לא סוף הכתבנות, סוף הכוכבות

[תקציר הפרק הקודם: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן]

טל גוטמן פרסם כאן כמה דברים חריפים בגנות העיתונות, ולמרות שהדברים שהוא אומר הם בדרך כלל מה שאנחנו מסננים מתחת לשפם בקפיטריה, בין דדליין לחוץ למשנהו, כשאתה רואה את זה אצל אחרים אתה מבין גם כמה מזה לא נכון. אז רוצו לקרוא את הזה שלו ואז חזרו לכאן לקרוא את התגובה שלי.

גוטמן, נראה לי שאתה מצר לא על סוף הכתבנות, אלא על סוף הכוכבות.

סופרי עיתונות וכתבים מעולם לא נהיו מיליונרים מהכתיבה שלהם; ריימונד צ’נדלר לא מת על הר של מטבעות (ועשה את רוב הכסף שלו מהתמלוגים ששילמה לו תעשיית הקולנוע); דיימון ראניון נפטר עם מספיק כסף כדי לפרנס שלוש גרושות וקרן נגד סרטן, אבל ההון שלו לא היה פרומיל מזה של הבוס שלו, איל העיתונות הרסט. אתה מצר על כך שיש היום הרבה יותר קופצים על כל משרה, ושהמשרות עצמן משלמות פחות – אבל מי אשם בזה? ההרסטים של עולמנו? ובכן, לא. כי אין הרסטים.

יש עדיין בעלי הון גדולים שמחזיקים בעיתונות, אבל הם כנראה אחרוני הפראיירים, כי הנכסים שלהם מניבים רק חובות. אם החבר שלך שעוסק בתוכן באינטרנט (לא הבנתי, תוכן באינטרנט או עיתונות?) אמר את מה שאמר על סופה של העיתונות, הוא ודאי ראה לנגד עיניו איך בשנה האחרונה עיתון פרינט אחד אחרי חברו נסגר והולך לעולם שכולו טוב. העיתונות הפסיקה לעשות כסף – וכשאין לך הכנסות אין לך איך לשלם את אותם סכומים לאותם כתבים. מי אשם בזה? אתה. ספציפית אתה, טל גוטמן. למרות שיכול להיות שגם עוד אנשים אשמים, אני מאשים בעיקר אותך.

איך אתה אשם – תגיד לי, מתי בפעם האחרונה הכנסת עיתון הביתה? מתי ישבת בבית קפה ובמקום לשחק בפלאפון שלך עילעלת במגזין החדש והמצוין “שמנת” מבית הארץ? לכמה מעיתוני הערב אתה מנוי? אתה לא מכניס אפילו שקל אחד לקופת אף אחד מהעיתונים, הגופים היחידים היכולים לפרנס אתר אינטרנט כמו זה שאתה כותב בו (ולפי מקורות זרים, מרוויח בו *יותר* מאשר כמה ששילמו לך בתור כתב נוער בוויז). אף אחד לא קונה עיתונים. בעשורים של הטלוויזיה עוד קנו עיתונים – למרות שאז כבר לא היו פה שלושים עיתוני בוקר וערב כמו שהיו לפני היות הטלוויזיה – אבל עכשיו עם האינטרנט הזה, אף אחד לא מכניס עיתון הביתה.

כי יותר קל להשיג חדשות באינטרנט. גם אם הן פחות טובות. כי יותר מבדר לראות עשרים סרטוני חתול חמוד ביוטיוב. או לקרוא מאמרים נידחים בוויקיפדיה. או לקרוא את הבלוג (המצוין) שלך. כולם תכנים שניתנים בחינם, וחלקם טובים ומבדרים, אבל אף אחד מהם לא נהנה מהיתרונות של מערכת עיתונאית או מגזינית – סינון התוכן, ההקפדה על הפרטים, מחלקת אימות העובדות, ומעל הכל הקשר שאין לו תחליף בין עורך לכתב.

וכדי לחזור להתחלה – דומני, ואני לא מתכוון להסיט את הדיון לאד הומינם, אלא רק לבאר את הביקורת שלי על הביקורת שלך, שהבעיה שלך היא בכמות הכיבודים המורעפים על ראשו של הכתב או הפובליציסט, ובייחוד אלו המצלצלין או המרשרשין. וכאן אני אומר שוב שבהיסטוריה של הכתיבה, גם כשהעיתונות הייתה המדיה ולא היה בלתה, לא היה מצב שבו כל או אפילו רוב הכותבים השתכרו היטב, הם פשוט השתכרו טוב יותר מאשר עכשיו. האם הכוכבים עשו חיל? כן, והם ממשיכים לעשות חיל, וגם להיות מעטים כשהיו מאז ומעולם.

אתה אומר שהרצון לכתוב למדיה מקצועית (טוב, אצלך) משנה בהתאם לכובד הכיבודים. ובמקביל אתה אומר שהמוני בני 22 עטים על כל משרה. ובמקביל אתה אומר שאתה תכתוב, אבל בבלוג שלך. בעצם אתה בעצמך מודה שהכתיבה קשורה יותר לרצון לכתוב, וזה נכון: מאז ומעולם היא הייתה יותר שליחות ופחות משלח-יד. התוצאה של ההצטמצמות הזאת היא שאי אפשר להתפרנס ממנה יותר, ופחות קל לקבל כל מיני כיבודים, אבל לא שאין איפה לכתוב – ולמעשה ההפך הוא הנכון: בעולם שבו פחות אנשים מוכשרים מתפרנסים מכתיבה, העיתונות המקצועית צריכה בדחיפות רבה הרבה יותר אנשים מוכשרים שיכתבו לה. במיוחד כאלו שלא זקוקים לה לפרנסתם.

אז הכתבנות לא מתה. מה עם התוכן? האם התוכן גרוע היום מבעבר? לא בסמרטוטונים, אלו שמציגים דוגמניות ואסטרולוגים בראשית שלהם; אבל כן בעיתונות המכובדת, הרצינית, זו שמחרחרת ומנסה עכשיו לשאוף מלוא הריאה אוויר ומגלה שאין מספיק חמצן בשביל גופה הכבד ורב האיברים – כתבים מנוסים, מגיהות חדות-עין, בודקי שגיאות רבי ידע ועורכים שכבר ראו הכל. אז מה יהיה בעתיד? ובכן, הקידמה מביאה איתה הרבה דברים טובים – ומחסלת דברים אחרים במקומם.

[תקציר הפרק הבא: טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]

יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל וכותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט

סוף התוכן (או: זונה לא צריכה להיות יפה)

חבר שלי, שעוסק בתוכן אינטרטי, התראיין לפני כמה ימים למשרה מחוץ לתחום. הוא נשאל על ידי המראיין מדוע הוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי. “כל העניין הזה של עיתונות מת”. הוא השיב. המראיין סרב להאמין לו, ובמהלך כל שאר הראיון, חזר שוב ושוב לשאלה “אז למה באמת אתה עוזב?”.

עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל “שוק העבודה” כפי ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש”ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב”וויז”.

אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.

אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו “לא משלמים על כתבות” או “אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור”. העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.

איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו “למעלה”? כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג’ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא “לא”. בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.

ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.

יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ’י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר. שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.

[תקציר הפרקים הבאים: יהונתן זילבר אומר שזה לא סוף הכתבנות, אלא סוף הכוכבות; טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

ערוץ 10 העלים את הקריאה של מיקי חיימוביץ’ וטלי בן עובדיה לחרם מודעות על ידיעות וגלובס

מוקדם יותר היום פורסם בבלוג של ערוץ 10 בישראבלוג פוסט שתיעד מפגש עובדים לקראת פרסום מודעה בעיתונים במימון העובדים נגד סגירת הערוץ. הפוסט לווה בסרטון יוטיוב בו נראו המגישה מיקי חיימוביץ’ והעורכת טלי בן עובדיה קוראות לא לפרסם את המודעה בידיעות אחרונות ובגלובס, בגלל סיקור לא הוגן לטענתן של הפרשה. דווקא יוסי ורשבסקי, לא עיתונאי אלא מנכ”ל, העמיד אותן על הבעייתיות בתמיכה של עיתונאים בחרם מודעות.

הפוסט הנ”ל הוסר מהבלוג, והסרטון הוסר מיוטיוב, גילה יונתן כיתאין, שהספיק לתפוס צילומסך:

מוות זה הובא לכם בחסות הספר “המסע לממלכת אורידור”

בידיעות על מותו של המו”ל אריה ניר (וויינט, וואלה) עלו שתולבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור”, שיצא בהוצאתו. גועל של נפש, כמו החברות שמפרסמות מודעות אבל ותוקעות לוגו ע-נ-קי שלהן בתחתית המודעה.

כל הקלישאות של ראיונות שער ב-7 לילות

זרובבלה הציבה את עצמה על שער 7 לילות מפוברק ורווי קלישאות. היא מסבירה:

זה לא באמת שער של 7 לילות, אלא עבודה שהכנתי שנה שעברה עבור קורס בשנקר. […] הבריף היה להכין שער של עיתון בו אנו מככבים. הפתרון – שער ששם ללעג את כל אלה שקדמו לו. באותה עת עבדתי בידיעות אחרונות, חרשתי על ארכיון השערים, וריכזתי בשער זה את הקלישאות שחזרו שוב ושוב.

שלט לדלת בעקבות זיכוי שי דרומי

בעקבות פסק הדין שזיכה את שי דרומי, שירה באנשים שפלשו לשטחו, מוצע לקוראי חדר 404 שלט לדלת הכניסה:

התחזית של דהמרקר התממשה (בחלקה)

אמיתי זיו כתב בזמנו שאו שאורנג’ תקבל את שיווק האייפון, או שפלאפון תקבל אותו, או ששתיהן. הפספוס היחיד שלו הוא שהוא לא מנה את האופציה ששתיהן וגם סלקום יקבלו אותו.

התהרוכה, התערווקה (שלטי רחוב)

איך מתעתקת עיריית תל אביב את שמו של רחוב התערוכה לאנגלית? איך שיוצא. ואיך כותבים “רחוב” באנגלית? כנ”ל.

מן הארכיף: מדבר ברדיו תל אביב על שלטי הדרכים השגויים • רחוב המלך קינג ג’ורג’ • אל תכתבו שלטים בערבית, שהערבים לא ידעו • כל הפוסטים בקטגוריית שלטי דרכים

פסל תקלה בטלוויזיה (תמונה)

ארב ג’והנסן (Arve Johnsen) צילם את הפסל הזה בריגה, לטביה:

“מזמן” לא היו לנו מרכאות “מיותרות”

לקט בלתי סביר באורכו של מרכאות מיותרות, מרכאות מפוקפקות, גרשיים מיותרים ובונוס: פפראצי מקרי של עוזי דיין. כל זאת אחרי הקיפול.

גלובס מכניס שני זוגות מרכאות מיותרות באותה כתבה:

ואתר Iwomen — ניסיתי לספור, אבל הפסקתי אחרי שחטפתי סרטן ברשתית, אולי לכם יהיה יותר מזל. הלשינה: תמר עילם גינדין.

אייל בר חיים צילם את המרכאות האלה באוניברסיטה וצירף הסבר:

בפקולטה למדעי החברה, הכל הבניה חברתית. גם ה”מזגן”.

שחר שמש מרגיע: “הצ’יפס טוגן בשמן בשרי”:

נמרוד צפנת מדווח על “הפרקים הנוספים” של הישרדות:

המעצבת אביב הורנשטיין מדווחת על מרכאות מיותרות בשלט המורה לחסוך במים:

ועל עטיפה של קיסם:

אתר פרופר מחפש “זכיינים”:

איתן שלו מצא מסורת במרכאות:

ויש לו גם מרכאות משגרירות ארה”ב בבודפשט:

יקיר גוטסמן קלט מרכאות בשלט אין כניסה:

aXe מצא מרכאות מיותרות באיסור עישון במעלית:

ובהודעה לרוקחים:

“אמינות” הוא אמנם שם החנות, אבל יש מקרים, בדיוק כמו זה, שבהם המרכאות מוסיפות נופך מפוקפק. צילום: יותם הדר.

כנ”ל לגבי “אוניברסיטת חיפה”, ששלח/ה Euterpe The Muse:

אהוד קינן מצא מודעה על פטנט שמאפשר להוריד את הפח בלי “להוריד” את הפח, והוא אומר:

אני מזמין את מנסח המודעה להוביל את הפח שלי בצורה אנכית מהקומה השישית לחדר האשפה שנמצא בקומת הקרקע, אם הוא חושב שלא באמת “מורידים” אותו.

גילעד נס מדווח על חניון “מקורה”:

איתי אקנין מצא “מבצע”:

המרכאות המיותרות הכי מוזרות, באדיבות איתן שלו, ממסגרות את מספר הבית ברחוב ארלוזורוב בתל אביב:

יוני ציגלר שלח פרסומת על מרכאות מיותרות:

קצת אוף-טופיק

גרשיים מיותרים במודעה הזאת של קבוצת נישה:

ואסף שגיא שלח גרשיים מיותרים למחצה (“שנקל” זה אמנם “שני שקל”, אבל גם “תפוז” זה “תפוח זהב” ובכל זאת אנחנו לא כותבים אותו כקיצור אלא כמילה בפני עצמה), כשהבונוס הוא שהמצולם באוטו הוא, ממש במקרה, ואם עיני אינן בוגדות בי, עוזי דיין:

← לדף הקודם — לדף הבא →

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•