התקשורת הסמולנית חדרה לצבא ולשורות הרבנים
שמעת שהתקשורת הסמולנית שוב מתעדת חיילים דופקים מכות לפלסטינים שמגיע להם? מה ז’תומרת זה לא התקשורת תיעדה? אה, בטח ענת קם הלשינה עליהם. מה זה? לא ענת קם? מה אתה אומר? החיילים תיעדו את עצמם? אתה בטוח? בוא’נה, הסמולנים הבני זונות האלה לא מתביישים, מתגייסים לצבא, מתעללים בפלסטינים ומצלמים את עצמם. אין להם בושה אלה. אשכרה עוכרי ישראל.
ומה אתה אומר על התקשורת הסמולנית שמפרסמת דרשות של רבנים שתומכים בכת השאלים והחמרת הצניעות כדי להגן על עם ישראל? לא עוכרי ישראל? מה ז’תומרת גם את זה לא התקשורת תיעדה? אז מי, שתולים של מפלגת שינוי? מה, הרבנים בעצמם? והם מפיצים את זה בקלטות ודיסקים? יא אללה, בנאדם. הסמולנים חדרו גם לשורות הרבנים? אנטישמים פר אקסלנס אלה. לתלות אותם ממנופים בכיכר.
עיתונאים עצלנים תמיד יהיו עצלנים, עם או בלי אינטרנט
לעיתונאים המדווחים יש הרבה יותר מקורות ראשוניים מבעבר, אבל הרבה אתגרים באים עם זה. אחרי הכול, יש הבדל גדול בין קריאת טוויטר ובין לדבר ממש עם האנשים. עבודת איסוף המידע והמשוב מהקהל הפכה אפשרית יותר בעזרת הכלים החברתיים. קשה לומר מה זה יותר, הסחה או סיוע. הדברים האלה לוקחים את זמנך, אבל הנוכחות ברשת החברתית מסייעת לך ביצירת המותג העיתונאי בכדי למשוך מקורות. בכל אופן, לא מדובר בהחלפת עבודתו של העיתונאי. העיתונאי לא יכול אלא לראות זאת כמותרות על-ידי כך שהוא יכול ליזום תחקיר רחב יותר. […] יש תמיד את האמירה ‘אז זה היה טוב יותר’. כשהתחלתי, העיתונאים הוותיקים אמרו שאנחנו לא עוזבים את הדסק ועושים את הכול בטלפון. עכשיו זה הפך ל’למה לא תרים את הטלפון ותדבר עם מישהו’. העצלנים תמיד יהיו עצלנים.
– ג’ים שכטר, סגן עורך ה”ניו-יורק טיימס”, בראיון לגלובס (30.11.2011).
• עוד בנושא: מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?
רגע האמת של אובמה?
העיתונות בישראל, כך נראה, לא החליטה מה דעתה על אובמה. מצד אחד, הוא מלכלך על ביבי, ולכן כיף לכתוב עליו; מצד שני, חבורה של ליצנים רצה מולו בבחירות, אם כי גם הם עושים לו כאב ראש. אה, והוא גם יהודי, מסתבר.
וכמובן, יש לו המון, המון רגעי אמת. החל מהבחירות, שהיה ברור שאחריהן הכל יהיה פשוט; דרך רפורמת הבריאות, שהיה ברור שאחריה לא יוכלו לומר שהוא לא עושה שום דבר; ועד לדו”ח של סבא”א על איראן, שהוא חד משמעית רגע האמת הגדול ביותר. עד הפעם הבאה, כמובן.
תכלס, להיות נשיא ארה”ב זו כנראה עבודה עם הרבה רגעי אמת, והתקשורת צריכה לצרף באזוורדס לכל כותרת כדי שאנשים יכנסו. אבל אולי צריך לשקול מחדש ולהכריז על רגעי אמת רק כשמתברר שהם באמת רגעי אמת. אחרי הכל, לפני כמה חודשים כולנו חשבנו שרגע האמת של אובמה היה הריגת אוסמה בין לאדן.
______________________________________________
חגי אלקיים: פסיכולוג לעתיד, אקטיביסט, אחראי לתוצאה הראשונה בגוגל לחיפוש “קינוח שחיתות”
פעם את בוכה ופעם את צוחקת
דוגמנית תמונות ההמחשה ג’יין אילוסטרציה נעצבה אל לבה בגלל הירידות בבורסה בתל אביב, אולם עד מהרה חזרה למצב הרוח העולץ האופייני לה כשקראה באתר גלובס המלצות על חמש מניות ישראליות מומלצות. הלשין: עומר פולק.
עוד בחדשות האילוסטרציה:
ליצנם של שני אדונים
סיפורה של נטלי אילוסטרציה
האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס
תאומות עושות כסף מהבית
דוגמנית הפורנו של ג’יידייט
כנס החירום של התקשורת: כל הנאומים
חלק מהנאומים לא צולמו במלואם. אם למישהו יש גירסאות מלאות של הנאומים, אנא צרו קשר במייל ido@kenans.net.
כל הנאומים בפלייליסט אחד:
אחרי הקיפול: הנאומים בנפרד.
המחאה, איראן והתקשורת
דרור פויר כותב בטורו בגלובס על ענני המלחמה המתחשרים, ומתייחס בין השאר לתפקיד התקשורת:
וכמה שקופה ומביכה הכניעה של מה שמכונה סדר היום הציבורי, כלומר התקשורת, אל מול פני השיח הישן הזה. כמה היא ששה אלי קרב. התקשורת הישראלית יכולה ללמד אותך הרבה יותר על המתרחש במעמקי האדמה במתקן להעשרת אורניום בנתנז – 9,000 צנטריפוגות מחולקות למערכים של 164 צנטריפוגות – מאשר על מה שמתרחש בשכונת ג’סי כהן בחולון.
בסיס הטילים בפרצ’ין, ממערב לטהרן, גלוי וידוע בפני צרכן התקשורת הישראלי, על כל מכלית שחנתה בו בצהרי שבת שעברה, הרבה יותר מאשר הסעיפים הנכלוליים בחוק ההסדרים. רזי התדלוק האווירי ואתגריו, והשיקולים בבחירת מסלולי הטיסה לתקיפה, מוכרים לנו יותר מאשר הקריטריונים לדיור בר השגה בדרום הארץ.
כל אחד מאיתנו יודע יותר על ראשי הנפץ שיש לאיראן מאשר הוא יודע על מה שנעשה בכספי הפנסיה שלו. חד-הוריות אאוט. משמרות המהפכה אין. אפילו ברק, בהתבטאות הנ”ל, הוכיח בקיאות יתר בתוכניות ריאליטי מאשר במציאות הישראלית היומיומית. יש לאיראנים מזל שהם לא ארגון עובדים ישראלי, אחרת כבר מזמן היו מורידים אותם על הברכיים.
הכול בסדר. כך הדברים אמורים להתנהל. התקשורת ממהרת להספיד את המחאה ולהחיות את המלחמה. היא נחפזת לחשוף כל מיני-ספין בירכתי לשכת ראש הממשלה וכל סכסוך עבר קטנצ’יק בין ברק ליעלון, אבל בולעת בחדווה את המניפולציה הגדולה.
והיום בחדשות המטאפורה: ישראל תפציץ את “הארץ”?
דיווחים על שריפה בדגם ראש הנקרה במיני ישראל ועובדת נקיון שהסירה כתם שהתגלה כחלק מיצירת אמנות הם יותר מדי מטאפורות בצורת ידיעות חדשותיות לחודש אחד. ואז מגיע הסיפור הבא: אריק פלט, ראש אגף מזרח תיכון באונסק”ו, סוכנות האו”ם לחינוך, תרבות ומדע, זימן את שגריר ישראל בארגון, נמרוד ברקן, לקבל נזיפה רשמית בגלל קריקטורה של ערן וולקובסקי שפורסמה ב”הארץ”. בקריקטורה נראים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבטחון אהוד ברק מתדרכים טייסים בדרך להפצצה באיראן. נתניהו אומר להם להפציץ את סניף אונסק”ו ברמאללה בדרך חזרה.
ברקן דיווח על התקרית המטופשת למשרד החוץ, שכתב לו בתגובה: “מה בדיוק רוצים באונסק”ו? שנשגר את בחורינו המצוינים להגן על אנשי אונסק”ו, או לחלופין לסגור את העיתון?” זה נשמע סרקסטי עד שנזכרים ששר החוץ הוא אביגדור ליברמן, שגידי וייץ ואורי בלאו פתחו לו כמה חדשים עם התחקירים עליו, וחושבים שבעצם, להפציץ את “הארץ” בטח לא נשמע לו יותר מופרך מלהפציץ את אונסק”ו.
פרסום סמוי של טמבור בערוץ הספורט: חוקיות אפורה במיוחד
יש תוכניות שיש להן מפרסמים, ויש מפרסמים שיש להם תוכנית. זה הרושם שמתקבל מ”אירופה בצבע”, מגזין כדורגל חדש שעלה ביום שלישי לאוויר בערוץ הספורט, ולמעט פינה קטנה, “הרגע הצבעוני”, לא הציע לצופה שום צבע מיוחד. כשבמהלך התוכנית עלתה על המסך פעמיים שקופית החסות, הכל היה ברור יותר: ספונסרית “אירופה בצבע” היא חברת טמבור. מה שנקרא, אנחנו על המפה, ונישאר על המפה, בסופרקריל כמובן.
הפרסומת של טמבור בתוכנית רוצה שתקנו צבע “מט לבן במיוחד”. הצבע הזה משווק בפרסומת, וגם מלווה את התוכנית כולה: הלוגו של התוכנית, הכותרות, הכיתובים, כדורגל שמסתובב בתחתית המסך, טבלאות הליגות וחלק גדול ממפת אירופה. קשה להאמין שמדובר במקריות.
כבר שנים שהרגולציה עומדת חסרת אונים מול הפרסומות הסמויות בתוכניות הטלוויזיה. “אירופה בצבע” היא דוגמה לפרסום סמוי כמעט גלוי מרוב שהוא חסר בושה. המפרסם נדחף לשם התוכנית ולעיצובה, ובכך מגדיר אותה כמשרתת את צרכיו, לא את צרכיו של הצופה אוהב הספורט. אם הספונסר היה למשל חברת מאפים, יש להניח שהייתם צופים בתוכנית ששמה “בייגל אירופה”. אם חברת תעופה היתה גוזרת עליכם קופון, הייתם צופים ב”אירופה מחלקה ראשונה”. הכדורגל הוא רק תירוץ לחנוונות חסרת אינטגריטי. נראה שיש כאן עליית מדרגה בזלזול בתקנות הפרסום, כזו שהרגולטור ניצן חן מחויב לבדוק ולבחון היטב.
• עוד פרסום אגרסיבי של טמבור:
אילת מכרה לטמבור מקומות חניה
“הארץ” מכר לטמבור את הלוגו שלו
________________________
שלמה מן (ייגר מאיסטר) כותב את טור ביקורת עיתונות הספורט "עומד בשער" באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-9.11.2011
אני חס ושלום לא מזלזל בעיתונאי, ההפך!!!
טוקבק של “איש תוכן גאה” לפוסט “רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך“, שפרסם פה “פחדן אנונימי”:
כמי שאוהב מאוד את הבלוג שלך ועקרונית מסכים עם כל מה שכתבת… הרשה לי לבקש ממך לא לזלזל באנשי התוכן, שכן תפקידם היום דומה לאנשי מכירת מודעות הפרסום (שאגב, כעיתונאים אתם שונאים גם אותם!)
עלינו לצעוד על התפר הדק שבין יצירת תוכן מעניין,
(שלא פעם סותם חורים עד שהעיתונאים רמי המעלה יועילו בכבודם להביא איזה סקופ שערורייתי.)
ובין למלא את הצורך של החברה המפרסמת אשר מתפקידנו “לפרגן” לה על כך שהיא פרסמה במדיה אשר ממנת את העיתונאי המזלזל.אגב, סוד קטן… לא פעם הם מעדיפים לשלם לאיש התוכן מאשר למודעה! אז דע שמי שעושה את הכסף שמפרנס אותך זה איש התוכן!
סוד קטן שני, מוספי התוכן השיווקי, שכל אינץ’ בהם מכור ומספונסר, הם נקראים ופונקציונליים יותר מכתבות תחקיר מעמיקות! עם המוספים הללו, הולכים לתערוכות עיצוב, או יוצאים לקניות בסופר (עם החלק המערכתי עוטפים את הדגים)
אני חס ושלום לא מזלזל בעיתונאי, ההפך!!!
אך זה מגעיל לראות עיתונאי מזלזל בקולגה (סליחה שאני לרגע מעמיד זוג עבדי המקלדת והמילה באותה השורה) אשר מנסה כמוך לפרנס את עצמו ומערכת שלמה של נתמכי תוכן.
רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו
הי, רענן שקד. תן לי לספר לך משהו על המקצוע הגווע שלך ושלי. כלומר – לא שלי. אני עורך באחד העיתונים ותמיד יהיה ביקוש למישהו שיש לו את הכישרון הזה, לתווך בין תוכנת הדואר האלקטרוני ובין מערכת הזנת התוכן. ובעצם, גם לא שלך. תמיד יהיה ביקוש למישהו שמבדר את ההמונים בכל מיני הלצות נחמדות ובלתי מאתגרות כמו “תראה, יש לך ג’וק על הרגל”. אבל אתה ואני מבינים למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “המקצוע הגווע שלנו”, וכך גם כל השאר: מדובר במותו של העיתונאי ובהחלפתו ביצור חדש, אנמי, עכור-עיניים, מגמגם, עילג וישנוני: “איש התוכן”.
נראה לי שכל מי שקורא את הבלוג הזה יודע מה זה עיתונאי. ונדמה לי שכל מה שצריך כדי להבין מה זה איש תוכן ולמה זה לא עיתונאי זה לקרוא קצת בעכבר העיר. אבל אם אתה היית מוכן ללעוס את נושא הבלוגרים המחליפים את העיתונאים חזור ולעוס, כאילו השנה עדיין 1998, אני אשקיע עבורך ואלעס את הנושא הזה. עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. איש תוכן נבדל מעיתונאי בזה שהוא לא סקרן, לא יודע לערער על המציאות כפי שהיא מוצגת בפניו, והמניע שלו זה לקבל כרטיסים בחינם להופעה של מריאן פיית’פול. עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. איש תוכן רוצה הסעה למסיבת העיתונאים וממנה. עיתונאי הוא מניאק בתשלום. איש תוכן מסתפק לעיתים בקרדיט. עיתונאי נעלב כשמציעים לו מתנות. איש תוכן נעלב כשלא מציעים לו. עיתונאי רוצה לשנות את העולם. איש תוכן חי בעולמו בשלווה הרמונית, יודע את מקומו ולא רב עם אף אחד. חוץ מהיחצ”נית שלא שלחה מתנה. בקיצור, עיתונאי הוא שחקן סוג א’. איש תוכן הוא שחקן סוג ב’.
רענן, אתה בעל טור. אתה לא עיתונאי. אני לא אומר שאתה איש תוכן, להפך. עשרות אנשים נהנים מההומור שלך. לפעמים גם נדמה לי שבתוכך מפעם הצורך הזה, לתפוס את הבני זונות. לכן אתה בטח מבין למה אני כל כך מתעצבן כשאני קורא את רוב התוצרת של רוב הכותבים ברוב המדורים ברוב העיתונים במדינה הזאת. גם את הדברים שאני נאלץ לפרסם. בעיקר את הדברים שאני נאלץ לפרסם. השתלטו עלינו השתלטות עוינת שחקנים סוג ב’.
איך זה קרה? הבלוגים שתו את כל האיכות מתוך העיתונים? יובל דרור הטיל קללה על “הארץ”? לא. קרה משהו אחר, יותר מעניין: העיתונים הפסיקו לשלם לכותבים שלהם. למה? גם הנושא הזה לעוס, וסיכמו אותו יפה לפני: הכלכלה שינתה את תנאי המשחק, לעיתונים נגמר הכסף, בלה בלה בלה. יש, עם זאת, נקודה קטנה אחת שצריך להבהיר. זה לא בדיוק שנגמר הכסף. מה שקרה זה שבעלי עסקים ממולחים, המכונים לעיתים בטעות מו”לים, השתמשו במשבר הזה שעובר על העיתונות כדי להפטר מעיתונאים ששכרם נאה, ולהחליף אותם בכל מי שמוכן לכתוב תמורת שקל וחצי, תמורת “קרדיט” (זה מילה נאה שפירושה “כלום”) ותמורת כרטיסים להופעה של מריאן פיית’פול. זה מה שבאמת קרה.
לחלק מהעיתונים יש כסף. קבוצת ידיעות עושה רווחים נאים, למשל. למעריב הזרימו עכשיו מיליונים. זה לא משנה. לבעלים ניתנה ההזדמנות להוזיל מאוד את עלות העבודה, והם עשו את זה. צעד עסקי נבון, שמתבטא בעובדה שמיליוני דוברי עברית בארץ ובתפוצות ממשיכים לקרוא חדשות, להתבדר ולגלות מה הנושאים שעל סדר היום הלאומי בעיתון המוביל, באתר המוביל, בערוץ הטלוויזיה המוביל ובתחנת הרדיו המובילה. צעד עסקי נבון. באותה מידה, אם חברות הרכב היו מגלות שהציבור מוכן להמשיך לרכוש רכבים גם אם מערכות ההיגוי והבלמים לא תמיד היו עובדות, זה בדיוק מה שהן היו עושות.
עכשיו, מי מוכן לעבוד תמורת שכר רע? אתה צודק. שחקנים סוג ב’. כאלו שיקחו קומוניקט, יורידו ממנו את מספר הטלפון של היחצ”נית בסוף, יוסיפו את שמם שלהם למעלה, והופ! כתבה. כאלו שילקקו ללקוח של היחצ”ן שמפנק אותם בצ’ופרים. כאלו שהעורך שלהם יגיד להם, אל תכתוב על חברת כך-וכך, יש לנו שת”פ איתם, והם יגידו בסדר. עזוב אותך מהדוגמאות האלו, בוא ניגש לעצם העניין: אנשים שכותבים רע. זה מי. שחקנים סוג א’ דורשים תגמול נאה עבור עבודתם, ולכן מי שאולי היה הולך להיות עיתונאי ב-1961 יבחר, ב-2011, להיות איש פרודקט בחברת הייטק. אז השוק מלא בשחקנים סוג ב’; בשחקנים שסוג ב’ זו באמת מחמאה בשבילם; ובקומץ הבודד והטיפש הזה של עיתונאים טובים שפשוט לא מצליחים להבין עניין וללכת להיות אנשי פרודקט בחברת הייטק.
ועכשיו יש לי שאלה אחרת: איזה סוג אנשים כותבים בחינם?
זו לא שאלה זהה לקודמתה. להפך. האנשים שכותבים ללא תמורה הם כאלו שפרנסתם מובטחת להם במקום אחר ושהכתיבה באה על חשבון הזמן האישי שלהם, זה סוג אחר של אנשים. חלקם כותבים בלוגים מחורבנים ולא שווה להרחיב עליהם את הדיבור. אבל חלקם כותבים בלוגים מצויינים, ממש כמו שאמרת. לכתוב בלוג טוב זה לא עניין קל או טריוויאלי, ומי שמסוגל לייצר כזה זה לא אותם אנשים שמוכנים לכתוב “תמורת קרדיט” במדור יחסינו-לאן של טוקבק דוט כלום. להתמיד ולכתוב בלוג טוב בזמן שאתה עובד 12 שעות ביום במשהו אחר – זה אפילו עוד יותר לא טריוויאלי. זו הקרבה. עושים את זה אנשים שאני, לפחות, מעריך מאוד. עושים את זה שחקנים סוג א’.
האנשים האלו לא הורגים את הפרנסה שלך, רענן. הם גם לא הורגים את המקצוע. את זה עושים כל מיני כוחות כלכליים, שהחשוב והמשמעותי ביותר מביניהם הוא תאוות הבצע של המו”לים. הבלוגרים המוצלחים הם רק האלטרנטיבה, זאת שמזל שיש אותה.
אבל רגע, אתה אומר, אם כל כך חשוב להם לכתוב, למה הם לא כותבים לעיתון וזהו? אל תהיה מגוחך, רענן. העיתון שלך מציע להם שכר מביך – וזה יותר גרוע מלא לקבל כסף בכלל. וחוץ מזה, כשהטקסטים שלהם יגיעו לעיתון הם ייטבחו בידיהם הלא-בטוחות של כל מיני “אנשי תוכן”. לפעמים יספרו להם שאסור להם לכתוב על חברת כך-וכך, כי יש להם שת”פ מסחרי איתה. בעלי העיתונים לא יכולים לוותר על אף קורא – זה לא צעד מסחרי נבון – ולכן הנבזיים והעלובים שבדמויי-האנוש יורשו להשתלח בכותב בטוקבקים, בשל חופש הביטוי (של המפרסמים). לפעמים יחתימו את הבלוגרים על כל מיני חוזים שמספרים להם שאם יתבעו על משהו שהם כתבו, הם צריכים לשפות את העיתון ולא להפך. עזוב אותך, רענן, העיתון לא מציע לבלוגרים כלום.
ויש עוד עניין. באמת שלא רציתי להזכיר את זה, רענן, אבל קצת הכרחת אותי, אז היר גואוז. לעיתון אין באמת מקום עבור הבלוגרים האלו. אנחנו תמיד רעבים למי שמוכן לבוא ולעשות עבודת רגליים, לעשות עיתונות הארד-קור. כל מי שרוצה מוזמן. אבל זה דורש המון זמן פנוי, והאנשים האלו, כאמור, מתפרנסים מניין-טו-פייב במקום אחר. לבעלי טור, לעומת זאת, יש לנו מקום מוגבל. והמקום הזה שמור עבור, ובכן – איך נאמר זאת בעדינות – עבור מי שהוא עממיקו, ולא מאתגר את הקורא, ומוכן להחניף לבורות ולשוביניזם הלאומי שלו על בסיס קבוע, ולא מציג רעיונות חדשים מדי או מפחידים מדי. יאיר לפידים, רענן שקדים. והאמת? אין כל כך הרבה בלוגרים מהסוג הזה.
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו
• עוד בנושא: עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
__________________
היה זה פוסט של פחדן אנונימי
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
