בידרמן בפרינט זה לא בידרמן ברשת
זו הקריקטורה של עמוס בידרמן שהתפרסמה בעיתון “הארץ” ב-15.3.2011:
וזו הקריקטורה שהתפרסמה באתר “הארץ” באותו היום:
האיור זהה: זוג על ספה, על השולחן כותרות העיתונים על הצונאמי ביפן והרצח באיתמר, ועל המסך אלעד צפני מודח מתוכנית הבידור “האח הגדול”. הטקסט בפיו של הצופה שונה: “פחדתי שיבטלו” בפרינט, “כואב הלב” ברשת. אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל יש רמז: החיוך של הצופה מתאים לתוכן של גירסת הפרינט, ונראה כמו טעות בגירסת הרשת.
הלשין: אילן ברמן.
השרת: פייסבוק לפי בזק וצבא מצרים
המועצה הצבאית של הצבא והכוחות המזויינים במצרים הודיעה בתחילת החודש כי היא מקבלת את התפטרותו של ראש הממשלה אחמד שפיק וממנה תחתיו את עסאם שרף. שפיק מונה בסוף ינואר על ידי הנשיא דאז חוסני מובארק, כתגובה לפעולות המחאה נגד השלטון.
כשמובארק רצה לכבות את אש המהפכה הוא הורה לחסום את הגישה לאינטרנט, בנסיון לשתק את התקשורת הפייסבוקית. המועצה הצבאית דווקא אימצה את פייסבוק, אם מרצון ואם מכורח, ומתקשרת שם עם הציבור בדף פייסבוק רשמי שצבר למעלה מ-700 אלף חברים מאז נפתח בסוף פברואר. דיווח באל ג’זירה מדגים את הרצינות שבה מתייחסת המועצה לנוכחות הרשת שלה: “ההודעה [על החלפת ראש הממשלה; ע”ק] פורסמה בדף הפייסבוק של הצבא ביום חמישי, ולאחר מכן אישר אותה דובר של הצבא”. קודם כל דיבור ישיר עם הציבור, רק אחר כך קומוניקטים.
ובמעבר חד-למחצה: לאחרונה פרסמתי טור ובו ביקורת על בזק, שלא מפרסמת באתרה מחירון לתשתית אינטרנט. העליתי את טרונייתי בדף הפייסבוק של החברה, ובטור ציטטתי את התשובה שקיבלתי שם.
אחרי הפרסום, דוברת של בזק התלוננה שלא פניתי לקבל תגובה רשמית. אני חשבתי שהתלונה מגוחכת. בזק נשאלה שאלה בדף הפייסבוק הרשמי שלה, והשיבה עליה לעיני כל. מה זה אם לא תגובה רשמית? האם בזק לא עומדת מאחורי הדברים שנכתבים בשמה בדף הפייסבוק שלה? האם כשעיתונאי יפנה לדוברות עם אותה שאלה, היא תתכחש לתשובה בפייסבוק ותתן תשובה שסותרת אותה?
דף פייסבוק של ארגון הוא רשמי לא פחות מאתר האינטרנט שלו ומהודעותיו לעיתונות. מה שנכתב שם הוא פומבי, רשמי ומחייב, והארגון חייב לקחת אותו ברצינות. מסתבר שלחברת התקשורת יש מה ללמוד מהצבא המצרי.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
גזר דין משה קצב: דברי ימי העיתונות
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
מוקדם לקבוע אם תתקבל ההמלצה של גדעון לוי ב”הארץ”, לכלול את משפט המפתח בגזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב (“הנאשם ביצע את המעשים ככל האדם – וככל האדם עליו לשאת את עונשו”) בדברי ימי המשפט בישראל. נכון לעכשיו, משפט המפתח מופיע בראש שער “הארץ”, כחלק מהכותרת הראשית של עיתון זה. ביתר העיתונים הכותרת הראשית זהה – “7 שנים” (אין משתתף בחידון “העין השביעית” לחיזוי הכותרות הראשיות שניחש נכונה, ועל כן הפרס – מנוי שנתי לידיעון האתר – יצורף לחידון הבא).
איור נאה מאת גיל ג’יבלי, המתאר את המתרחש בפנים אולם בית-הדיונים, התפרסם אתמול בראש שער “גלובס”. האיור מתפרסם הבוקר ב”מעריב” וב”ידיעות אחרונות”. “כך זה נראה אחרי שהצלמים הוצאו מהאולם”, מסביר כיתוב האיור לקוראי “ידיעות אחרונות”. באתר ynet פירסמו כיצד זה נשמע, אף שעיתונאים התבקשו לא להקליט באולם, הקלטה שעלולה להביא לבדיקת פרקליט המדינה.
כל העיתונים מקדישים את עמודיהם הראשונים לסיקור גזר הדין. ב”ידיעות אחרונות” המראה צבעוני – חגיגה של תצלומים גדולים, שערי עבר, כותרות ופרשנויות. ב”מעריב” המראה מאופק יותר, אולי בשל מחסור בעמודים (בולט בהעדרו הבוקר – קלמן ליבסקינד, העיתונאי הביקורתי ביותר כלפי הפרקליטות ומערכת המשפט בתיק קצב). ב”הארץ” שולט הצבע השחור, כמו היה זה יום אבל. ב”ישראל היום” הסיקור קצר ודל יחסית, כבדרך כלל.
“מעריב” ו”ידיעות אחרונות” מביאים נוסח כמעט מלא של גזר הדין במוספיהם היומיים. “הארץ” מדפיס חלקים ניכרים מגזר הדין בעמודי החדשות. ב”ישראל היום” גזר הדין מבצבץ מבעד לידיעות חדשותיות בלבד.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
מה הם יעשו ביום של הפצצה?
פוסט של הלל גרשוניהקריקטוריסטים עמוס בידרמן ושי צ’רקה לא מצאו דרך טובה להציג את בעיית הנשורת הרדיואקטיבית מהתכת הכורים ביפן, אז הם משתמשים בפטרייה הגרעינית של פצצת האטום, למרות שתכל’ס אין שום קשר.
___________________
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים, קשקשן בשעות הפנאי וכותב הבלוג "בלוגרשוני". גרשוני כתב על דמיון בין קריקטורות בגליון אוקטובר 2010
מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?
הניו יורק טיימס יעביר בקרוב את האתר שלו למודל של תשלום. גולשים יוכלו לקרוא בחינם עד 20 כתבות בחודש, ועל יותר מכך יצטרכו לשלם באחת מהחבילות המוצעות. הנה שני טקסטים שכתבתי ב-2009 על הרעיון לגבות תשלום על גלישה לניו יורק טיימס.
1.
ספטמבר 2009. אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם לפני כן תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על לאונרדו דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.
מרדוק הודיע באחרונה שבקרוב יחלו אתרי התוכן של האימפריה שלו, ובהם הוול סטריט ג’ורנל, הניו יורק פוסט, הסאן ופוקס ניוז, לגבות תשלום עבור תכניהם. הניו יורק טיימס, הגרדיאן והפייננשל טיימס הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון. מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יובילו לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתבות שלה (!); השני, עליה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת. אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא – הוול סטריט ג’ורנל של מרדוק, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הפייננשל טיימס, עיתונים חשובים ואיכותיים, נמצאים בצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.
ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ של מרדוק היא מפלצת ענקית של תוכן, ומעבר של מפלצת כזאת למודל של תכנים תמורת תשלום עשוי לגרור אחריה את כל התעשיה. מכירים את זה שידיעות אחרונות, שליט שוק הפרינט בישראל, מעלה את מחיר העיתון היומי, וכמה ימים אחר כך מעריב מיישר קו? אז בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון לפייננשל טיימס: “בכוונתנו לגבות תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מתכנים דרך שליחת הודעות ותמונות ועד הורדת רינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.
ואולי גם הקוראים הוותיקים והמבוגרים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי הניו יורק טיימס. קלארק הויט, העורך הציבורי של הטיימס, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור דו-שבועי בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר הטיימס המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם הטיימס רק יבקש. “אני הרבה זמן בעסק הזה, ותמיד מקבלת מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה יסמין נמיני, חברת ההנהלה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים מאנשים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של הטיימס – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר הטיימס, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”
2.
ניו יורק, דצמבר 2009. המרתף של בניין הטיימס-סקוור ברחוב 43 מארח בימים אלה שתי תערוכות: האחת חושפת שרידים מספינת הפאר טיטניק, והשנייה מציגה דגמים של מכונות שנבנו לפי תוכניות, שרשם לאונרדו דה וינצ’י במחברותיו לפני חצי מילניום. ובאנלוגיה למשהו שניתן למצבו בין ספינת פאר ששוקעת לבין גוף שמנסה להטמיע חדשנות כדי להציל את עצמו, ניתן לדבר על ה”ניו יורק טיימס”. מתחילת המאה ה-20 ועד לפני שנתיים, שכנה באותו בניין מערכת העיתון, שמפטרת בימים אלה 100 אנשים נוספים מצוות מערכת החדשות שלה, לפני סוף השנה. זאת, בניסיון להתמודד עם הקשיים הכלכליים שבהם נתון העיתון, שכוללים ירידה בפרסום בעיתון ובתפוצתו ובהתאם הפסדים גדולים. בנתונים שפירסם ה-ABC, גוף עצמאי שמודד תפוצה של עיתונים בארה”ב, בחודשים אפריל-ספטמבר 2009 רשם העיתון ירידה של 7.2% בתפוצה היומית ו-2.6% בתפוצה בסוף השבוע, לעומת התקופה המקבילה ב-2008.
במאמר שפירסם בעיתון, ושציטטנו בטור השרת באוגוסט 2009, סיפר העורך הציבורי של הטיימס, קלארק הויט, שהעיתון מקבל מכתבים מקוראים שמוכנים לספוג את העלאת מחיר העיתון כדי להבטיח את המשך קיומו. איך זה מתיישב עם הירידה בתפוצה? אני פונה לפרשנית שלצדי, דודתי הניו יורקית נ’, תושבת האפר ווסט סייד וקוראת אובססיבית של מגזינים ועיתונים.
הטיימס הכבד היה נוחת מדי בוקר על סף דלתה, ומשהסתיים המינוי היא ביקשה לחדשו, אבל לא יצא לה. לא יצא לה ולא התחשק לה. סיבה אחת היא גודל העיתון. מספר העמודים בעיתון נקבע, בין השאר, לפי מספר המודעות שנמכרו, ומכר שלה בטיימס מספר שהירידה דרמטית ומורגשת. לא צריך לעבוד בטיימס כדי להבין את זה: מספיק להרים את העיתון ולהרגיש כמה הוא קל, לפתוח אותו ולראות את המוספים המכווצים.
הפחתת כמות התוכן, כמו פיטורי העובדים, היא כמו בבדיחה על האיש שרצה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול, כדי לחסוך בהוצאות. הוא הפחית את כמות המזון בהדרגה. הסוס היה מתרגל לכך, אלמלא היה נופח את נשמתו.
“הזקנים ימשיכו לקרוא עיתון מנייר, כי קשה להם להסתדר עם האינטרנט”, אומרת נ’, “והצעירים שגדלו בלי העיתון היומי על סף הדלת, כבר לא ירכשו עיתון מנייר, אבל הטיימס צריך להילחם על דור הביניים, הבייבי בומרז, שגדלו על נייר מחד וחשים בנוח באינטרנט מאידך”. הקניבליזציה שמבצעים אתרי חדשות בעיתונים שלהם הם שייכים, היא עובדה מוכרת. כשנ’ פותחת את העיתון בבוקר, היא מגלה שכבר קראה את רוב הידיעות החדשותיות יום לפני כן באתר. אבל הניו יורק טיימס מביא את זה לקיצוניות: הוא מפרסם באתרו טורים קבועים של העיתון, לפני שהם מופיעים בעיתון. כך נוצר מצב אבסורדי בו ביום שני אפשר לקרוא באתר כתבה, שבתחתיתה נכתב כי פורסמה במקור בעיתון ביום שלישי. בשיטוט באתר מצאנו טור קבוע מאחד ממוספי יום חמישי, שעלה לאתר שלושה ימים שלמים לפני שראה אור בעיתון.
את הכסף שלה נ’ תשמור, כנראה, לעיתון אחר.
________________________
הקטעים התפרסמו במקור במסגרת מדור "השרת" במגזין פירמה של גלובס, גליונות ספטמבר ודצמבר 2009
ליצנם של שני אדונים
הליצן הזה, שנחתך (“נצרב” בשפת הגרפיקאים) מתוך צילום של אוליבייה פיטוסי, שימש כאילוסטרציה לחגיגות פורים ביומן האירועים בדה-מרקר (18.3.2011).
קוראי העיתונים, שלא נחשפים בדרך כלל להקשר המקורי של צילומי המחשה, קיבלו אותו הפעם באותו עיתון ממש, ב”מוסף הארץ”. במדור “תמונה אחת בשבוע” של טל ניב הופיעה ונותחה תמונה אחרת מאותו סט. שם רואים את הליצן, חלק מצעדת פורים של מתנחלים ב-2010, על רקע “בית השלום” בשכונת א-ראס ושישה חיילים חמושים. בחזרה לדה-מרקר: נדמה שהצילום הפך לסיפור, ובכך איבד את הנייטרליות הגנרית ההכרחית לאילוסטרציות.
ynet מציג: אסון ביפן, אסון באיתמר, אסון בתל-אביב
פוסט של עידן בכור
______________________________________
היה זה פוסט של עידן בכור, העוסק בייעוץ שיווקי וארגוני וכותב את הבלוגים "הגיגית", על ניהול, שיווק וחדשנות, ו"דאחקה עכשיו", שכשמו כן הוא. בכור כתב על צו איסור הפרסום המגוחך על זהות הדולה בגיליון דצמבר 2010
“במחנה”: צילומי החיילים בפייסבוק שלנו עוברים אישור בטחון מידע
בשבוע שעבר כתבתי פה על מודעה של “במחנה”, שקוראת לחיילים לתייג את עצמם בתמונות בדף הפייסבוק של העיתון, לכאורה בניגוד להוראות הצבא. עורך העיתון, יוני שנפלד, מסביר את הצד שלו בידיעה ב”העין השביעית”.
גבולות הטעם הרע
פוסט של נעמי וינרnrg מעריב בחרו הבוקר, בתור התמונה הראשית בכתבת הצונאמי היפני, לא את תמונות איתני הטבע שלמדנו להכיר ולהוקיר כל הסופ”ש, אלא דווקא את התמונה הזו:
למה? לעורכי נרג פתרונים. ובכל זאת, אני אעז לנחש שהם מנסים להדהד את התמונה הזו –
המשויכת בזיכרון הקולקטיבי שלנו לעיתים קרובות מדי, בטעות, עם הפצצות האטומיות שהוטלו על הירושימה ונגסקי. למעשה, מדובר בילדה וייטנאמית שבורחת מנפאלם על הבוקר.
ולמעשה, נרג, עברתם את גבולות הטעם הרע. בקילומטרים.
________________________
נעמי וינר היא אשת טלוויזיה ומכורת אינטרנט. לפעמים, להיפך.
הרצח באיתמר: נס ותמונות קשות
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
1. “ובצל הזוועה הנוראית”, מציינים כתבי ידיעות אחרונות, “מתרחש גם נס קטן: בדרכם מחדר הילדים לחדר ההורים פוסחים המחבלים על חדר שינה נוסף, שבו ישנים באותם רגעים שני ילדים נוספים”. הילדים לא התעוררו וניצלו ממוות. אין לכך קשר להתערבות אלוהית, והמילה “נס” כלל לא אמורה להימצא בתיבת הכלים של עיתונאים רציניים. בעיקר לא בעת דיווח על טרגדיה.
2. “ויכוח בישראל: האם לפרסם תמונות הגופות”, לשון כותרת המתפרסמת בתחתית עמוד 8 של “ידיעות אחרונות”. צבי זינגר מדווח כי “במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ התחולל אתמול ויכוח קשה בין המצדדים לבין המתנגדים לשימוש בתמונות הזוועה של הנרצחים באיתמר לצרכים הסברתיים”. עוד מדווח זינגר כי “התמונות הגיעו גם למערכת ‘ידיעות אחרונות’, אך העיתון החליט שלא לפרסם אותן בגלל המראה הקשה”.
אחרי ש”ידיעות אחרונות” פולש לקיבת קוראיו ומערבל את המעיים במשך עמוד אחרי עמוד, העיתון מעז להתהדר באיפוק. אך האיפוק לא שורד יותר משבריר שניה. מיד לאחר משפט זה מפנה עיתון את קוראיו לאינטרנט. “האם לדעתכם יש לפרסם את התמנות? כתבו לנו בפייסבוק”, קוראת ההפניה לאתר הרשת החברתית, שבה כמובן ניתן גם למצוא את התמונות המצונזרות.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
עוד על נסים בתקשורת:
• ניצלו בנס
• כמה סוכר לשים לך בנס הרפואי?
• נס רפואי בוואלה: כבד הושתל בלב
• חדשות 2 מבקשים שתברכי על הנס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
