יש כאן מישהו מתל אביב? סטטיסטיקה ושיטות מחקר לעיתונאים
פוסט של ניבה שושי ואייל בר חיים
בעיתונאות האמריקאית קוראים להם “מטריקס” (Metrics), שימוש נבון בנתונים סטטיסטיים כדי להסביר מידע שבדרך כלל לא נגיש לציבור הרחב. הדוגמא היפה ביותר שנתקלנו בה היא זו. אנשי הגרפיקה של מערכות העיתונים הנחשבות יודעים לעשות שימוש בנתונים סטטיסטיים ולגלות מידע חדש. בארץ, לעומת זאת, עיתונאים מעטים (שלא לדבר על אנשי גרפיקה) רואים בסטטיסטיקה כלי עבודה משמעותי.
ההשלכות מצערות במיוחד כשעיתונאים מופגזים בנתונים מספריים, שמופצים להם על ידי דוברים ואנשי יח”ץ: מצד אחד, הם לא מסוגלים לזהות מניפולציות שנעשות עליהם בעזרת הנתונים. מצד שני, הם לא מסוגלים להשתמש בהם בשביל להפיק ממצאים מענייינים. אחד המקרים שחוזר על עצמו בערך פעם בשנה הוא צה”ל ופרסום שיעור הגיוס.
כבר כמה שנים שאנחנו נחשפים לירידה מדאיגה בשיעור הגיוס לצה”ל. מספר המתגייסים והמוטיבציה לשירות קרבי הולכים ויורדים. משנתון לשנתון מתגייסים פחות ופחות צעירים ישראליים לשירות סדיר, ובהתאמה עולים גם שיעורי הפטורים הניתנים מסיבות שונות.
אבל מה שבאמת מדאיג את צה”ל הוא הפערים בחברה הישראלית. על פי הטבלאות והגרפים, ההשתמטות איננה תופעה אקראית, אלא מתרכזת בערים ובתי ספר ספציפיים, ומחלקת את ה”עם” לשתי מדינות: אלו שמשתתפים ואלו שמשתמטים. בראש הכותרות בעיתונים: תל אביב ובני ברק. דוסים ושמאלנים לא מתגייסים ולא מתים מספיק במלחמות.
ימנים משתמטים יותר
כשעיתונאים בוחרים להציג אך ורק את שמות הערים ודירוגם ביחס למספר המתגייסים, הם משתתפים במופע סטנדאפ. שם העיר כבר אומר הכל, אם לא באופן ישיר אז ברמיזה ובקריצה שברורה לכולם. תל אביב של אלוף במילואים אלעזר שטרן היא לא מיקום גאוגרפי, אלא תופעה. תל אביבים הם שם קוד צה”לי לשמאלנים מפונקים שיושבים בבתי קפה וצוחקים על הלוחמים. זו הסיבה שהם לא מתגייסים.
אבל בסטטיסטיטקה אפשר לשחק בהמון דרכים (קובץ הנתונים המלא כאן). לדוגמה, שמאלנים. ככל ששיעור ההצבעה לגוש השמאל-מרכז (קדימה+עבודה+מרצ) גבוה יותר, כך שיעור הגיוס גבוה יותר, גם כשהורדנו ערים חרדיות מאוד (קליק על הגרף לגודל קריא יותר):
או שותי קפה. יש פער של מעל 5% בגיוס לטובת יישובים שבהם יש סניף של ארומה.
אלו נתונים שקריים, לא בגלל שאינם נכונים סטטיסטית, אלא בגלל שלהשליך מאחוז ההצבעה בעיר מסויימת, או משתיית האספרסו בה, על הסיבות לשיעור הגיוס, לא אומר לנו כלום על פרופיל המתגייסים.
בלי נאמנות אין שכר מינימום
יש דברים שכן אפשר לדעת מבדיקת שיעור המתגייסים ביחס לערים שונות. למשל: כיצד המצב הכלכלי-חברתי בעיר משפיע על אחוזי הגיוס. הנתון הזה הוא זה שדובר צה”ל והעיתונאים בוחרים להתעלם ממנו. הרבה יותר קל לדבר על תל אביב ולהניח שאנחנו שומעים תל אביבים וחושבים על שמאלנים שותי קפה.
הקשר בין מצב כלכלי-חברתי לאחוז הגיוס לצבא נראה כך (קליק על הגרף לגודל קריא יותר):
כלומר, 40% מהשונות בגיוס לצה”ל בערים שאינן חרדיות מוסבר על ידי המצב הסוציו-אקונומי של העיר (אם מוסיפים גם ערים חרדיות, אחוז השונות המוסברת עולה). ייתכן מאוד שהנתונים שצה”ל רצה שנראה, מלמדים על הפערים הסוציו-אקונומיים במדינה הרבה יותר מעל שתיית הקפה או על הנכונות למות בעד ארצנו.
שמונים וארבעה אחוזים
לפי הבדיחה שמספרים במחלקה לסטטסטיקה, 84% מהסטטיסטיקות מומצאות במקום. זה נכון רק באופן חלקי. הסטטיסטיקה לא יוצרת את הטענות ולא מעידה על קשרים סיבתיים בין תופעות, היא רק מציעה מודל שמתאר אותן, ולכן פרסום של שיעורי הגיוס ביחידות סגורות כמו ערים ובתי ספר הוא ביטוי לרטוריקה סטראוטיפית ופופוליסטית של צה”ל, ולא חדשות.
עד שיהיו לנו נתונים ברמת הפרט לא נוכל לדעת מאיפה נובעת הבעיה של צה”ל, וגם לא אם באמת יש לו בעיה. אבל ניתוח ברמת הפרט לא נקבל מהצבא משום שהוא מאוד לא נוח לו. בינתיים מה שאפשר לעשות זה לא לפרסם באופן אוטומטי נתונים שהצבא, או כל גוף אינטרסנטי אחר, מאכיל אותנו בהם , אלא לבצע עליהם פעולות סטטיסטיות פשוטות שיכולות לגלות דברים הרבה יותר מעניינים.
______________________________________
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. שושי ובר חיים כתבו על “מכתב מחייל פשוט” בגליון נובמבר 2010.
הארץ בורח ממני, אני רודף אחריו
על מינוי סופשבוע החמקמק של “הארץ” – פוסט אורח שלי אצל ולווט >>
שר הבריאות עוגיפלצת ושאר אסונות מדיה
התקשורת הקנדית רצתה שסטיבן דאקט, ראש שירותי הבריאות של אלברטה, יתייחס למשבר חדרי המיון שבאחריותו. דאקט, לעומת זאת, רצה לאכול את העוגיה שלו. מכיוון שאי אפשר לאכול את העוגיה ולהשאיר אותה שלמה, הוא פוטר. אתר מדיהאייט בחר באירוע הזה כאחד מעשרת אסונות המדיה של 2010. הנה כל העשרה.
ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010
ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו
“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.
המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.
זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.
במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.
היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.
אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.
האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.
ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות
מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.
אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.
הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.
אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.
כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.
רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט
רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.
ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.
לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.
הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.
האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.
בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.
במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.
עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.
______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010
רמה גבוהה בערוץ הספורט [עדכון] ערוץ הספורט משתיק ביקורת
[עדכון 19:44] כך משתיקים ביקורת: ערוץ הספורט דרש מיוטיוב להסיר את הסרטון בטענה של זכויות יוצרים.
[עדכון 22:15] הקטע הועלה ל-ynet.
[עדכון 22.12 00:07] הקטע עלה גם בפליקס:
האולפן הדינמי של ערוץ 10 מגיב על פרישתה של מיקי חיימוביץ’
עיצוב חדש ל”לאטמה”
פעם היתה נהוגה בחדר מסורת יפה של חשיפת עיצובים חדשים של אתרים גדולים. אני רוצה לחדש אותה. אם יש לכם אתר חדשות גדול (וויינט, וואלה וכד’), אתם יודעים איפה מלשינים.
הצנונית הראשונה היא העיצוב החדש של אתר ביקורת התקשורת הימני לאטמה, שיעלה בשבוע הבא.
השער החדש:
השער הנוכחי:
עמוד פנימי חדש:
עמוד פנימי נוכחי:
הצנזורה לא מתעסקת עם בלוגרים מחו”ל
אורן פרסיקו ואני פרסמנו ב”העין השביעית” סקירה על פועלו של ריצ’רד סילברסטין, בלוגר יהודי-אמריקאי שחושף סיפורים שמוסתרים בישראל על ידי צווי איסור פרסום וצנזורה. תגובת הצנזורה: היא אינה עוסקת בפרסומים של בלוגרים בחוץ-לארץ. ממש כך. הכתבה ב”העין השביעית” >>
[הפוסט עודכן] חשיפת דוח הכבאות ברשת: האם מבקר המדינה עבר על חוק מבקר המדינה?
דוח מבקר המדינה על שירותי הכבאות דלף לאינטרנט לפני פרסומו הרשמי. איך? גולש מצא אותו באתר מבקר המדינה. סעיף 28 לחוק מבקר המדינה קובע שנת מאסר או קנס למי שמפרסם את הדוח לפני מועד הנחתו על שולחן הכנסת. האם מבקר המדינה עבר על החוק של עצמו, והאם החוק הזה עדיין נחוץ? כתבה שלי ב”העין השביעית” >>
[עדכון 17:52] ממשרד מבקר המדינה נמסר בתגובה:
הדו”ח עלה לאתר משרד מבקר המדינה בעת שהסרנו את האמברגו בשעה 15:00. מישהו פרץ לשרת שנמצא בחברה חיצונית שאליו הועלה הדוח לכמה דקות לצורך בדיקה פנימית. למשתמש רגיל אין כמובן גישה לשרת ואין לו יכולת לקרוא פרסומים שלנו לפני שהם מופיעים באתר משרד מבקר המדינה. הנושא נמצא בבדיקה ובדעתנו להתלונן במשטרה.
משה “הלמו” הלוי, איש רב מעללים, פרסם הבוקר ב-11:27 ברוטר.נט הודעה עם קישורים ל-PDF ול-DOC של הדוח, ואת הטקסט של הדוח. אלה הקישורים:
http://www.mevaker.gov.il/serve/saveasdialog.asp?doc=6575.pdf
http://www.mevaker.gov.il/serve/saveasdialog.asp?doc=6574.doc
פריצה או לא פריצה, חברה חיצונית או לא חברה חיצונית, הקישורים הללו נמצאים ב-mevaker.gov.il, המתחם של האתר הרשמי של מבקר המדינה, וגולשים שנכנסו אליהם קיבלו את הדוח. שני הלינקים עובדים גם עכשיו. הגולש הלל גרשוני יודע לספר שזו לא הפעם הראשונה שהמבקר מעלה קבצי דוחות לאתרו לפני מועד הפרסום הרשמי.
סעיף 28 [לחוק מבקר המדינה; ע”ק] קובע שלמבקר המדינה הסמכות מתי ומה לפרסם. כך שגם אם היינו מעלים את הדוח לפני המועד – מה שכאמור לא קרה – הרי שזה בהתאם לחוק.
מכירים את זה שאבא אומר לכם שאסור לקלל, ואז הוא מקלל, ואתם שואלים אותו למה הוא מקלל אם אסור לקלל, והוא אומר “לי מותר”? אז כזה. אם מבקר המדינה טעה והעלה את הדוח לאתר לפני מועד הפרסום, הרי שבעצם מעשה ההעלאה הוא פרסם את הדוח, כלומר החליט לפרסם את הדוח, כלומר לא עבר על החוק. ואם זה ככה, ואם הקבצים היו זמינים באתר המבקר, הרי שאין מה לפנות למשטרה: הגולשים הפיצו את הדוח אחרי שהמבקר, בעצם העלאתו, קבע את מועד פרסומו. אגב, באותו עניין: האם אלוהים יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים, והאם הוא יכול להרים את האבן הזאת? חומר למחשבה.
יו”ד 2
פוסט של יובל נוב
הצחיק אותי הציטוט הבא מתוך הכתבה הזאת (אתר “הארץ”, 30.11.2010): “שלושת המועמדים העיקריים לירושת דיסקין הם בכירים בשירות ששימשו סגניו, ששמותיהם אסורים בפרסום אבל מוכרים בתקשורת כי’, ד’ וי’. נראה שהשלישי מביניהם, סגן ראש השב”כ הנוכחי, הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.” למה דווקא השלישי? איך הקורא אמור להבדיל בינו לבין ה-י’ הראשון?
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
