10 הוראות לצייצן בטוויטר
קינה | אלי, למה אינפלתני? י #את_היוד_בסוף_לא_נהוג_להגות
1. עוקבים חדשים נוטים לאנפל די מהר. השתדל להעליב אותם כמה שיותר מוקדם, אחר כך לא תהיה לך הזדמנות. י
2. הציוצים הטובים שלך הם אלה שחרגו מ-140 תווים, שבזבזת שעה כדי לקצרם, ושאף אחד לא פיברט. מחק אותם בלי לחשוב פעמיים. י
3. כדאי לשאול את מוחכוורת שאלות שיש להן תשובה ברורה וקצרה. אחרת אף אחד לא יטרח. למשל, מוחכוורת, איך מנפצים מסך של אייפון? י
4. אגב, לפני ששואלים את מוחכוורת, אין שום צורך לבדוק בגוגל. בשביל מה יש עוקבים? י
5. לאיש אחד עם פיצול אישיות חמור היו גם 3 חשבונות שונים בטוויטר והם עקבו זה אחרי זה, אבל אחרי שהפסיק עם הכדורים שלושתם מיד אינפלו איש את רעהו
6. זו היתה דוגמה לציוץ שיש בו בדיוק 140 תווים בדיוק אבל אין בו נקודה בסוף. י
7. מעטים יודעים זאת, אבל את הטוויטר המציא לאונרדו דה וינצ’י. מה? #מה
8. בשל אורך המילים בגרמנית, אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם השניה, טוויטר לא היה מוגבל ל-140 תווים. #האשטאג_זה_כל_כך_המאה_הקודמת
9. מצד שני, בזכות הטוויטר נוספה לשפה העברית אות חדשה: יוד סופית. היא ידועה גם כ”יוד היישור לימין” י
10. נ.ב: במקום את איראן כדאי לישראל לתקוף את טוויטרלנד. גם מזה לא ייצא כלום, אבל לפחות זה יהיה מצחיק
____________________________________
אלכס אפשטיין הוא סופר, מחבר “קיצורי דרך הביתה” (ידיעות ספרים, 2010) ו”לכחול אין דרום” (עם עובד, 2005). יש לו אתר ופרופיל טוויטר
גוגל + מתנה = פאתט?
בזמן שפייסבוק משגשגת, הרשת החברתית גוגל פלוס מדשדשת מאחורי פייסבוק. מה עושים? מפתים סטודנטים להצטרף בתמורה למדבקות עם תמונת פרופיל ותיק במתנה. קליק לכתבה
גוגל + מתנה = פאתט?
רשת חברתית מצליחה לא צריכה קמפיין: המשתמשים שלה מפיצים אותה אורגנית בשיטת חבר מביא חבר. גוגל, שמסתכלת בקנאה על ההצלחה של פייסבוק, פתחה דוכני גיוס באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע, ומפתה בפרסים סטודנטים שיגייסו חברים
גוגל באז, רשת חברתית מבוססת ג’ימייל, נסגרה באמצע החודש שעבר, רק שנה ושמונה חודשים אחרי שנפתחה. בגוגל מפחדים לחזור על הכשלון המהדהד עם גוגל פלוס, הרשת החברתית שהשיקו ביוני השנה. סטודנטים שהגיעו לפתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון נתקלו בצעד נואש במיוחד של החברה: דוכני גיוס חברים לגוגל פלוס. ויש גם פרס: מדבקות עם תמונת פרופיל ותיק גוגל פלוס.
בגוגל מסתכלים בקנאה על ההצלחה של פייסבוק ונוקטים צעדים שנעים בין הנואשים למלוכלכים. גוגל באז נכפתה על משתמשי ג’ימייל, נסיון גמלוני ושגוי להמיר רשימת נמעני אימייל לרשימת חברים. את גוגל פלוס קידמו בצורה בוטה וחריגה בנדל”ן הכי יוקרתי של גוגל, עמוד הבית של מנוע החיפוש, כשהדביקו עליו בספטמבר חץ גדול ובולט שמצביע על כפתור ההצטרפות לרשת החברתית. בימים האחרונים הסירה גוגל את אפשרות שיתוף הלינקים בין משתמשי גוגל רידר, שירות קריאת הרסס שלה, ומי שרוצה להמשיך ולשתף לינקים נאלץ לפתוח פרופיל גוגל פלוס.
ועכשיו, כאמור, דוכן גיוס, שהוצב באוניברסיטת תל אביב בתחילת השבוע ואתמול והיום באוניברסיטת באר שבע. “הרעיון הוא לפתוח לאנשים חשבון בגוגל פלוס, בנוסף אנחנו רוצים שהם יוסיפו אנשים למעגלים שלהם כדי שהרשת תגדל”, מספרת אחת ממפעילות הדוכן שאחראית על צילום תמונות הפרופיל. “הרבה אנשים לא מכירים את הרשת, אז אנחנו מספרים להם קצת על הרשת החברתית והיתרונות שלה על הרשתות האחרות”.
“זה היה נראה כאילו מוכרים גוגל פלוס, אז הלכתי לראות מה זה ושאלתי אותם: ‘מה אתם מוכרים פה?'” מספרת קרן, סטודנטית באוניברסיטת ת”א שנתקלה בדוכן. “אחת ניסתה להסביר את עצמה, אחר הבין אותי וצחק. אמרתי שהייתי בגוגל פלוס בהתחלה, ושאין שם אף אחד. הם אמרו: ‘עכשיו מייחצנים בגדול, הרבה אנשים יצטרפו’. אמרתי להם שמבחינתי, כשהם יצליחו אני אחזור”.
הסטודנטים מוזמנים להצטלם עם מסגרת קרטון של גוגל פלוס סביב ראשם. אחר כך הם נקראים לדוכן, לפתוח פרופיל עם התמונה החדשה ולקבל גליון מדבקות של התמונה החדשה עם קוד QR שמוביל לפרופיל. “עכשיו אפשר להדביק את המדבקות איפה שבא לך (על המחשב/מחברת/מרפק)”, מתלוצץ העלון שמחולק בדוכן, “אבל קודם כדאי להדביק מדבקה אחת במעגל של הפקולטה שלך, ולראות מי עוד לומד איתך”. קיר הדוכן מציג מעגלים שונים, ביניהם “מדעי החברה”, “מדעים מדוייקים”, “חינוך ועבודה סוציאלית” ו”Too Cool for School” (את גוגל פלוס לא תמצאו במעגל הזה: הדוכן מוכיח שהרשת החברתית של גוגל אינה קול מדי לשום דבר).
מטרת ההדבקה על המעגלים היא להסביר לסטודנטים את קונספט המעגלים של גוגל פלוס, שמייצגים מעגלים חברתיים בעולם הפיזי. שיטת הבריסטולים החינוכיים, מסתבר, לא מוגבלת לילדי הגן.
ואיך מפתים את הסטודנטים להתחיל לארוג את הרשת החברתית שלהם בפרופיל החדש? מתנות, כמובן. מי שיוסיף 20 סטודנטים למעגל שלו ו-10 יוסיפו אותו יקבל תיק שרוך של גוגל פלוס. מי שיוסיף 50 ויוּסף על ידי 25 יקבל תיק סטודנט גוגל פלוס.
נרשמו מאות, אולי יותר
“אני אגיד לך מה הצחיק אותי”, אומרת הסטודנטית קרן. “אני באמת חושבת שזה היה מוצר טוב, אבל זה לא תפס, זה עובדה. והיה משהו פתטי בזה שהם שמו את החץ בעמוד הבית שלהם – ‘הנה אנחנו, תבואו’. כשאתה בא ליריד בתחילת השנה מנסים למכור לך כל מיני דברים, מלגות, בנקים, ופתאום אתה רואה שם את גוגל פלוס, כשהדבר היחיד שיש להם למכור זה ‘בואו תיכנסו אלי’. נראה לי שזה מדבר בעד עצמו”.
כמו כל מוצר אחר, גם רשת חברתית אפשר לקדם באמצעות פרסום ושיווק. אבל בניגוד לכל מוצר אחר, רשת חברתית טובה אמורה, אידיאלית, להיות משווקת באופן אורגני על ידי משתמשיה, בשיטת חבר מביא חבר, בלי דוכנים ופרסים. פעילות הדוכן של גוגל פלוס היא כשל רעיוני.
אבל בשוק שגוגל פועלת בו, שוק הפרסום לגולשים, מבחן התוצאה של פעילות כזאת הוא המספרים. בארבעת ימי פעילות הדוכן בשתי האוניברסיטאות “נרשמו מאות, אפילו יותר”, מעריכה עובדת הדוכן שלוש שעות לפני סיום הפעילות הערב בחמש. “נראה לי שעד סוף היום זה יהיה כ-1,500 אנשים שהצטלמו והדפיסו את המדבקות. לא יודעת כמה מהם חדשים ולכמה כבר היה פרופיל, אני מעריכה שחצי חצי”.
התפרסם בוויינט מחשבים, 3.11.2011
אחרי הקיפול: עוד תמונות.
פיצה עם פטריות וכבשה
בניגוד לפיית השיניים וסנטה קלאוס, רשתות פיצה יכולות להגשים משאלות. מזה לפחות שנתיים, גיקים שמזמינים פיצות באינטרנט מנצלים את שדה “הוראות מיוחדות” לבקשות חריגות, מצורת חיתוך הפיצה דרך כתיבה עליה באמצעות תוספות ועד ציור על האריזה. חלקם מפרסמים את התוצאה באתרי ויראלים ברשת, שמלאים בדוגמאות ליצירתיות של עובדי פיצריות בהשראת לקוחות. בחודשים האחרונים טפטף הטרנד לישראל: בדומינוס פיצה נרשמו בקשות לציור תנין וציפור, כבש וכבשה, כתיבת “מזל טוב” עם זיתים ליום הולדת וחיתוך פיצה בצורת לב והוספת מכתב תחינה מבחור שבור לב לאקסית שלו בתחינה שתחזור אליו.
“הפיצ’ר הזה קיים הרבה זמן בארה”ב”, מספר עומרי יחזקאל, שביקש וקיבל ציור של פטריה מחייכת על האריזה. “ראיתי מישהו שביקש שיציירו לו ג’ירפה שנלחמת בחד קרן על האריזה. כשהוא פתח הוא ראה צוואר ענקי של ג’ירפה, וכיתוב: ‘מצטערים, טעינו בקנה המידה'”.
האמנת שיציירו לך?
“הנחתי שהם יעשו את זה. תכל’ס, אם הייתי מכין פיצות, לא היה מזיק לי מדי פעם לצחוק ולצייר דברים על האריזה. אתמול פעם ראשונה שנתקלתי שיש את זה בארץ, אבל אני מתכוון לחזור על זה”.
עוד בנושא:
דומינו’ס פיצה ישראל: אין בקרת איכות
ככה מוכרים לכם פיצה
עובד פיצה מטר מעדיף דומינו’ס
_______________
התפרסם במקור בגירסה שונה ב”מוסף הארץ”, 28.10.2011.
הוניגמן מתייחסת לביקורת כמו לסנדי בר: מוחקת אותה
רשת הוניגמן מחקה את הראש של סנדי בר מהשלטים שלה בירושלים, סיפרתי כאן אתמול. גולשים שפרסמו ביקורת בדף הפייסבוק של הוניגמן התלוננו על מחיקת תגובות שלהם. הוניגמן פרסמה בדף תגובה רשמית, שבה נכתב כי “חברת הוניגמן פועלת בהתאם להנחיית עיריית ירושלים, לפיה קיים איסור בשימוש בתמונות נשים בחלקים מסויימים של העיר, על מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי”. התגובה התבררה כבעייתית מבחינה עובדתית, כשחברת מועצת העירייה לורה וורטון הביאה הכחשה גורפת של העירייה.
הוניגמן לא הגיבה לגולשים שהעמידו אותה על הסתירה, ומבדיקת הדף של הרשת עכשיו עולה שהרשת מחקה את כל התייחסויות הגולשים לפרשה (תגובות, ביקורת, שיתוף הכתבה שהתפרסמה על הסיפור ב-ynet וקריאות לחרם), ומחקה אף את סטטוס התגובה שלה עצמה.
לו הייתי יועץ התקשורת של הוניגמן, הייתי עצבני עכשיו. בתור אדם שעצבני על הכניעה מרצון של החברה לפונדמנטליזם ה”צניעות”, אני שמח. כך נראית היסטריה. בואו נמשיך.
עוד בחדשות העלמת נשים:
הוניגמן מעלימה את סנדי בר ומאשימה את עיריית ירושלים
אישה, את פוגעת בתקנת הציבור או ברגשותיו
בבני ברק השחיתו תמונת מורה בקמפיין ארגון המורים
בנק הפועלים מעלים את עלמה זק
הילרי קלינטון ואישה נוספת הועלמו מתמונה בעיתון חרדי חסידי
ציפי לבני הועלמה מכרזות בבני ברק
שמה של ציפי לבני הועלם מכרזה בבני ברק
שלי יחימוביץ’ הועלמה מכרזת פרסום של מפלגת העבודה
נשים הועלמו מכרזות של “רשת” בבני ברק
רות גביזון הועלמה מתמונת ועדת וינוגרד
יש כסף בכתיבה באינטרנט? פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום
בשבוע האחרון שצפה הבלוגוספרה זעם וביקורת על רענן שקד, העיתונאי שכתב על כך ש”אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם […] האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר”; על דבריו כתבו לא מעט פרשנות, של רן הר-נבו, יובל דרור ובועז כהן, לדוגמה. בניגוד לטענות של הבלוגרים על כך שהמצב לא צריך להיות כך ומשקף את התדרדרות העיתונות וש”היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם”, כדברי בועז כהן, אני רוצה להציג את התזה ההפוכה.
היום יש הרבה אנשים שמוכנים לשלם על כתיבה לבלוגרים; עידו קינן סיפר על צורת פרנסה אחת של בלוגר, כתיבת פוסט שבו הוא מדבר בצורה קשורה למחצה על רכב ונותן קישור לאתר אינטרנט המקדם אירוע מסוים.
קינן הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית, עושים מנשוא התשלום בדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של “יד רוחצת יד” שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמה, התעמת עם היחצ”ן רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד על הפרשה כאן).
עכשיו, כבר הפרכנו את התיאוריה של שקד: יש מי שישלם על כתיבה, השוק השתנה ומי שכותב טוב דיו יקבל הצעות לתשלום עבור כתיבתו. הקוראים, מנגד, מקבלים תוכן בחינם שהוא לפעמים איכותי במיוחד. אבל, מה נוצר כאן? נוצר כאן הסדר מושחת. מדוע? לורנס לסיג מסביר בספרו “Republic, Lost” בדיוק על הסדרים מסוג זה, בהם תשלום מתקבל על דיעה מסוימת, שהם יוצרים הנחה מראש של שחיתות גם אם אין שחיתות בפועל. הוא מביא לדוגמה את הניסויים שנועדו לבחון האם החומר BPa מסוכן או לאו; הוא טוען שכי יש מחקרים שנוטים לכאן או לכאן, אבל מבין המחקרים שמומנו על ידי גורמים שייצרו את החומר, אף מחקר לא מצא כי הוא מסוכן. כעת, יכול להיות שהחומר הוא מסוכן או לא, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על חוות דעת של מי שמקבל תשלום עבור ייצור החומר?
ההסדר הזה לא ייחודי לבלוגרים או למדענים: קבלת תשלום יוצרת הטיה מובנית גם בתקשורת מוסדית, שנשענת על מפרסמים. מאז רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר, כל פרסום בעיתון הנוגע לרשת שופרסל שהיתה בבעלותו מתחיל בסיקור ביקורתי: ברור לנו שעיתון לא יסקר בצורה שלילית את בעליו, כמו שבלוגר לא יסקר בצורה שלילית חברות שמשלמות לו כסף עבור כתיבתו.
נחזור לרגע לתשלום על כתיבה. האם הדבר שונה בהרבה ממכירה של פרסומות? האם פרסומות משפיעות על תוכן או לא? ובכן, לתשלום ישיר לבלוגר יש מספר יתרונות על כותב אשר עובד עבור מערכת בשכר. אני יודע שהדבר נשמע מושחת, אבל קבלה ישירה של הכסף חוסכת לנו מספר מתווכים באמצע. אם נשווה בין שקד, שמקבל תשלום מגורם מסחרי (ידיעות אחרונות) שמקבל תשלום מגורמים אשר יש להם אינטרס בכתיבה מערכתית מסוימת (המפרסמים), אז אכן, שקד מרחיק עצמו מהאינטרסים, אבל הוא גם מושפע מהם. מנגד, לא מעט גורמים גוזרים קופון בדרך ומגדילים את עלויות העסקה לצורך השפעה על הכתיבה של שקד (וקראו דוגמה מעניינת על הקשר בין סיקור עיתונאי לפרסום). כך, בלוגר שמקבל כסף ישירות דווקא חוסך את העלויות בדרך וגורם לכך שהשוחד הישיר יהיה גלוי (“גורם X שילם לי Y ש”ח כדי לכתוב זאת”).
אז אכן, מה ששקד מתרעם עליו הוא אותה השטחה של האינטרנט: אבדן של מתווכים ומאכערים שגוזרים את רווחיהם מהכתיבה המיוחצנת. כן, יש דרך להרוויח מכתיבה, אלא שיש לא מעט אנשים שמעדיפים לא להרוויח מהכתיבה, אלא לכתוב בלי אינטרסים, וזאת תוך ויתור על תשלום. שקד, מנגד, יכול תמיד למצוא לו פטרון שיממן את הכתיבה שלו ולוותר על מי שגוזר את הקופון בדרך.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט הוזמן מקלינגר תמורת 300 שקלים, שהוצעו לעידו קינן על ידי חברת קומברסיישן כדי שיכתוב פוסט ממומן על תערוכת רכב. הכסף ייתרם לעמותת אשנ”ב
ביבי הוא “יש לי יש לי” מהקומדי סטור
יש מבחן למתי בדיחה מתחילה להיות לא מצחיקה; בדרך כלל, אם מדובר בבדיחה פנימית של מספר מצומצם של אנשים, הבדיחה הופכת להיות לא מצחיקה ברגע שהיא עוברת טרנספורמציה שמוציאה ממנה את הנקודה העיקרית. בדיחה, בסופו של דבר, היא מם חי לכל דבר, הבדיחה עוברת מוטציה בכל פעם שהיא מסופרת. התהליך הוא פשוט: לבדיחה יש מספר ונמענים, הנמענים מקשיבים ומעבירים את הסיפור, בדרך כלל עם וריאציה כלשהיא, לציבור. בדיחות וסיפורי עמים עוברים הרבה מאוד שינויים גנטיים עד שהן משתנות וסיפורים מקבלים חייב משל עצמם.
בשנות התשעים של המאה הקודמת שלט צביקה הדר בהומור הישראלי ביד רמה עם תוכנית ה’קומדי סטור‘; בדיחות ה”יש לי יש לי” של אסף אשתר הציגו את הדרך בה גנטיקה הומוריסטית נוצרת: המספר הראשון מספר בדיחה, בדרך כלל בדיחה במשפט אחד אשר אינה מצחיקה במיוחד, אך בנויה על משחק מילים. לאחריו, המספר השני מבצע טרנספורמציה ומשנה את הבדיחה למשחק מילים אחר וכך גם השלישי. המספר הרביעי, מר “יש לי יש לי”, שמרגיש צורך לשתף את חבריו ולהיות גם חלק מהמשחק, לוקח את הבדיחה שלא הבין בה את משחק המילים ויוצר בדיחה אחרת, שאינה מצחיקה.
באותו הרגע, לאחר הבדיחה, הופך ‘יש לי יש לי’ לבדיחה עצמה.
קשה לומר זאת, אבל אמש הראה בנימין נתניהו הפך ל’יש לי יש לי’. לפני כשבוע, לאחר עסקאת גלעד שליט. באותה העסקה, לא הורשו צלמי עיתונות לצלם את רגע שחרורו של שליט, והתמונות סופקו על ידי לשכת העיתונות ועל ידי דובר צה”ל. אחת התמונות, שתעדה את רגע החיבוק בין שליט לאביו, היתה כזו בה צלמו של ראש הממשלה, נתניהו, בלטה למרות היות התמונה אישית. מתוך רצון ללעוג על הבחירה בפרסום תמונה זו החל מם, בדיחה פנימית, בה צלמו של נתניהו צורף לתמונות היסטוריות, משל היה גם שם. תופעת הרשת הזו כנראה לא היתה התופעה הראשונה, כפי שעידו קינן סיכם יפה, אבל היא היתה הראשונה שצברה די תאוצה לצאת מגבולות הקליקה הפנימית של שוכני אינטרנט.
הקליקה הפנימית היא כנראה המספר הראשון בסיפור של ‘יש לי יש לי’; לאחר שהיא פרצה, היא עברה לא מעט וריאציות על ידי ההמון, שהיו המספר השני. האתר Know Your Meme אף יצר דף המאגד את כלל הבדיחות של ‘המספר השני’ כדי לתעד זאת למען ההיסטוריונים העתידיים.
ואז בא המספר השלישי, זה שבא לפני ‘יש לי יש לי’; בזמן שרואינה דפני ליף לחדשות ערוץ 2 על המחאה, בא גזיר קרטון בדמותו של נתניהו והפציע בתוך הפריים:
אחרי הבדיחה השלישית, המיינסטרימית שהופיעה בחדשות המרכזיות במדינה, לא היתה ברירה. הגיע תורו של ‘יש לי יש לי’ להרוס את הבדיחה. אתמול, זה קרה כאשר בנימין נתניהו, מושא הבדיחה בעצמו, החליט להעלות לעמוד הפייסבוק הרשמי שלו את הוריאציה שלו על הבדיחה. נתניהו נחדף לתמונה של נאומו באו”ם ובה הוא אומר “דוגרי, הצחקתם אותי“, כפרפראזה על התבטאותו באו”ם לפלשתינאים “Let’s Talk Dugri”. והבדיחה, כמובן, היא עלינו.
הבדיחה היא עלינו כיוון שאין דרך אחרת לראות זאת מאשר לומר “נתניהו הצליח לקחת בדיחה טובה ולהמאיס אותה על הציבור”. האמת היא שלא רק שהוא המאיס אותה על הציבור, אלא הוא גרם לכך שאף אחד לא יצחק עליו יותר, לא כי הוא קיבל אותה בצורה טובה והומוריסטית אלא כיוון שהתוצר שלו היה כל כך לא מצחיק, שהוא הפך לבדיחה עצמה. אף אחד לא רואה את דוד לוי שהיה מושא של בדיחות רבות בשנות השמונים, עומד ומספר בדיחות דוד לוי, ואף אחד לא ימצא את תושבי העיר חלם מספרים בדיחות על העיר.
אבל נתניהו הוא חלם בעצמו. הבדיחה הלא מצחיקה, שעברה מספיק טרנספורמציות כדי להיות משהו שכל הציבור מכיר, הקשר צפוי, הפכה להיות לעוסה, מיותרת ודומה לממשלת נתניהו.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa
ביבי גאמפ לא לבד: אוסף ממים עבריים
אתר הממים האינטרנטיים Know Your Meme עודכן בימים האחרונים בערך חדש, Bibi Bombing, המוכר יותר בשם ביבי גאמפ, שבו תמונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנגזרה מתצלום מאירוע חזרתו של גלעד שליט לארץ, מודבקת בשלל אירועים, סיטואציות ויצירות, כמו דמותו של פורסט גאמפ בסרט הנושא את שמו.
מם אינטרנטי (במקור meme על משקל gene, בעברית מֵם משקל גֵן, ומכונה לעתים גם “מים” ו”מימ”) הוא רעיון שמופץ באמצעות האינטרנט בצורה ויראלית, תוך שהוא זוכה לפרשנויות ומוטציות שונות. ממים אינטרנטיים מגיעים בשלל פורמטים, שבהם:
• תבנית טקסט. למשל: “אל תעשו פייסבוק/טוויטר/שייקר בעברית, כל הערסים יבואו”.
• וריאציות על בדיחה. למשל, מם “עובדות יאיר לפיד”, כמו “יאיר לפיד יכול לחלק באפס”, שמבוסס על המם האמריקאי “עובדות צ’אק נוריס”.
• image macro, תמונה קבועה עם טקסט משתנה.
• אלמנט ויזואלי שמושתל בתמונות שונות, הפורמט שאליו משתייך מם ביבי גאמפ.
GAISENSE, שכתב את הערך על מם ביבי גאמפ ב-Know Your Meme, טוען שם כי “המם הזה נחשב בעיניי ישראלים למם האינטרנט הישראלי המקורי הראשון, כי זו הפעם הראשונה שישראלים תרמו תמונות ניתנות לניצול בפוטושופ עם הקשר ישראלי”. ביבי גאמפ הוא אולי המם הישראלי המצליח ביותר, אבל הוא בהחלט לא הראשון.
התקופה היפה בחייה :)
אוגוסט 2010. החיילת עדן אברג’יל פרסמה בפייסבוק אלבום בשם “צבא..התקופה הכי יפה בחיי :)”, שהכיל בין השאר תמונות שלה מצטלמת על רקע עצירים כפותים ומכוסי עיניים, משל היו פסל החירות או המונה ליסה. התמונות נחשפו בבלוג “סחים, הם בכל מקום”, אברג’יל הפכה למפורסמת שלא בטובתה ואומת האינטרנט התגייסה להפוך אותה למם.
מה אוכלים הצבים? פירה
ינואר 2011. בלי שום סיבה טובה, יהונתן זילבר, עורך ynet מחשבים, הקים דף פייסבוק בשם “מזעזע! צפו בצב אוכל פירה! התמונות הקשות בפנים”. המם ההזוי תפס, הדף רשם כאלף חברים והוצף בגירסאות שונות של צבים אוכלים פירה ודברים אחרים. עם הזמן המם האט עד לעצירה כמעט מוחלטת, אבל הציל אותו לא אחר מראש הממשלה: בעקבות מם ביבי גאמפ מעלה דן קופר תמונה של צב נוגס בנתניהו עם הכיתוב “מזעזע! צפו במימ אוכל מימ!”
יותר מזה אנחנו לא צריכים
מאי 2011. בריסטול אינדוקטרינציה נקלט בגן ילדים בחולון. “מי רוצה להרוג אותנו?”, שואל הבריסטול רטורית ומשיב “פרעה, יוונים, המן, נאצים, ערבים”. “מה אנחנו צריכים?”, שואל הבריסטול ולא מחכה לתשובה: “אנחנו צריכים מדינה”. זה לא יעבור לו בשתיקה.
אלופה בקריאה
מאי 2011. בצה”ל מתמנה אלופה ראשונה, אלוף אורנה ברביבאי. בתמונה של דובר צה”ל היא מצולמת כשהיא קוראת את הספר “האדם מחפש משמעות”. אומת האינטרנט מגלה מה היא באמת קוראת.
מם מה באמת קוראת האלופה הראשונה בצה”ל >>
מה בפיקסול?
ספטמבר 2011. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתועד בצילום גרוע בחדר המצב של משרד החוץ בזמן חילוץ עובדי השגרירות המצרית. התמונה פורסמה אחרי צינזור בצורת פיקסול של המסך בקדמת הצילום. אומת האינטרנט יצאה לברר מה מנסים להסתיר מאיתנו. אגב, התמונה היא מחווה, כמו שקוראים בנימוס להעתקה, של תמונת נשיא ארה”ב ברק אובמה ואנשיו בחדר המצב של הבית הלבן בזמן חיסול אוסמה בן לאדן, שגם היא עברה צנזורה לפני הפרסום. כמו התמונה של חדר המצב הישראלי, גם תמונת חדר המצב האמריקאי זכתה להפוך למם.
מם מה מופיע על המסך המפוקסל בחדר המצב >>
איפה איפה איפה איפה איפה החתול?
אוקטובר 2011. תמונה של שדה שלף צהבהב שבה מסתתר חתול הפכה ללהיט פייסבוקי, עם כמעט 200 אלף שיתופים לפרסום בודד שלה. התמונה עשתה סיבוב גם בפייסבוקיה העברית, זכתה לפופולריות והפכה גם למם. זהירות, ספוילר: יש חתול בתמונות הללו.
גלעד, שליט
אוקטובר 2011. ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להאשים רק את עצמו: התמונה שבה נתפס בחיוך שנראה זחוח, כשבחזית נועם שליט מחבק את בנו גלעד שליט ששב מהשבי, לא צולמה על ידי התקשורת העוינת, שלא הורשתה לתעד את האירוע, אלא על ידי אבי אוחיון, צלם לשכת העיתונות הממשלתית. הגולש אורי שטיינגולד נתקל בה ולא יכול היה להתאפק, למרות שתמך בעסקה לשחרור גלעד שליט ופרגן לנתניהו על ההחלטה. את הדחף הבלתי נשלט לשתול את ביבי במעמד זכיית מכבי ת”א בגביע אירופה ב-1977, התמונה שהציתה את המם, הוא מסביר כך: “אתה רואה תמונה הכי מרגשת, של אבא מחבק את הבן שלו, ופתאום אתה רואה את הפרצוף מדושן העונג נדחף לפריים. זה מיד העלה לי אסוציאציה של פורסט גאמפ וזליג (דמות מסרט של וודי אלן, שבדומה לגאמפ נשתלה באירועים היסטוריים; ע”ק), ועשיתי את זה בשביל החברים”.
_____________________
התפרסם בגירסה שונה מעט ב-ynet מחשבים
יוצר מם ביבי גאמפ: “ביבי עשה משהו גדול, ניסיתי להצחיק את חבריי וזה יצא משליטה”
תמונה של בנימין נתניהו מביט בחייל הפדוי גלעד שליט שמתחבק עם אביו הפכה אתמול למם ויראלי. דמותו של ראש הממשלה נגזרה מהתמונה המקורית ונשתלה בעשרות תמונות מאירועים היסטוריים ובדיוניים, בדומה לדמותו של פורסט גאמפ בסרט הנושא את שמו.
לקט תמונות ביבי גאמפ בתחתית הפוסט, בפוסט של חורים ברשת ובטאמבלר שפתח אלעד אברון
“החזרתי לכם את הילד הביתה”, אמר ראש הממשלה בשיחה עם הוריו של החייל השבוי גלעד שליט, ששוחרר אתמול, והדגיש את תפקידו בעסקה בגוף ראשון יחיד. יש בכך צדק: היא הגיעה בקדנציה שלו, הוא בחר לקבל אותה ולשלם עליה את המחיר מעורר המחלוקת, ואם מי מהמשוחררים יהיה מעורב בעתיד בפיגועים, הביקורת תופנה כלפי נתניהו אישית, ולא כלפי ממשלתו שאישרה את העסקה ברוב גדול.
“ראיתי את התמונה הספציפית הזאת, שהיא אחת המוזרות שצילמו בישראל – התמונה המקורית נראית כמו פוטושופ, היא נראית מודבקת”, מספר אורי שטרייגולד, קופירייטר וצייר קומיקס בן 40 מהוד השרון, שאחראי לתבערה. “אתה רואה תמונה הכי מרגשת, של אבא מחבק את הבן שלו, ופתאום אתה רואה את הפרצוף מדושן העונג נדחף לפריים. זה מיד העלה לי אסוציאציה של פורסט גאמפ וזליג (סרט של וודי אלן ששתל דמות בשם זליג באירועים היסטוריים שונים, ע”ק), ועשיתי את זה בשביל החברים”. התמונה הראשונה שלו הציגה את נתניהו במעמד זכיית מכבי תל אביב בגביע אירופה ב-1977.
תיארת לעצמך שזה יהפוך למם?
“כבר בתמונה הראשונה כתבתי תגובה: ‘אין לי זמן לעשות עוד תמונות, אבל אתם יכולים לדמיין את סדרת התמונות שיכולות לבוא כאן’. ואכן זה מה שקרה. פתאום ראיתי שעושים שיירים בטירוף, ואז התחילו לצוץ עוד תמונות כאלה, אז אמרתי שכנראה עליתי פה על משהו”.
מם “ביבי גאמפ” כופר בבעלות שלקח נתניהו על העסקה, והופך אותו ממוביל המהלך לכזה שמזדנב אחריו, קופץ על הפודיום ומחבק את החייל, מנופף בידו לשלום לאמא מאחורי כתב הטלוויזיה. בתמונה המקורית, שממנה נגזר המם, נראה נועם שליט מחבק את גלעד, שפניו מוסתרות, וברקע מביט בהם ראש הממשלה בחיוך שעשוי להתפרש כשבע רצון עד זחוח. התקשורת מואשמת לא אחת, ובצדק, בבחירה מגמתית של תמונות של אנשים כדי להעביר מסרים לגביהם באופן סמוי יותר מאשר בטקסט. הפעם אי אפשר להאשים את התקשורת: צלמי עיתונות לא הורשו לתעד את האירוע, וכל התמונות הגיעו מדובר צה”ל ומלשכת העיתונות הממשלתית, שצלמה אבי אוחיון צילם את התמונה הזאת. “אני מודע לזה שזה לא הוגן, כי ביבי עשה משהו גדול עם ההחלטה שלו, לא משנה המניעים שלו”, אומר שטריינגולד על המסר שעולה מהמם שלו. “מצד שני, ניסיתי להצחיק את חבריי, וזה יצא משליטה”.
איזו גירסה הכי אהבת?
“את זו שאתה עשית, שהוא מציץ על עצמו. אחרי זה כבר אין מה לעשות עוד. היה גם אחד שרציתי לעשות ולא הספקתי, ובסוף מישהו אחר עשה: רואים את הראש שלו תקוע על השדה של החתול המוחבא. בלימודי הקולנוע שלי קראו לזה אינטרטקסטואליות. הרשת זה דבר מצחיק”.
אחרי הקיפול: לקט תמונות ביבי גאמפ.
עוד בחדשות הממים:
ביבי והמסך המפוקסל בחדר המצב של משרד החוץ
יש חתול בתמונה הזאת
עדן אברג’יל
זומבי מתנחל
תליוני ממים
מי רוצה להרוג אותנו?
קליפים מילוליים בשם אומרם
נתן סבן העיר מחדש את הטרנד של יצירת קליפים מילוליים לקליפים עבריים. בהתחלה הזמרים הסתייגו, היום הם כבר מבינים את הפוטנציאל
באוקטובר 2008 העלה דסטין מקלין לאינטרנט את הקליפ המילולי הראשון, גירסה ל-Take On Me של א-הא שבה הוחלפו מילות השיר המקורי במילים שתיארו את המתרחש בקליפ. שנה אחר כך נולד הקליפ המילולי העברי הראשון, ל”בדרך אל הים” של משינה. “אנחנו כבר לא כל כך פעילים בתחום המוזיקה, אבל שמחים לראות את כל הפעילות שאנשים אחרים עושים”, אמר לי אדם לונדין, אחד מיוצריו.
אחד מהאחרים הללו הוא נתן סבן, תסריטאי ומדריך צילום סטילז בן 29 מתל אביב, שבחודש יולי העיר מחדש את הטרנד: “לפני יותר משנה נתקלתי בקליפ אמריקאי שעשו. צחקתי מאוד, התלהבתי ותהיתי אם יש דבר כזה בארץ. זה משהו שכל הזמן צפצף לי במוח שאני צריך לעשות. ביום קצת רגוע מהעבודה ראיתי את הקליפ של עומר אדם, וחשבתי שיהיה ראוי לעשות את הקליפ המילולי הראשון שלי”. התוצאה: גירסה היסטרית ל”הופה“. (“יש לנו בריכה / רקדני נינג’ה / זה כבר לא קשור אך יש כאן ילד עם שמלה […] הנה אני ערס / עם שני חברים / שוט של בחורה רוקדת / ועכשיו סוסים”). אחר כך יצר ארבעה קליפים נוספים, שבהם “תותים” של אתניקס ו”מילים פשוטות” של דודו אהרון.
“אני מאוד אוהב להסתכל על קליפים ולנתח אותם”, הוא מספר. “מספיק לפעמים משפט אחד או שוט אחד בקליפ שמצחיק אותי, ורק בשביל המשפט הזה אני יכול לשבת על כל השיר ולנסות לפצח אותו. יושבים פריים אחרי פריים, מחפשים סיטואציות, הבעות פנים. בדרך כךך לכל שוט או סיטואציה יש כמה וכמה אופציות, שכל אחת מצחיקה בצורה אחרת, וצריך להחליט מה היית רוצה להכניס. אח”כ מגיע שלב ההקלטה, שהוא לא פחות קשה – זה אומר לא לחקות, כי אני לא חקיין, אבל למצוא את המאפיינים של הזמר, כדי שזה בכל זאת ירגיש דומה”.
איך הגיבו הזמרים? “בהתחלה הם לא ידעו איך לעכל את זה. כששמתי את הסרטון של עומר אדם הורידו לי אותו לשבוע וחצי, זה היה פשוט עניין של לעכל את התופעה. אבל בהמשך אני חושב שהם הבינו את הפוטנציאל של זה. היום הערוץ ביוטיוב מקושר אליהם, כשיש פרסומת הם מקבלים תשלום. היו קליפים מקוריים שכמות הצפיות שלהם קפצה פי שתיים במהלך החודשיים שהקליפים המילוליים קיימים, לעומת שנים שהם היו ברשת והיו די תקועים”. בקרוב הוא מתכוון להעלות אתר שבו הגולשים יוכלו להציע ולדרג מילים לקליפים מילוליים, והוא יקליט את השירים המוכנים.
יש לך חלום שאחד הזמרים יקח את הגירסה שלך ויבצע אותה?
“זה נראה לי מופרך, אבל בוא נאמר שזמר שישים בהופעה שלו את הקליפ על מסך וישיר את השיר המילולי יצא ענק. צריך להיות אמיץ. הוא בטוח ישיר את זה יותר יפה ממני ויותר קרוב למקור”.
________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אוקטובר של מוסף פירמה של גלובס.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
