למה כלבים מלקקים את האשכים של עצמם?

סביקה פיק ביקיים אה פן אוב סביקה פיק און פייסבוק:

(הלשינה: מיטל גלם-וולק)

25 באוגוסט, 2008 | בנושאים: Press, Release, אינטרנט, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 7 תגובות

מחפש כרישים (משימה לקוראים)

~~לפני מספר שבועות~~ ב-6/8/2008 פורסמה מודעה של אירוע 100 המשפיעים של דה מרקר, בה נראו סנפירים של כרישים מבצבצים מעל פני הים. אם יש למישהו את המודעה הזאת, אשמח לקבל סריקה שלה לת”ד 404.

FAIL. תודה למסייעים יובל דרור וגיא דיין מהמזבלה.

25 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

סבתא במבצע

ביום שישי לפנות בוקר (7:50) התייצבנו בחניון רידינג בתל אביב לסווידינג (“שיבוד” בעברית) של סרט הקאלט “מבצע סבתא”, שזכה לשם “מבצע מבצע סבתא”, ולתיעוד של המארגנים, קבוצת שק.לי, לסרט תיעודי שייקרא “מבצע מבצע מבצע סבתא”.

מעט אנשים הגיעו, כעשרים, אבל היה מוצלח מאוד. בשבועות הקרובים נוכל לראות את התוצאות, ובינתיים, הנה כתבת וידאו מ-ynet.

24 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, חדשות 404 | להגיב זה מגניב

טעות מופז

צילום: צבי טלית ©

1. בסוף השבוע פרסמו אורי בלאו וגידי וייץ בהארץ תחקיר על שאול מופז. בתחילת הכתבה הם ציינו כי “קשה למצוא את מטה הבחירות של שאול מופז. מספר הטלפון לא נמצא במאגרי בזק ובבלוג של המועמד, שהוקם בהשקעה של עשרות אלפי שקלים, אין זכר לכתובת”.

רק שלשאול מופז אין בלוג, יש לו אתר. המופזבלוג, “הבלוג של מופז”, הוא האתר שאנחנו הקמנו כדי להוכיח שמופז בזבז לשווא 30 אלף שקל מכספי הציבור עבור אתר שאפילו הוא לא היה מצליח למצוא.

(הלשין: ניתאי פרץ)

2. מי שכן מצא את הכתובת של מטה הבחירות של מופז הוא שלום ירושלמי, שכתב במוספשבת של מעריב: “המטה של מופז ברחוב כורזים בגבעתיים חי בתנאים של תסכול. הם רואים את התמיכה בשר הביטחון בכל פינה בקדימה, אבל קוראים את הסקרים שעד היום לא העניקו לו יתרון אפילו פעם אחת”.

רק שמופז הוא לא שר הבטחון. נכון שהוא מרבה לקשקש על ענייני בטחון, כך שקשה להאשים את מי שמתבלבל לרגע, אבל חשוב לזכור שהוא שר התחבורה, ולקרוא את הטיפים לכתב המדיני בבואו לראיין את מופז.

(ויה ולווט אנדרגראונד)

3. בעקבות פרשת המופזבלוג, מישהו במטה שלו גרם למישהו בחברת האינטרנט שלו להזיז את התחת, ועכשיו האתר הרשמי של מופז מופיע במקום השביעי בגוגל ל[“שאול מופז”], שני מקומות אחרי הפוסט שלי שמספר על הפרשה. המופזבלוג עצמו הידרדר מהמקום החמישי למקום ה-104, ואנחנו עדיין בודקים את העניין.

24 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, אינטרנט, התיקונים, עיתונות ותקשורת, פוליטיקה | 6 תגובות

זהירות, תפילין!

האיש הזה מנסה לשכנע אנשים להניח תפילין ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב, אבל לזכותו יצויין שהוא מחזיק תמרור אזהרה.

24 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, עירוניה | 7 תגובות

“אתר 144 עקף את דפי זהב”. ועכשיו לעובדות

“אתר 144 החדש עקף את דפי זהב”, בישרה באותיות ענק הודעה לעיתונות ששלח בשבוע שעבר דובר בזק, גיא הדס. “אתר 144 החדש של בזק – b144.co.il עקף, חודשיים בלבד לאחר השקתו, את המתחרה, אתר דפי זהב הוותיק, כך עולה מנתוני סקר TIM האחרון לחודש יולי 2008”, כתב הדס והוסיף ציטוט של סמנכ”ל השיווק, רן גוראון: “האתר החדש יצר מהפיכה של ממש בתחום החיפוש העסקי והפרטי בישראל, ומהר הרבה יותר מכפי שניתן היה לדמיין. ההתברגות במיקום גבוה בשלב כה מוקדם יכולה להעיד על הוואקום שנוצר בתחום חיפוש העסקים באינטרנט, שעתה התמלא על ידי אתר 144”. ועכשיו לעובדות.

אתר 144 הוקם ב-1995, ובתחילת 2003 הפסיקה בזק לעדכן את מאגר הנתונים שלו. בתגובה לפניות התקשורת היא הבטיחה (ואחר כך הפרה) פעם אחר פעם תאריכי יעד לתיקון המחדל. בזק חזרה לעדכן את האתר רק 4 (ארבע!) שנים מאוחר יותר, בפברואר 2007, אז השיקה אותו מחדש בשם B144, בתוספת חיפוש מספרי טלפון עסקיים. בזק פגעה בשימושיות של האתר בכך שהפכה את ברירת המחדל שלו לחיפוש בתי עסק, שמכניסים לה כסף בפרסום, בעוד חיפוש מספרי טלפון פרטיים, שלא מכניס לה כסף ואף פוגע בהכנסותיה ממוקד 144 הטלפוני, מצריך קליק נוסף. חודש לאחר מכן הפך האתר למודיעין המאוחד של כל חברות התקשורת הקוויות והסלולריות, בעקבות הוראה של משרד התקשורת לספק שירות כזה, שיצאה שנה לפני כן.

ביוני השנה הכריזה בזק על השקה מחדש של האתר, הפעם בדגש מסחרי ובתחרות ישירה מול דפי זהב. ביולי הוא הופיע לראשונה על הרדאר של TNS טלסקר, שעורכת את סקר TIM, ובחברה ביצעו בדיקה נוספת עם מדגם רחב יותר והוציאו טבלת אתרים פופולריים מעודכנת, בה B144 מופיע לראשונה.

האם B144 עקף את דפי זהב? ~~לא.~~ אין אפשרות לדעת. B144 הגיע למקום ה-12 ב-TIM עם 21.1% מהנשאלים ציינו שגלשו אליו, ודפי זהב נמצא במקום ה-13 עם 21%. ההפרש הזעום, עשירית האחוז, קטן בהרבה מרווח בר סמך של שני הנתונים, שעומד על 2.8%. כלומר, אין שום מובהקות סטטיסטית שמראה ש-144 עבר את דפי זהב, ולמעשה יש אפשרות שבפועל דפי זהב דווקא עוקף את B144. זה לא הפריע לבזק להכריז על נצחון, כאילו הפחיתה מאית שנייה משיא בבריכה האולימפית והביאה לישראל מדליית זהב.

האם לאתר B144 יש יותר גולשים מאשר לאתר דפי זהב? סקר TIM מתבצע בשני שלבים נפרדים: בשלב הראשון מבצעים בדיקה בלתי נעזרת, בה שואלים את הנסקרים לאילו אתרים גלשו בזמן האחרון. מתוך השמות שהם מספקים בוחרים את האתרים המסחריים ומוכרי הפרסום שעברו סף מסויים של אזכורים (2% בבדיקת חשיפה בלתי נעזרת ו-10% בבדיקת חשיפה שבועית נעזרת); בשלב השני מבצעים בדיקה נעזרת, בה מקריאים לנסקרים את רשימת האתרים הנבחרים ושואלים אם ומתי גלשו אל כל אחד מהם. כלומר, לסקר TIM אין דרך לברר כמה גולשים גלשו לאתר מסויים, משום שהוא לא בודק גלישה בפועל לאתרים, אלא טענה של גולשים לגלישה אליו, ולמעשה מוּדעוּת של גולשים לאתרים הללו.

האם אתר B144 נכנס ל-TIM בזכות השירותים המוצלחים שהוא מציע? לא, כי אם כך היה, הוא היה נכנס לסקר כבר ב-2007, עם השקתו. אתר B144 נכנס ל-TIM בזכות קמפיין ההחדרה המסיבי שליווה את השקתו המחודשת באמצע 2008. הכניסה של B144 ל-TIM מעידה על הצלחת הקמפיין, אבל על כשלון ארוך שנים של בזק. אבוי לחברה כמו בזק שמתגאה שאתר שימושי כמו שלה נכנס לרשימת 20 האתרים המוכרים בישראל רק 13 שנים אחרי הקמתו.

האם צודק סמנכ”ל השיווק של בזק גוראון בטענתו ל”וואקום שנוצר בתחום חיפוש העסקים באינטרנט, שעתה התמלא על ידי אתר 144″? גוראון משגר עקיצה לא מרומזת לכיוון דפי זהב, שלכאורה לא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. אבל ראשית, ~~בזק לא עקפה את דפי זהב, כאמור~~ אי אפשר לדעת אם בזק עקפה את דפי זהב, כאמור; שנית, לשיטתו של גוראון, אם היה ואקום, מדוע הגיע B144 לעשירית אחוז מפוקפקת בלבד מעל דפי זהב, ולא לתוצאה מרשימה יותר?; שלישית, אם גוראון ירים את מבטו גבוה גבוה למעלה ויסתכל בראש הטבלה של TIM הוא יראה שם את גוגל, האתר מספר 1 לחיפוש עסקים ברשת. ואת זה לא אני אומר, אלא בזק עצמה, בכסף שהיא משקיעה בפעילויות SEO ו-SMO שיקדמו בתוצאות ובפרסומות של גוגל עמודי חיפוש עסקי של B144; ולבסוף, מוטב לגוראון שלא יצעק את כשלונה של בזק בראש חוצות: המותג 144 מזוהה עם חיפוש מספרי טלפון פרטיים, והתברגותו במקום גבוה היא לא עדות להצלחתו בתחום החיפוש העסקי, אלא להצלחתו במילוי הוואקום שנוצר בתחום חיפוש המספרים הפרטיים באינטרנט, ואקום שבזק עצמה יצרה במשך 4 שנים.

23 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, אינטרנט | 13 תגובות

O see Shvili

דוברמן שלח מה שהוא מכנה “שיר עם גרוזיני-לטיני, שילדי גאורגיה שרים אותו בימים האחרונים”, אותו חיבר לפי השיר המקורי פה:

Tbilisi, see her go
fourthy hummers in a row
Oh, no shvili, them is trucks,
what is in them?
guns, anthrax.

23 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, חדשות ומשמעותן | להגיב זה מגניב

גומרים – הולכים: הערה מתודולוגית/אתית על עיתונאים והסיפורים שהם מספרים לחבר’ה

פוסט אורח של ניבה שושי

אני לא יודעת איך עיתונאים קמים בבוקר וגם לא איך הם ישנים בלילה, אבל ראיתי על זה כמה סרטים. בגרסה ההוליוודית, כפי שהיא מוצגת, למשל, בסרט “27 שמלות“, העיתונאי מחפש סיפור טוב, מוצא (אותה), מתאהב בה, מבקש מהעורכת הביצ’ית לגנוז את הסיפור ומוצא את עצמו בבוקר שאחרי עם הסיפור המצויין מרוח בעמוד הראשון ועם סטירה מצלצלת מרוחה על הלחי שלו. אבל הסוף טוב. הוא תמיד טוב. הוליווד סולחת למי שמפרסם סיפורים בעמוד הראשון של הניו יורקר.

אלא שהתסריט הקצת משומש הזה הוא רק דוגמה לתופעה שמי שקורא וכותב נחשף אליה בכל פעם שהוא פותח את העיתון. אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים מרוחים שם, ומאפשרים לעיתונאי שכתב אותם לעצב אותם כרצונו, ולקוראים לבלוע את הסיפור ולהעביר אותו הלאה.

האתיקה העיתונאית מקדשת את האיזון בין זכויותיהם של ה”מקורות”, לזכות הציבור לדעת. סוגיה נוספת המודגשת בתקנונים ובדיונים אקדמיים ואחרים מחוץ להם היא שאלת האבחנה הראוייה בין “עובדות” ל”דעות” ובין דיווח לבין פרשנות אישית. בשני המקרים, מדובר בדיון המתמקד במחוייבותו של העיתונאי ל”ציבור”, ישות כללית ומופשטת המורכבת מקהילת אזרחים ש”זכותה לדעת”. לעומת זאת, היחסים שבין העיתונאי למקורות שלו והמתודולוגיה שבה משתמשים לאיסוף החומרים זוכים להתייחסות אך ורק במידה שהם משפיעים על תפקודה הציבורי של התקשורת.

זה לא דיון על ה”תשקורת העויינת” ועל כתיבה עיתונאית שהורסת חיים שלמים. המחיר שאנחנו משלמים או עשויים לשלם על חשיפה עיתונאית הוא דמי שמירה הוגנים בהחלט על החיים החברתיים והדמוקרטיים שלנו, ועל הזכות לדעת. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמורכבות של מערכת היחסים בין מי שכותב למי שקוראת למי ולמה שנכתב.

משחקים עם מילים

עיתונאי טוב מביא סיפורים טובים, מעניינים וחשובים. אם הוא ממש מצויין הוא גם יודע לספר אותם ועל הדרך גם להגיד עליהם משהו בעל ערך. אפשר לקרוא לזה ביקורת תרבות או ביקורת בכלל, או אפילו נביחות שמירה על הדמוקרטיה, ואפשר גם לקרוא לזה ניצול ציני של סיפורים אנושיים. בשני המקרים התרגום של מציאות לטקסט הוא קשה ומסובך, וגם אם לא תמיד מסתכלים עליו באופן הזה, הוא מערכת יחסים בין כותבים, לנכתבים, לקוראים ולטקסט.

מערכת יחסים דומה מנהלים גם אנתרופולוגים. כמו עיתונאים, גם האנתרופולוגים נדרשים להביא סיפור טוב, לעבד אותו ולהעביר אותו למלל שנעים ומעניין לקרוא, וגם האתנוגרפיה האנתרופולוגית היא סיפור של ועל אנשים, ושל ועל אנשים אחרים שעושים מזה קריירה.

שיטת המחקר (מתודולוגיה) האנתרופולוגית זכתה לאורך השנים לביקורת משני סוגים. הסוג הראשון התייחס לסוג הידע המופק ולאופן שבו עצם נוכחתו של החוקר בשדה המחקר, כאדם לבן וכנציג השלטון, משמרת את יחסי הכוחות שבין התרבות החוקרת לנחקרת. בנוסף התנגדו המבקרים גם לאופנים שבהם פירשו החוקרים את התרבות הילדית/הנחקרת וטענו כי מדובר בשיבוש מפשט, משטיח, וכוחני. הסוג השני של הביקורת התרכז בשאלות האתיות הנוגעות לעובדהשהאנתרופולוגים למעשה השתמשו או “ניצלו” את החומרים/סיפורים שאליהם נחשפו – כאמור, סיפורים של אחרים, לרוב חלשים יותר, לצורך התקדמותם המקצועית.

אז איך באמת אתה ישן בלילה?

התנסיתי בעבר בתהליכי הייצור של טקסט עיתונאי. אחרי שהתנדבתי לסייע לידיד לפרסם תופעה בעייתית בעיתון, נחשפתי לראיון, או נכון יותר, לאופי מערכת היחסים בין הידיד המרואיין לבין הכתבת. השיחה הסתכמה בפחות מחמש דקות, שבהן הוא נדרש לתמצת את הבעיה ואת המיקום והעמדה שלו בתוכה. התוצאה היתה כתבה ארוכה ומפורטת הכוללת חלק גדול מהדברים שאמר וכתב. אי אפשר להגיד שנעשה כאן עוול. הכתבת פירטה את הבעיה, ביקשה בנימוס תגובות מהנוגעים בדבר ופרסמה את מה שראוי היה שכולם ידעו.

אבל משהו בכל זאת השאיר טעם רע. אולי זו העובדה שלאור ההיכרות שלי עם הסיפור, היו פרטים נוספים שראוי היה, לדעתי, לספר לעולם, ואולי זה בגלל שהם בכלל לא מכירים, הכתבת והידיד שלי, ובכל זאת היא מרשה לעצמה לגעת בחיים שלו. אי אפשר לבקש הכל, אני יודעת, אבל אי אפשר גם להתעלם מן התחושה שמייצרת מערכת יחסים שנכנסת כל כך עמוק לחיים, ובכל זאת, היא כל כך קצרה: אימייל אחד, חמש דקות ראיון, כמה תגובות, כתבה בעיתון פלוס תמונה ומונית הביתה באמצע הלילה.

תקנון האתיקה של אגודת העיתונאים מניח שיוויון, לכאורה, בין מראיינים/כותבים למרואיינים/נכתבים. התקנון דורש מן המראיין להתייחס למרואיין באופן הוגן, לא לצטט דברים שלא נאמרו, להגן על חסיון המקורות ולא להבטיח דברים שהוא אינו יכול או אינו מעונין לקיים. תפיסה חוזית כזו רלוונטית, אולי, למסגרות משפטיות מסויימות, אך העברה שלה לתחום היחסים החברתיים היא לא פחות מהתעלמות שקרית. לכאורה, הכללים ברורים וכתובים, וכולם מכירים את חוקי המשחק התקשורתי; ולמרות זאת, חוסר שוויון מתקיים בעצם העובדה שצד אחד מספר והצד השני כותב ומפרסם. לכך נוספים גם היבטים הנובעים מן ההקשר החברתי ומושפעים מהבדלים מגדריים, אתניים ואחרים, הבדלים המתקיימים אמנם ללא קשר למעמד הראיון, אך בלי ספק משפיעים עליו ומשתקפים בו. אף אינטראקציה חברתית, ובוודאי שלא ראיון עיתונאי, אינה סטרילית ואינה מתקיימת בחלל ריק. אובייקטיביות מוחלטת לא תתקיים במצב כזה לעולם, אך התעלמות ממרכיביו של החלל הרחב רק מחזקת ומנציחה את אי השוויון בין הצדדים השונים והיא אינה הוגנת כלפי אף אחד מהם.

ישן מצויין, תודה ששאלת: הצד הטוב של אילוצי מערכת/עורכת ביצ’ית

הדרך היחידה לכתוב על תרבות ולפרש אותה היא להתבונן מבחוץ. במונחים קצת פחות תיאורטיים מדובר ביכולת של הכותב, סופר, עיתונאי, אנתרופולוג או סתם טיפוס קצת ציני להתרחק מן המציאות החברתית כדי להבין אותה. כדי לראות טוב יותר מה אמיתי ומה לא, וכדי להבין באמת, צריך לצאת החוצה למקום שמאפשר לראות את האופציות האחרות, את הבחירות והמחירים. כתיבה עיתונאית אינה מחוייבת לספר “סיפור שלם” או את “כל הסיפור” מנקודת מבטו של המקור, אלא את מה שחשוב ורלוונטי מנקודת מבטו של העיתונאי.

אם זה נכון, ואם הזרות היא העמדה היחידה המאפשרת ביקורת אמיתית, אין לה תחליף. עיתונאית לא יכולה להיות חלק מ-, כי היא צריכה לכתוב על. עיתונאי לא יכול להרגיש מחוייבות למקורות כי אז הוא יהפוך לדובר. בנוסף לכך, מדובר במחיר משתלם: בתמורה לשימוש שנעשה בסיפורים אנחנו זוכים (נניח) לעיתונות חופשית וביקורתית. במושגים הוליוודיים, או בסיפור של הידיד שלי, אפשר לומר שסיפור טוב חייב להתפרסם גם במחיר של סטירה, ומי שרוצה שהסיפור שלו יופיע בעיתון לוקח בחשבון את הסכנות והנזקים שעשויים להיגרם לו. יותר מזה, בנסיבות המערכתיות שבהן יש חשיבות גם לתזמון שבו מתפרסם המאמר, והוא חייב להיות קצר וממוקד, ראיונות עומק ומערכת יחסים ארוכת טווח הם מציאות בלתי אפשרית ומיותרת.

הצעה לאפשרות אחרת, ניו ג’ורנליזם כנקודת פתיחה אתית: מה אני רוצה לקרוא בעיתון שלי

הזרם שמכונה “ניו ג’ורנליזם”, נסיון ליצור עיתונות מסוג אחר, החל את דרכו בשנות השבעים של המאה הקודמת. הנחת היסוד של הזרם היתה שהיות שדיווח אובייקטיבי אמיתי אינו אפשרי, הדרך לכתוב עיתונות הוגנת היא להתעלם ממנו, הן בסגנון הכתיבה שהפך לפחות פורמלי ויותר אישי, והן בתכני הדיווחים שהתרכזו יותר בחוויה ובפרשנות הסובייקטיבית של הכותב ופחות בניסיון לדווח באופן בלתי תלוי. התפיסה החדשה הדגישה, אמנם, את נקודת מבטו של הכותב אך התעלמה מההיבט האתי של היחסים בין כותבים לנכתבים. במילים אחרות, מדובר בניסיון לוותר לחלוטין על אובייקטיביות בנקודת המבט של העיתונאי על האירועים, תוך המשך הההתעלמות מחוסר האובייקטיביות ביחס למערכת היחסים שבין העיתונאים למקורות שלהם.

האנתרופולוגיה הפוסט מודרנית עברה בשנות השמונים תהליך דומה של ויתור על נקודת המבט האובייקטיבית, אך בשונה מן הכתיבה העיתונאית התמקדה הביקורת האתית/מתודולוגית בעיקר בשאלת היחסים שבין חוקרים לנחקרים. הפתרונות שנמצאו יכולים, בחלקם, ובכפוף להבדלים בין שתי סוגות הכתיבה, לשרת גם כתיבה עיתונאית מהסוג שהייתי רוצה לקרוא. הרעיון מאחורי האנתרופולוגיה ה”חדשה” אינו ביטול של יחסי הכוח או של ההקשר שבו מתקיימת האינטראקציה, אלא מודעות של הכותב, ושל הקוראים שלו לקיומם של הקשרים כאלו.

ברמה המעשית, הכוונה לכתיבה מודעת לעצמה. כתיבה שלא רק לוקחת בחשבון את חוסר האובייקטיביות של הכותב, אלא גם מחייבת אותו לכנות מלאה ביחס לאופי היחסים בינו לבין המרואיינים, ובעיקר להקשר שלהם. חשיפה מלאה של הכותב ושל עמדתו ומעמדו בראיון כחלק בלתי נפרד מן הכתבה לא תמיד אפשרית. אך המעבר ההדרגתי מדפוס למדיום האינטרנטי מספק חלק מן הפתרונות לקשיים המערכתיים בכתיבה כזו.

בלוגים עיתונאיים, למשל, מאפשרים לעיתונאי לחשוף את תהליך הכתיבה ולבחון באופן רפלקסיבי את ההתרחשות, וגם לחשוף אליהם, כפי שראוי לדעתי לעשות, גם את הקוראים. אפשרות נוספת היא עיתונות אינטרנט המאפשרת, בשונה מעיתון מודפס, לספק מידע נוסף, כמו הקלטות של ראיונות, סרטונים, מסמכים מלאים ולינקים, שבאמצעותם יכולים הקוראים לבחון בעצמם את חומרי הגלם המלאים של הכתבה. בשונה מן השינוי בשנות השבעים, שהיה אולי חשוב ומשמעותי לזמנו אך לא שינה באופן מהותי את את הזרם המרכזי של הכתיבה העיתונאית, מאפשרים החידושים הטכנולוגיים יצירה של כתיבה עיתונאית חדשה באמת.

להפוך את יחסי הכוחות: הסתייגות חלקית והערה על יחצנות, דוברות, ו”ייעוץ תקשורת”

הנחת היסוד של המאמר היא יחסי הכוחות המובְּנים בין עיתונאים למקורות ולמרואיינים שלהם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמציאות התקשורתית מורכבת יותר. יחסי הכוחות קיימים לשני הצדדים, ואולי טוב שכך. מרואיינים חזקים מיוצגים לעיתים קרובות על ידי דוברים ויחצנים מסוגים שונים וזוכים לייעוץ תקשורתי שהופך את היחסים שבין העיתונאי ליחצן למאבק כוחות יומיומי וגם שיוויוני יותר.

דווקא משום כך, עדיפה שיטת עבודה ומתודולוגיה עיתונאית שקופה ורפלקסיבית החושפת את הקוראים ואת הנכתבים להבטים רחבים ככל האפשר בתהליכי הייצור של הטקסט.

ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה

מן הארכיב: “פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן

22 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | 7 תגובות

אורן זריף-ארקט

אני לא מבין מה אנשים רוצים מאורן “העובדים שלי יוסיפו לשמם את שם המשפחה זריף או שיפוטרו” זריף – אפילו סלבים עשירים ואהובים כמו חבורת “חברים” נאלצו לעשות דבר דומה:

ולגבי הכוחות של זריף, אני משחזר פה פוסט מלפני 4.5 שנים:

אם ח’ יחייא החלים משיתוק בצד ימין,

למה אורן זריף צריך להחזיק לו את יד ימין באוויר?

מן הארכיב:
• פרשת זריף והקלישאה העיתונאית
• זריף אמר | להרים ידיים

21 באוגוסט, 2008 | בנושאים: 404, חדשות ומשמעותן | 8 תגובות

שישי בסינמטק: האחים קינן בקליפ חדש של היפופוטם

ביום שישי הקרוב, 22/82/2008, בשעה 23:55, יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע מפואר של היפופוטם, ובו (בציטוט חופשי מהאירוע בפייסבוק)

1. משתה היפופוטם (קריסטל מנטה! חלב עם מים!)
2. מערכונים חדשים של היפופוטם (כולל קליפ עם הופעת אורח של האחים קינן, הרזה בתפקיד ישו והשמן בתפקיד שיפוצניק)
4. פעילויות מטומטמות על הבמה ומתחתיה.
9. הסרט המוסד הסגור בצבע ובעברית.
5. גזר ובזיליקום (יאמי!)
6. חומרים מאחורי הקלעים של המוסד הסגור וסרט דוקומנטרי על היפופוטם והמוסד [תיקון] לא הסרט התיעודי של אהוד קינן, סרט אחר. [\תיקון]

בואו!