אופליין
פעם התנתקתי מהאינטרנט לכשבועיים כשנסעתי לחופשה משפחתית בחו”ל. לא היה קשה להישאר מנותק, אבל היה מאוד קשה להתמודד עם כמות האימיילים כשחזרתי.
כמה זמן היה הנתק הכי ארוך שלכם מהאינטרנט? (נתק אמיתי, בלי טוויטר בסלולרי ו”רק לבדוק אימיילים” באינטרנט קפה או במלון) איך היתה החוויה?
הערים הנסתרות מן העין ושיעורי הזכאות לבגרות בהן
פוסט אורח של אביתר כפכפי
בבוקר יום שלישי ה-11.8 התפרסמו בכל העיתונים נתונים שפירסם משרד החינוך על שיעור הזכאים לתעודות בגרות בתשס”ח, בחלוקה לפי יישובי המוצא של התלמידים. כתבות פורסמו גם באתרי האינטרנט של שלושת העיתונים המובילים (וויינט, נרג’ והארץ). הכתבות התמקדו, מדרך הטבע, ביישובים שבראש הרשימה ובתחתיתה. כתושב העיר בית-שמש חיפשתי אזכור לעירי, ולא מצאתי. מסתבר שלא הייתי היחיד. רשימת התגובות לכתבה זו באתר וויינט, למשל, גררה תגובות של אזרחים רבים מכל רחבי הארץ, ששואלים “ומה עם בת-ים? ומה אחוז הזכאים בנס ציונה?” וכדומה.
בעיתון מודפס אפשר להבין זאת. לכתבה אורך מוגבל, ואי אפשר להכניס בה נתונים עבור מעל מאה יישובים (למען הדיוק, 144 יישובים ומועצות אזוריות שמספר תושביהם מעל 10,000 נפש). זה יהפוך אותה לארוכה ובלתי קריאה. אך כתבה בעיתון אינטרנטי אינה יכולה להסתפק במה שהיה טוב עבור עיתוני הפרינט של האלף הקודם, כשהיא יכולה להביא את כל הנתונים הרלוונטיים בקלות ובעלות אפסית. וויינט והאחרים יכלו בקלות להציב באתרם את הטבלה המלאה של כל הנתונים (קובץ אקסל בגודל 120 קילובייט), לטובת הקוראים שרוצים להתעמק בנתונים.
זוהי דוגמה נוספת לפער הקיים בין התקשורת המסורתית (גם האינטרנטית) לבין התקשורת החדשה. אילו היתה הידיעה על שיעור הזכאות לבגרות מתפרסמת באחד הבלוגים, האם נראה לכם שהכותב היה מעז לפרסם אותה ללא קישור לנתונים המלאים, רצוי באתר הרשמי של משרד החינוך? מאחר שבאינטרנט כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, הצגת הנתונים באתר רשמי היתה מחזקת את האמינות של העובדות (מערכות העיתונים המסורתיים אינן זקוקות לקישור, כי בתקשורת המסורתית מה שנכתב בעיתון הוא בעל אמינות מובנית, בעיניהן).
במקרה זה לא יכלו העיתונים האינטרנטיים, גם לו רצו בכך, להוסיף קישור אל הנתונים המלאים באתר האינטרנט של משרד החינוך, פשוט כי הנתונים לא היו שם. ביום שלישי בבוקר, עם פרסום הכתבות בעיתונים האינטרנטיים, אתר משרד החינוך לא הכיל זכר לעובדה ששיעורי הזכאות פורסמו. הטבלה המלאה הופיעה שם רק שעות מאוחר יותר, וגם זאת בצורה מוצנעת (נסו לחפש אותה בעצמכם באתר המשרד; ספרו לי אם הצלחתם). מסתבר שמשרד החינוך הפיץ את החומר למערכות העיתונים ביום חמישי ה-6.8, תחת אמברגו לפרסום ביום ג’ ב-5:00, כלומר הסכמה שלהם לא לפרסם את הנתונים לפני מועד זה.
כמו העיתונות המסורתית, גם משרדי הממשלה עדיין לא הסתגלו לעידן האינטרנט, שבו השקיפות אינה סתם סיסמת בחירות. חובתם לאזרחי המדינה קודמת, או לפחות שווה, לחובתם לכלי התקשורת. לפיכך היה משרד החינוך חייב לפרסם את הנתונים המלאים של אחוזי הזכאות לבגרות, לפי יישובים, באתר האינטרנט שלו, במקביל לפרסומם בכלי התקשורת, כלומר ביום שלישי בחמש בבוקר. פרסום כזה גם היה מועיל לכלי התקשורת, שיכולים היו לתת לינק (או להדפיס לינק מקוצר בפרינט), שיאפשר לקוראים להעמיק בנתונים ולמצוא את התשובות לשאלות שכתבה קצרה אינה יכולה לענות עליהן.
למתעניינים, הטבלה זמינה להורדה כאן.
אביתר כפכפי הוא מהנדס תוכנה
חיל האוויר נגד פייסבוק
חיל האוויר מזהיר חיילים מפני חשיפת מידע צבאי סודי בפייסבוק. אמן סודי צילם את זה בבסיס חיל אוויר (איירוניקלי):
• מן הארכיף: חייל 8200 נשלח למחבוש על פרסום תמונה שלו בבסיס בפייסבוק
גבייה מתה?
עידוק לא מצליח להחליט אם מרדוק עושה מעשה חכם או טפשי בגביית תשלום על תוכן אינטרנטי, נותן דוגמה מאלפת לאקטיביזם מרושת, עוקב אחרי עיתונאית אחת עם תעוזה עסקית ועוקץ את טק-קראנץ’
“מרוב זימונים, נראה לי שבסוף אמצא את עצמי מפגין נגד סגירת המאגר הביומטרי של עובדי ערוץ 10, שהורעבו על ידי אמם ולכן פתחו חניון בירושלים. מה?!” (הטוויטר יואב פוירשטיין מסכם חודש של אקטיביזם-מקלדת)
מוּבלים
הבלוגוספירה הישראלית טיפלה בלהט בשופט משה דרורי, שבפסק דין ארוך ומתנשא זיכה אברך שדרס קופאית אתיופית וגם אסר את פרסום שמו, כדי לא לפגוע בסיכויו להתמנות לדיין. רציתי להאמין שהבלוגוספירה היא זו שהניעה את התהליך שבסופו משך דרורי את מועמדותו לבית המשפט העליון, לאחר שאיבד את תמיכתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים.
אלא שמהלך העניינים, אותו פרש חנוך מרמרי ב”העין השביעית”, מראה שאת כדור השלג הזה גלגלה העיתונות המסורתית בעידודו של אקטיביסט אחד, עו”ד איל רוזובסקי, יו”ר עמותת טבקה. זה כתב במעריב על פסק הדין המקומם מיד עם פרסומו, והציף את הנושא מחדש עם הגשת המועמדות של דרורי לבית המשפט העליון. הבלוגרים הרימו את הסיפור אחרי שרותי סיני פרסמה אותו בכלכליסט, אבל ארדן שמע עליו בכלל בטור של נחום ברנע, לפי עדות הטוראי הבכיר של ידיעות אחרונות.
ביקורת אזרחית על פסק דין שערורייתי היא מעשה דמוקרטי חשוב. אבל אומת האינטרנט הישראלית צריכה לשאוף גבוה יותר. למשל, לאתר בעצמה פסקי דין בעייתיים ולהעלותם לסדר היום, ולתת לעיתונים לעשות את הפולו-אפ. להוביל את התקשורת במקום להיות מובלת.
בגרות בביומטריה
את הקרבות נגד חוק הצנזורשת, שביקש לחייב סינון של אתרים לכל הגולשים הישראלים כברירת מחדל, ניהלה אומת האינטרנט בנימוס יחסי: פוסטים, באנרים (הסטיקרים של האינטרנט) ומעשי קונדס כמו הפצצת גוגל שגרמה למנוע החיפוש להציג את הערך “אוננות” בוויקיפדיה למי שחיפש “אמנון כהן”, הח”כ שעמד מאחורי החוק.
החוק נפל לאחרונה, והקרב נגד החוק הביומטרי, שמטרתו הקמת מאגר ממשלתי עם נתונים ביומטריים על כל תושבי מדינת ישראל, כבר מתנהל בלי כפפות. דמות מטרה שנבחרה למאבק היא ח”כ מאיר שטרית ממפלגת קדימה, יו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, בגלל הלהט הלא מוסבר שבו הוא מקדם את החוק, תוך התעלמות מדעות מנוגדות של מומחים (כולל המטה ללוחמה בטרור ו-14 מדענים בכירים), הצבעות יחיד שלו בוועדה ואף סילוק העיתונאי העצמאי ערן ורד, שהגיע לצלם את דיוני הוועדה עבור סרט תיעודי על החוק.
הבלוגר חנן כהן, שקיבל פעם טלפון מהעוזרת של ח”כ מתן וילנאי אחרי שקרא על שמו חוק נגד מסתננים ופליטים, קרא למוחים “להפעיל גם כלים קצת יותר ‘נמוכים’, כמו התקפה אישית” ו”לקרוא לחוק המאגר הביומטרי ‘חוק שטרית'”. הבלוגר רחביה ברמן ריכז בבלוג שלו לינקים לכל הטענות נגד שטרית. הבלוגר יובל דרור כתב פוסט שכותרתו “מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה”, ועודד גולשים לשלוח מכתבים בנוסח זה לחברי הכנסת. הבלוגר אפי פוקס פרסם בבלוג “חורים ברשת” פוסט תחת הכותרת “חשיפה: מדוע ח”כ שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?”; הפוסט הוסר מהבלוג ללא הסבר, ברמן העלה אותו מחדש בבלוגו, והמידע כבר עשה את דרכו לעיתונות.
פעילים אינטרנטיים נגד החוק ארגנו דרך הרשת הפגנה של כמה עשרות מפגינים בשבת שלפני אחת ההצבעות הגורליות על החוק, בהשתתפות הח”כים ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד”ש), דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ’ אלי ביהם, ואבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח. העיתונאי העצמאי ורד קנה ב-80 שקל את הכתובת של אתר ועדת וינוגרד, שהמדינה שכחה לחדש את רישומו. הוא העלה שם טקסט שקושר בין הפקרת נכסיה הדיגיטליים של המדינה לבין הפקרה עתידית של המאגר הביומטרי, שגם אותו, הסביר, “נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום”.
ההאקר גיא מזרחי הקים אתר שמאפשר חיפוש במרשם התושבים, כדי להדגים את הכשל המתמשך של המדינה בשמירה על פרטיות האזרחים; קבוצה אנונימית הקימה אתר שבו העלתה מהמרשם פרטים אישיים על הח”כים שתמכו בחוק.
את הקרב הזה הובילה אומת האינטרנט, בעוד התקשורת הפקירה את הסיפור וקברה אותו במדורי הטכנולוגיה, אף שהוא נוגע לפרטיות ולבטיחות של כל תושבי המדינה, גם אלה שאין להם מחשב בבית. רק ברגע האחרון, כשהוא רוכב על גבה של המדיה החברתית, יצא “ידיעות אחרונות” בכותרת ראשית על מכתב המדענים נגד החוק, ובטח חשב לעצמו, כמו בבדיחה על העכבר שרץ לצד הפיל, “תראו כמה אבק אנחנו עושים”.
שולמן ישלם
אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם, לפני כן, תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.
מרדוק הודיע באחרונה שהחל מהשנה הבאה, אתרי התוכן של אימפריית ניוז קורפ שלו, ובהם “הוול סטריט ג’ורנל”, “הניו יורק פוסט” ו”פוקס ניוז”, יגבו תשלום עבור תכניהם. “הניו יורק טיימס”, “הגרדיאן” ו”פייננשל טיימס” הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון.
מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יוביל לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתובת שלה (!); השני, עלייה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת.
אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא, כעיתונים החשובים שציינו למעלה שיעברו לצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.
ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ היא מפלצת תוכן ענקית, ומעבר של מפלצת כזו למודל של תכנים תמורת תשלום, עשוי לגרור אחריו תעשייה שלמה. מכירים את זה ש”ידיעות אחרונות” מעלה את מחיר העיתון, וכמה ימים אחר כך “מעריב” מיישר קו? בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון ל”פייננשל טיימס”: “נגבה תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מהודעות ושליחת תמונות ועד הורדת טרוטונים ורינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.
ואולי גם הקוראים הוותיקים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי “הניו יורק טיימס”. קלארק הויט, העורך הציבורי של “הטיימס”, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר “הטיימס” המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם “הטיימס” רק יבקש.
“תמיד קיבלתי מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של ‘הטיימס’ – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר “הטיימס”, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”.
עד מאה וארבעים
מעיין כהן היא אחת מבכירות כתבי האינטרנט בארץ, תחום שהיא סיקרה בגלובס במשך שנה ואחר כך שנה וחצי בדה-מרקר. במאי הודיעה בטוויטר על פרישה, ובתחילת אוגוסט השיקה את “140“, בלוג חדשות נישתי באותו תחום סיקור.
המודל הזה קיים ומצליח מאוד בארה”ב, עם אתרים כמו טקקראנץ’ והאפינגטון פוסט הפוליטי. בישראל הוא נדיר יותר. החלוצה היתה דבורית שרגל, שפתחה את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד” כבלוג עצמאי לא-מסחרי ואז הפכה אותו למקור הכנסה, בתחילה בדה-מרקר ואחר כך בבלוגיה של אפצה בלוגים באורנג’ (גילוי נאות: אני מנהל את הבלוגיה הזאת). כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה עזב את ידיעות אחרונות ופתח שירות חדשות פלילים סלולרי. כהן, שלדבריה הקימה את 140 כדי לפעול כעיתונאית עצמאית ולחזק את המותג האישי שלה, בחרה במודל עסקי של חסויות, שאותן מגייס עבורה פורטל נענע10.
היא עדיין רואה בעצמה עיתונאית, ואומרת שתמשיך לציית לכללי האתיקה העיתונאיים. “בתור כתבת בעיתון, ‘גלובס’ ו’דה מרקר’ היו הטופ של השאיפות”, אמרה לי. “זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר – הייתי בפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות. חיפשתי משהו אחר: רציתי לקדם את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”.
היתרון של “140” הוא הגמישות, המהירות ועלות התפעול הנמוכה. החיסרון הוא שעבודת מערכת שלמה, שכוללת מפיקים ועורכים וצלמים וגרפיקאים, מוטלת על כתפי עיתונאית אחת. כמוה גם נטל ההוכחה. אם כהן תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. אם היא תצליח עיתונאית, פריצת הדרך הזאת תהיה בשורה משמחת.
קראנצ’י אבל מסריח
במאמר שפרסם לאחרונה הציע מייקל ארינגטון, עורך הבלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, ש-10% מכתבי “הניו יורק טיימס” יפרשו מהעיתון הנאבק על קיומו ויקימו כלי תקשורת רזה ויעיל משלהם, “הניו ניו יורק טיימס”. טק-קראנץ’ מצליח כל כך, ש”הוושינגטון פוסט” מסכים לקחת ממנו תכנים בסינדיקציה למרות ניגוד אינטרסים בעייתי – ארינגטון וכתבים שהוא מעסיק הם בעלים, יזמים, מושקעים ומעורבים בחברות טכנולוגיה. החברות הללו, ומתחרותיהן, מסוקרות באתר. “הפוסט” לא היה מעסיק עיתונאים בניגוד אינטרסים כזה.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 8.2009 של מוסף פירמה של גלובס
איך הצנזורה הצבאית שוב עשתה מעצמה צחוק
בזמן שהתקשורת הישראלית נשכה שפתיים וצייתה לצנזורה, העולם דיווח על החשד לחטיפת החייל שהוביל לחסימת הכבישים. אפילו סוכנות הידיעות הפלסטינית מען העלתה ידיעה בנושא, ועוד בעברית. אייטם שלי ב”העין השביעית” >>
שלח ודרוקר מדברים על עיתונות, רייטינג, בלוגים וטוויטר (כתבה שלי בעין השביעית)
מפגש בלוגרים עם עפר שלח ורביב דרוקר, מגישי “המקור”, התקיים ביום ראשון בשבוע שעבר (2.8) במשרדי הערוץ בבית הורד ברמת גן. המפגש תוכנן מראש, ויצא שכמה שעות לפני כן פורסם כי ערוץ 10 ומשרדי האוצר והתקשורת הגיעו לסיכום שסיים את המשבר אשר איים על המשך פעילותו של הערוץ. אחד הנושאים הבולטים במפגש היה תחרות הטוויטר שהשניים ניהלו מול עינב גלילי וגורי אלפי, מגישי התוכנית “יחס חם” בגלי-צה”ל, והוא תועד על ידי כתבת ערוץ 10 נסלי ברדה כחלק מכתבה מגזינית על טוויטר. שלח ודרוקר הפסידו. סיכום המפגש בבלוג של נענע10.
במפגש התייחסו השניים למגוון נושאים עיתונאיים: היחס שבין בלוגר לעיתונאי וכתיבת בלוגרים על-ידי עיתונאים, שידור הסרט “שיטת השקשוקה” והיכולת של כלי תקשורת להתמודד מול איומים של בעלי הון, השינוי בתוכנית שמגישים השניים בערוץ 10 וההתמודדות מול לחצי הרייטינג ועוד כהנה וכהנה. לכתבה המלאה >>
כאן אפשר להגיב על הכתבה.
עידוק איז: מתראיין לכתבה על סלנג אינטרנטי
בונוס לקוראי 404: הטקסט המלא שלי:
כמו כל קהילת אנשים, גם אומת האינטרנט פיתחה סלנג ייחודי. הסלנג הזה משמש לתאר דברים חדשים שצריך היה להמציא להם שם (טרולים, טוקבק, ספאם) ולהעביר בטקסט דברים שבעולם הפיזי עוברים באמצעים לא-מילוליים: אמוטיקונים כתחליף להבעות פנים, הרחבה של צורות השימוש בסימני פיסוק כתחליף לאינטונציה, LOL כתחליף לצחוק. חלק גדול מהסלנג מתחיל בצורך לקצר את הדיבור כדי להתאים אותו למדיום: קל ומהיר יותר להקליד קיצורים מאשר את הגירסה המלאה (LOL במקום laughing out loud), למשל בצ’ט, ונוח יותר להשתמש בקיצורים בפורמטים שמעודדים קיצור, כמו טוויטר שמגביל כל אמירה ל-140 תווים. מטרה נוספת של הסלנג האינטרנטי היא להיות שפת קודים ליודעי דבר שמגדירה, מאפיינת ומבדלת את אומת האינטרנט, כפי שמקובל בכל קהילה.
הסלנג האינטרנטי מתאפיין בכך שהוא שפה שקיימת קודם כל כטקסט, ורק אחר כך, אם בכלל, כמילים שנאמרות בקול. laughing out loud (“צוחק בקול רם”, ביטוי שמבהיר לצד השני שהדברים שאמר מצחיקים אותי) התקצר ל-LOL, הפך ל”לול” בסלנג האינטרנטי העברי, וחדר אצלנו גם לשפה המדוברת, כשגיק אינטרנטי אחד מספר לחברו בדיחה, וחברו, במקום לצחוק, אומר “לוֹל”.
הסלנג האינטרנטי מתפתח כמו סלנגים אחרים, אולי קצת יותר מהר מהם בזכות האופי של המדיום. מישהו משבש או ממציא מילה או ביטוי ומתחיל לעשות בהם שימוש. אחרים נחשפים למילה/ביטוי ובוחרים אם לאמץ אותם. מילים וביטויים מוצלחים מופצים כך בצורה ויראלית והופכים לחלק מהשפה של הקהילה. ביטויים ומילים גרועים מתים באופן טבעי.
אני אוהב מאוד את הסלנג האינטרנטי, ובפרט את הגירסה הישראלית שלו. במקום להיכנע לאנגלית ששולטת בעולם הזה, הסלנג האינטרנטי העברי משתמש במבנים הקיימים של העברית כדי לפתח ולאתגר אותה, ומוכיח שהיא לא איבדה את הרלוונטיות והחיוניות שלה.
פוסט המלצות: בלוגים עבריים כיפיים על אינטרנט
הפוסט הזה לגמרי שלכם. טקבקו המלצות.
תוכנת מרשם אוכלוסין לא חוקית שימשה להדחת המתמודד ב”כוכב נולד”
עומר אדם, משתתף בתוכנית הטלוויזיה “כוכב נולד”, פרש מהתחרות לאחר שנחשף שהוא מתחת לגיל המינימום להשתתפות בתוכנית. את גילו האמיתי חשף עומרי חיון בבלוגו “עומרי חיון בדרך לתהילה” בתפוז.
היחצן של תפוז, זאב ינאי, הוציא הודעה בנושא:
עומרי חיון, בלוגר בן 18 מתפוז חשף אמש שגילו האמיתי של עומר אדם נמוך מגיל המינימום לכניסה לכוכב נולד, והיום אדם הועף מהתוכנית.
זאת החשיפה – http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1525051
חובה – קרדיט לתפוז!!! (בינינו לא מגיע לנו על העבודה הטובה?)
הבלוגר חיון מספר שהשתמש שנעשה שימוש בתוכנת מרשם אוכלוסין כדי למצוא את גילו של אדם:
באתר התוכנית מוצג עומר אדם ככה:
עומר בן ה- 16 וחצי הגיע אלינו ממושב משמר השבעה והיום הוא תלמיד
בבית הספר אנקורי. אך אתמול בשעות הלילה הגיעו לידיי פרטים אישיים של עומר אדם ,
מתוכנה של משרד הפנים שדלפה לאינטרנט , בתחילה החלטתי לא לעלות את זה לבלוג
אבל בעקבות שחלק מהאנשים לא מאמינים אז אני מעלה לכאן את הפרטים שלו ובו
תאריך הלידה המדיוק ממישהו שיש לו תוכנה מהאינטרנט שמכילה פרטים על אנשים.
חיון הוסיף גם צילומסך מהתוכנה עם פרטיו של המתמודד אדם.
דליפת מרשם האוכלוסין לאינטרנט נחקרה על ידי מבקר המדינה בדוח מבקר המדינה 59ב שפורסם השנה, והמשטרה טענה שאינה יכולה לאתר את המדליף.
חיון הוא בלוגר צעיר, ולא בטוח שהוא מודע לבעייתיות החוקית של השימוש בתוכנה והפרת הפרטיות. תפוז לא יכולים להיות אחראיים על כל פיסת תוכן שהגולשים שלה מעלים, אבל ההודעה לעיתונות מעידה שהם מודעים לפוסט הזה, והם לא יוכלו לטעון לתום לב באי הסרתו אם המשטרה או פרקליטות המדינה יחליטו להתלבש על הנושא.
רורשאך קפצ’ה
שאול חנוכה כותב לי:
אהבתי את הפוסט על מטרד הקפצ’ות
הנה תגובתי הראשונה לקפצ’ות של מייספייס.
[זו גירסה מכווצת, הקליקו לגירסה המלאה; ע”ק]
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
