקה, מפלצת ממש של השקעה בזמן ובכסף, כשפתאום היום שולפים לך את הקוזמו הקטן והדיי פשוט הזה – שלוקח את זה בסיבוב.
“לגבי אבטחה, נכנסנו לסחרחרה סביב הכל הנושא של סייבר וביטחון, והגנה על הזהות והכל, ששכחו דבר מרכזי – האובייקטים נהיים קטנים וחזקים, והסכנה פתאום נהיית יותר פיזית או משמעותית מאשר שמישהו יידע את הפרטים הביומטריים שלך. השאלה שעולה היא שאלת האמון – מה צריך לקרות כדי שיהיה לי אמון ביצור הזה ואני אוכל להשאיר אותו בחדר עם הבן שלי. אנחנו הדור שחי עם הפחד שהרובוטים ישתלטו על העולם. זה ייפתר בטח ברמה הפסיכולוגית עם כל מיני מחוות וקולות חמודים שישכנעו שזה בסדר, ועם השתקה של התקלות. אבל זה חלק מהקידמה, אין מה לעשות”.
קוספליי (Cosplay, קיצור של “costume play”, משחק תחפושות) הוא תרבות של התחפשות לדמויות מסדרות אנימה, סרטים, קומיקס וכיוצא בזה. ג’וליאן צ’קליי האירי יצר את תחפושת הקוספליי הראשונה שלו – דארת’ ויידר מבלון ועיסת נייר – בגיל 7. הוא המשיך בכיוון זה, נכנס לתעשיית הסרטים והפך לבונה מודלים, ארט דירקטור ויוצר אפקטים של יצורים.
בשנה שעברה הכין צ’קליי תחפושת באטמן, שאותה עיצב לפי החליפה ממשחק הווידאו “באטמן: ארקאם אוריגינז”, תליתפיס, יצר תבנית ויצק בגומי אוריתן גמיש. הוא לא הסתפק בכך והוסיף לה 23 גאדג’טים. בין הגאדג’טים: מכשיר מעקב בלוטות’ מגנטי לרכב, מצלמה, רימון כדוריות מיסב, מתקן אולטראסוני נגד כלבים ואקדח הלם של פעימה אלקטרומגנטית של 2000 ואט.
התחפושת זיכתה את צ’קליי בכניסה לספר השיאים של גינס 2017 על מירב הגאדג’טים הפעילים בחליפת קוספליי.
עורכת: אחינעם קפון; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו משודרת ב-7.3.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
💔 פיתחו את הלב לקראקרים 💆 איזה חוש תרצו להשתיל? ⚕️ סנאפצ’ט של מנתח פלסטי » 🎙️ רבע לדיגיטל
מה דעתכם להוסיף חוש נוסף לגופכם? ליביו בביץ, יזם וסייבורג, פועל למען החיבור בין אדם ומכונה, והתחיל בהוספת “חוש הצפון” לגופו – המאפשר לו לחוש מתי גופו פונה צפונה. לימור גרוסמן תזהיר מסכנת הפריצה למיכשור רפואי מתקדם שמושתל בגוף האדם. התוכנית המלאה תעלה פה בקרוב.
מיכשור רפואי ומידע רפואי מהווים אתגר לגורמי סייבראבטחה, שצריכים להגן מפני גניבת מידע ושיבוש פעילות של מיכשור רפואי חיצוני וכזה שמושתל בגוף האדם. בסוף 2016 פרסם ה-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) מסמך המלצות להתנהלות עם מיכשור רפואי (פדף), ובינואר השנה הזהיר כי מכשור לבבי (קוצבי לב, דפיברילטורים ומכשירי סנכרון-מחדש) מתוצרת חברת סיינט ג’וד מדיקל חשוף לפריצות. באזהרה כתב המינהל כי “הפירצות הללו, אם ינוצלו לרעה, עלולות לאפשר למשתמש בלתי מורשה, כלומר מישהו שאינו הרופא של המטופל, לגשת מרחוק למכשיר הלבבי המושתל בעל יכולות ה-RF [תקשורת בתדרי רדיו להפעלה מרחוק, ע”ק] […] משדר ה-Merlin@home שעבר שינוי עלול לשמש לשנות את פקודות התיכנות של המכשיר המושתל, מה שעלול לגרום להתרוקנות סוללה מהירה ו/או להחלה של קצב לב או שוקים בלתי מתאימים”. ה-FDA לא כותב זאת במפורש, אבל משמעות הדבר היא פוטנציאל של גרימת נזק לחולים עד כדי מוות.
כבר ב-2007, ג’ונת’ן ריינר, הקרדיולוג של של סגן נשיא ארה”ב דאז דיק צ’ייני, החליף את קוצב הלב שלו וניטרל את האפשרות לשלוט בו אלחוטית, מחשש להתנקשות בידי האקרים. שנים אחר כך, הסדרה “הומלנד” הציגה קראקר שמתנקש בנשיא ארה”ב על ידי פריצה מרחוק לקוצב הלב שלו.
לב חולה. איור: רינה מימון
דיברנו על כך בתוכנית עם לימור גרוסמן, מנכ”לית חברת סלסטייה, שתציג בכנס MEDinISRAEL של מכון הייצוא בתחילת מרץ. סלסטייה הסבירה שבניגוד למחשבים, סמארטפונים ו-IoT, במיכשור רפואי אי אפשר לעבור למתחרים – יש אנשים שמושתל בהם מיכשור רפואי חיוני, שהחלפתו תדרוש ניתוח, וגם במקרה כזה לא בטוח שתימצא חלופה משום שהיצרנים עשויים ליהנות ממונופול על המיכשור הספציפי, שמוגן בידע טכנולוגי בלעדי, בפטנטים או בסף כניסה גדול מדי לחברות מתחרות.
בראיון מקדים לעורכת רבע לדיגיטל, אחינעם קפון, אמרה גרוסמן: “ה-FDA הוציאו הזהרה נגד קוצבי לב, והנושא הזה הוא חלק מנושא גדול יותר – IoT. היום כל מה שקשור לבית חכם, ערים חכמות, לתפעול בוויירלס – אפשר להניע את הרכב מהבית, מהעבודה להדליק את המזגן, לכבות חשמל – אז גם בעולם הרפואה יש דברים שנכנסים ועובדים בוויירלס ושהכל בשליטה חיצונית. זה יוצר סכנות, כמו משאבת אינסולין שהאקר פרץ אליה ובגלל שהשתלט עליה הוציא כמה אינסולין שהוא רוצה. אפשר להשתלט על הקוצב לב, לרוקן ממנו סוללה ולשנות נתונים. אבל, חשוב לדעת, אלה היו מה שנקרא ‘האקרים טובים’ – לא נגרם נזק, אלא הם הראו את החור באבטחה וקיבלו על כך הרבה כסף בתמורה, ובעקבותם הוציאו תיקון. זה כמו מה שהיה עם הג’יפים של סיאט – סרטון שרואים איך משתלטים על הרכב. שיחקו עם הווליום של הרדיו, חלונות, מזגן, לקחו את הרכב הצידה ושלטו באוטו לגמרי. הנושא הזה משמעותי מאוד. למשל אם ראש ממשלה נכנס לקבל טיפול רפואי או נפשי, תאר לך שמישהו מצליח לפרוץ ולקבל את המידע. עושה מזה מטעמים. צריך להעלות את רמת האבטחה. הרבה חברות אמרו שלא בא להן, ואין לך הרבה אפשרויות אחרות – יש כמה מונופולים ששולטים בשוק. אבל ברגע שה-FDA נכנסו וביקשו לסדר את נושא האבטחה ולעשות רגולציה, זה מחייב את החברות היצרניות. בסוף דצמבר התחילו לסדר את הנושא, כך שעוד אין מסמך מסודר”.
“החלק השני באבטחה רפואית, שעושה הרבה הדים, הוא העניין של הכופרה – בבית חולים בהוליווד השתלטו על השרתים ועל המידע וביקשו כופר. ויש כאלה הרבה, גם בארץ. זה נהפך להיות משהו ברמה חודשית – דואר אלקטרוני שיכול להתחזות לפקח של בית החולים, פותחים קובץ מצורף והדרך לשרתים היא קצרה. היום יש בתי חולים מסודרים עם גיבוי מסודר, מקסימום יש השבתה, אבל בית חולים אחד באירופה, לפני חודש, ביטל למעלה מאלפיים פציינטים שהיו אמורים להגיע כי תקפו לו את השרתים.
“המטרה היא לא לגרום להיסטריה, אלא למודעות. אנשים צריכים לשמור על הגנה, בפרט אם יש להם ציוד רפואי בבית. בבית חולים האחריות היא של בית החולים, אבל כשיש בבית אז גם החולה צריך לשים לב”.
בתוכנית הזכתי את מרי מואו, מומחית סייבראבטחה, שאחרי שהושתל בה קוצב לב החלה לחקור פירצות אבטחה במיכשור רפואי. הנה הרצאה שלה בנושא:
ליביו בביץ לא מתכוון להסתפק בחושים שקיבל מהטבע. החברה שלו, סייבורגנסט, מייצרת חוש נוסף – חוש הצפון (North Sense). מכשיר שמוצמד באמצעות ברגי טיטניום שמפורסנגים לחזה שלו רוטט כאשר בביץ פונה לכיוון צפון. מכשיר זו הופך אותו, לדבריו, לסייבורג. בראיון לחגי כהן ב”עלונדון” סיפר בביץ: “עד לפני חודש היו בעולם שני אנשים בעלי חושים מלאכותיים (שניים מהשותפים בחברה): האמן ניל הרביסון, שהוא אמן עיוור צבעים שהשתיל בגולגולתו אנטנה שמתרגמת צבעים לצלילים, כשהאנטנה מחוברת ללוויינים בחלל ולאינטרנט. ניל הוא סייבורג (אדם שבגופו רכיבים מלאכותיים) ידוע, והראשון שקיבל מהרשויות בבריטניה הכרה כסייבורג אנושי. השנייה היא מון ריבאס – אמנית בעלת שני שתלים בזרועותיה המאפשרים לה לחוש פעילות סיסמית של כדור הארץ והירח. העובדה שאני וסקוט התקנו את ׳נורת׳ סנס׳ מכפילה למעשה את האוכלוסייה של הסייבורגים בעולם, ועכשיו כשניתן להזמין את המוצר, אוכלוסיית הסייבורגים תגדל באופן משמעותי”.
בוביץ עם השתל נורת’סנס. צילום באדיבותו
עוד הסביר בביץ: “המכשיר הוא בעל חיישן שרוטט בכל פעם שהגוף פונה צפונה ומהווה פלטפורמה לשינוי תודעתי. המכשיר הוא מעטפת חיצונית והוא עובד כמו ה׳התנייה של פבלוב׳. ברגע שאתה מקבל סימן, אתה יודע שמשהו קורה. ברגע שאני מסתובב צפונה המכשיר רוטט והמוח שלי מתרגל לכך שהרטט הזה קורה רק כאשר אני פונה צפונה ולא בשום צורה אחרת. כשאת מתחילה לקבל מידע חושי לגבי המיקום שלך, זה משהו שמתווסף לתפיסת המציאות שלך. אנחנו פחות מתעניינים בשימושים המעשיים של ׳נורת׳ סנס׳ ויותר איך זה ישפיע על הפקת הנאה מהמציאות שלנו”.
משתמשי רשתות חברתיות מרבים להציג את החלקים היפים בחייהם – בילויים עם חברים, אוכל טוב, חופשות בחו”ל. ד”ר מת’יו שולמן מראה את אחורי הקלעים:
שולמן הוא מנתח פלסטי בניו יורק סיטי, שמתעד בטוויטר, סנאפצ’ט ואינסטגרם את הניתוחים הפלסטיים שהוא מבצע במטופליו. סלב-מנתחים-פלסטיים-של-סלבים הרגילו אותנו לתמונות יחצנות של של דוגמנים ושחקניות; בניגוד אליהם, שולמן מציג מנותחים אלמונים, ולא חוסך בהסברים פלסטיים, תמונות של איברי גוף חתוכים וסרטונים מדממים ממהלך הניתוחים עצמם.
“אני משתמש בסנאפצ’ט כי אני חושב זה כיף. חשוב לאנשים לראות איך ניתוחים פלסטיים אמיתיים נראים”, אמר שולמן בראיון למאד’רבורד. “אני רוצה שאנשים יראה, אולי זה יותר מדמם ממה שחשבתם, או יותר משעמם ממה שחשבתם, או שהניתוח יותר מקיף ממה שחשבתם. יש פער גדול של חלל מידע, ואני חושב שאנחנו ממלאים את החלל הזה עבור אנשים”.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאי: דור אבידן; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו משודרת ב-28.2.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
השפה המופשטת מאחורי תרגום המכונה • גוגל לא נותנת לנו פקודות • מתרגמים נ’ בינות מלאכותיות » רבע לדיגיטל
השפה המופשטת מאחורי גוגל תרגום
בעקבות דיווח של גוגל, אתרי טכנולוגיה דיווחו בהתרגשות שהבינה המלאכותית שמאחורי גוגל טרנסלייט המציאה שפה. המציאות רק קצת פחות מקריפה: הבינה המלאכותית גילתה דרך יעילה יותר לתרגם בין שפות, באמצעות interlingua – שפה אבסטרקטית שמקשרת בין שתי השפות.
יובל פינטר, דוקטורנט למדעי המחשב בתחום עיבוד שפה באוניברסיטת ג’ורג’יה טק, הסביר בתוכנית את משמעות החידוש. כך סיפר לנו בראיון מקדים: “גוגל תרגום פרסה לאחרונה מנוע תרגום חדש שהחליף את הישן, בהדרגה החל בספטמבר. המערכת מיישמת רעיונות שמסתובבים בעולם המחקר כבר כמה עשורים ורק לאחרונה הפכו ישימים. בנובמבר חברי הצוות פרסמו מאמר ובו הסבירו איך המערכת שאימנו למעשה מצליחה לייצג שפה אנושית באופן מופשט, כך שמתאפשר לתרגם ישירות בין שפות שהמערכת מעולם לא פגשה דוגמאות עבורן. הביצועים שהציגו לא מושלמים, אבל בהחלט יש כאן קפיצת מדרגה קונספטואלית.
“במשך רוב ההיסטוריה של תרגום ממוחשב, הגישה השלטת היתה ‘מבוססת-ביטויים’. לפי גישה זו, בגדול מפרקים את משפט המקור לחלקים (ביטויים) שנראים סבירים לתרגום, מתרגמים אותם בנפרד ואז בונים את המשפט בשפת היעד כשמנסים כמה שיותר לקלוע לתחביר ולהגיון שלה. את הידע של כל אחד מהשלבים האלה אפשר לבנות באופן אוטומטי: מראים למערכת המון דוגמאות של משפטים מתורגמים ושל משפטים דקדוקיים מכל אחת מהשפות, והיא ‘לומדת’ איך לפרק משפט, איך לתרגם כל ביטוי, ואיך להדביק. אבל עדיין יש הרבה התערבות אנושית בכל אחד מהשלבים ובמעברים ביניהם. למשל, אם ניקח את המשפט ‘אתמול ביקר ראש הממשלה בתחנת כוח’ ונבקש תרגום לאנגלית, המערכת תצטרך לדעת, בין היתר: ש’ראש הממשלה’ זה ביטוי אחד שתרגומו The Prime Minister ולא head the government; ש’ביקר’ זה במובן הפיזי (visited) ולא הרטורי (criticized); שהפועל במשפט המתורגם צריך לבוא אחרי הנושא; ש’אתמול’ יצטרך פסיק אחריו; ש-‘ב’ זה at ולא in; ועוד. שני הכללים הראשונים יילמדו ברמה סבירה באופן אוטומטי, אבל שלושת האחרונים כנראה ידרשו יד אנושית שתקודד ידע ספציפי על עברית ואנגלית. אלו המערכות שהיו נפוצות עד היום.
חתול גוגל. תמונה: Serena (cc-by-sa)
“במערכת החדשה ישנו יישום מאסיבי של טכנולוגיה, שעד לפני כמה שנים היתה בעיקר שעשוע תיאורטי, ועכשיו התאפשר בזכות התקדמויות בכוח חישוב ובתצורת מעבדים, וצבירה של כמויות מידע בסדרי גודל מעל מה שהיה מקובל. באלגוריתם החדש, במקום הרבה חוקים שבני אדם כתבו, או לפחות הכווינו על סמך ידע על כל שפה, המחשב בונה לעצמו את החוקים. ההבדל העיקרי הוא שמתקבל ישירות תרגום ממשפט שלם למשפט שלם, ולכן לא צריך להכיר מראש את השפות כל עוד יש מספיק נתונים.
,המאמר האחרון שגוגל הוציאו הראה שלא רק תהליך התרגום זהה בין זוגות של שפות, אלא שכתוצר לוואי של הלמידה, המערכת בונה מין ייצוג כללי, לא תלוי-שפה, של המשפט. אמרנו שעד היום מערכת לתרגום בין שתי שפות היתה תלויה בהימצאותם של מליונים של משפטים שאנחנו יודעים את התרגום שלהם. קל לעשות את זה לזוגות שפות כמו אנגלית-צרפתית, למשל, כשכל פרוטוקול של הפרלמנט הקנדי או מנגנוני האיחוד האירופי יוצא בפורמט רב-לשוני אחיד. אבל מה קורה כשמנסים לבנות מערכת של תרגום מקוריאנית לסוואהילי, או עברית לספרדית? מה שעשו עד היום זה תרגום דרך שפת ביניים (בפועל, תמיד אנגלית), מקוריאנית לאנגלית ומשם לסוואהילי. זה הרבה יותר הגיוני גם ביישום – נניח יש 100 שפות, אז צריכים בערך 200 ממשקים, במקום בערך 10,000 אם רוצים תרגום ישיר בין כל שפה לכל שפה, שזה לא ישים. חסרון אחד של הגישה הזו הוא אפקט של ‘טלפון שבור’ כשהתרגומים לא מושלמים, אבל יש גם עניין של אובדן מידע. למשל מעברית לספרדית – המשפט ‘החתולה אוכלת את הגבינה’ תתורגם דרך האנגלית the cat is eating the cheese, ומאבדים פה את העובדה שהחתולה היא נקבה, הבחנה שיש גם בעברית וגם בספרדית אבל אין באנגלית. ‘שפת הביניים’ המופשטת שגוגל מצאה עדות לה, לעומת זאת, מספיק עשירה כדי להכיל גם את המידע של המין הדקדוקי, וזה ישתמר במעבר ל-gata הספרדית.
“‘שפת הביניים’ עצמה היא, כאמור, מופשטת. היא חיה במרחב מתמטי ואי אפשר להגות את המילים והמשפטים בה. איך גוגל הראו שהיא קיימת? לקחו משפטים מתורגמים בין יפנית לאנגלית ובין קוריאנית לאנגלית, ואימנו מערכת רק עליהם. אחר כך אמרו למערכת לתרגם משפטים מיפנית לקוריאנית, דברים שהיא לא ראתה בזמן האימון. התרגומים היו סבירים, והתחרו יפה בתרגום שעבר דרך אנגלית. אחר-כך קצת ‘עזרו’ למערכת עם כמות קטנה יחסית של דוגמאות תרגום מיפנית לקוריאנית, ואז התרגומים היו טובים כמו מודל ישיר, שאומן על הרבה דוגמאות של יפנית-קוריאנית.
“לפי ההודעות של גוגל, המערכת כבר נפרסה, כלומר זו המערכת שעכשיו נמצאת ופעילה כשאנחנו משתמשים בגוגל טרנסלייט. התרגומים מאנגלית לכל השפות ולהפך אמורים להיות טובים יותר מאשר מקודם. נראה שעוד לא פרסו את המודל המשותף, אבל אם זה יקרה, גם האיכות מעברית לשפות אחרות תשתפר. על עברית הם לא פרסמו תוצאות, אני לא יודע אם דוברי עברית נהנים משיפור משמעותי”.
גוגל לא נותנת לישראלים אפשרויות או פקודות
יעל סלע, ראש צוות הלוקליזציה של גוגל לעברית, הרצתה בכנס אגודת המתרגמים על אתגרי תרגום ממשקים במדינות שונות. בשיחה מקדימה עם עורכת רבע לדיגיטל, אחינעם קפון, סיפרה סלע: “להרצאה שלי קראתי באנגלית ‘הו דה פאק איז ג’ים’, ובעברית מיננתי את הגסויות וקראתי לה ‘גוגל ב-70 לשון’ – איך עושים גוגל ברחבי העולם. אני המנהלת שעוסקת בתרגום לעברית של גוגל, בשיתוף פעולה עם צוותי השיווק, היח”ץ והצוות המשפטי. הרעיון בתרגום גוגל הוא לא לתרגם אלא ליצור את אותו אפקט שקורה בשפות שונות. במדינות שהומור יותר מקובל – בישראל, במדינות הנורדיות, במדינות דוברות אנגלית – אנחנו יחסית נתרגם קרוב למקור. אם הומור נחשב מאוד לא רציני מוציאים אותו לחלוטין – כמו למשל ביפן, שם חברה מקצועית לא יכולה לצחוק איתך, אפילו כשמדובר בחברה עם המעמד המאוד מכובד ומרשים של גוגל – ביפנית לא עושים את זה. אז, למשל, כשיש תקלה וגוגל אומר “אופס, סאמת’ינג וונט רונג” – ביפנית משלשים את ההתנצלות. בסינית למשל, היינו חושבים שאין הומור אבל עושים הומור. בתאילנדית מוסיפים תואר כבוד – היי ג’ון, היי ג’ון קון. בנוסף, יש עניין סביב מה מילת פנייה – באנגלית זה ‘יו’, אבל בשפות אחרות יש כמה יו. ‘זי’ המכבד ו’דו’ היומיומי בגרמנית, למשל. בגרמנית, לקהל של לקוחות ארגוניים, משתמשים בזי, אבל למשתמש הרחב – ג’מייל, דרייב, יוטיוב, משתמשים בדו”.
מה אפשר ללמוד על האופי הישראלי, או על האופי הישראלי כפי שגוגל רואה אותו, בתרגום לעברית?
“אנחנו למשל יכולים לראות שגוגל בישראל, כמו כל מי שמנסה להתקשר עם הקהל הישראלי, צריך להיות ישיר. כשאומרים לו ‘יו מיי וונט טו קונסידר’, והתרגום המדויק לעברית הוא ‘אולי תרצה לשקול א’/ב’/ג”, הישראלי הממוצע שוקל, שוקל את השקילה, ובסוף מחליט שלא. זו הדרך לומר ‘מומלץ לעשות’. כשמתרגמים לעברית, מורידים את האובר נימוס. המשתמש הישראלי אומר ‘מה אתה רוצה שאני אעשה? תגיד לי’. אין פליז באנגלית אף פעם, אבל בחלק מהטקסטים שלנו אנחנו כן כותבים ‘נא ללחוץ על הכפתור’, כי זה מרכך. כשאומרים לישראלי ‘פתח חשבון, לחץ כאן’ – מסתכלים על ההוראה הזו ואומרים ‘למה מי אתה שתיתן הוראות’. אז במקום אנחנו כותבים ‘לפתיחת חשבון’. זה גם חלק מהניסיון לא לפנות רק לגברים. באנגלית אין ג’נדר בשפה, וגם בעברית משתדלים להתנסח באופן נייטרלי מבחינה מגדרית. אבל כשהיה, למשל, טקסט שהיה מיועד למורים בבית ספר יסודי, בחרנו דווקא לפנות לנשים כי זה 90 ומשהו אחוז”.
גוגל הגלובלית. תמונה: Jeroen Frans (cc-by-nc-sa)
איך יודעים לקלוע לאופי? האם מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה?
“זה יותר ניסוי ופידבק – הרבה לדבר עם הקהל שלנו ומשתמשים, יש קהילה של משתמשים שיש לנו מגע איתם. אנשי שיווק מסוגלים להביא לנו פידבק מהמשתמשים האמיתיים. יש לנו קהילה של יוצרי יוטיוב שעוזרים לנו להבין איך יוטיוב צריך להשמע בעברית. בתאילנדית, למשל, הרבה מונחים לא מתרגמים אלא מתעתקים – הרבה מהתעתיק הוא לא מדויק. למשל ‘אינבוקס’ הפך ל’אינבלוקס’, וכשגוגל נכנסה עם גוגל אינבוקס, היתה התלבטות אם להשתמש בתעתיק לא נכון או תעתיק נכון, והחליטו ללכת על התעתיק הנכון – אינבוקס. שנתיים אחר כך, התעתיק המדויק שגוגל התעקשה עליו מתפשט. אימייל בעברית היה מתורגם כדוא”ל – אף אחד לא משתמש, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי בתפקיד זה להחליף את התרגום ל’אימייל'”.
איך הגעת לתפקיד?
“תרגמתי הרבה ספרים, הרבה מדע בדיוני ופנטזיה, כולל משחקי הכס גם, ואתה ממציא הרבה דברים במדע בדיוני ופנטזיה. לפני כמה שנים נפתח תפקיד בגוגל והגעתי אליו”.
לפני שנה פרסמתי טיפ למי שצריכים לתרגם טקסט – במקום לתרגם מאפס, להשתמש בגוגל טרנסלייט לתרגם את הטקסט המלא, ולהשתמש בתרגום המכונה כטיוטה שעל גביה עורכים ומתקנים את השגיאות. מישהו שיתף את הפוסט בקבוצת פייסבוק של מתרגמים, שקטלו את העצה שלי והסבירו שאני לא מבין כלום בתרגום.
הקוריאה טיימז מדווח כעת על תחרות תרגום שמתקיימת היום באוניברסיטת הסייבר סג’ונג שבסיאול, דרום קוריאה. כל מתחרה מקבל שני מאמרים באנגלית לתרגם לקוריאנית, ושניים בקוריאנית לאנגלית, עם 30 דקות לתרגום כל מאמר. בצד אחד של הזירה: מתרגמים אנושיים. בצד השני: הבינות המלאכותיות גוגל טרנסלייט ונאבר פפגו, שני שירותי תרגום-המכונה הפופולריים ביותר שתומכים באנגלית וקוריאנית.
שלט עברי הפוך בוילה דה בעיר ניס. צילום: שמוליק ליברמן
“בקרב מתרגמים ומתורגמנים, ואלו ששואפים לעבוד בתחומים אלו בעתיד, מתגבר החשש שהם עלולים לאבד את מקומם לטכנולוגיות תרגום אוטומטיות מבוססות בינה מלאכותית, אשר השתפרו משמעותית”, אמר קאנג דאה-יונג, מזכ”ל IITA (ארגון דרום קוריאני ממשלתי לקידום טכנולוגיות מידע). “אף שהאירוע עשוי לא להפיג לגמרי חששות אלו, אנחנו מקווים להראות שלבני אדם ולמכונות יש חוזקות וחולשות שונים, ולהדגיש שיש צורך באנשי מקצוע בתרגום ובמתורגמנות של העתיד”.
זה הציטוט במקור באנגלית:
Human translators and interpreters and those who seek to do these jobs in the future are increasingly facing concerns that they may lose their presence as AI-based automatic translating technologies have rapidly been improved,” IITA Secretary-General Kang Dae-young said. “Though the event may not completely dispel such worries, we hope to confirm that humans and machines have different strengths and weaknesses and highlight that human professionals will still have their roles in translation and interpretation of the future.
וזה תרגומו לעברית על ידי גוגל טרנסלייט:
האדם מתרגמים ומתורגמנים לבין מי שמבקשים לעשות עבודות אלה בעתיד יותר ויותר מול חששות כי הם עלולים לאבד את נוכחותם טכנולוגיות תרגום אוטומטי מבוססי AI במהירות שופרו,” אמר IITA מזכ”ל קאנג דיי-צעירים. “למרות שהאירוע לא לגמרי להפיג דאגות כאלה, אנחנו מקווים לאשר כי בני אדם ומכונה יש עוצמות וחולשות שונות ולהאיר כי מקצוע אנושי עדיין יהיה התפקידים שלהם בתרגום ופרשנות של העתיד.
אני מאחל הצלחה לשני הצדדים.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאי: דור אבידן; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב21/2/2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
לינק מפוקפק בסמס חשוד מסביר איך לא להתגונן מהאקרים של חמאס • גוגל נגד התגוננות מריגול פרסומי • הונאת הקליקים הענקית » רבע לדיגיטל
אתרים וגולשים מזוייפים טוחנים כסף מפרסומות
“Methbot Operation” היא הונאת קליקים (clickfraud) עצומה בהקיפה שחשפה חברת הסייבראבטחה ווייטאופס, ובה סייברנוכלים רוסים יצרו רשת של למעלה מרבע מיליון אתרים מזוייפים שהתחזקו ליותר מ-6100 אתרי חדשות ותוכן, ויותר מחצי מיליון בוטים שהתחזו לגולשים, גלשו לאותם אתרים והקליקו על המודעות שהוצגו בהן, שהיו הדבר האמיתי היחיד בהונאה הזאת. הנוכלים חטפו את המודעות הללו מאתרי החדשות והתוכן האמיתיים וגרמו להן להיות מוצגות באתרים הזוייפים, וגרפו לחשבונותיהם את ההכנסות מההקלקות המזוייפות עליהם – כ-3-5 מיליון דולר ביום למודעות וידאו שעינו של אדם מעולם לא צפתה בהם. דיברנו על ההונאה עם אדיר רגב, מנכ”ל חברת הפרסום המקוון מבוסס הדאטה Go.
גוגל כרום: אסור להתגונן מריגול פרסומי
כשאנחנו מקליקים על פרסומות, רשת הפרסום משתמשת במידע הזה כדי לבנות ולעדכן את הפרופיל הפרסומי שלנו. דרך פסיבית להילחם בכך היא לשים חוסם פרסומות ולהתעלם מהן, ולאפשר לרשת הפרסום לאסוף מידע מסיגנלים אחרים. דרך אקטיבית ואגרסיבית היא להקליק על כל הפרסומות בכל דף רשת שאנחנו מבקרים בו, ובכך לזבל אותה במידע שהופך את הפרופיל הפרסומי שלנו לבלתי רלוונטי. שילוב של שתי הדרכים הללו הוליד את AdNauseam, תוסף-דפדפן שחוסם את הפרסומות כך שהמתגלצ’ים לא רואים אותן, ובמקביל מקליק על כולן כדי לזבל את רשת הפרסום.
התוסף קיים לדפדפנים פיירפוקס וכרום, אבל לא עובד באחרון מאז תחילת ינואר, בגלל החלטה של גוגל. החברה שיצרה את כרום ומתפרנסת מפרסום, הסירה את התוסף מחנות התוספים וחסמה אותו בדפדפנים שבו הוא כבר מותקן. מאחורי אדנוזיאם – משחק מילים על “פרסומת” באנגלית ו”עד בחילה” בלטינית – עומדים דניאל סי. האו מהונג קונג, הלן ניסנבאום מניו יורק ומושון זר-אביב מישראל, שסיפר על כך ב”רבע לדיגיטל”.
בראיון מקדים לעורכת התוכנית אחינעם קפון אמר זר-אביב: “זה עובד כמו כל חוסם פרסומות למעט פונקציה מיוחדת שלוחצת על כל הפרסומות. כל פרסומת מקבלת קליק והם נספרים אצל רשתות הפרסום ומבלבלות אותן לגבי מה אנחנו רוצים. זה קצת מערער את היחסים בין המפרסמים לרשתות הפרסום. הם לא באמת יודעים על מה לדרוש כסף ועל מה לא. המטרה היא שאם אתם לא מכבדים את הזכות שלנו לפרטיות ומייצרים עלינו פרופילים – אנחנו נשתמש בזה נגדכם ונשבש את המעקב אחרינו. אנחנו החברה היחידה שעושה בדיוק את זה. לפני כן, היה פרוייקט שהשותפים שלי עשו, שיוצר כל הזמן חיפושי סרק כדי שלא אפשר יהיה לבנות פרופיל. הלן, אחת השותפות, גם כתבה ספר על הגנת פרטיות על ידי הצפת מידע.
“הפרוייקט התחיל בפיירפוקס, הוא קיים כבר שלוש שנים, ולפני חצי שנה השקנו את הגרסא לכרום. זה מאוד מעניין, כי גוגל היא אחת החברות שהמודל הכלכלי שלה מבוסס על מעקב אחרי משתמשים ללא ידיעתם וללא יכולת להשפיע. היה ברור שזה יהיה מעניין להכניס את הדבר הזה לגוגל, וכחצי שנה שמשתמשים הורידו את האפליקציה. ב-30 בדצמבר, אדנוזיאם הוסרה מחנות האפליקציות של גוגל. ולא רק זה, אלא שכרום מונעת מלהשתמש באדנוזיאם. הם אמרו שעברנו על חוק מאוד מוזר – שתוסף לכרום יכול לעשות רק פונקציה אחת. לא ברור מה הפונקציה שאנחנו עושים שנראית להם לא לגיטימית. זה שם אותנו במקום בעייתי. ניסינו לנחש, העלנו עוד עדכון אבל זה לא עזר. התפרסמו לא מעט כתבות, היה רעש בטוויטר וברדיט ובהאקרניוז – יצאו נגד גוגל ונגדנו. גוגל חזרו אלינו שוב בימים האחרונים והם טוענים שהפונקציה הבעייתית זה לא זה שלוחצים על פרסומות אלא שאנחנו מגנים על יוזרים מפני נוזקות – תוכנות שמזיקות. אנחנו לא יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים בלי להגן על יוזרים מפני תוכנות מזיקות ברשת. כל חוסם פרסומות אחר עושה את אותו הדבר. אין פה פונקציה שונה. לא ברור האם הם מנסים למצוא תירוצים כדי לזרוק אותנו לכל הרוחות, או שיש פה שינוי מדיניות שהולך להשפיע על חברות רבות.
“אחת הסיבות ליצירת הפרוייקט הוא רשתות פרסום שיכולות לעשות מה שהן רוצות בזמן שליוזרים אין שום השפעה. את יכולה לסמן שלא יאספו עלייך מידע, אבל הם לא מכבדים את זה. אבל אנחנו החלטנו שבאתרים שמכבדים את זה, לא נקליק על הפרסומות שלו”.
גוגל מסרה לאתר קונסומריסט: “צוות קשרי המפתחים שלנו נמצא בקשר עם המפתחים לסייע להם להגיש מחדש את התוסף כדי להוסיף אותו מחדש לחנות”.
“זו דרך מעניינת לנסח את זה”, צחק זר-אביב. “עוד נראה”.
הצעדים של גוגל צריכים להזכיר לנו ולהזהיר אותנו, המשתמשים, שפלטפורמות של גוגל שאנחנו משתמשים בהן – מדפדפן דרך משקפי מציאות מדומה ועד עצמכוניות ומי יודע מה עוד יהיה בעתיד – אוספות עלינו מידע, לא נמצאות בשליטתנו ולא יצייתו לפקודותינו אם אלו יסתרו את האינטרסים והרצונות של גוגל.
לחמאס יש האקרים!!!!1 הקליקו על לינק מפוקפק שהגיע בסמס חשוד כדי לגלות איך לא להתגונן
צה”ל חשף באחרונה שזרוע הסייבר של החמאס גרמה לעשרות חיילים להדביק את הסלולריים שלהם ברוגלות, באמצעות הנדסה חברתית. לוחמי הסייבר של החמאס התחזו לנשים וגברים בפייסבוק, פלירטטו עם חיילים בצ’ט והציעו להם להתקין אפליקציית וידאו-צ’ט שלא דרך חנויות האפליקציות הרשמיות, אלא בהתקנה ישירה של קובץ. האפליקציה היתה למעשה רוגלה שאיפשרה לחמאס לשלוט על המכשירים, לגנוב מהם מידע ולרגל באמצעותם אחרי החיילים והצבא.
זמן לא רב אחרי החשיפה הזאת בוצעה מה שנראה כמו נסיון התקפה נוסף.
המתקפה החלה בהודעת סמס שישראלים רבים קיבלו. ההודעה לא נשלחה ממספר טלפון סלולרי, אלא משולח שהוצג כ-“IDF” (“צה”ל” באנגלית), זיהוי המשמש את צה”ל לשליחת הודעות סמס לחיילי מילואים. השולחים ניצלו את העובדה שתשתיות הסמס מאפשרות הצגת מחרוזות טקסט בתור כתובת השולח, כך שאפשר להכניס טקסט או כל מספר טלפון שרוצים, והנמענים לא יוכלו להבדיל בין הודעה שבאמת נשלחה מאותו גורם/מספר להודעה מגורם זדוני. במקרה שהשולח בוחר להשתמש באותיות ולא במספר טלפון, הנמענים לא יכולים להשיב לו ולהתקשר אליו.
בגוף ההודעה נכתב:
נחשף: כך חמאס חודר לכם לטלפון ושולט בו מרחוק. היזהרו! goo.gl/UhoIc0
האקרים זדוניים משתמשים בציניות בהפחדות כאלו כדי לגרום לקורבנותיהם להיבהל ולפעול בפזיזות, כשבאופן אירוני, דווקא הנסיון של הקורבנות להגן על עצמם מפני סייברפגיעה הוא זה שחושף אותם לפגיעה כזו.
הלינק בגוף ההודעה הוא לינק מקוצר בשירות הקיצור של גוגל, ולא לינק ישיר לאתר שאליו הנמענים יגיעו בסופו של דבר. צה”ל נוהג להשתמש בלינקים מקוצרים, למרות שהדבר חושף מידע על חיילים שעלול לשמש קראקרים. בעוד שלינקים מקוצרים משמשים באופן לגיטימי במקומות שבהם לינקים מלאים הם ארוכים מדי או בלתי אסתטיים, האקרים זדוניים משתמשים בלינקים מקוצרים כדי לגרום לקורבנות להרגיש בטוחים ולהקליק עליהם, מתוך מחשבה שלינקים ארוכים יותר נראים חשודים, חושפים מראש פרטים על אתר היעד ועלולים להפחית את כמות ההקלקות.
מי שמכיר את הלינקים המקוצרים של גוגל יודע שהוא יכול לבדוק לאן הלינק מוביל בלי להיכנס אליו, על ידי הוספת התו פלוס (+) בסוף הלינק המקוצר, אבל כמה אנשים יודעים את זה, וכמה מהם יטרחו לבדוק? ב-15/1, יום שליחת הסמס המפוקפק, הוא זכה ל-17,540 כניסות, ואחר כך לטפטופים של מאות ואז עשרות כניסות, ובסך הכל כ-18,800 כניסות עד היום, מהן 3% מפייסבוק ו-96.6% “לא ידוע”, כלומר מהקלקות מסמסים.
הלינק מוביל לפוסט בדף הפייסבוק “אגף המודיעין של צה”ל“, שנכון לעכשיו יש לו כ-13.5 אלף עוקבים, פחות ממספר האנשים שהקליקו להיכנס אליו מהסמס המפוקפק. לדף אין סימון וי כחול, שיעיד שבפייסבוק וידאו את האותנטיות שלו. המתגלץ’ עדי אבנית תהה: “אגף המודיעין של צה”ל זה דף שנפתח בינואר עם מעט מאוד מידע בו.
יש בכלל ראיות שזה שייך לגוף רשמי ולא לאיזו חברת ‘סייבר’ קיקיונית?”. שלא לומר גורם עויין שמשתמש בפייסבוק כדי להפיל בפח חיילים.
הפוסט מכיל סרטון מתח מקצועי למראה שבו איש במדי צה”ל, פניו מוסתרים וקולו כנראה מעוות, מספר איך הדביק את עצמו בתמימות ברוגלה של חמאס.
אגף המודיעין של צה"ל חושף: ארגון הטרור חמאס פועל במסווה באמצעות זהויות גנובות ברשתות החברתיות, יוצר קשר עם חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים ומצליח להשתלט על הטלפונים הניידים שלהם באמצעות וירוס.
עשרות פרופילים מזויפים נחשפו וסוכלו עד כה, האם הם חברים גם שלך?Posted by אגף המודיעין של צה"ל on Wednesday, January 11, 2017
פוסט אחר באותו עמוד מסביר: “כך תוודאו שהאויב לא שולט לכם בנייד”, ונותן הוראות לגבות, לאפס מכשיר ולמחוק תכנים בסלולרי אייפון ואנדרואיד. המתגלצ’ים הגיבו בפוסט וקרעו את ההסבר המגוחך לגזרים. ההאקר ישי פלד, מנהל פיתוח בסייברביט, הסביר לי שאם האקרים מוצאים חולשה בתיקיית /system/ במכשיר ובאמצעותה משיגים שליטה מלאה (root) בו, לא יעזרו מחיקת נתונים וגם לא איפוס למצב המקורי שלו כפי שהגיע מהמפעל (factory reset) – משום שאלו לא מוחקים את השינויים שההאקר הכניס לאותה תיקייה. כך שהטיפ שנתן דף הפייסבוק “אגף המודיעין של צה”ל” גם מטריח חיילים לשווא לבצע מחיקות ואיפוסים, וגם נותן להם תחושת בטחון כוזבת שהמכשיר שלהם מאובטח ונקי מרוגלות חמאסיות.
בוואלה פרסמו על כך כתבה וקיבלו תגובה מדובר צה”ל: “כחלק מניסיון השתלטות חמאס על הטלפונים של משרתי צה”ל בסדיר ובמילואים הופצו הנחיות להתנהלות זהירה ברשת. בין היתר ניתנו המלצות לפרמוט הטלפון על מנת לצמצם את פוטנציאל הנזק. יודגש, כי פרמוט הטלפון הינו הדרך היחידה להגנה על פרטיותם ועל ביטחונם של המשרתים”.
מתגובת דו”ץ עולה שצה”ל הוא זה שעומד מאחורי הסמס המפוקפק, כתובת השולח הפיקטיבית, הלינק המקוצר, דף הפייסבוק הלא-מאושרר והעצה השגויה. מכך אני מסיק שצה”ל נקט פה בקמפיין טרויאני מבריק, שנועד להדגים לאנשים איך הם נופלים בקלות במתקפת סייבר של הנדסה חברתית, כדי לחסן אותם מפני מתקפות אמיתיות כאלו.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאי: עמית פומפס; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-24.1.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
זכרונות מהסרט “שאזאם” שלא היה מעולם • סרט תיעודי שצולם באמצעות סלולרי שנגנב ️• סרטים במימון-קהל >> רבע לדיגיטל
רבים מאיתנו זוכרים את קומדיית האייטיז המטופשת “שאזאם” בכיכובו של סינבאד. שזה די מוזר, כי הסרט הזה לא קיים. כתבה של אמליה טייט בניו סטייטסמן מתחקה אחר עקבותיה של הפנטזיה הקולקטיבית סביב הסרט המפוברק הזה. מדובר במקרה של אפקט מנדלה – זכרון קולקטיבי שנלסון מנדלה מת בכלא, כשלמעשה הוא מת כאדם חופשי.
דיברנו על כך בתוכנית עם מבקר הקולנוע אבנר שביט. “גם לי נדמה שראיתי אותו, הוא נשמע מאוד הגיוני”, אמר שביט לעורכת “רבע לדיגיטל” אחינעם קפון. “זה מתחבר למשהו מאוד נפוץ – סוג ההודעות שאני מקבל זה שאנשים כותבים לי שהם מחפשים סרט שהם ראו. מנסיון העבר אני יודע שקשה לעזור להם כי הם נותנים פרטים משובשים, מערבבים בין פרטים, בין שחקן אחד לאחר. זה כמעט בלתי אפשרי לאתר מזכרונות של אנשים. כל הפיתוחים הטכנולוגים לא עזרו לפתור את זה. זה לא כמו שאזאם[, האפליקציה שמאתרת שמות של שירים לפי קטע מהם], אין דרך לפענח שברי זכרונות. אין משהו מוחשי. בגלל שהרבה סרטים דומים אחד לשני, קל לשכנע אדם שהוא ראה סרט שלא ראה. יש תקופות שנעשו הרבה סרטים אותו הדבר. יש הרבה סרטים אבודים מיתולוגיים. היה מקרה ביזארי של סרט שלא הצלחתי למצוא אותו עשרים שנה, ואז כתבתי באיזה פורום שאני מחפש אותו, ועוד מישהו כתב אותו הדבר, ושנינו מכירים והיה לנו אותו זיכרון בלי שידענו. במקרה הזה מצאנו אותו, כי זכרנו אותו מדויק”.
איך נוצרה הפנטזיה הזאת?
“אני חושב שהסיפור התחיל מכך שמישהו חיפש את הסרט הזה. סוג הדיון של חיפוש סרטים קורה הרבה. ואז עוד מישהו אמר שהוא מחפש את ראה אותו, ועוד מישהו אמר. והבעיה היחידה שלא היה כזה סרט. אני מניח שהצעד הבא שמישהו יעשה טריילר לסרט הזה, וזה יהיה מין אגדה”.
“לפני שנה כתבתי חידון פלייבאז של מה סרט שהמצאתי ומה סרט אמיתי, ואנשים נפלו בחמישים אחוז. קל לעבוד על אנשים”.
הסרט טרם צולם, מכירת הכרטיסים החלה
מימון-קהל (או מימון-המון) משמש יוצרי סרטים לממן את הפעילות שלהם. דיברנו על כך בתוכנית עם הבמאית והמפיקה הילה מדליה, שמגייסת במימון-המון והרצתה על כך באירוע “שבוע הבמאיות”.
“אין הבדל אמיתי בין גיוס המונים לסרטים לגיוס המונים לסטארטאפ וכדומה”, אמרה מדליה לעורכת קפון. “בעולם, וקצת גם בארץ\ יותר ויותר זה הופך לכלי של גיוס כספים, אבל יש גם הרבה יתרונות וערך מוסף מעבר לכסף – יצירת קהל, בחינה של השוק, הגעה לציבור. הקהל שאתה יוצר הוא לא רק קהל שיבוא, אלא קהל שידחוף את הסרט – הם חלק מהדבר. גם כסף מקרנות בקולנוע שבאו לעודד את הקולנוע, זה בא עם חובות – נגיד כל מיני הגשות דוחות, אחוזים שהם צריכים לקבל אחרי זה, במקרה של גופי שידור אתה בעצם נותן להם את השידור ומוציא מהידיים שלך את היכולת השיווקית. במקרה של מימון המונים יש גם חופש אומנותי וגם חופש שיווקי.
“אך יש גם חסרונות – ברמה מסוימת, כשאנחנו מביאים תסריטים לקרנות זה ועדות ותחרות – אבל זה קל יותר, אתה רק צריך להביא פיץ’. מימון המונים זו עבודה קשה – אתה לא סתם הולך לאחד האתרים\ פותח עמוד והופ הכסף זורם. צריך לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לקהל, כדי לשבור את המעגל שלך. לא שאמא שלי ודודה שלי ישימו כסף, אלא לשבור את מעגל המשפחה והחברים. זה דורש הרבה הרבה עבודה – הייתי מעריכה את זה בשלושה חודשים של עבודה. אי אפשר להסתמך על מזל. אז אפשר לשתף פעולה עם גורמים עם הרבה עוקבים – קבוצות פייסבוק של מליונים, אם זה עמותות או ארגונים. אבל אז עולה השאלה – למה שיעשו לי יחץ? כשעשינו את הקמפיין של ‘מיסטר גאגא’ הצלחנו להשיג יחץ בישראל, כי צילמו את נטלי פורטמן לטיזר, אז זה היה מושך.
“היוצרים שמשתמשים במימון המונים הם מגוון רחב, אבל כדאי להסתכל על אילו קמפיינים הצליחו. רוב הקמפיינים הם כאלה שנגעו ברגש, ומה שנגע ברגש זה תוכן הפרוייקט עצמו. משהו שהוא סוחט את הלב והוא מרגש, משהו שהוא מצחיק ומגניב. למשל עשינו קמפיין על סרט של ילדים ערבים ויהודים רוקדים שרוקדים יחד, או סרט שקשור לאלצהיימר.
“פה בארץ זה פחות נפוץ לתרום לאמנות. אני חושבת שבדנ”א זה לתרום לעמותות, דווקא בחברה שלנו אמנות זה משהו שכביכול אנשים לא רואים כמשהו שצריך לתרום לו. אני מכוונת לצאת מישראל. אנשים מבינים בארה”ב את התרומה של אמנות לחברה ופה פחות, למרות שיש פה הרבה יצירה. בחו”ל זה באמת תופץ תאוצה. נראה לי שנאספו עשרות מליוני דולרים בקיקסטארטר רק לסרטים דוקומנטריים. שזה נישתי. פישר פרייס יצאו בקמפיין המונים, אתה שואל ‘מה הם צריכים את זה בכלל?’, אבל זה בדיוק העניין של קירוב והשגת הקהל”.
סרטים מטלפון גנוב ומצלמות מעקב
גנבת אנונימית גנבה במיומנות את האייפון של אנת’וני ואן דר מיר, סטודנט לקולנוע בן 23 מהולנד, בזמן שאכל ארוחת צהריים. הוא הצליח לעקוב אחרי המכשיר לדקות ספורות, וכשהוא והמשטרה היו קרובים למכשיר, הוא התנתק מהרשת והקשר איתו אבד. “למרות שזה היה מבאס, המרדף אחרי הגנבת היה די מרגש”, סיפר בצ’ט עם גולשים ברדיט. גניבת המכשיר עצמו לא היתה הבעיה הגדולה ביותר שלו, אלא הגישה של אדם זר לסרטונים, לתמונות ולאימיילים שלו.
ואן דר מיר קנה טלפון סלולרי, שתל עליו רוגלה והניח אותו כפתיון לגנבים. הגנב לא ידע שבעל הטלפון עוקב אחרי מיקומו על מפה, מצותת לשיחותיו ומקליט אותן, מדליק את מצלמת הווידאו ומסתכל על מעשיו. מהחומרים שאסף יצר ואן דר מיר את הסרט התיעודי הקצר Find My Phone. הסרט הופך את היוצרות: במקום שהגנב יחדור למידע האינטימי הקורבן, הקורבן מחלל את פרטיותו של הגנב באמצעות סוס טרויאני במסווה של טרף קל.
נושא הפרטיות והשימוש בסרטוני מעקב מזכיר את הסרט Faceless של הבמאית האוסטרית תושבת לונדון מאנו לאקש (Manu Luksch) מ-2007. לאקש כתבה תסריט על עולם עתידני שבו כולם נטולי פנים חוץ מאישה אחת, ויצאה לצלם ברחובות לונדון כשהיא מגלמת את תפקיד האישה. לאקש לא לקחה איתה מצלמה, אלא הסתמכה על מצלמות המעקב (CCTV) המרובות שמרשתות את רחובות העיר. בסיום הצילומים פנתה פנתה לכל הגופים שבמצלמותיהם תועדה ודרשה עותקים של הסרטונים בהתאם לחוק ה-DPA (ר”ת של Data Protection Act). הסרטונים הללו היו חומר הגלם שלה, שבו כיסתה בעיגולים שחורים ואפורים את פניהם של כל המצולמים מלבד עצמה – בהתאם לתסריט, שנכתב כך שגם יגן על פרטיותם של השחקנים בעל כורחם.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאי: ניב בן אלי; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-17.1.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
🚘 עיצוב עצמכוניות והעולם שסביבן 💥 מניעת תאונות 💼 ואיך מבטחים אותן? » 📻 רבע לדיגיטל
איך העצמכוניות משנות את העולם שסביבן, ואיך העיצוב שלהן משתנה? דיברנו על כך בתוכנית עם דורי אוריין, מעצב מוצר שמתעסק בעיצוב סביבה, ראש תחום עיצוב מוצר בסמינר הקיבוצים ומרצה בבצלאל, שעושה את הדוקטורט שלו על סוסיתא, המכונית הישראלית. בראיון מקדים לעורכת אחינעם קפון אמר אוריין: “אני מתעסק ביחסים בין עיצוב וחברה. אם אנחנו בונים בית בצורה מסוימת איזה סוג של התנהגות אנחנו מצפים מהדיירים. באותה צורה אני מסתכל על מכוניות – איזו חברה הן ייצרו? למשל, יהיה אפשר לשלוח ילדים בני ארבע לחוגים לבדם. בנוסף, מכוניות היום הן סמל סטטוס, הן נתפסות כמעידות משהו על האדם. כשמכונית פשוט תצטרך לקחת ולהחזיר, או בכלל לא תהיה שלנו, אז זה לא יתפס כך. יש שאלה של מי יסע ולאן. למשל – אם גוגל פתאום יריבו עם העיר נתניה, ויחליטו שאסור להם לנסוע. אצל מי השליטה? עכשיו אתה יכול לנסוע ואנשים לא ידעו לאן נסעת, בעתיד לא תוכל. מצד שני כל מיני אנשים שלא יכולים לנסוע יוכלו – מבוגרים וילדים. יש כבר מערכת של נהיגה אוטונומית. יש מדינות שמותר למכוניות אוטונומיות לנסוע. תוך עשר שנים יהיו מכוניות אוטונומיות לגמרי – אם נסעת כל החיים במכונית אוטונומית, ואתה לא יודע לנהוג, מה תעשה אם תצטרך לקחת את ההגה לידיים?”
מאמר של אוריין על עצמכוניות במגזין “עיניים”:
עצמכונית משנות גם את עולם הביטוח. בהיעדר נהג, האחריות הביטוחית עוברת – אבל למי? ליצרן המכונית? למתכנת? לבינה המלאכותית? שוחחנו על כך עם דייויד שפירו, מנכ”ל ארניקס (Earnix). בשיחה המקדימה הוא אמר לעורכת אחינעם קפון: “היום בעצם מבטחים בעיקר את הנהג. ברגע שיש רכב אוטונומי אין משמעות לנהג, הנהג הוא הרכב, ולכן אין משמעות של היסטוריית נהיגה של הרכב, זו מכונה. כל המודל של איך מבטחים, איך מורידים את הסיכוי לתאונה, כי אנחנו הרי חיים על סטטיסטיקות. והשאלה הבאה היא למי בכלל מוכרים את הביטוח? אני קניתי את זה כמו מקרר, ובמקרר אנחנו מקבלים אחריות יצרן. וברכב האוטונומי אנחנו מצפים שמי שנתן לנו את השירות יבטח. אז אולי מוכרים ליצרנים? כל המודל משתנה לגמרי. הרכבים האוטונומיים הולכים לקרות – לא בחודש הבא, אבל עוד עשרים שנה מהיום רכבים אוטונומיים כבר יהיו חלק ניכר. אבל לא צריך ללכת רחוק – בשנים הבאות יהיה מספיק מכוניות אוטונומיות, לא יבטלו לגמרי כמובן, אבל מספיק כדי שמישהו יצטרך לענות על הצורך הזה. בעניין הטכנולוגיה לביטוח מושקע בזה כמות אדירה של כסף. עומדת להתעורר בעיה ומישהו צריך לענות עליה”.
עוד על טכנולוגיה וביטוח: גאדג’ט נוזף בנו על הנהיגה הגרועה שלנו ומלמד אותנו לנהוג טוב יותר באמצעות הנחה בביטוח
המשותף לשחקני שחמט ולנהגים מוצלחים הוא היכולת לראות כמה צעדים קדימה ולפעול בהתאם. לעצמכוניות יש כמה יתרונות על בני אדם בחיזוי הכביש, בין השאר בחיישנים שרואים מעבר למכוניות הבאה ויכולת תגובה מהירה יותר.
עצמכונית של טסלה הדגימה את היכולת הזאת באופן דרמטי בסוף החודש שעבר, בסרטון שפרסם בטוויטר האנס נורדסיג’:
@elonmusk Finally the right one. pic.twitter.com/2fspGMUoWf
— Hans Noordsij (@HansNoordsij) December 27, 2016
העצמכונית מזהה שבין שתי המכוניות שנוסעות לפניה בכביש עומדת להתרחש תאונה, מצפצפת לאות אזהרה ובולמת – לעדותו של נורדסיג’, עוד לפני שהנהגת הספיקה לבלום. פחות משתי שניות לאחר הצפצוף, התאונה מתרחשת – המכונית הראשונה מתנגשת בזו שלפניה, והמכונית השניה מתהפכת פעמיים. העצמכונית עוצרת במרחק בטוח ואינה מעורבת בתאונה.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאי: ניב בן אלי; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-10.1.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
שיימינג! שיימינג! שיימינג! • שיקום רשת למוניטין שהוכתם • קמפיין פייסבוק נגד פייסבוק » רבע לדיגיטל
“שיימינג הוא ביוש באמצעות רשתות חברתיות. אנחנו כל הזמן שוכחים מהמילה ביוש – לגרום בושה. זה לא העלבה, זה לא השמצה, זה לא הפחדה. זה להרגיש לא נוח עם מעשה שנעשה וחורג מנורמה חברתית. המטרה היא לגרום למשהו להיות יותר טוב. לתקן בעיה לא רצויה”, הסביר אסף שמואלי, בעל הבלוג “משבריסט”, בראיון לעורכת “רבע לדיגיטל”, אחינעם קפון. “אין שיימינג טוב ושיימינג רע, הוא נועד לתקן משהו. לכן יצרתי בוחן שבודק את הכוונה שעומדת בבסיס הפוסט. אם הכוונה לתקן מצב לא רצוי – זה שיימינג. אם זה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, להשתיק, להפחיד – אז את בתחום בריונות הרשת. למשל, בסין יש יוזמה לרשום מעסיקים שחורגים מנורמות של חוקי עבודה – לא נותנים חופשה, לא נותנים ביטוח לאומי, לא משלמים. ויש מאגר דומה בקרב העדה החרדית של אנשים שמתגייסים. אז למה אחד ישמע טוב ולמה אחד רע? הסיבה שרובנו מזדהים עם הנורמה הראשונה ולא השנייה”.
“אני הייתי יועץ תקשורת של אגד משנת 2009”, סיפר שמואלי. “במהלך השנים נכנסו הרשתות החברתיות. היו מגיעות אלינו הרבה פניות והרבה תלונות. אבל גם הכי קשות, כמה שהן לא נוחות, אתה רואה שאין משהו רע שמסתתר מאחורי זה. גם אם מציגים את שם הנהג, גם אם כותבים תלונה מאוד חריפה – זה לא רע. זה לא תופעות שאת רואה שאדם רע עומד מאחוריהם, אלא טענות של אנשים. אז עלתה בי השאלה מה ההבדל בין שיימינג לבריונות רשת, והאם יש שיימינג טוב ויש שיימינג רע”.
לא רק בפייסבוק. שיימינג בסדרה “משחקי הכס”
“כדי להתמודד עם שיימינג ישנן חמש אפשרויות – אחת היא התעלמות, השנייה היא להשתמש בכלים של הרשת החברתית כדי לדווח או לחסום, השלישית דרך המשפט, אבל לא כל דבר הוא הוצאת לשון הרע, רביעית היא דרך השיחה – להסביר את הצד שלך, והחמישית היא ניהול מוניטין, אבל זה בדיעבד וזה יקר. לדוגמה, כשניהלתי את משבר השיימינג של מסעדת אבו גוש – חשבון של תיירים סינים שהאשימו בהפקעת מחיר לתיירים. אנחנו התכחשנו לטענה ואמרנו אין דבר כזה – יש תשלום לפי מנה, כלומר אפשר לקבל מנה מחמישים שקלים ועד אין סוף, וכך יצרנו מצב שבו כל אחד יודע מה אפשר לקבל במסעדה הזו ואפשרנו את הדיון על מה הם קיבלו ושהם שילמו לפי זה. ניהול מוניטין זה לדחוק תוצאות שליליות, אבל זה רק בדיעבד. במאבק בבריונות רשת עומדים אותם כלים, ונוספים עוד שניים – אכיפה ושיימינג. באמצעות שיימינג אפשר להתמודד עם בריונות רשת”.
בתוכנית הזכרנו מספר מקרי שיימינג: תלונה של נינה זוקלמן על נהג אגד שסגר עליה את הדלת, מאור בן זאב שבזק בינלאומי סירבו לשרתו בצ’ט אף שהוא חירש, ואדם שהתלונן שדומינוס מכרו לו פיצה טבעונית עם בשר, מה שהתברר כאשמתו כשבהקלטת השיחה נשמע שהזמין במפורש פפרוני.
שרון פרי מככבת בראש רשימת החיפושים הטרנדיים של גוגל ישראל ב-2016. “זה נראה קצת מפתיע, מה היא עושה כל כך גבוה. למה אותה הכי חיפשו?”, אמר מאור קפלנסקי, מנכ”ל ובעלי איברנד, ניהול מוניטין באינטרנט, בשיחה עם העורכת אחינעם קפון. “אחת הסיבות שאנשים הסתקרנו, בגלל אותן התמונות שדלפו. קשה להגיע בקלות לאותן תמונות, כי המידע הזה הוסר בהרבה מקומות, אבל בחיפוש מעמיק אפשר להגיע. שתי התוצאות הראשונות זה באתר תפוז ויוטיוב. כשנכנסים לאותם איזכורים הכותרת היא איזכורים שליליים. הם עברו את הערך שלה בויקיפדיה, שזה מפתיע. גוגל מסתכל על ויקיפדיה כמקור סמכותי ומדרג אותו ראשון. זה מראה על איזשהו באג, גוגל לא כל כך מזהה. מעבר לדיון אם הוא צריך להציג את התוצאות האלה בכלל”.
פרי, שדרנית ספורט, זכתה לפרסום שלא בטובתה כשעבריין גנב את הטלפון הסלולרי שלה ופרסם תמונות עירום שלה שמצא שם. במקום השני ברשימה של גוגל הופיעה ענת הראל, מאמנת כושר ומגישת טלוויזיה, שגם היא נפלה קורבן למקרה דומה, שבו האקר פרץ למחשב שלה והפיץ תמונות עירום שלה. קפלנסקי הסביר בתוכנית איך מנהלים מוניטין במנועי חיפוש ומחזירים לראש התוצאות את התוצאות הרצויות אחרי מקרים כאלו ואחרים. בשיחה עם העורכת קפון אמר: “בדרך כלל, כשאנשים נתקלים בבעיה שמופיעה תחת השם שלהם בתוצאות החיפוש, זה לא קשור למשהו אינטרנטי שעשו – אלא למידע שמופיע באתרים שאין להם שליטה עליהם: אתרי חדשות, אתרי מידע, בלוגים, אתרים שמושכים מידע מבתי משפט. יכול להיות שהם יופיעו גבוה בתוצאות החיפוש”, אמר בשיחה עם העורכת אחינעם קפון. “מה שצריך זה ליצור נוכחות חיובית ברשת תחת אותו השם. יש הרבה פלטפורמות וכלים דרכם אנשים יכולים למתג את עצמם – פייסבוק, טוויטר וכו’ הם הידועים, אבל יש עוד הרבה פלטפורמות שאפשר לפתוח בהן יוזר עם השם”.
“לפני שלוש שנים היה את המקרה של אייל גולן – היה באז מאוד שלילי, כתבות שליליות. דה מארקר פרסם מאמר בו הוא ניסה לנתח למה לא מופיעים איזכורים שליליים תחת השם אייל גולן. המוניטין של גולן בתוצאות החיפוש לאחר הפרשה השתפר תוך זמן קצר מכיוון שידיעות חדשות חיוביות החליפו בתוצאות החיפוש את הידיעות הישנות הקשורות לפרשה. זה קרה לא בגלל פעולות SEO (אופטימיזציה לתוצאות החיפוש) יזומות, אלא עקב פעולות יח”צ שדחפו אייטמים לאותם אתרי חדשות בהם הופיעו האזכורים השליליים (כנראה הודות לעבודה מאומצת של רני רהב, יחצ”נו של גולן באותה תקופה). מכיוון שאחד מהפרמטרים המרכזיים כיום באלגוריתם של גוגל הוא העדכניות של העמוד, היה ניתן להסתפק בפעולות יח”צ אלו כדי להשפיע בצורה משמעותית על תוצאות החיפוש תחת שמו”.
“דוגמה נוספת היא מה שהיה עם הילרי קלינטון – מה שעוד קובע את המוניטין ברשת זה לא רק תוצאות החיפוש עצמן, אלא ההצעות של גוגל בתיבת החיפוש. במקרה שלה איזה בלוגר גילה שאם כותבים [הילרי קלינטון cri], כלומר ההתחלה של crime, גוגל לא מראה הצעות שמובילות לתסבוכת המשפטית, אלא criminal reform, הרפורמה שלה בפשע. כלומר תוצאה חיובית. גוגל עושה מניפולציות” (באתר בדיקת העובדות פוליטיפאקט מפריכים טענה זו; זהירות, אוטופליי).
“הזכות להישכח היא פסיקה תקדימית שיצאה לפני שנתיים בבית הדין של האיחוד האירופי, שלפיה במקרים מסוימים צריך להענות לבקשה של אנשים מסוימים להסיר מידע מתוצאות החיפוש. דברים שלא רלוונטים למצב האדם היום – למשל אם לפני עשר שנים האדם היה בפשיטת רגל וזה מופיע כמידע משפטי באיזה אתר, יש לו את הזכות לפנות לגוגל ושיסירו את תוצאות החיפוש. גוגל הוצף בפניות ולרוב הוא הסיר. הפסיקה בארץ עוד לא קיימת, אבל יש מגמה מצד גוגל ישראל להסיר מתוצאות החיפוש אייטמים שמוגדרים בקריטריון כזכות להישכח”.
בתוכנית דיברנו על היעלמות אייטמים שליליים מגוגל על נואל בידרמן, מנכ”ל אתר ההכרויות לנואפים אשלי מדיסון, שהאקרים פרצו וחשפו פרטי משתמשים בו.
קמפיין פייסבוק לאתר שפייסבוק חסמו
דורי בן ישראל, בעל בלוג הפרסום “המזבלה” שמרבה לדווח באופן ביקורתי על פייסבוק, נחסם בפעם המי-עוד-סופר ופתח במלחמה, שהצעד הראשון בה היה אתר “קונטקט פייסבוק”, שבו פרסם פרטי התקשרות של בכירים בחברה, יחצנים ושתדלנים שלה. פייסבוק הגיבה בחסימתו של בן ישראל לחודש ובחסימת האפשרות לשתף את הלינק לאתר בפוסטים בפייסבוק ואפילו בהודעות אישיות במסנג’ר. מנכ”לית החברה, עדי סופר תאני, לא השיבה על שאלותיי בנושא.
ניצן ויידנפלד, לשעבר עיתונאי טכנולוגיה, העלה בפייסבוק קמפיין עם תמונה של סופר תאני והכיתוב “התקשר עכשיו למנכ”לית פייסבוק ישראל – ספר הטלפונים של בכירי פייסבוק ישראל נחשף בחינם!”, ולינק שונה שמנתב את הגולשים בסופו של דבר אל “קונטקט פייסבוק”.
מפרסמים מרבים להתלונן על פסילות קמפיינים שרירותיות וקטנוניות. בנוסף, בפייסבוק רגישים מאוד לשימוש בשם המסחרי שלהם – שבקמפיין של ויידנפלד הופיע חמש פעמים – פעמיים בטקסט, פעם אחת בלינק ופעמיים בתמונת הקמפיין. אבל הקמפיין הזה עבר את הסינון, רץ יום וחצי, הגיע לכמעט 28 אלף גולשים, רשם שיעור הקלקות של 0.17% – פחות מ-50 – ועלה לויידנפלד כ-25$. שווה לבדוק אם אפשר להריץ קמפיין עם המילים האסורות, שפייסבוק מחליטה מדי פעם בשרירותיות לחסום אנשים שהשתמשו בהן בפוסטים לפני שמונה שנים.
עורכת: אחינעם קפון; טכנאית: דנה קמישב; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-3.1.2017. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
נער הסקטבורד קם לתחייה • הצא”פים בישראל התגברו במקביל לאינטרנט • זה הזמן להוציא ת”ז » רבע לדיגיטל
“יזמתי את התנועה לפני שנתיים ואני אחראי על סריקות של משחקים ויצירה של תוכן”, סיפר רפאל בן ארי, מייסד “התנועה לשימור משחקים בישראל“, למפיקת “רבע לדיגיטל” אחינעם קפון. “הרעיון לתנועה הגיע ממני, אני מאוד אוהב את ההיסטוריה של המשחקים וסיפורים על איך הקימו כל מיני חברות וכל מיני משחקים, גם פה בארץ. ואני אוסף משחקים כאלה. אני שואל חברים ומשפחה אם יש להם משחקים כאלה, וכל הזמן שמעתי את אותה תשובה – ‘בדיוק זרקתי’. החלטנו שצריך להגיע לאנשים לפני שהם זורקים לפח דברים חשובים, או שלא נראה אותם יותר. אנחנו מחפשים משחקים ישנים ורוצים לשמר אותם – אנחנו סורקים את הקופסאות, את המשחק עצמו, את חוברת ההדרכה, דיסקטים ישנים שכבר לא יעבדו וחלקם כבר לא עובדים. אנחנו שומרים על המידע לדורות הבאים. ברובם אפשר לשחק, אנחנו עובדים עם אתר שקוראים לו ‘מסע אל העבר‘ – משחקים נוסטלגים וישנים ואנחנו משלימים חוסרים. לא הכל אנחנו יכולים לעלות, יש עדיין חברות שלא מסכימות שיהיה באתר להורדה אז אי אפשר לשחק בהם, אבל רוב הדברים הם נגישים לציבור. אבל לא רק משחקים, אלא גם מגזינים, ממש דברים יפים”.
באחרונה איתר ושיחזר בן ארי את “נער הסקטבורד”, משחק וידאו ישראלי משנת 1992, שפותח על ידי אודי אהרוני ויובל אהרוני והופץ על ידי חברת באג מולטיסיסטם.
"נער הסקטבורד" הוא משחק ישראלי משנת 1992, שנחשב לאבוד – ללא כל גיבוי למשחק באופן פיזי או דיגיטלי. אך לאחרונה הצלחנו לאתר…
Posted by התנועה לשימור משחקים בישראל on Friday, December 23, 2016
“‘נער הסקטבורד’ הוא משחק בקהילה של אוהבי משחקי הרטרו שנחשב אבוד והוא לא קיים יותר, וכבר חשבו שזהו – הוא אבוד ולא נצליח לראות אותו שוב”, סיפר בן ארי לקפון. “אבל הצלחתי למצוא מישהו שנשאר לו הדיסקט המקורי של המשחק, והוא די בעייתי כי הם מתקלקלים עם הזמן, מאבדים את המידע. זה לא היה פשוט אבל הצלחתי להוציא את האינפורמציה עם מחשב שהייתי צריך להרכיב במיוחד בשביל זה. אבל זה לא הסכים לקרוא את המשחק בלי הדיסקט והיינו צריכים לעקוף אותו – ועכשיו אפשר להוריד את זה. זה מאוד נחמד ומרגש, כי זה משחק ישראלי וכבר ויתרו עליו”.
המשחק זמין להורדה ולשיחוק מקוון כאן.
פרשת העציר איקס, בן זיגייר, שהיתה אסורה בפרסום בישראל, נחשפה ברשת ABC האוסטרלית, משם הועתקה לתקשורת הישראלית, ואז נעלמה ממנה, משום שבאופן מגוחך, צו איסור הפרסום לא בוטל. מידע שהיה נגיש לכל מתגלץ’ בארץ ובעולם היה אסור בתרגום ובפרסום באתרי חדשות שפועלים מישראל.
דווקא ב-15 השנים האחרונות, שבהן נכנסה האינטרנט לישראל, השימוש בצווי איסור פרסום – צווים שבתי משפט מוציאים לבקשת המדינה ואשר אוסרים פרסום מידע מסוגים שונים – גדל פי 3, כך לפי מחקר שערכה נעה לנדאו, עורכת המהדורה האנגלית של “הארץ”. בראיון ל”העין השביעית” פירשנה לנדאו: “ככל שיש שטף גדול יותר של מידע מנסים יותר לעצור אותו, וזה קצת כמו האצבע בסכר. ומצד שני יש תופעה שהיא מאוד ישראלית-ספציפית, וזו הצנזורה הצבאית. המעמד של הצנזורה הצבאית, שהיא זאת שאמונה על מניעת פרסומים בנושאים בטחוניים מסוימים, מאוד נחלש במהלך השנים. הצנזורה נחלשה בגלל שבג”ץ הציב מערכת של איזונים ובלמים […] זאת היתה מדיניות של בג”ץ, שראה את ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית, שצריכה שיהיו לה איזונים ובלמים במניעת פרסומים, ולכן התפתחה איזושהי מערכת עם חוקים יותר ברורים בתוך הצנזורה: מה אפשר לאסור, מה אי-אפשר לאסור, איך, מה הדרכים להתנגד להחלטת צנזורה. ובגלל שהרשויות ראו שהצנזורה כבר לא יכולה ‘לשלוט’ בתקשורת, הן העדיפו צווים משפטיים, כי זה הרבה יותר גורף ומוחלט, והרבה יותר קשה לעתור נגד הצווים האלה מאשר להתווכח עם הצנזורה. אני כעורכת חדשות יכולה להרים טלפון לצנזור במשמרת ולהגיד לו, ‘תשמע, ההחלטה שלך הזו והזו נראית לי לא נכונה, כי אל”ף-בי”ת-גימ”ל-דל”ת’. ואם זה מתאים לחוק הצנזורה, הוא אומר לי ‘את צודקת’. יש דו-שיח, יש פשרות, ושני הצדדים מבינים זה את תפקידו של זה. בנושא צווי איסור פרסום אין שיח. יש דף, כתוב עליו ‘איסור פרסום מוחלט על כל פרט מפרטי הפרשה’, ועכשיו אם אתה רוצה להתווכח עם זה צריך ללכת לבתי-המשפט”.
בשיחה עם עורכת רבע לדיגיטל אחינעם קפון אמרה לנדאו: “הגופים שמנסים למנוע ממידע להתפרסם והשופטים מתייחסים למה שקורה ברשת רק קצת. זה תלוי בשופטים. עורכי הדין מנסים למנף את זה. חלק מהטקטיקה זה לטעון שהחתול יצא מהשק. ברגע שהמידע יצא ברשת אין טעם להסתיר אותו. כל מי שמכיר צווי איסור פרסום יודע שברור שיש בעיה עם העידן הדיגיטלי. אבל אני חושבת שזה גם יכול לגרום לכך שהם יהיו יותר אפקטיביים לדברים שהם באמת הנדרשים. הרבה גם לא נחשפים ברשת. האדם הממוצע, אם הוא לא יודע מה לחפש הוא לא ימצא. הרבה פעמים גם הפלטפורמה לא מהימנה. עיתונאים חושבים שהכל חשוף וגלוי, אבל לכלל הציבור זה לא. האם העיתונות משתמשת ברשת על מנת להפר את הצווים? תלוי באיזה מקרה – של צנזורה או איסור פרסום. צנזורה, אם כבר היה פרסום זה באמת עוזר כי אז אפשר להשתמש [בעובדה שהמידע פורסם] ולומר שזה כבר גלוי. אבל במקרה של איסור פרסום זה לא עוזר ואתה לא יכול להפר אותם. אבל אתה יכול להשתמש ברשת כדי לטעון שהצו צריך להיות מבוטל”.
“צריך לדבר על מה אפשר לעשות – יש כמה דברים שהמדינה צריכה לעשות. גוף מפקח. אני גיליתי שאין אף גוף במדינה שמפקח על הדברים האלה – כמה צווי פרסום, האם מוצדקים, כמה מאושרים. המדינה צריכה לפקח. לשופטים צריך לתת יותר כלים להתמודדות – אולי צריך הכשרה, שופטים מסוימים שיהיו יותר מחונכים לעידן הדיגיטלי”.
המחקר המלא כאן, לינק ישיר לפדף.
אחרי שנים של ניסוי וויכוח ציבורי, שר הפנים אריה דרעי החליט להתעלם מהאזהרות והמלצות אנשי המקצוע ולהפוך את תעודות הזיהוי הביומטריות המאגר הביומטרי מניסוי לחובה. אולם רק תמונת הפנים הביומטרית תהיה חובה ואילו טביעות האצבעות יהיו רשות, כשמי שיבקש לא להכניסן ייענש בתעודה עם תוקף קצר יותר. ההחלטה עברה בכנסת בקריאה ראשונה, ותהפוך למחייבת אחרי שתעבור בקריאה שלישית, אלא אם הבג”ץ שמגישה התנועה לזכויות דיגיטליות ישבש את התוכנית.
לפני שהמאגר הופך למחייב, למה שלא תלכו להוציא תעודת זהות לא ביומטרי? התוקף שלו הוא עשר שנים, ומי יודע מה יקרה כאן עד 2026. בעצם, אולי כדאי שתוציאו גם דרכון.
[עדכון] לאחר הקלטת התוכנית ולפני שידורה, העיתונאי עומר כביר דיווח ששר הפנים דרעי החליט לבקש הארכה נוספת של הפיילוט הביומטרי. לפי הדיווח, בקואליציה חוששים שלא יצליחו לאשר אותה בקריאה שנייה או שלישית עד סוף השנה, לאור ההתנגדות החריפה שיש למאגר בכנסת [\עדכון]
עורכת: אחינעם קפון; טכנאית: דנה קמישב; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-27.12.2016. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
