פורנו תירס
פוסט של שחר גולן24 פריימים בשנייה, לפעמים יותר, וכל אחד מהם נטמע בגופנו. אם תסכימו עם הנחת היסוד שלי, יש סיכוי שתחשבו כמוני שהפרסומת הבאה עלובה במיוחד. המוצר בפרסומת הוא שניצל תירס ועוף של המותג “מאמא עוף”. מסתבר שהדרך הראויה לאחוז בשני קלחי תירס היא צמוד לחזה, מצביעים החוצה, במעין טוויסט צמחוני על חזיית הקונוסים הידועה לשמצה של מדונה.
רצף המחשבות שלי לאחר צפייה ראשונית בפרסומת היה:
– מה לעזאזל קורה פה?
– רעיון נפלא לפוסט.
– לאא… זהו בטח רק מוחי הקודח
…אך המקור שלי לענייני מגדר ופמיניזם הביעה בפני את אותה הסלידה מהפרסומת, והצביעה על אותה פוזה בדיוק. כעת יכולתי להרגע: מישהו במשרד הפרסום כנראה חשב שהחדרת הדימוי של חזה פטמתי במוחנו יגרום לנו איכשהו לקנות את המוצר שלהם.
להלן הפרסומת עם ג. יפית וכלתה המוכשרת.
[עדכון 1.1.10] רחלי רוטנר מרייטינג אמרה את זה קודם.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם פורסם הפוסט במקור
גולשים בכל הגילאים
כבר כתבתי פה על שקופית “שיפור חוויית הצפיה” של סרטוני הווידאו ב-ynet, אבל עכשיו הבחנתי בעוד משהו: הגולש יכול לבחור שם בטווח הגילאים 0-17.
• כמה גולשים בני 0 יש לוויינט?
• אילו פרסומות מכוונות לקהל היעד הרך הזה?
שני ענייני פרסומות בנקים
דן מלמד ראה את הפרסומת של דן חסכן של בנק הפועלים, והוא תוהה:
אם הייתי מפקיד כל יום 10 שקלים מאז 1 בינואר 2000, מאז עברו 9 שנים ו 347 ימים, שהם 3632 ימים, כפול 10 שקלים ליום = 36,320.
מה עם הריבית? אפס נקודה כלום? לא שזה חדש, אבל מה ההבדל בין להכניס את הכסף מתחת לבלטות ובין לשים אותו בבנק?
תגיד תודה, דן לא-חסכן, שלא גבו ממך עמלת שורה.
וניר ש תוהה לגבי אפליקציית האייפון של בנק לאומי:
כנראה בבנק לאומי לא רגילים ללקוחות עם יתרה בחשבון, אחרת אני לא מבין למה בהדגמה של אפליקצית האייפון שלהם יש במסך הראשי לקוח עם מינוס 24 אלף שקל, בבחירת חשבון אחד עם מינוס 4600 ואחד עם מינוס 1300.
כשל משולש כשל מרובע! כשל מחומש!!!1
בעילומשם ואילת שלחו את הכשל המשולש המרובע המחומש הזה (שאאל”ט, הוא חלק מהקמפיין המטומטם הזה):
1. המרכאות מיותרות.
2. זה לא מבחן אינטליגנציה (אולי בגלל זה כתוב אינטליגנציה במרכאות?).
3. כתוב “משלוש” במקום “משולש”.
[עדכון] 4. הריבוע הוא מלבן (תודה לאהודק)
[עדכון] 5. במקום “אינטליגנציה” כתוב “אינטיליגנציה” (תודה לשחר ול-Black Cat)
על הקקי של נגב קרמיקה
מדי פעם אני מוצאת על הפרווה של החתולים שלי פירורים שחורים. זה תמיד מוציא ממני אנחה גדולה, כי אלה לא פחות מאשר גללים של פרעושים (איכס), ובעוד שמהגללים אפשר להיפטר בקלות, המלחמה בפרעושים היא ארוכה ומסובכת ודורשת אמפולות, מסרקים, שואבי אבק, ספריי K2000, פצצות חכמות והתערבות של הילרי קלינטון. אבל מה תעשה – תשאיר את הפרעושים למצוץ לחתולים את הדם? לא ולא.
מה שיותר גרוע הוא שלפעמים יש לי פרעושים גם בבלוג. אני יודעת את זה לפי הגללים שהם משאירים:
עזבו, רגע את ג’ורג’! ראיתם את העיצוב המדהים באח הגדול??? אין דברים כאלה פשוט!! במיוחד הריצופים..פשוט מגרה לעשות דבר כזה בדיוק:) אין ספק שנגב קרמיקה עשתה עבודה מדהימה!
תגובה זו הושארה בפוסט שעסק בשימוש-יתר ברפרנסים לג’ורג’ אורוול בחדשות. קחו רגע כדי לעכל את הטראגיות שבדבר. איזה לכלכן-אינטרנט רפה שכל, שמפריך במו מקלדתו את הפתגם “כל עבודה מכבדת את בעליה”, אשכרה חיפש “האח הגדול” בגוגל כדי להשאיר בכל מקום פרסומת “סמויה” פתטית על נגב קרמיקה — וכשהוא הגיע לדיון שבו הביטוי “האח הגדול” כלל לא התייחס לתוכנית, הוא עדיין השאיר את התגובה.
יתר על כן: הנהלת נגב קרמיקה, נואשת להוציא את המירב מהעובדה שהאריחים שלה הופיעו בתוכנית פופולרית, שילמה על התגובות האלה. ככל הנראה בכסף אמיתי, שעמו היתה יכולה לעשות מגוון של דברים מועילים יותר, כמו לגלגל את השטרות ולדחוף אותם לאוזן כשחיוך של אושר מטומטם שפוך על פניה השמנות.
“זהו? מזה את מתלהבת? אף פעם לא שמעת על טוקבקיסטים ממומנים? כל חברה עושה את זה”. ובכן: נכון. נגב קרמיקה (שלנצח תחרת בזכרוני כחברה עם ליקויי למידה קשים) רחוקה מלהיות היחידה שמטנפת את הרשת בהפרשות שיווקיות. אבל – וקחו את זה כעקרון לחיים – זה שיש גם קרדיות לא אומר שהפרעושים בסדר. מבחינתי, כל חברה וחברה שהופכת את עצמה למפגע תברואתי ראויה לקבל מנה בריאה של K2000 לפרצוף בדמות לעג וקלס פומבי.
גם אם היא ממש גרועה בזה.
מן הארכיון:
• תגובה מהממת!!!!!
• מלחמת האותנטים
• מקבלוג: פוסט מורטם
• אריה ניר והטוקבקים
• די ללכלך לי את האינטרנט
זרועו הארוכה של בנק הפועלים
האנטומיה של העובדים בקמפיין של בנק הפועלים דפוקה. הכתפיים שמוטות, מה שלא מסתדר עם הזרוע המושטת, שהיא הרבה יותר מדי ארוכה.
ויש משהו מאוד מאוד לא בסדר בידיים האוחזות בשלט.
שוקולית: הלך הילד, נשאר השוקו
רועי קרויטורו הוא הילד חום השיער שכיכב מזה כעשור על האריזה של שוקולית. אחרי שהתלונן בכתבה במעריב על שדבק בו הכינוי “שוקו”, כתבה שרק קעקעה את השם הזה עמוק יותר לתוך התדמית שלו, חברת קבוצת שטראוס צייתה להחלטת בית המשפט והחליפה את תמונתו, בה הופיע לצדו ילד ג’ינג’י, בתמונה של זוג ילדים חדשים.
הנה האריזות, הישנה משמאל והחדשה מימין (צילום: ניב קלדרון):
אבל כנראה שהם בזבזו את כל התקציב על הדוגמנים החדשים, ולא נשאר להם כסף לצלם תמונה חדשה של כוס שוקו. אז הם לקחו את התמונה הישנה והפכו אותה היפוך ראי:
דרושה ציפור; נסיון בהרמת לווייתנים – חובה
כשהייתי צעיר היו לי כוח וסבלנות לשפד שטויות כאלה. זקנתי, והיום אני נותן לכם את החוט והמחט – תתפרו אתם את הדאחקות. סוג של הצעת עבודה למיקור חוץ של כתיבה בבלוג, אם תרצו. אני מוכן “לצייץ” אותה בטוויטר אם צריך.
טוויטר מוצא לכם עבודה!
יריד התעסוקה של התאגיד לפיתוח וקידום הגליל המערבי וגן התעשייה תפן מציע לתושבי האזור מאות הזדמנויות תעסוקה בעשרות חברות ומפעלים. לקראת האירוע, מארגני היריד “יצייצו” בטוויטר הצעות למחפשי עבודה, בהתאם לדרישות התעסוקה שתוצענה.
השימוש בטוויטר כולל לרוב עדכון חברים ועוקבים בנושאים מעניינים ובמצב בעל החשבון. בתאגיד לפיתוח וקידום הגליל המערבי החליטו להשתמש בעדכונים המיידיים שמאפשרת הפלטפורמה בכדי לסייע למבקשי עבודה. בימים אלה החלו בתאגיד להעלות ציוצי טוויטר ובהם הצעות עבודה במגוון גופים המשתתפים ביריד התעסוקה ב-24/11/09.
ביריד התעסוקה, יוכלו המבקרים לבחור בין כ-250 הזדמנויות לתעסוקה בחברות הפועלות באזור הגליל, כגון רהיטי רגבה, אלביט מערכות, רפאל, מרכז הטקסטיל, באבקום סנטרס, שטראוס, רשת מלונות ישרוטל ופתאל, חברות אלקטרוניקה ועוד.
עו”ד אריק מויאל, מנכ”ל התאגיד לפיתוח וקידום הגליל המערבי: “כחלק מפעילותנו לקידום ומינוף הזדמנויות תעסוקה בכל דרך, החלטנו להשתמש ברשת החברתית ולסייע לתושבי האזור המחפשים עבודה. אנו נעלה לרשת עדכונים שוטפים על משרות חמות שיוצגו ביריד ונאפשר לעוקבים שלנו לקבל מידע עדכני בזמן אמת. התאגיד האזורי פועל ליצירת והגדלת מקורות התעסוקה בשכר ראוי לתושבי האזור. כולי תקווה שתושבי האזור אכן ייעזרו בכלים שאנו מעמידים לרשותם ואף יגיעו ליריד התעסוקה.”
ירון קמחי ראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן: “ההיערכות לקליטת העובדים והמשך פיתוח הגליל המערבי לוקחת צעד נוסף ומכילה כלים נוספים לטובת תושבי הגליל המערבי ובכלל. אנו משתמשים באינטרנט ובשירותים המתפתחים כדי להגיע אל מבקשי התעסוקה ולהקל עליהם ככל שניתן. המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן מעודדת קדמה וטכנולוגיה, והטוויטר כמו רשתות חברתיות נוספות, הוא כלי מצוין לכך.”
הודעות על אפשרויות העבודה יחלו להופיע בטוויטר החל מ-10/11/09, בשם המשתמש- eshkolgalil, עבור אשכול הגליל המערבי, ביזמת משרד היח”צ- אופיר שפיגל תקשורת ויחסי ממשל.
מדברים עלי אך לא איתי
פוסט של אייל בר חיים
אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא מככב בסרטון אינטרנט. זה נכון לעידוק, ולאסף שגיא וגם לאישה הזקנה שצילם פרופ’ רונן שמיר בכיכר רבין:
האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה אז צילמתי אותה בכל זאת.
או במילים אחרות, אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו.
ברוב המקרים כשמתבצעת פעולה כזו, אנו נוטים להגדירה כאלימות. ואכן, צלמים רבים שואלים את עצמם האם צילום של אדם, ללא בקשת רשותו, הוא אקט מוסרי.
אנחנו עובדים קשה לבנות לעצמנו דימוי קוהרנטי. גם פנימי וגם חיצוני. זה יכול להתבטא בסגנון הלבוש בגיל 12, בדעות פוליטיות בגיל 18 ובהעדפות קולינאריות בגיל 32. ברור שהעדפות האלו אינן תוצר יש מאין וכי הן תלויות בהקשר החברתי, אך חשיבותן, מעבר לסימון מיקום חברתי ולתגמולים הנלווים לכך, היא בהקניית תחושת אוטונומיה ושליטה. אם אני משדר לאחרים דימוי קוהרנטי של עצמי, אני שולט במידה מסוימת ביחס אלי ומשיג עצמאות כלשהי בעולם. פירוק של הדימוי הזה מהווה פגיעה בתחושת האוטונומיה שלנו, בדומה לפגיעות אחרות שאינן פיזיות.
דוגמאות למצבים כאלו לא חסרות ותמיד התגובה אליהם קשה, אם כי לעיתים לא מובנת על ידי מי שאינם קורבנות של האירוע, פוגעים וצופים כאחד. חשיפת שמו של כותב בלוג, התייחסות לא עניינית אליו (“בלוג יפה, מוזמן לשלי”) או אפילו חשיפת בלוג באתר בעל תפוצה רחבה יותר, עוררו תמיד תגובות בסגנון זה מצד קורבנות החשיפה:
אני מרגישה כאילו שפרסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר.
לרוע מזלם של הקורבנות, בניגוד למקרים של אלימות מינית שכוללת צילום, החוק מאפשר לצלם אדם במרחב ציבורי כל עוד לא מדובר בתמונה משפילה. לכן, כביכול, צילום במרחב הציבורי אינו נחשב אלימות. הטענה הרווחת אומרת שקשה להפריד בין מי שהוא אישיות ציבורית לבין אנשים פרטיים, ובין אנשים שראוי שמעשיהם הנלוזים ייחשפו לבין בלוגרים שקמו בבוקר וגילו שהם מתנדבים להשתתף במסע פרסום.
הקוד האתי של אגודת העיתונאים, כמו גם של חוקרים במדעי החברה, עושה עבודה טובה בהקשר הזה. הוא לא אוסר על הכתיבה, אבל מחייב את הכותבים ליחס הוגן שמבוסס על מערכת יחסים ולא על החלטה כוחנית של מי שמחזיק מצלמה או מפרסם תוכנית טלוויזיה. אולי הגיע הזמן שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 תאמץ קודים דומים.
אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב
פרסום בעל כורחי
ערוץ 10 העלה קמפיין אינטרנטי לסדרה “מקום לדאגה”, בו שחקני הסדרה פונים למספר בלוגרים וטוויטרים באופן אישי – מזבלה, דבורית שרגל, זרובבלה, מיכל גרוסברג, שי רינגל, רוננק ועוד. הנה הסרטון שהוקדש לי:
מעיין כהן ראיינה אותי על הקמפיין. בהמשך אפרסם התייחסות יותר נרחבת לנושא.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
