ציוץ ראשון!
[14:17 הפוסט תוקן, ראו טקסט מודגש בהמשך]
כלי תקשורת ועיתונאים (ובהם כותב שורות אלה) אוהבים להתחרות ביניהם מי היה ראשון – “לראשונה! פרסום ראשון! אני ראשון!!!!!!!1”. התחרות הלא מעניינת הזאת הגיעה גם לטוויטר, כשדהמרקר טען כי “TheMarker הוא אתר החדשות הראשון בישראל שפתח חשבון פעיל בטוויטר ומעביר באמצעותו עדכונים לקוראיו, אוהדיו וכל מי שמתעניין בכלכלה, בורסה וכספים”. כמובן שהייתי חייב לבדוק, כי כלי התקשורת מרבים ליחס לעצמם “פרסום ראשון” גם כשזה לא נכון, בידיעה שהצרכן הממוצע לא בודק.
ובכן, מבין טוויטרי החדשות הישראליים הפעילים כיום, החשבון של דהמרקר הוא אכן הראשון שנפתח — הציוץ הראשון שלו פורסם באפריל 2007. אבל הציוץ הזה היה ‘חת-שתיים-נסיון חסר כל משמעות חדשותית — הוא אמר “signing in twitter”. דקות אחריו הגיע עוד אחד, “sining in the cellphone”, ואז – שתיקה. מישהו פתח חשבון, ראה שאין לו דורשים וגנז אותו.
שנה וחצי אחר כך החל לפעול (כלומר לעדכן באמת) הטוויטר של ynet מחשבים (18/1/2009), ובחודשים שאחריו נענע10 מחשבים (15/3)וכלכליסט טכנולוגי (18/4).
בין נענע לכלכליסט פרסם דה מרקר עוד ציוץ ‘חת-שתיים-שומעים-אותי-גם-במושבים-האחוריים (30/3), אבל רק ב-19/4 הוא החל לעדכן באמת. אחריו הגיעו גלובס (26/4) (לפעמים אני חושב שגלובס נהנה בסתר מאסטרטגיית ה”גמני, אבל במקום השני” שלו מול דהמרקר) ודהמרקר טכנולוגיה (27/5).
[תיקון] במקור כתבתי פה שדהמרקר טכנולוגיה החל לעדכן ב-27/5/2009. טעיתי, הוא התחיל לעדכן ב-27/5/2008, ועל כן היה ערוץ החדשות הראשון בישראל שפתח חשבון פעיל בטוויטר, אבל לא אתר החדשות הראשון וגו’, כי אתר דהמרקר החל לעדכן רק ב-19/4/2009. ערוצי המחשבים השונים הקדימו, באופן טבעי, את אתרי החדשות בעדכוני טוויטר. מבין אתרי החדשות, דהמרקר היה הראשון. [\תיקון]
לוח אם: שמארטפיסטית (טור 1 מתוך 2)
שני טורי “לוח אם” שמתפרסמים כאן, אחד היום ואחד מחר, נכתבו לפני כשנה וחצי כפיילוט למדור שלא יצא לפועל. קחו בחשבון את הזמן שעבר אם אתם נתקלים בהקשרים תרבותיים שנראים לכם מיושנים.
– ע”ק
[עדכון 1/8/2009 20:01] בסופו של דבר יתפרסם רק טור אחד. [\עדכון]
בשנתיים האחרונות (פחות או יותר) אני מגדלת את e, ילד שמבוגר ממני בשלוש שנים. זה התחיל כמו כל מערכת יחסים טובה והתגלגל עם הזמן ל”הכניסיני תחת כנפך: גרסת הבמאי”, בכיכובה של אמתכם הנאמנה בתפקיד האם, האחות, הטבחית, הנהגת והשיפוצניק.
אני יודעת שרוב הבחורות שהיו מעורבות בקשר הטרוסקסואלי כלשהו מהנהנות עכשיו בהזדהות ואומרות לעצמן: “גירל, כל כך הייתי שם”, אבל תאמינו לי, מי שלא חלקה את חייה עם סטארטאפיסט לא תצליח להבין על מה אני מדברת.
גברים מזן סטארטאפיסט זה אוקסימורון. אין שם גברים, במסדרונות מיראביליס, גוגל או טוויטר. יש שם ילדים מגודלים. טוב, אולי יש איזה אחראי מחלקת בינוי או את ההוא שממלא פחיות במכונה, אבל הם לא מקבלים אחוזים מהאקזיט. אני מדברת על הליבה, על אותם וויז קידז שהרעיון הגאוני הבא נולד במוחם ספוג הגראס במהלך משחק בגיטר הירו.
השנתיים האחרונות (פחות או יותר) שביליתי צמוד לאחד מאלה, הפכו אותי מסתם בחורה ממוצעת לאישה הביונית. שימו אותי ואת מקגייוור על אי בודד, וסביר להניח שאחרי כמה ימים אני אגבה ממנו כסף על שימוש בשירותי הבד אנד ברקפסט שהקמתי שם. אין סיטואציה שמערכת היחסים שלי ושל הילדון לא הכינה אותי אליה.
כשרק התחלנו לצאת גיליתי את העובדה המזעזעת שאהוב לבי, השם ירחם, הולך לישון רעב! מה לעשות? הוא לא יודע לבשל, ולפעמים הוא מוצא את עצמו לפנות בוקר, לבד בבית עם בטן מקרקרת ומקרר שמכיל רק רסק תפוחי עץ. אני דור שלישי לטירוף מערכות, לכן שמחתי להרעיף עליו בישולים. ליטל דיד איי נואו, שהעתיד שלי הולך להיראות כמו צחי בוקששתר ביום רע. כבר התרגלתי לקבל טלפונים באמצע העבודה שמפצירים בי לחזור הביתה כי “אין לי מה לאכול”. ושאני לא אחשוב אפילו על להציע לו שיחמם את הפסטה מאתמול, כי הסטארטאפיסט שלי אוכל רק אוכל טרי. חוץ מזה, למדתי להרחיק אותו מהמטבח כשפעם חזרתי הביתה וגיליתי כיריים בוערות באין מפריע.
ניקיון הבית גם כן הפך במהרה למחלקה שלי. אתם מבינים, הוא לא מצליח להבדיל בין רצפה נקייה לרצפה מלוכלכת. גם לשטוף כלים זה לא בא בחשבון, כי יש לו עור ידיים רגיש. ובכל אופן, הוא ממש גרוע בכל המשימות האלה, “ואת לא רוצה שהכלים יהיו מלוכלכים, נכון?”
סטארטאפיסט צעיר, מתוקף תפקידו, הוא גם נפש חופשיה ויצרנית, ועל כן חייב להיבדל מיתר החברה. הוצאת רישיון נהיגה, למשל, היא נורמה ולכן היא פסולה. נהיגה זה להמון הפשוט! האליטה הטכנולוגית לא צריכה לנהוג, כי יש לה אנשים שיסיעו אותה ממקום למקום. כמוני. או סגוויי. ובכלל, המון תפקידים שנחשבים באופן מסורתי לגבריים הפכו לנחלתי. כבר אמרנו שמדובר בילד, וילד לא יודע להרכיב רהיטים, לקדוח חורים, לסחוב ארגזים ולדפוק מסמרים, נכון?
במשך כשנתיים אני חוזרת הביתה מהסופר, ארבע שקיות עמוסות ביד אחת ושישיית מים בשניה, נושכת את השפה התחתונה כדי להתגבר על המעמסה וחושבת: מה לעזאזל אני עושה? אף אחד לא אמר לי שלהיות חברה של סטארטאפיסט זה כמו להיות איכר שחור במדינות הקונפדרציה. חייב להיות איזשהו פיצוי, לא?
ובכן, הפיצוי הזה הגיע בימים האחרונים בדמות השקעה יפה של קרן הון סיכון מכובדת. ולפני שתנבחו, אני לא אין איט פור דה כסף. מי שמשקיעה בחבר שלה כל גרגיר של יכולת כנראה אוהבת אותו באמת. זה פשוט נחמד לדעת שהאל במכונת ההייטק ראה את מצוקתי, הבין והחליט לצ’פר אותי. מסתבר שהקארמה עובדת גם מחוץ ל-Digg.
אז נכון, הסטטוס שלי כשפחה לא הולך להשתנות בעקבות ההשקעה, אבל הייאוש הולך ונעשה יותר נוח. תסכימו איתי שהרבה יותר קל לנקות את הטלוויזיה כשמדובר ב-HD.
שיר גנור אוהבת בעלי חיים וחומוס, ויודעת לדקלם את הביג ליבובסקי בעל פה. לאחרונה עובדת ב-Wix
הסוס הביומטרי
על מנת שייכנס סוס טרויאני לעיר, לארגון או למחשב האישי, יש לפתוח לו את השער. כך גם לגבי סוסים טרויאניים שמנוסחים כדברי חקיקה. החוק המוצע במתק שפתיים ל”הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע”, מתובל בשירי תהילה להגנה על זהותנו, קיצור תורים ויעילות משרדית.
עושה רושם שהציבור בכללותו די אדיש לתהליך החקיקה הנמהר להקמת המאגר הביומטרי, לבעייתיות האינהרנטית שטבועה בקיום המאגר ולחסרונותיו בביצוע המשימה לשמה הוא נועד. מעבר לפגיעה המיידית בפרטיות האזרחים שתיגרם עקב איסוף המידע לבניית המאגר (שלגבי מידתיותה וחלופותיה רצוי להתווכח), קשה לאמוד את מימדי הפגיעה שעלולה להיגרם עקב זליגת המאגר מפאת אבטחת מידע לקויה. מאגר שנועד למנוע גניבת זהויות עלול לספק לגורמי פשיעה וטרור מידע בהיקף חסר תקדים לגבי מיליוני אזרחים. תסמכו עליהם שהם ידעו לעשות בו שימושים שמציתים את הדמיון.
מאגר ביומטרי נשמע צמד מילים שמשדר קדמה טכנולוגית, כמעט כמו הביטוי “בנק דם טבורי”. כל הקדמה הזו עושה חשק לנפנף בביטול את חובבי זכויות האדם, המשפטנים, מומחי אבטחת המידע, העיתונאים והבלוגרים הטכנולוגיים שמתנגדים לו. מצד שני, אם נעצום עינינו נוכח חקיקת חוק חצי מבושל, וכוחני הרבה יותר מדי, שמפקיר מידע רגיש בידי ש”ג שנדון לכישלון, הרי שגם לנו מגיע קרדיט על הפריצה הבאה. עד כמה הזהות שלכם יקרה לכם?
_____________________
נדבי נוקד הוא עיתונאי מחשבים וטכנולוגיה, חבר לשכת עו”ד ובעל תואר שני במנהל עסקים. עד לאחרונה שימש כעורך ירחון המחשבים PC Magazine ישראל
באנרים נגד החוק הביומטרי (הוסיפו עוד בטוקבקים)
[פוסט מתעדכן]
נדבי נוקד:
יעל בוגן, העין השביעית the7eye.org.il, (רשיון cc-by-nc-sa):
עדכונים בסיפור אריה ניר והטוקבקים
טוקבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור” פורסמו בכתבות על מותו של מו”ל הספר, אריה ניר, סיפרתי כאן.
שירלי יצחקי מיחסי הציבור של ההוצאה פרסמה תגובה:
הידיעות הללו הוכיחו שאין גבולות אבל אנחנו לא אנשים כאלה. לא יחסי הציבור ולא אנשי הוצאת אריה ניר כתבו תגובה שיש בה המלצה נסתרת על ספר. אנחנו כואבים מאד את מותו הפתאומי של אריה ואין בליבנו דבר חוץ מהאסון שנפל עלינו. אנא הניחו לנושא. מישהו עשה מה שעשה, העיסוק בזה רק מענג אותו יותר.
וּורד טוכטרמן הוסיפה:
כשקראתי על זה אצל גילי, מיד פניתי למיכל רגב (הסופרת), שאותה אני מכירה אישית ובהחלט לא האמנתי שהיא מסוגלת לדבר כזה.
היא הגיבה בזעזוע ואמרה שמיד תברר את העניין. היא אמרה שתגובות מעין אלה לחלוטין לא מקובלות עליה, שאריה ניר היה אדם יקר ועורך נהדר ושהיא כואבת את אובדנו, ושהכאיב לה לקרוא את התגובות האלה.
זו לא פעם ראשונה שאני רואה מקרה שמישהו (לפעמים מישהו בעל יוזמה חופשית בהוצאה, לפעמים מישהו מבין חבריו ומכריו של הסופר) עושה לספר שירות דוב שכזה, אם כי זה באמת אחד מהמקרים היותר ציניים ומצערים שראיתי.
דה בסט שואו אין טאון, לצערנו (זילבר משיב לגוטמן)
תקציר הפרקים הקודמים:
• טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן
• יהונתן זילבר טוען שזהלא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת
• טל גוטמן מסביר למה הוא לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו
יש שלב בלתי נמנע בדיונים באינטרנט שאני אכנה כאן בשם “זה מעניין רק את שניכם”, שמתרחש כשדיון שהיה לפנים פורה ורב משתתפים הופך לקרב נואש על ניצחון בנקודות בין שני נואמים. כשאני מריח שהשלב הזה מתקרב, אני משתדל להודות בטעותי ולהתנצל וללכת לשחק עם עצמי בפינה אחרת של האינטרנט, גם אם – ובמיוחד אם – אני אחד משני האנשים האלו שרק אותם זה מעניין. ועם זאת, במעין דיון שהתרחש ביני ובין חברי טל גוטמן תוך כדי אונס הבלוג הזה (עידוק, להבא אתה יכול פשוט להשאיר לטל ולי את המפתחות לבלוג וללכת לישון. אנחנו ננקה אחרינו) עלו כמה נקודות שלדעתי אולי ייתכן ומעניינות גם עוד אנשים שקוראים פה, ואולי אם אני אצליח להתרכז אני אתייחס אליהן ולא לצורך המציק שעולה בי, לעשות ניטפיק לפוסט האחרון של טל גוטמן.
שתי הטענות בדיון הזה – ואלו טענות שנשמעות הרבה לגבי העיתונות, מעמדה החדש ועתידה, לא רק מפי קומוניסטים – הן שהעיתונות נאבקת על חייה כי המודל העסקי שלה גרוע ואף אחד לא שם לב לזה, ואילו רק היו עוברים למודל אחר, נגיד תוכן בתשלום, הכל היה בסדר. תוכן בתשלום, טוענים, יכול לעבוד – תראו כמה מנויים יש לכבלים. טענה דומה היא שהאינטרנט ודאי מעלה את רמת החשיפה לתוכן שהיה קודם יותר לוקאלי (עכשיו יותר קל לג’וני מתל אביב לקרוא את הניו יורק טיימס מניו יורק) – אז איך יכול להיות שיותר קוראים מייצרים פחות כסף על פרסומות? שתי הטענות האלו, שהמסקנה שעולה מהן היא שהעיתונות יכולה להיות רווחית מספיק כדי להמשיך לקיים את עצמה בערך באותה מתכונת שבה היא התקיימה בתחילת המאה, מקורן לדעתי בטעות או באי הבנה של הכלכלה מאחורי עולם הפרסום, ואני אנסה להסביר מה לדעתי מקור הטעות עוד שתי פסקאות.
הטענה השניה היא שמשהו השתנה ביחס של מי שמממן את העיתון (או פלטפורמת התוכן האחרת) אל הכתבים (או ספקי התוכן). הטענה היא שלפנים הכתבים והפובליציסטים היו, בעיני פרנסי העיתון, אנשי מקצוע מעולים שיש להתייחס אל התוצרת שלהם בכבוד, ועכשיו הם סתם ספקי תוכן ובעל ההון יבחר מתוכם לא את הכי טוב, אלא את הכי זול – כתבים בשקל, בני 22, בלי מגיהות, ועם עורכים בני 23. זאת טענה שמקורה התרפקות על עבר מזוייף או חוסר רצון לדעת מה היה פעם, משולבת ברצון של כולנו שלא לדעת שיש לנו תג מחיר. אני אכתוב כמה דברים חריפים על העניין הזה עוד, לא יודע, שלוש פסקאות ככה.
נגמר לעיתונות הכסף. מישהו הפסיק את הזרם. איש לא מתווכח עם העובדה הזאת מלבד כמה מסכנים, שמצאו את עצמם תקועים עם עיתון בבעלותם. הסיבה לכך היא לא שחלק מהתכנים של העיתון פתאום נמצאים בחינם באינטרנט. הסיבה היא שמפרסמים, שהיו מאז ומעולם המממנים הכמעט בלעדיים של העיתון – המחיר שהקוראים שילמו כיסה בערך את עלות ההדפסה וההפצה – לא רוצים ולא צריכים להעביר לעיתונים כל כך הרבה כסף כמו בעבר. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, לכולנו יש היום המון אפשרויות להתבדר ולקבל אינפורמציה שהן לא עיתון (או מדיה אחרות, כמו טלוויזיה בכבלים) – פייסבוק, ynet, יוטיוב, מקו, פורנו באינטרנט, משחקי מחשב, משחקים בפלאפון, עוד קצת פורנו באינטרנט. מה שמאפיין את כל הדברים האלו הוא שבכולם (במיוחד העוד קצת פורנו) אפשר לפרסם ובצורה ממוקדת, מפולחת ומפודבקת הרבה יותר מאשר פרסומת בעיתון. הסיבה השניה לכך שלעיתון אין פתאום הכנסות היא שפרסום אונליין הוא הרבה, הרבה, הרבה הרבה יותר זול מפרסום בפרינט. כן, גם עכשיו, באמצע 2009, יותר מחצי עשור אחרי שלכולם היה אינטרנט בבית.
כשהאשמתי את טל המסכן קודם שהוא הרג את העיתונות בגלל שהוא לא מכניס עיתון הביתה, לא התכוונתי שהחמישה שקלים שהוא לא שילם על העיתון הם אלו שבהעדרם צריך לפטר את המגיהה של מעריב. התכוונתי שהמפרסמים יודעים שטל לא מכניס עיתון הביתה, ובגלל זה לא קונים מודעת עמוד אחד שתופיע פעם אחת באמצע השבוע בידיעות אחרונות ותעלה להם עשרת אלפים שקל, ובמקום זה מוציאים את הכסף הזה על קמפיין Google Adwords שיספיק להם לחודשיים ויפנה בדיוק לקהל שמתאים להם.
העניין השני הוא באמת מתועב ומוכר כבר – ההרגשה הזאת שכתבים ועורכים, ובייחוד בעלי טור, הם זן מיוחד ונפלא של אנשים, שאומנותם נמצאת מעבר לכל הגדרה כלכלית והצורך החברתי שהם ממלאים, אין להסליאו בפז. הטענה הזאת באה בדרך כלל במבצע 1+1 עם הדרישה שמישהו יממן את כל האומנות הנפלאה הזאת, ואם אין כסף – אז שימציאו משהו, כדי שיהיה כסף, אולי איזה מודל של פרסומות לפי eyeballs, ומה זאת אומרת אין כסף?
אין כסף.
פעם לעיתונאי ולבעל הטור היה יותר כבוד, וגם השקיעו בהם ובתוצרת שלהם יותר כסף (לפחות יחסית לתמ”ג). מישהו בחר את העיתונאים שלו בקפידה, לא לקח כל ילד מהרחוב, ושילם לעיתונאי כסף בסדר ודרש ממנו פחות כתבות תמורת אותו בסדר, ומישהו אחר קיבל כסף עוד יותר נחמד כדי לערוך את הכתבה ולוודא שהיא מגיעה לקורא בלי שגיאות כתיב. התוכן היה טוב יותר – לפחות בסוג מסויים של עיתונים, זה שהיתה לו הרבה תפוצה ורפיוטיישן טוב (צהובונים גרועים שילדים כותבים בהם היו מאז ומעולם). הסיבה שהיה לעיתונאי יותר כבוד היא שהוא היה מקור המידע העיקרי של האזרח הממוצע, והסיבה שהיה לו יותר כסף היא שכולם קראו עיתונים. שני הדברים האלו, שהם בעצם אחד, כבר לא נכונים. וכשאין איך לקיים דברים נפלאים, הדברים האלו פסים מן העולם, לא משנה כמה הם נפלאים.
כל מי שמרגיש מיוחד מדי בשביל התקופה שאנחנו חיים בה צריך לזכור שגם בשנות העשרים והשלושים כתבים היו סחורות. היה להם תג מחיר. כשעיתונאי לא סיפק את הסחורה הוא פוטר והוחלף באחר, שעשה עבודה טובה יותר. הם קיבלו כסף כי הם סיפקו סחורה. השקיעו בהם משום שהם החזירו את ההשקעה. בחסות הרווחיות שלהם הם התייקמו ברווחה שאיפשרה לפחות לחלקם – ובואו נזכור שאיש לא נהיה מיליונר בגלל כתבות בעיתון, וכתבים תמיד נאלצו להאבק כדי להתפרסם – לפתח את אמנותם ולשרת את החברה באופן חשוב, באופן שעיצב לא רק את הדמוקרטיה אלא את התפיסה העצמית שלנו כחלק ממרחב משותף של שפה ותרבות, של לאום.
כל הדברים האלו יפים וחשובים והלוואי שיכולתי לחיות בתקופה שבה לעיתונאי כמוני יש כסף וכבוד – אבל אני גם יודע שבעולם ההוא לא היו לי חתולים חמודים באינטרנט.
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)
[תקציר הפרקים הקודמים: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן; יהונתן זילבר טוען שזה לא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת]
אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?
נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.
לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?
תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (“מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?
הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.
עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.
אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט
לא סוף הכתבנות, סוף הכוכבות
[תקציר הפרק הקודם: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן]
טל גוטמן פרסם כאן כמה דברים חריפים בגנות העיתונות, ולמרות שהדברים שהוא אומר הם בדרך כלל מה שאנחנו מסננים מתחת לשפם בקפיטריה, בין דדליין לחוץ למשנהו, כשאתה רואה את זה אצל אחרים אתה מבין גם כמה מזה לא נכון. אז רוצו לקרוא את הזה שלו ואז חזרו לכאן לקרוא את התגובה שלי.
גוטמן, נראה לי שאתה מצר לא על סוף הכתבנות, אלא על סוף הכוכבות.
סופרי עיתונות וכתבים מעולם לא נהיו מיליונרים מהכתיבה שלהם; ריימונד צ’נדלר לא מת על הר של מטבעות (ועשה את רוב הכסף שלו מהתמלוגים ששילמה לו תעשיית הקולנוע); דיימון ראניון נפטר עם מספיק כסף כדי לפרנס שלוש גרושות וקרן נגד סרטן, אבל ההון שלו לא היה פרומיל מזה של הבוס שלו, איל העיתונות הרסט. אתה מצר על כך שיש היום הרבה יותר קופצים על כל משרה, ושהמשרות עצמן משלמות פחות – אבל מי אשם בזה? ההרסטים של עולמנו? ובכן, לא. כי אין הרסטים.
יש עדיין בעלי הון גדולים שמחזיקים בעיתונות, אבל הם כנראה אחרוני הפראיירים, כי הנכסים שלהם מניבים רק חובות. אם החבר שלך שעוסק בתוכן באינטרנט (לא הבנתי, תוכן באינטרנט או עיתונות?) אמר את מה שאמר על סופה של העיתונות, הוא ודאי ראה לנגד עיניו איך בשנה האחרונה עיתון פרינט אחד אחרי חברו נסגר והולך לעולם שכולו טוב. העיתונות הפסיקה לעשות כסף – וכשאין לך הכנסות אין לך איך לשלם את אותם סכומים לאותם כתבים. מי אשם בזה? אתה. ספציפית אתה, טל גוטמן. למרות שיכול להיות שגם עוד אנשים אשמים, אני מאשים בעיקר אותך.
איך אתה אשם – תגיד לי, מתי בפעם האחרונה הכנסת עיתון הביתה? מתי ישבת בבית קפה ובמקום לשחק בפלאפון שלך עילעלת במגזין החדש והמצוין “שמנת” מבית הארץ? לכמה מעיתוני הערב אתה מנוי? אתה לא מכניס אפילו שקל אחד לקופת אף אחד מהעיתונים, הגופים היחידים היכולים לפרנס אתר אינטרנט כמו זה שאתה כותב בו (ולפי מקורות זרים, מרוויח בו *יותר* מאשר כמה ששילמו לך בתור כתב נוער בוויז). אף אחד לא קונה עיתונים. בעשורים של הטלוויזיה עוד קנו עיתונים – למרות שאז כבר לא היו פה שלושים עיתוני בוקר וערב כמו שהיו לפני היות הטלוויזיה – אבל עכשיו עם האינטרנט הזה, אף אחד לא מכניס עיתון הביתה.
כי יותר קל להשיג חדשות באינטרנט. גם אם הן פחות טובות. כי יותר מבדר לראות עשרים סרטוני חתול חמוד ביוטיוב. או לקרוא מאמרים נידחים בוויקיפדיה. או לקרוא את הבלוג (המצוין) שלך. כולם תכנים שניתנים בחינם, וחלקם טובים ומבדרים, אבל אף אחד מהם לא נהנה מהיתרונות של מערכת עיתונאית או מגזינית – סינון התוכן, ההקפדה על הפרטים, מחלקת אימות העובדות, ומעל הכל הקשר שאין לו תחליף בין עורך לכתב.
וכדי לחזור להתחלה – דומני, ואני לא מתכוון להסיט את הדיון לאד הומינם, אלא רק לבאר את הביקורת שלי על הביקורת שלך, שהבעיה שלך היא בכמות הכיבודים המורעפים על ראשו של הכתב או הפובליציסט, ובייחוד אלו המצלצלין או המרשרשין. וכאן אני אומר שוב שבהיסטוריה של הכתיבה, גם כשהעיתונות הייתה המדיה ולא היה בלתה, לא היה מצב שבו כל או אפילו רוב הכותבים השתכרו היטב, הם פשוט השתכרו טוב יותר מאשר עכשיו. האם הכוכבים עשו חיל? כן, והם ממשיכים לעשות חיל, וגם להיות מעטים כשהיו מאז ומעולם.
אתה אומר שהרצון לכתוב למדיה מקצועית (טוב, אצלך) משנה בהתאם לכובד הכיבודים. ובמקביל אתה אומר שהמוני בני 22 עטים על כל משרה. ובמקביל אתה אומר שאתה תכתוב, אבל בבלוג שלך. בעצם אתה בעצמך מודה שהכתיבה קשורה יותר לרצון לכתוב, וזה נכון: מאז ומעולם היא הייתה יותר שליחות ופחות משלח-יד. התוצאה של ההצטמצמות הזאת היא שאי אפשר להתפרנס ממנה יותר, ופחות קל לקבל כל מיני כיבודים, אבל לא שאין איפה לכתוב – ולמעשה ההפך הוא הנכון: בעולם שבו פחות אנשים מוכשרים מתפרנסים מכתיבה, העיתונות המקצועית צריכה בדחיפות רבה הרבה יותר אנשים מוכשרים שיכתבו לה. במיוחד כאלו שלא זקוקים לה לפרנסתם.
אז הכתבנות לא מתה. מה עם התוכן? האם התוכן גרוע היום מבעבר? לא בסמרטוטונים, אלו שמציגים דוגמניות ואסטרולוגים בראשית שלהם; אבל כן בעיתונות המכובדת, הרצינית, זו שמחרחרת ומנסה עכשיו לשאוף מלוא הריאה אוויר ומגלה שאין מספיק חמצן בשביל גופה הכבד ורב האיברים – כתבים מנוסים, מגיהות חדות-עין, בודקי שגיאות רבי ידע ועורכים שכבר ראו הכל. אז מה יהיה בעתיד? ובכן, הקידמה מביאה איתה הרבה דברים טובים – ומחסלת דברים אחרים במקומם.
[תקציר הפרק הבא: טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
מוות זה הובא לכם בחסות הספר “המסע לממלכת אורידור”
בידיעות על מותו של המו”ל אריה ניר (וויינט, וואלה) עלו שתולבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור”, שיצא בהוצאתו. גועל של נפש, כמו החברות שמפרסמות מודעות אבל ותוקעות לוגו ע-נ-קי שלהן בתחתית המודעה.
האמת, או סיפור מסופר היטב: האקטיביסטים נגד סלקום ומקאן
בפרסומות לסלולר לא מוכרים את מכשירי הטלפון, בטח ובטח לא את שירות הלקוחות, אלא חוויית-עולם בת שלושים שניות, שאפשר להגיד עליה שהיא החוויה ההפוכה מזאת של המתנה למוקד השירות הטלפוני: פנטסטית, אסתטית, מרגשת ומפתיעה לטובה. ובעוד החברות המתחרות נוהגות להציג אפריקאים שמחים מחכים למים (ראובני פרידן) או ליליפוטים בעולם לגו (אלדר חומסקי & ורשבסקי), בסלקום (מקאן אריקסון) מציגים סצינות מההווה הישראלי – ששונו והומתקו באופן פנטסטי ומפתיע לטובה.
אפריקאים שמחים מחכים למים:
ליליפוטים בעולם לגו:
הנה, לדוגמה, הפרסומת האחרונה של סלקום מציגה את אחד הפצעים הפעורים בנוף הישראלי-פלסטיני, חומת ההפרדה, מונומנט בן 402 מטר לאי היכולת שלנו ושל שכנינו לחיות יחד – באופן מאוד פנטסטי ודי מרגש. בעולם של סלקום, הדברים ששכנינו זורקים מעבר לגדר הם רק כדורי רגל; ואילו חבורת החיילים הממהרת אל הזירה בג’יפים ובחדוות קרב בעקבות נחיתה שכזאת לא עוסקת בסיכול ממוקד של חשודים בעלי שמאלית מתפרצת, אלא בטורניר כדורגל ספונטני ומשמח. אבל לא זו הסיבה שהעולם בפרסומת של סלקום כל כך פנטסטי ומרגש: בעולם הזה אין פלסטינים. יש, כמובן, מישהו שמחזיר את הכדור מעברו השני של הגדר, אבל הוא לא נראה, לא נשמע, לא מפריע בכלל לאסתטיקה המחוספסת של החייליות האנרגטית והשמחה הזאת, זו המתבטאת בשיר “אחלה בחלה” של הדורבנים. רק מחזיר ת’כדור.
מי שמצא את הפרסומת הזאת מגעילה במיוחד הוא Hippie Witch Doctor, שמסרב למסור את פרטיו או לדבר בטלפון, אבל טוען שהוא היפי מזדקן ושמאחוריו יש חבורה של היפים מורדים, פליטי סיקסטיז ומנענעי-סורגים-מערכתיים. ההיפים האלו הפיקו גרסה סאטירית של הפרסומת הגועלית ההיא, שבה בכל פעם שהכדור נבעט לצד השני, הנסתר, הטרצנדנטי של הגדר, הוא פוגע בראשו ובגופו של פלסטיני כפות ומכוסה ראש, המתכווץ בפחד ובכאב.
סלקום ומקאן עירניים מאוד בתחום יחסי הציבור, ככה שכמה שעות ספורות אחרי שהסרטון הועלה לפליקס, הוא כבר ירד משם. סלקום עשו את מה שאתה עושה כשיש לך טענה רעועה על זכויות ואתה צריך להפטר ממשהו שפוגע בך: אתה שולח מכתב מאיים מעורך דין. סלקום אמרו לתפוז שהפרו את זכויות היוצרים שלהם, ותפוז נכנעו. על החוקיות המפוקפקת של המהלך הזה ועל התגובה המהירה של תפוז כתבתי לעין השביעית ביום שישי, הנה כאן.
עכשיו אותה חבורה של היפים שחררו ליוטיוב סרטון חדש – ובו הם תוקפים את מקאן. “מקאן אריקסון היא סניף של חברה אמריקאית”, אמר לי בראיון מייל אותו Hippy Witch Doctor, “שסיסמתה היא ‘The Truth, Well Told’. אני תוהה איזה מין אמת יש בפרסומת של סלקום”. הסרטון החדש מראה, בהטיה שאפשר לצפות לה מהיפים מזדקנים, את המציאות מהצד השני של הגדר, כלומר, הצד שבו לא משחקים כדורגל יופי אחלה בחלה (בין השאר אפשר לראות שם קטע בלתי נעים של חייל צהל מפרק לאיזה מפגין פלסטיני את הברכיים במכות).
“לפלסטינים בפרסומת אין פנים”, אומר הסרטון, “אבל הנה הפנים מאחורי הפרסומת”, וממשיך להציג תמונות של אילן שילוח, מנכ”ל מקאן אריקסון, עמוס שפירא, מנכ”ל סלקום ישראל, וג’ון דונר, מנכ”ל מקאן אריקסון העולמית. ההיפים הם חובבי עימותים ידועים, כך שהם שלחו את הלינק לסרטון שלהם לכל המנהלים הרלוונטים במקאן העולמית; מעניין אם יישבר השיא של סלקום בהסרת הסרטון, וכמה זמן הוא יחזיק שם לפני שייעלם. יש הימורים?
יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
