המשך הדיון בספאם של מיברג

כתבתי פה לפני מספר ימים על ספאם ששלח רון מיברג לקוראים פוטנציאליים של האתר החדש שהוא מקים, ותלונה של אחד הנמענים.

במסגרת הדיון בטוקבקים הגיבה רוני שני, שותפתו של מיברג למגזין:

כשותפה של מיברג במגזין המקוון יש כמה דברים שאני רוצה להבהיר, למען הדיוק והאמת:
1. המייל לא נשלח לשלל בלוגרים, הוא אינו מתיימר להיות ויראלי ולא מדובר ברשימה קנויה. הוא נשלח לכתובות שנאספו מאנשים שונים, שהניחו שהם או מכריהם עשויים להתעניין ברכישת מנוי למגזין. חלקם אמנם בלוגרים, אבל זה לא היה תנאי מוקדם.
2. עידו, כמי שראיין את מיברג, אתה בוודאי יודע שהיו סיבות רבות ומגוונות שגרמו לו להגר למיין. האפשרות להתחמק מחוק הספאם הישראלי לא היתה אחת מהן.
3. ולסיום, מסר ממיברג: “הפרשנות הכספית של הנמען האלמוני לא רק שאינה משקפת את המציאות, אלא לוקחת חירויות רבות ביצירת מצג שגוי לגבי. אכן נאלצתי להתפטר ממעריב, אבל בינתיים אני מתקיים בכבוד וטרם נאל[צ]תי לחלוק את בקתתי עם כבשים”.

התייחסותי:

1. קיבלתי עותק של האימייל של מיברג משישה אנשים: אחד מהם איש יחסי ציבור, שניים מהם עיתונאים פעילים ושישה מהם בלוגרים (ואפשר להוסיף עליהם את גל מור, שקיבל את האימייל ודיווח עליו בבלוגו). אני חושב שזה עונה על ההגדרה של “שלל בלוגרים”, בלי לסתור את העובדה שהוא נשלח גם לאנשים אחרים, לא כולם בהכרח בלוגרים. האימייל בהחלט מבקש להיות ויראלי בכך שהוא מבקש להעבירו הלאה למי שעשוי להתעניין בו.

2. אני לא מסכים עם הפרשנות של הנמען המתלונן, לפיה “המייל נותן כתובת פיזית במקום שבו בלתי אפשרי לתבוע אותו” – אם כבר, מדובר בעמידה בתנאי החוק, שקובע שאימייל פרסומי צריך להכיל את כתובתו של השולח (“שמו של המפרסם, כתובתו ודרכי יצירת הקשר עמו”). הכללת כתובת המגורים של מיברג באימייל נראית ככזו שנעשתה כדי לעמוד בתנאי החוק, אבל החוק הזה גם אוסר שליחת “דבר פרסומת באמצעות […] הודעה אלקטרונית”. טקטית, אני חושב שמוטב היה לשלוח את האימייל הזה לחברים ומכותבים של מיברג, ולבקש מהם להעביר אותו הלאה לחבריהם, ולא לשלוח אותו לאנשים שמעולם לא התכתבו עם מיברג באימייל לפני כן.

3. “ממש בימים אלה מנסים ילדי להסביר לי בלוג מהו ואף להקים לי אחד, אבל אין הדבר עומד בסתירה, ולצערי אינו מרגיע, את החשש הקיומי, האמיתי, מהיכן תבוא המשכורת הבאה. כמי שכל חייו הבוגרים השתכר מכתיבה, אף בלוג, מרתק והרפתקני כשם יהיה, לא ירגיע את חששו של גבר בן 55 שאין לו יותר מהיכן להביא כסף הביתה” – מיברג בראיון לולווט אנדרגראונד, 30.9.2009.

3 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, זבל. של בני אדם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 7 תגובות

פרסום בעל כורחי

ערוץ 10 העלה קמפיין אינטרנטי לסדרה “מקום לדאגה”, בו שחקני הסדרה פונים למספר בלוגרים וטוויטרים באופן אישי – מזבלה, דבורית שרגל, זרובבלה, מיכל גרוסברג, שי רינגל, רוננק ועוד. הנה הסרטון שהוקדש לי:

מעיין כהן ראיינה אותי על הקמפיין. בהמשך אפרסם התייחסות יותר נרחבת לנושא.

3 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, בלוגים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, טוויטר, פרסום ושיווק | 14 תגובות

לפעמים פייסבוק נראה כמו פארודיה על סאטירה על ישראלים

למשל כאן:

(דרך @alodium)

2 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות

מיברג שולח ספאם

[עדכון 3.11.2009: כאן אפשר לקרוא תגובה של שותפתו של מיברג, והתייחסות שלי]

רון מיברג עדכן בבלוג של דבורית שרגל על העיכוב בהשקת אתרו, ובינתיים שלח ספאם לשלל בלוגרים, צעד ראשון ורושם ראשוני רע מאוד באינטרנט:

From: “רון מיברג”
Date: 2009/10/29
Subject: מנוי למגזין בעריכת רון מיברג

שלום,
בתום חצי יובל בעיתונות בתפקידי כתיבה ועריכה וניסיון להעשיר את חוויית הקורא במבחר רב של נושאים ותחומים, החלטתי כי העיתונות המודפסת אינה עונה יותר על צרכיי ככותב, ויותר מכך, על צרכי הקורא. לכן אני מתכוון להעלות בקרוב אתר – מגזין מקוון בעריכתי, שעניינו תרבות על מכלול נושאיה, פנאי, סגנון חיים, מדור אוכל מורחב בעל היבט סיפורי ומדריכי, מדריך מסעדות עם דגש על אמריקה, וכיוצא באלה. כל התחומים עליהם כתבתי ושעליהם הייתי מופקד מטעם עיתונים שונים בעבר. בנוסף לטקסטים חדשים מעודכנים בתדירות גבוהה בתחומים שאינם זוכים לתשומת ליבה של העיתונות, ולא בצדק, יהיה האתר חדשני ויוצא דופן בחזותו ובעושרו הוויזואלי וגדוש בחומרי ארכיון. חוץ ממני יכתבו באתר כותבים מן השורה הראשונה, שגם הם מאסו במגבלות העיתונות המודפסת ובהחלטתה העקרונית להוריד את רמתה במפגיע בתקוותה לנצח את המתחרים בקרב על המכנה המשותף הנמוך ביותר.

מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על ידי איש, אני מציע לך גישה לאתר תמורת תשלום של שקל אחד ליום במשך שנה.

לכן אני מציב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/נה לשלם תמורת מנוי למגזין?

אודה לך על העברת מייל זה למי ממכריך שעשוי להיות מעוניין במנוי.

בברכה,
רון מיברג

==============================================
זוהי פניה חד פעמית, ולא אטריד אותך שנית במיילים שלא ביקשת לקבל.

Unsubscribe XXXX from this list:
[…]

Our mailing address is:
Ron Miberg
42 N. Sedgwick Road
Sedgwick, Maine 04676

Our telephone:

Forward this email to a friend:
[…]

Update your profile:
[…]

אחד מנמעני הספאם כתב לי:

תראה איך זה נראה ממקום של מישהו שלא מכיר אותו באופן אישי.

הוא [שולח] מייל [ש]מתיימר להיות ויראלי, אבל נשלח לרשימת תפוצה קנויה. המייל נותן כתובת פיזית במקום שבו בלתי אפשרי לתבוע אותו (למרות שברור שחוקי מדינת ישראל כן חלים לפחות על חלק מנכסיו), ושמתכסה באותה כסות חיוורת שמתיימרת להיות בתוך תחום המותר, למרות שהיא לא (זו פניה לקנות, לא לאפשר לו לשלוח פניות).

במילים אחרות – זה לא נראה טוב, בכלל.

אני יודע מה זה להיות לחוץ בכסף. גם אני הייתי שם מספר פעמים מאז שהפכתי לעצמאי. אני, לעומתו, מכבד את הזמן האישי של הלקוחות הפוטנציאלים שלי, ולא מפגיז אותם במיילים שהם לא רוצים.

יכול להיות שהמצב הוא אחר, או שהוא באמת עשה טעות בתום לב, אבל אני אשמח אם תעביר אליו את איך שזה נראה.

31 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, זבל. של בני אדם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 21 תגובות

נמצא יוצר איור “העיצוב הישן של פייסבוק”

בפוסט הקודם פרסמתי איור של עיצוב ישן של פייסבוק, ושאלתי אם מישהו יודע מי היוצר. אודליה ושלי טקבקו שמדובר באריה שוורץ, בוגר בצלאל במחזור 2007 של המגמה לתקשורת חזותית ועובד בחברת האינטראקטיב HDinteractive.

מה המסר מאחורי היצירה? שוורץ הסביר: “אני חושב שהיא מדברת בעד עצמה.. ארועים ואישים שעיצבו את גורלה של המדינה נבלעים בן רגע בקשקשת הבלתי נגמרת של הרשת”.

29 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות

העיצוב הישן של פייסבוק

ככה נראה פייסבוק לפני העיצוב החדש שעשו לו (דרך הפייסבוק של אליאב אללוף:)

יוצר לא ידוע. יודעים מי היוצר? אנא טקבקו.

[עדכון 29/10/2009: היוצר אותר – אריה שוורץ]

25 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק | 7 תגובות

Error 404: Gilad Shalit has not been found

כך פגעה הדיסלקציה הטכנולוגית בנוכחות של פרשת סרטון שליט ברשת; מה גורם לפייסבוק להיות זירה מאופקת יותר מטוויטר; ורון מיברג וגיא פינס צוללים לבלוגספירה בקפיצה נועזת

עלו על סרטון

הפארסה (לדעת רבים) של שחרור אסירות פלסטיניות תמורת סרטון גלעד שליט לוותה בפארסה קטנה של דיסלקציה טכנולוגית (שהודגמה בראש ובראשונה בשימוש במילה “קלטת”, כשלמעשה דובר בקובץ על תקליטור).

אותה דיסלקציה עיכבה את העברת הסרטון לשידור המוני ומתחה את עצביו של הציבור, שלפי נתוני הרייטינג היה צמא עד מאוד לסימן החיים המתועד של שליט. במשרד ראש הממשלה, צרובי ביקורת על התנהלות מערך ההסברה של לשכת נתניהו, הקפידו שאף ערוץ טלוויזיה לא יקבל את הסרטון לפני האחרים – ערוץ 2 שידר אותו בפּוּל, וערוצים 1 ו-10 התחברו לפיד שלו.

בצעד מתבקש העלה משרד ראש הממשלה את הסרטון גם לאתרו הרשמי, אולם במקום להשתמש בשירות שיתופי כמו יוטיוב האמריקני או פליקס הישראלי, בחרו שם להעלות את הסרטון רק באמצעות קאסטאפ, חברת שירותי “סטרימינג”. בכך נמנעה מהגולשים האפשרות להטמיע בנוחות את הסרטון בבלוגים ובפורומים, ולקיים סביבו דיון.

זו הסיבה שגולשים רבי-תושייה הקליטו את הסרטון מהטלוויזיה והעלו ליוטיוב (אחד הסרטונים אף הוסר מיוטיוב, והוחלף בהודעה, לפיה הוסר בגלל טענה של חדשות 2 לזכויות יוצרים עליו. בחברת החדשות הכחישו בשיחה עם “פירמה” כי ביקשו הסרה ואמרו שאולי מדובר בהסרה אוטומטית על-ידי גוגל, מפעילת יוטיוב. מגוגל טרם נמסרה תגובה).

במוצאי שבת הוסר הסרטון מאתר משרד רה”מ. חדשות 2 באינטרנט ביררו ודיווחו כי “במשרד ראש הממשלה הסבירו כי לאחר שהקלטת פורסמה בכל כלי התקשורת, לא היה עוד צורך בהשארתו באתר, כשירות לציבור, ולכן הוא הורד ממנו”. ההסבר המטופש הזה, ביחד עם ההחלטה המטופשת להתבסס רק על קאסטאפ, מעוררת שוב קנאה בהבנה האינטרנטית שמפגין ממשלו של נשיא ארה”ב, ברק אובמה. נאומו השבועי של הנשיא, למשל, עולה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית ובספרדית, וגם כקובצי MP3 ו-MP4 באתר הרשמי וכתמליל.

הפייסבוק יעבור לדום

“גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט פרסומות גלעד שליט גלעד שליט”. העקיצה הזאת, שכוונה לחדשות 2, פורסמה על-ידי משתמש הטוויטר אפי פוקס, יום אחרי פרסום הסרטון של שליט.

היא לא הייתה היחידה: טוויטראים רבים (ואני ביניהם) השתמשו בהומור שחור, סאטירה או סתם בדיחות חסרות טעם בבואם לעסוק בסיפור. בפייסבוק, לעומת זאת, נדמה שהרוח הייתה הרבה יותר ממלכתית ומדוכדכת, כראוי למעמד. בגיליון “פירמה” הקודם עמד רותם דנון על ההבדל הזה בפרשת מותו של אסף רמון: בעוד בפייסבוק פורסמו בעיקר הודעות עצב וזעזוע בלי לנקוב בשם המפורש, בטוויטר חשפו את שמו של רמון עוד לפני ההודעה הרשמית, ותיבלו בבדיחות.

ממה נובע ההבדל ההתנהגותי? ראשית, פייסבוק היא רשת חברתית ענקית שחברים בה מאות אלפי ישראלים, בעוד טוויטר עדיין שייכת למעגלים הראשונים של המאמצים המוקדמים, כך שלפייסבוק יש הרבה יותר נציגים של המיינסטרים, ואולי היא גם נתפסת על-ידי חבריה כמקום יותר מיינסטרימי, שבו ראוי הלך רוח לאומי ומכובד.

מעבר לכך, פייסבוק הוא “נוכחות רשת כוללת” של אדם, כזו המכילה פרטים אישיים עליו, תמונות, פרטים על חברים ומשפחה, רשימת אירועים שהשתתף בהם ועוד, ולצד שורת הסטטוס הקצרה והמהירה יש אפשרות לכתוב גם note, רשומה ארוכה יותר, בדומה לפוסט בבלוג.

טוויטר, בסופו של יום, הוא רק שורת הסטטוס, והפעילות בו דומה לשיחה בחדר צ’ט גדול, כשהמשתתפים כותבים טוויטים ומגיבים לטוויטים של משתתפים אחרים, ויכולים גם להפנות אליהם טוויטים מסוימים על-ידי הוספת שם המשתמש הרצוי בגוף הטוויט (אופציה שנוספה לאחרונה לפייסבוק, כדי להפוך אותו דומה יותר לטוויטר).

אנשים, באווירה של חדר צ’ט, מרשים לעצמם הרבה יותר חופש ממה שאדם מרשה לעצמו בתעודת הזהות האינטרנטית שלו, למרות שהטוויטים לא נעלמים, וזמינים לחיפוש בארכיון.

אגף הגבייה

העיתונאי הוותיק רון מיברג עזב באחרונה את “מעריב”, ומצא את עצמו, אחרי יותר משני עשורים וחצי, בלי בית מנייר. בכתבה על 25 שנה לעיתון “חדשות”, שפורסמה ב”פירמה” באפריל האחרון, אמר מיברג שאם מישהו היה מקים אתר בדמות האפינגטון פוסט או סלייט (מגזין אינטרנט איכותי שהיה בבעלות מיקרוסופט ונמכר ל”וושינגטון פוסט”), הוא היה מצטרף מייד: “הייתי צועק ‘אחרי!’ ויוצא ראשון מהעמדה”.

אתר כזה טרם הוקם, ומיברג, שיתקשה למצוא עבודה אצל המו”לים הגדולים, החליט לנסות ולפתוח אתר עצמאי משלו. המודל העסקי: מנויים משלמים. “מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על-ידי איש, אני מציע לקורא את האתר בתשלום”, כתב מיברג באימייל לחברים, שנחשף בנענע10. “לכן אני מציב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/ה לשלם $50 לחצי שנה או $100 לשנה כדי להיות מנוי על הבלוג/אתר שלי? תשובתך תכריע את גורלו של אתר זה”.

לישון עם הדגים

אין לנו בשורה אופטימית למיברג. “כמעט בלתי אפשרי להרוויח כסף מתוכן, שלא לדבר על תוכן איכותי (אבל את זה אפילו גוגל יודעים)”, אומר דורון “רד פיש” פישלר, אחד ממייסדי אתר ביקורת הקולנוע העצמאי “עין הדג”, שהודיע באחרונה על סגירתו הקרובה אחרי כמעט תשע שנות פעילות. “אבל את זה די ידענו, והמטרה של האתר לא הייתה להרוויח כסף”.

“בואו שבו שנייה. אנחנו צריכים לדבר”, כך פתח פישלר את הודעת הסגירה של “עין הדג” (fisheye.co.il/the_end), שפורסמה בסוף ספטמבר וגררה עד כה יותר מאלף טוקבקים. “ובכן, זה מה שקורה: ‘עין הדג’ עומד להיסגר. סליחה, זה יצא דרמטי מדי. בואו נגדיר את זה כפרידה ניסיונית. הפסקה ללא הגבלת זמן. חופשה ללא תשלום. בחינת אפשרויות נוספות. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה: ביי”.

פישלר נימק את הסגירה בעייפות העורכים, אבל סיפר גם שהחבורה ניסתה “למסחר את ‘עין הדג’ במידה שתהפוך את השעות המושקעות בו משעות פנאי לשעות עבודה”, והודה ש”לעשות כסף מתוכן באינטרנט זה בכלל לא קל”.

כתבת על עייפות. אם הייתם מגייסים כסף, הייתם מעבירים את הניהול לאחרים?
פישלר: “לא. אם אפשר היה לחיות מזה, הייתי חי מזה בכיף”. בתגובה לאחד הגולשים כתב: “האם אנחנו עייפים מהאתר? כן, אנחנו עייפים. אבל מחר ננוח, נצא לחופש, נחזור ונקום בבוקר רעננים יותר. השאלה היא לאיזה יום אנחנו קמים: ליום שבו אנחנו יכולים להקדיש את כל כולנו לעבודה על האתר, ואז ללכת לנוח קצת, או ליום שבו אנחנו צריכים ללכת לעבוד בעבודה א’ ואז בעבודה ב’ ואז סידורים וברבורים ועניינים ואז, אם יישאר זמן, לדאוג לאתר במקום לנוח.

“יש הבדל עצום בין אתר שהעבודה עליו היא עבודה, לבין אתר שהעבודה עליו נעשית בשברי זמן פנוי ובמקום שעות שינה. אנחנו הגענו למצב שבו האפשרות השנייה היא כבר לא אפשרות”.

לדברי פישלר, “ביחס לאתרים עצמאיים אנחנו ענקיים, ביחס לאתרים הגדולים אנחנו זעירים”. הוא מספר על מאות אלפי דפים נצפים בחודש, שהיתרגמו לקצת יותר מ-50 דולר בחודש מפרסומות של מערכת גוגל אד’ס. “אני בטוח שממספר כזה של כניסות אפשר להשיג הרבה יותר כסף, אבל בשביל זה צריך שיווק, ושיווק זה עבודה”.

יש מקום להתאגדות אתרים עצמאיים לטובת כוח כלכלי, כמו רשת פרסום משותפת?
“אני בספק אם זה יעבוד. בשביל פרסום טוב צריך פילוח. אם אתה מאגד קבוצת אתרים שאין להם דבר במשותף חוץ מזה שהם עצמאיים, אתה רק מקבל עוד גוגל. אפשר לעשות מזה כמה גרושים, לא להתפרנס. היה ניסיון כזה של וואלה (וואלה נטוורק, ע”ק), שהשתתפנו בו לזמן קצר, ואחר כך הוא נסגר”.

כמה הרווחתם ממנו?
“300 שקל בחודש, פלוס מינוס”.

שער הגיא

מן העבר השני, גיא פינס השיק לאחרונה את בלוג הרכילות והבידור “גיאפי” (guyp.co.il). בניגוד למיברג, פינס הוא כוכב טלוויזיה מצליח שמסקר תחום סופר-פופולרי. בניגוד לעין הדג, מאחורי פינס עומדים גופי מדיה חזקים: “פינס גלעדי תקשורת”, חברת ההפקות שלו ושל אביב גלעדי, וקונקטור, חממת מיזמי המדיה האינטרטיים של גלעדי, אודי רקנאטי ועופר שני.

פינס משדר בימים אלה את העונה ה-13 (והאחרונה) של תוכניתו הפופולרית ועטורת פרסי הטלוויזיה “ערב טוב” ב-HOT, וזה זמן טוב לבסס נוכחות אינטרנטית בלתי תלויה, בין אם התוכנית תחזור במקום אחר ובין אם לאו. מפרסמים כנראה שיהיה לו יותר קל לגייס מאחרים, כמו גם הכנסות משיתופי תכנים עם גופי תקשורת וספקי סלולר. בעבר, פינס סיפק תכני ניו מדיה לאורנג’ ולאחר מכן לסלקום, אך בזירה האינטרנטית העניין לא הבשיל לכדי משהו רציני (למרות כוונת סלקום להפוך את פינס לעוגן אינטרנטי אצלה). בהמשך, יוכל פינס לרקום שיתוף פעולה, שיהפוך את גיאפי למדור הרכילות הרשמי של אתר גדול כמו וואלה או ynet.

גלי בראון, עורכת תכניתו של פינס, סיפרה ל”פירמה” כי “הבלוג הוא רעיון שמתגלגל אצלנו כבר הרבה זמן כמוצר משלים לפעילות הכללית שלנו בתחום חדשות הבידור. מראש לא תכננו משהו שנסמך על תכני התכנית, אלא כזה שיש לו חיים משלו, בשפה שיותר ויותר בלוגים בעולם מתחילים לדבר בה. הכניסות הולכות ומתרבות בקצב שהפתיע אותנו. בחרנו לעלות ללא פעילות מסחרית כדי להתקדם בפיתוח התוכן, עם התלהבות של מתחילים, ולראות לאן תנשוב הרוח”.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 10.2009 של מוסף פירמה של גלובס

21 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, גלעד שליט, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | להגיב זה מגניב

סטנדאפ טרג’די

“@channel2news גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט פרסומות גלעד שליט גלעד שליט”. העקיצה הזאת, שכוונה לחדשות ערוץ 2, פורסמה בטוויטר של אפי פוקס ביום שבת שאחרי פרסום סרטון גלעד שליט. היא לא היתה היחידה: טוויטראים רבים (ואני ביניהם) השתמשו בהומור שחור, בסאטירה ובסתם בדיחות חסרות טעם בבואם לעסוק בסיפור הזה. בפייסבוק, לעומת זאת, נדמה שהרוח היתה הרבה יותר ממלכתית ומדוכדכת, כראוי למעמד. בגיליון ספטמבר של פירמה עמד רותם דנון על ההבדל הזה בפרשת מותו של אסף רמון: בעוד בפייסבוק פורסמו בעיקר הודעות עצב וזעזוע בלי לנקוב בשם המפורש, בטוויטר חשפו את שמו של רמון עוד לפני ההודעה הרשמית, ותיבלו בבדיחות.

ממה נובע ההבדל ההתנהגותי? ראשית, פייסבוק היא רשת חברתית ענקית שחברים בה מאות אלפי ישראלים, בעוד טוויטר עדיין שייכת למעגלים הראשונים של המאמצים המוקדמים, כך שלפייסבוק יש הרבה יותר נציגים של המיינסטרים, ואולי היא גם נתפסת על ידי חבריה כמקום יותר מיינסטרימי, שבו ראוי הלך רוח לאומי ומכובד.

שנית, פייסבוק היא נוכחות רשת כוללת של אדם, שמכילה פרטים אישיים עליו, תמונות שלו, פרטים על חברים ובני משפחה, רשימת אירועים שהשתתף בהם ועוד, ולצד שורת הסטטוס הקצרה והמהירה יש אפשרות לכתוב גם note, רשומה ארוכה יותר, בדומה לפוסט בבלוג. טוויטר היא רק שורת הסטטוס, והפעילות בטוויטר דומה לשיחה בחדר צ’ט גדול, כשהמשתתפים כותבים טוויטים ומגיבים לטוויטים של משתתפים אחרים, ויכולים גם להפנות אליהם טוויטים מסויימים על ידי הוספת שם המשתמש הרצוי בגוף הטוויט (אופציה שנוספה לאחרונה לפייסבוק, כדי להפוך אותו דומה יותר לטוויטר). ומה שאדם מרשה לעצמו בחדר צ’ט הרבה יותר חופשי ממה שאדם מרשה לעצמו בתעודת הזהות האינטרנטית שלו (למרות שהטוויטים לא נעלמים לשום מקום, וזמינים לחיפוש בארכיון).

מתוך הטור “השרת”, שיתפרסם השבוע בפירמה [עדכון: הטור עלה לאתר גלובס]

11 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 6 תגובות

חדשות 2: אנחנו מאפשרים להשתמש בסרטון גלעד שליט משידורינו

אתמול דיווחתי שחדשות 2 ביקשו מיוטיוב להסיר סרטון בו הוצג הסרטון של גלעד שליט כפי שהוקלט משידורי חדשות 2. יוטיוב הסירה את הסרטון והעלתה במקומו כיתוב שאומר: “This video is no longer available due to a copyright claim by Channel2News” (“הסרטון אינו זמין עוד בעקבות טענת זכויות יוצרים מחדשות ערוץ 2”).

channel 2 news claims copyright on gilad shalit tape

מחברת החדשות מסרו לי היום:

חברת החדשות מאפשרת שימוש בקלטת של גלעד שליט מתוך שידורי ערוץ 2 לכל כלי התקשורת ולכל הגולשים הפרטיים, לראייה גם ב-Ynet הועלתה הקלטת של גלעד שליט מתוך שידורי חדשות 2, וכמו כן גם ברגע זה ניתן למצוא ב-YouTube קטעים רבים של קלטת שליט שהוקלטו מתוך ערוץ 2 (לינק רצ”ב). לגבי המקרה הספציפי, אנחנו מזמינים את הגולש ליצור איתנו קשר ונסייע לו להעלות את הקטע.

רצ”ב לינק שמרכז קטעי וידאו של הקלטת, שהועלו משידורי ערוץ 2: [הלינק ארוך, הטמעתי אותו כאן; ע”ק]

מאחורי הקלעים נבדקת שם האפשרות שהסרטון הוסר אוטומטית על ידי גוגל, מפעילת יוטיוב, באמצעות פילטר שמזהה קטעים החשודים כמפירים זכויות יוצרים.

4 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, זכויות ויוצרים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 8 תגובות

שילינג שוקר (טל גוטמן משיב ליהונתן זילבר)

יהונתן זילבר כתב פה על הערך התזונתי הירוד של טקסטים באינטרנט. טל גוטמן משיב לו.

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. “כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית”. Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל”ף-בי”ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. התפיסה של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפינץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.