אתר “הארץ”: תאונת דרכים של שימושיות וממשק
פוסט של מעין ששון
חיפשתי מה לקרוא בשישי בערב, עברתי על הספרים בספרייה שלי ולא מצאתי. נכנסתי לאינטרנט ונחתתי על כתבה באתר “הארץ”, “שאלון ספרותי | חמישה ספרים לאי בודד“. את הערב סיימתי בלי לקרוא ספר, אבל גם בלי לקרוא ממש את הכתבה. הסיבה: שימושיות.
הרבה פעמים קשה למצוא את הגבול הדק בין עיצוב לאפיון ממשק משתמש. במקרה הנוכחי אני חושבת שהבעיה המרכזית היא ממשק המשתמש ושימושיות לקויה. העמוד יכול היה להיות מוצלח הרבה יותר אחרי מספר שינויים קלים בממשק המשתמש. מסתבר שגם בעיתון הארץ חשבו ככה, אבל לא יישמו, ועל כך בהמשך.
אז מה לא עובד כאן?
א. הבעיה המרכזית היא שבמשך שניות ארוכות לא הצלחתי למצוא את גוף הכתבה. ההפרדה בין כותרת הכתבה לבין גוף הכתבה באמצעות פרסומת וכפתור “Recommend” של פייסבוק מבלבלים מאוד. הם גרמו לי לחשוב שהכותרת היא גוף הכתבה, ושעלי ללחוץ על לינק כדי להגיע לכתבה עצמה.
ב. ניווט ברכיב גלריית תמונות. ב”הארץ” שכחו שמדובר באתר בעברית, ולכן רכיב הדפדוף צריך להיות על פי כיוון הכתיבה, מימין לשמאל. לפיכך, הקישור “לתמונה הקודמת” צריך להיות בצד ימין ו”לתמונה הבאה” צריך להיות בצד שמאל.
ג. חשבתי שעכשיו אוכל לעיין בכתבה ואז התברר לי, אחרי לחיצות חוזרות ונשנות, שהבעיה היא לא בדפדפן שלי (גוגל כרום), אלא שאי אפשר ללחוץ על הטקסט “לתמונה הבאה”/”לתמונה הקודמת”. רק לחיצה על אייקון המשולש מעבירה אותי קדימה או אחורה.
ד. ואז הגעתי לפעולה הבאה הנפוצה – רציתי לקרוא את התגובות לכתבה. כדי לקרוא או להגיב, המשתמש יכול להקליק על על “הוספה/קריאת תגובה” ליד הכותרת, או לגלול לתחתית העמוד.
ה. על פניו, זו החלטה מעניינת לתת בראש הכתבה אפשרות לתגובה, למרות שהמקום הטבעי הוא בסוף הכתבה, אחרי שהגולש קרא אותה. אלא שהיישום מקלקל הכל: לחיצה על הוספת תגובה הובילה אותי בקפיצה לתחתית העמוד לאיזור התגובות. ציפיתי שייפתח פופאפ או שאגיע לאיזור התגובות עם שדות הוספת תגובה פתוחים, או כל דרך אחרת שבה תהיה לי אפשרות להוסיף תגובה. אבל לא משנה אם אני רוצה לקרוא או להגיב, ההקלקה מנסה להקפיץ אותי לכפתור “הוספת תגובה חדשה” בתחתית שובל התגובות, אלא שהעמוד לא ארוך מספיק, והתוצאה היא שהגעתי למקום לא ברור באמצע התגובות. חבל, אפשר היה להוביל אותי לראש התגובות, שבראשן יש כפתור “הוספת תגובה חדשה” נוסף.
ו. כאשר ניסיתי את האפשרות השנייה, גלילה לתחתית העמוד, גיליתי שהדרך ארוכה ומלאת מכשולים: בלוק של כתבות נוספות שעשויות לעניין אותי, כפתורי שיתוף הכתבה, מודעות, לחצן “חזור” (לאן? טוב ששאלתם, לראש הכתבה), עוד מודעות ורק אז התגובות.
ז. למטה למטה נמצאות גם “עוד כותרות”. אחרי הכתבה והתגובות זה המקום הנכון לכותרות נוספות, אבל כבר עייפתם אותי עם “כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך” מיד אחרי סוף הכתבה, אז אני כבר לא מעוניינת.
חשבתי על דרכים לשפר את המצב. הרעיונות המרכזיים שהיו לי התמקדו בהפרדה ברורה בין רכיבי העמוד, העברת רכיבי השיתוף לגוף הכתבה עם טקסט שעוטף אותם, הצגת ההמלצות לכתבות נוספות לצדי העמוד ובתוך גוף הכתבה, הוספה של רכיב “Recommend” בתחתית העמוד, תצוגה של מספר התגובות בראש העמוד, ועוד ועוד. הרפרנס שחשבתי עליו היה אתר הניו יורק טיימס, שפותר בדרך נהדרת הצגת מידע ותכנים מסוגים שונים בעמודי כתבות.
במהלך המחקר הקצר שערכתי, בדקתי מה קורה באתר “הארץ” באנגלית, וגיליתי שאני לא צריכה לעבוד קשה כדי להדגים את הפתרונות. יש ל”הארץ” אתר שמיש, מעוצב יפה ובעל ממשק משתמש מצויין. חבל שלא תרגמו אותו גם לעברית.
____________________
מעין ששון מנהלת פרוייקטים ועוסקת באפיון UI/UX בחברת קוד אואזיס
גלובס מטנף על כלכליסט ואז מתחרט
ככה זה נראה כשהכלכלונים הולכים מכות. כתבה באתר גלובס, 17.1.2011, 14:13:
אותה כתבה, כשעה מאוחר יותר, הטקסט שונה לחלוטין (אחרי התערבות מבוגר אחראי?):
תיקונים: יא סדאם, זה סקאד, לא קסאם
יונתן כ’: “לידיעת ‘הארץ’: הטילים שנורו על ישראל במלחמת המפרץ היו טילי סקאד. קסאם זה מעשור אחר”.
פ-ענוח, פ-ענוח. איך אפשר לקרוא את זה? אה, פענוח נשאר פענוח! ב-ynet אולי צריכים את העזרה של נתן נתנזון מ’בלי סודות’ שיגיד שלהם את האיות הנכון לכותרת שמתחתיו (7.1.2011).
שרה פיילין לא היתה סגנית נשיא ארה”ב, תודה לאל.
חוה אלברשטיין תרמה לתרבות הישראלית וכל מה שהיא קיבלה זה את הפקס העלוב הזה מאקו”ם (אתר עכבר העיר, 13.1.2011).
גלובס (7.1.2011): כיתוב כיתוב.
הבחירות בבריטניה: משחק מכור (אתר “הארץ”, 7.5.10).
של מי השירות, של “הארץ” או של ה”ארץ”? (אתר “הארץ”).
הצהוב היום ירוק מאוד. ידיעות אחרונות (27.7.10), משהו השתבש לכם בדפוס:
בקיבוץ נען חגגו את סיום שנת 20010 וכניסת שנת 20011.
ירון פריד (הארץ, 6.1.2011) על הדיילי שואו עם ג’ון סטוארט: “התוכנית מוקלטת בשש ועולה לאוויר כבר בשבע, ובמקרים מסוימים, כמו המקרה שלנו באותו ערב, ממשיכה להיות מוקלטת גם אחרי תחילת השידור ה’אמיתי’, עד שלעתים מושגת חפיפה על גבול השידור החי”. ובינתיים, במציאות: התוכנית משודרת ב-23:00 שעון המזרח, 22:00 שעון המרכז.
הלשינו: יאיר דקל, מאור בוכניק, יוסי לוי, ברק לוי, אמירוס ב”כשל”, assafTV, רועי צ’יקי ארד, יונתן ק’ בטוויטר
שלמות גרמנית
קמפיין ישראלי שמעלה על נס את השלמות הגרמנית הוא מקור לבדיחות שואה שעומד בפני עצמו. אם מצמידים אותו לכתבות על נאצים זה אפילו יותר מצחיק. ואם באותו סופשבוע (14.1.2011) הקמפיין, למכוניות אופל, מוצמד לשתי כתבות נאצים בשני עיתונים שונים – 30 שנה למשפט אדולף אייכמן במעריב והכפר הנאו-נאצי יאלם בידיעות אחרונות – מגיעות למחלקה המסחרית מחיאות כפיים על ההומור החתרני המשובח.
הבחינו גם: שוקי טאוסיג, מיכאל זילברמן, מזבלה.
המבוכה שבלהגיע לראיון ולגלות שהתלבשת בדיוק כמו המרואיינת שלך
כתבת חדשות 10 שלי טפיירו (משמאל) ראיינה את רינת אברג’יל (מימין) בבוקר הסגרת בעלה לארה”ב בחשד לעבירות פליליות. שימו לב כמה דומים הבגדים של המראיינת והמרואיינת. אני מכיר את הטענה שכתבים פליליים מתיידדים יתר על המידה עם העבריינים שהם מסקרים – אבל זה כבר מגוחך.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסם הפוסט במקור באנגלית ברשיון cc-by-nc. גולן כתב על האק לעדכוני סטטוס רב-לשוניים בפייסבוק בגליון נובמבר 2010
ענייני תקשורת: שערוריות, שנאות וסירוב להתפנות
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“בכתבה ‘כולם שונאים את כולם’ (מוסף ‘הארץ’ 17.12.10) עורך אלון עידן סקירה מקיפה של השנאה בארץ על כל סוגיה ומאפייניה”, כותב יוסי רזי מרחובות במכתב למערכת המתפרסם היום במוסף “הארץ”, “ואולם לאורך כל הכתבה נוצר הרושם שהכותב יושב נצור בתוך מצודת הבועה התל-אביבית ומשם צופה אל מחוצה לה, אל כל המקיפים והתוקפים אותה בתחומי הפוליטיקה, הדת, הספורט והתקשורת הכתובה והאינטרנטית. ונשאלת השאלה האם בתוך המצודה הזאת אין כאלה ששונאים אף הם את כל המקיפים אותה”.
רזי הוא, כאמור, מרחובות, ולכן לא נחשף למקומון התל-אביבי מבית “הארץ”, “העיר”, שנסגר לאחרונה. עורך “העיר” האחרון היה אלון עידן, אותו אלון עידן שאחרי סגירת “העיר” השתלב ב”הארץ”. אחד הגליונות האחרונים של “העיר” בעריכת עידן, בסוף ספמטבר 2010, הוקדש לפרויקט עיתונאי מיוחד, תחת הכותרת “האדם השנוא עלינו ביותר”. מה בפרויקט? אנשי “העיר”, בצירוף עוד גברים אשכנזים מתל-אביב, בוחרים את, ובכן, האדם השנוא עליהם ביותר. בשבוע הבא: עורך מוסף “הארץ” כותב נגד חדירה לפרטיותם של אקסהיביציוניסטים טלוויזיונים. אה, בעצם, גם זה כבר היה.
“העונה הנוכחית של ‘רוקדים עם’ התאפיינה במגוון רחב של שערוריות. את רובן, עושה רושם, פמפמה התוכנית עצמה”, נכתב ב”תרבות מעריב” בכותרת בוקסה המלווה את כתבת השער המוקדשת לשערוריה בתוכנית “רוקדים עם כוכבים”. עושה רושם שמצליח לה.
“קלינט איסטווד מסרב להתפנות” לשון הכותרת שעורכי מוסף “7 לילות” של “ידיעות אחרונות” בחרו בה כדי להפנות מהשער לכתבה (סתמית למדי) על סרט חדש של השחקן והבמאי המוערך בן ה-80. עם רמה כזו, כשאתם תהיו בני 80, כנראה לא תעשו שום דבר שיתפוס את תשומת הלב של מישהו כדי שיכתוב עליכם שאתם מסרבים להתפגר.
“אנחנו גם וגם”, פותח יאיר לפיד את טורו השבועי במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”. “אנחנו גם וגם”, הוא חוזר וכותב בטור, המוקדש לרשימת מכולת של קלישאות מכל תחומי החיים “הישראליים” (אנחנו גם לא אוהבים לתת טיפ וגם אוהבים שישרתו אותנו, אנחנו גם כועסים על הטורקים וגם פוחדים מהם, גם עצבניים וגם גומלי חסדים וכך הלאה והלאה והלאה). הפואנטה של הטור המייגע: “אנחנו יודעים גם שנצטרך להחליט”. במה לפיד מתלבט? נראה שהתשובה ברורה: להמשיך להעמיד פנים שלא אכפת לו ושהוא בחור ספורטיבי, או להוריד את הקומיקס הגאוני הזה מהקיר שלו בפייסבוק.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
סוף-שבוע רגוע בעכבר העיר
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
לפני ארבעה שבועות יצא לאור הגיליון הראשון של “עכבר העיר” במתכונתו החדשה (עורך: עומר שוברט). גיליון הבכורה כלל פרויקט רחב היקף על שכונות העיר תל-אביב–יפו. הבוקר מוקדשים שער השבועון והפרויקט המרכזי שבו לאופנה (“גליון אופנה מיוחד”).
בפועל, זהו גיליון ששם במרכזו את פעולת קניית הבגדים. בחירה זו נועדה לעודד בתי אופנה לפרסם מודעות בעמודי המגזין ובכלל להשרות אווירה מסחרית. כשם שברשתות שיווק מנעימה מוזיקה את זמנם של הקונים ומשרה אווירה מעודדת רכישות, כך בעיתונות המסחרית מנעים התוכן המערכתי את זמנם של הקוראים ומשרה אווירה המעודדת קליטת פרסומות.
“עכבר העיר”, אם כן, אכן הופך לתואם “טיים אאוט” תל-אביב, כפי שהיה צפוי. בהמשך לגיליון המוקדש לרכישת בגדים ייצאו לאור בוודאי גליונות שיוקדשו לשווקים נוספים – אלכוהול, חפיצים (גאדג’טים) וכדומה. אפשר להתחיל את הספירה לאחור עד לגיליון המיוחד של המגזין שיוותר על העמדת הפנים ופשוט יוקדש ל”שופינג”. ב”טיים אאוט – תל-אביב” כבר יצא לאור גיליון כזה.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית ב-13.1.2011
עוד על "העיר":
• עורך "העיר" עייף
• החתול ישן והעכברים משתוללים
• סחים! היפסטרים! ציצים!
• פרשת החתולים
יד רוחצת יד, ולהיפך
דרך נועם ין שוף ביברמן.
קוקטיילים לעיתונאים
פוסט של יהונתן זילבר
עיתונאי שיכור: שני שוטים של וויסקי חרבות בכוס שראתה ימים יפים יותר, וצף בה בדל וויסנטון.
ynet: כבד אך מחליק בגרון ונראה כמו הניינטיז, קוקטייל ynet נקרא גם “סקס על החוף”.
mynet: סקס על החוף עם דוגמנית מאילת.
mako: זול, צעקני ומתאים בעיקר לילדות בנות 14, קוקטייל מאקו הוא מקפא מרטיני תות.
יח”צ: מתוק, בלתי טעים, ולא אפקטיבי, קוקטייל יח”צ נקרא בפי העם “רדבול רדבול”.
נענע10: המשקה ההוא שכולם מכירים ואף אחד לא מזמין, קוקטייל נענע10 הוא וודקה תפוזים.
ONE: ערבב חלקים שווים של מנת ערק בוערת ובירה מכבי פושרת (הצעת הגשה: חומה ומרופשת בכוס משומשת).
הטוקבק: הדרינק ההוא שלא יושב טוב בבטן, בין אם זה בגלל שהברמנית ירקה בפנים ובין אם לא, קוקטייל הטוקבק הוא ליקר צ’ילי בכוס מלוכלכת.
כלכליסט: בירה בכוס יין.
קוקטייל הארץ + עכבר העיר: בכוס גדולה, ערבב קוניאק ודיאט קולה.
רוטר: קוקטייל רוטר, כמובן, הוא סופרדרינק מנטה עם וודקה אלסקה.
וסטי: שמנת, וודקה, קלואה ושמנת בכוס אולד פאשן.
דה מרקר: זוהי כוס עם מים.
גלובס: זה הדרינק שכבר שתית אתמול בבר אחר.
nrg: לא בדיוק קוקטייל, כי אם ביטוי בלשון העם לחמרמורת קשה.
_____________________
יהונתן זילבר לא נולד בפתח תקווה. הוא מנה עשר סיבות למה אני לא קורא את הבלוג שלך בגליון ספטמבר 2010.
איש התוכן הוא זבן של טקסטים
יאיר טרצ’יצקי ב”העין השביעית” מבקש מהעיתונאים להאמין בכוחם לשנות גם בחצר האחורית של המקצוע שלהם. טעימה:
אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש המעצבים את מקצוע העיתונות, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת.
או במילים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי זמן מה יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.
הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את התהליך הזה. מבחינת המו”לים לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, לבד המשבר הזה לא ייפתר. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, אף אחד לא יעשה את זה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
