ב’ זה אוהל ורוד (תמונה שווה)

צולם בפסטיבל תאטרון הרחוב בבת ים.

26 באוגוסט, 2011 | בנושאים: תמונה שווה | להגיב זה מגניב

ישראבלוג בן 10

פוסט של יריב חבוט

ההתחלה

ישרא-בלוג התחיל כתרגיל בתכנות. הייתי צריך אז ללמוד כמה דברים בבניית אתרים שעדיין לא הכרתי. אני לומד דרך פרויקטים, אז חשבתי לעצמי מה אני יכול לבנות, מה עוד חסר. נתקלתי בבלוג של בחורה ישראלית שכתבה באנגלית וחשבתי שפלטפורמה שתשמש לכתיבת בלוגים בעברית יכולה להיות רעיון טוב. לא הייתי צריך להתלבט הרבה לגבי השם. ישרא-בלוג נראה לי כמו השם המתבקש לאתר בלוגים ישראלי. אחרי שהיה לי שם ביד, יכולתי לגשת לפיתוח. חודשיים-שלושה של עבודה ואתר עלה לאוויר.

לא היה לי מושג איך יראה האתר, כמה אנשים יצטרפו או אלו קהילות ייבנו שם. התחלתי מאוד בקטן, ישרא היה בסה”כ תיקיה באתר אחר שהיה לי אז, לקח כמה חודשים עד שהעברתי אותו לדומיין israblog.co.il. חשבתי שאנשים בגילי בערך (הייתי אז בן 28) ירצו לכתוב בלוגים, כי זה היה הגיל פחות או יותר של הבלוגרים המעטים שהיו אז ברשת. לא חשבתי שבני הנוער ימלאו את האתר ולא יכולתי לדמיין את השימושים השונים שאנשים יעשו בבלוגים, אם אלה ערים וירטואליות, בלוגי פימו או בלוגי הערצה לאמנים.

הגדילה

האתר תפס אחרי שנה. אנשים שמעו על האתר מאנשים אחרים, כעבור שנה בערך התחילו גם לכתוב עליו בתקשורת ואז בא קהל גדול.

זו תחושה מדהימה לבנות משהו אישי וקטן ולראות אותו גדל למימדים כאלה. היו לי פרויקטים לפני ישרא ואחריו ואף אחד מהם לא תפס כמוהו. זה מאוד נעים לראות מאות אלפי אנשים משתמשים במוצר שפיתחתי בעצמי בלילות, כפרויקט של בן אדם אחד. במשך השנים הצטרפו אליי המתנדבים שדאגו לחלק ניכר מהתקשורת מול המשתמשים, כמו הפורום והשאלונים והנושא החם, אבל הפרויקט ישב בעיקר על הכתפיים שלי. וזה כיף לראות את היצירה שלי חיה ונושמת.

בגלל שמדובר בבלוגים, ביומנים אישיים, אנשים מאוד מעורבים בזה, הבלוגים מהווים חלק מאוד משמעותי בחיים שלהם. כשהייתי רואה אנשים מרפרשים בלי הרף את דף הסטטיסטיקות שלהם או כשהכרתי זוגות שהתחברו דרך האתר, אז הבנתי את האימפקט ואמרתי לעצמי “וואו, יצרתי פה משהו משמעותי”.

הפרידה

עם השנים ישרא התחיל לתפוס יותר מהזמן שלי והרגשתי צורך להמשיך הלאה. עזבתי באותו זמן את העבודה שלי כדי שאוכל לפתח פרויקטים חדשים, וזמן קצר אחר-כך, כשהציעו לקנות ממני את האתר (2006), זה נשמע לי מתאים וחתמתי על החוזה.

הפרידה מישרא הייתה תהליך ארוך, עבדתי בנענע בשנה שאחרי המכירה ועשינו תהליך הדרגתי של חלוקת התפקידים בתוך נענע והעברת האחריות. אני לא כל כך זוכר את היום שאחרי, אם הייתה הקלה או עצבות. אני מניח שפשוט נהניתי מהשקט.

החיים אחרי

אחרי ישרא-בלוג התעסקתי בעיקר בפיתוח אפליקציות לפייסבוק. אחרי זה הייתי שנתיים בסטארט אפ Sense of Fashion. בשנה האחרונה אני עובד על פרויקטים חדשים, כמו האתר Going Out שמהווה אינדקס של הופעות מוזיקה ומסיבות בישראל.

במבט לאחור

כשאני מביט לאחור על התקופה המרתקת בישרא-בלוג אני יכול לומר שלמדתי הרבה על ניהול אתר וקהילה, כמה חשוב לערב את המשתמשים בפיתוח של האתר. במהלך השנים היו למשתמשים הרבה רעיונות טובים לגבי פיצ’רים או דברים אחרים שאפשר לעשות באתר. הייתי קשוב, אבל המשאבים שלי היו מוגבלים מכדי ליישם את כולם.

קצת חבל לי שלא חשבתי מספיק עסקית ולא מצאתי דרך להכניס מספיק כסף כדי להעסיק אנשים שיעזרו. בלי חשיבה עסקית מהרגע הראשון, קשה להחזיק אתר גדול.

נתקלתי גם בלא מעט רוע אנושי, אבל צריך לקחת את זה בחשבון. כשנותנים לאנשים כלי חופשי לעשות ככל שעולה על רוחם, יש שינצלו זאת לרעה.

למדתי שחשוב לפתח מהר ושמשתמשים יהיו סלחניים כלפי באגים כל עוד הם מרגישים שהמוצר מתפתח. למדתי להאציל סמכויות ולהעביר לאנשים אחרים את האחריות על דברים שאני חלש בהם.

חוץ מזה, לקחתי איתי מישרא הרבה חברים. בלי להיכנס למספרים, רוב האנשים שקרובים אליי היום הם אנשים שהכרתי בתוך ישרא-בלוג או סביבו. הרווחתי. מחוץ למעגל הקרובים, יש הרבה אנשים שאני מכיר בעולם הסטארט-אפים והווב הישראלי שמכירים אותי מהאתר, וזו תמיד נקודת פתיחה טובה ונעימה לשיחה.

אם לציין איזו אנקדוטה שזכורה לי מהתקופה שלי בישרא, אני זוכר עכשיו במיוחד את הבחור שכתב לי את כל סיפור הסכסוך שלו עם החברה שלו וחתם ב”אני בטוח שאתה מבין מה אני מבקש ממך”. כשעניתי לו שאני דווקא לא מבין, הוא כתב שהחברה שלו גם בלוגרית והם מאוד מעריכים אותי, לכן הוא בטוח שהיא תקשיב לי, אם אדבר איתה בשמו…

במבט לעתיד

אני מאחל לישרא שיהיה לו עתיד ארוך. קראתי כמה התבטאויות בשנים האחרונות בנוסח “הבלוגים לאן” ואני חושב שב-2011 יש מקום לבלוגים, לטקסטים ארוכים יותר מ-140 תווים. אני שמח לראות שהפעילות באתר ממשיכה. אני רואה שיותר ויותר אנשים כותבים בשמם האמיתי, כך יוצא שהאתר מתעדכן עם הטרנדים ברשת. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ופשוט להודות לבלוגרים כאן על שהם כאן ועל החוויות המשותפות שהיו לנו בעשור הזה.

עוד בנושא:
• נענע קונה את ישראבלוג
• יריב חבוט מראיין את עצמו על מכירת ישראבלוג לנענע
• יר’ב חב1ט, מייסT ישרXבלוג, מסרב להתנ3ל על ה9קאצ!ת

________________________
יריב חבוט הוא מייסד ישרא-בלוג. הפוסט התפרסם במקור בבלוג של ישרא-בלוג

25 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 4 תגובות

אני יודע שאתה אוהב רמיקס נוי אלוש, אז עשיתי לך רמיקס נוי אלוש לנוי אלוש כדי שתוכל להאזין בזמן שאתה מאזין

תודה, אמיר.

25 באוגוסט, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

סטיב ג’ובס פורש ממנכ”לות אפל: המולטיספירה, פוסטים וכתבות ארכיון לרגל המצב

מנכ”ל אפל התפטר בגלל מחלת הסרטן. מה אומרים על זה ברשת, ואיך זה שעדיין לא פיתחו לזה אפליקציה? מהנעשה בסטיבג’ובספירה >>

פוסטים מחדר 404 על סטיב ג’ובס ואפל:
הכת של אפל וסטיב “איוב” ג’ובס
מיוחד: לייב בלוגינג מאירוע אפל
פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס
לפני כולם: ישראלים עם אייפון מספרים על המכשיר
לכבוד מיליארד מיליארד טועים שהולכים לקנות אייפון
כך תטנפו את עמוד השקת האייפון בישראל של איידיגיטל
לראשונה בפעם השלישית: משרד התקשורת מתיר ייבוא אייפון
אמא, הבטחת לנו וירוס למק!
מקום ראשון בגיחוך באפסטור
אייפעד, מיין קינדעל
מתנה לחג: איפוק מבית אפל
אייפון: מי לא שמר על שמלת המותג של חנהל’ה?
כן / לא / עזוב’תך (שימושיות באפל)
הקשר בין אייפון לדואר ישראל
למנכ”ל זאפ יש 7,000 אייפונים בבית!

כתבות מ”העין השביעית” על סטיב ג’ובס ואפל:
סטיב ג’ובס חולה, העיתונות משתעלת
קריאה בג’ינס וחולצת גולף: האסטרטגיה העסקית של סטיב ג’ובס לפי הלבוש שלו
בתוככי מכונת ההייפ של אפל
כשאפל רוצה לגייס עובדים בישראל, היא לא צריכה לקנות מודעת דרושים
העיתונאים פועלים כדי לקדם את האינטרסים המסחריים של אייפון בעצמם ומרצונם
אייפאד אייפאד אייפאד אייפאד אייפאד אייפאד אייפאד אייפאד!
מהנדס אחד נכנס לבר ושוכח אבטיפוס של אייפון

25 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

שייקר החן: דיווחים מבילוי בבר הלוהט של פייסבוק

פוסט של לירן בן חיים

איור מסיבולה: אריאל ויסמן

כניסה ראשונה. חדר צפוף, הומה דמויות קטנות בלבוש סטריאוטיפי אחיד, בחורות בשמלות, גברים במכנסיים, מעליהם מתנוססות תמונותיהם. כמה דקות עוברות ובחור ראשון ניגש אלי. “מטורף הא??” הוא אומר, ואני מבינה שכמוני, גם הוא כאן בפעם הראשונה. בתול. לאחר החלפת רשמים והבעת התלהבות הדדית מהמקום, הוא נעלם. פוף. דמותו מתנדפת. בצג הטלפון הסלולרי שלו (המציג את הפרופיל האישי של כל דמות) כתוב “יוני עזב את הבניין”. התנתק. ייחסתי זאת לעומס הרב שהיה בלילה הראשון של השקת “שייקר” והמשכתי הלאה מבלי לקחת את זה קשה מדי.

לא פעם תהיתי מה יש במקום הזה, פייסבוק, שגורם לנו לשבת מולו שעות, לשתף את המחשבות שלנו, רגשות, המקומות אליהם אנחנו הולכים, תמונות, מה לא? כנראה שככל שאתה יותר רחוק אתה מרגיש צורך יותר גדול לחשוף – כדי למלא את החלל. ובדיוק כשחשבתי שפייסבוק כבר הגיע לשיאו, ומה כבר ניתן לחדש בו מלבד שידרוגים מעצבנים בממשק ההפעלה הנכפים עלינו, הופיעה לה שייקר (Shaker), אפליקציית הבר בפייסבוק.

רבים מחבריי מגנים ומכנים אותה ואת האנשים המשתמשים בה “עליבות” ו”עלובים לשמם”, בהתאמה. למה? כי הם מניחים שזה תחליף בזוי לדבר האמיתי. עוד משהו שיגרום לנו להצטמח מול המסך במקום לקום ולצאת אל העולם האמיתי, עולם שבו פלירטוט מתחיל במבט בעיניים ולא בלחיצת כפתור ודרינק עולה מינימום 30 שקל. האם זה באמת תחליף? אולי לחלקנו. האם זה משקף את המציאות? בדרכים מסויימות. כמכורת פייסבוק, לא יכולתי שלא להיכנס ולנסות בעצמי.

כחובבת משחקי מציאות אהבתי את האופציה להוליך את דמותי בחלל החדר, ושיחקתי עם זה כמה רגעים. אחרי הבחור המתפוגג החלטתי שאני צדה. עוברת פרופיל פרופיל. ממוקדת מטרה. מחפשת מישהו לטעמי, שולחת משקאות לכל עבר ומנסה למצוא בחור מוצלח אחד לרפואה (המציג לא חייב להיות רופא) שיצליח לנהל איתי דו שיח קצת יותר מרגש מ”מאיפה בת כמה במה עובדת”. וכך עברתי לי מסלולרי אחד לשני, מתעלמת בחינניות מכל מיני נערים “חמודים”, שמנצלים את העובדה שחוק איסור מכירת אלכוהול לקטינים לא תקף בפייסבוק, ותרה אחרי האחד שיצחיק אותי ויעביר לי בנעימים את משמרת הלילה.

ועד שכבר מצאתי אחד כזה… אורי. בן 28 מת”א. אנחנו עומדים ומדברים לנו בכיף. שניים-שלושה משפטים, והבחור עומד בציפיות. אני ממהרת לנעול את חלון הצ’ט על מנת למנוע מאחרים להצטרף לשיחתנו ללא אישור. הוא שלי, התנדפו מכאן! פתאום נכנסת בחורה נוספת לחלון הצ’ט שלנו. אני מסתכלת בבלבול. רגע אחד, אם אני לא הכנסתי אותה לכאן, אז.. הבחור שלי כנראה לא מעוניין במופע סולו, ומצרף לשיחה בחורות נוספות. אני עומדת שם ומשליכה את ההזייה הווירטואלית הזאת למציאות. מדמיינת את עצמי עומדת בבר אמיתי, מפלרטטת עם מישהו, ותוך כדי השיחה איתו תופסת בידיים של עוד כמה בחורים שעוברים ליד ומושכת אותם לעמוד איתנו בשיחה. אתם חושבים שהוא היה אוהב את זה, הבחור שלי? אני בספק.

נשים רבות נחטפו לתוך השיחה שלנו, באו, הלכו, הגיעו גם בחורים, הכל התערבב. ומי בכלל זכר את הבחור שהתחיל את כל זה, הוא מזמן כבר התפוגג מהשיחה. אחרי כמה דקות של תעבורה בתוך המעגל שלנו התגבשה קבוצה של חמישה אנשים. וככה, באמצע צ’ט וירטואלי מודל 2011, מצאתי את עצמי מצ’וטטת חמש שעות עם אור בן ה- 24, יונתן בן ה-25, אור בת ה-26 וערן בן ה-28. כל אחד מאיתנו מעיר אחרת, ערן בכלל בחו”ל, והיה כיף! חמש שעות דיברנו ולא יכולנו להפסיק.

ברגע ההוא שמחתי ממש על האפליקציה הזאת, קראו לה עלובה ופאתטית כמה שתרצו, שהכירה לי חמישה אנשים שאולי שונים לגמרי ממני אבל גם מעניינים, רהוטים ומצחיקים, שילוו אותי בעולמי הפייסבוקי, ומי יודע, בהמשך אולי גם במציאות. אחרי הכל, אחת החברות הקרובות ביותר שלי בשנים האחרונות היא בחורה שהכרתי בפייסבוק והעברתי למציאות בזכות החיבור החזק.

לילה למחרת. שוב משמרת לילה בעבודה. נכנסתי לאתר להעביר את השעות המתות.

00:45 גלעד. סטודנט, בן 25. מתחיל איתי את השיחה ואווירת ריאיון העבודה אופפת את חלון הצ’ט. “בת כמה? מאיפה? במה עובדת?” אני מחזירה לו ב”איזה חיה אתה?” והוא מחחח בתגובה. 15 דקות ושלושה דרינקים וירטואליים מאוחר יותר הוא חושף את תכנית הסתרים שלו, סופרמן של הנשים הלא מסופקות בכבודו ובעצמו – “נראה כי לא יזיק לך גבר שיענג אותך”. מסתבר שזה יום המזל שלי: הוא כאן כדי לבצע את המשימה. חבל שגלעד שכח שהדרינקים הם רק וירטואליים, וההצעות המגונות הללו לא עובדות על יבש. צר לי. מודה לו על הרצון הטוב ומתרחקת ממנו לצד השני של הבר.

01:10 חגי. לא יודעת בן כמה, גם לא מאיפה. הוא רק שואל מה אני שותה. אני אומרת לו שלפי כאב הגרון שמתפתח אצלי נראה לי שאשתה תה. חגי, כנראה היפוכונדר רציני, כותב לי “תיזהרי לא להדביק פה את הבליינים”. כשאני עונה לו שבכל מקרה אין לי כוונה להחליף כאן נוזלי גוף עם אף אחד, הוא אומר לי “החלמה מהירה מותק”, סוגר את חלון השיחה ובורח לצד השני של הבר. כנראה שמערכת חיסונית או נימוסים הם לא הצד החזק של הבחור.

01:30 הודעה פרטית מחכה לי בצד המסך. בוריס כותב לי “I like big butts and I can not lie”. שואלת אותו מאיפה הוא יודע שיש לי אחד כזה – בכל זאת,סמכתי ושמחתי על הפיגורה המחוטבת של האוואטרית שלי שתסתיר את האמת המרה. הוא עונה שיש לו אינטואיציה גברית ומזמין אותי לצ’ט קבוצתי עם עוד חמישה. כנראה שצריך יותר מבחור אחד כדי להשתלט על תחת גדול. אני מוותרת.

02:00 החבורה מתכנסת שוב בהרכב כמעט מלא. אנחנו צדים לתוך המעגל שלנו אנשים חדשים ומפעילים עליהם את קסמינו. אנחנו כבר מגובשים, עם בדיחות פרטיות ומשפט מחץ איתו אנחנו פותחים כל שיחה עם מועמד חדש (“אני מבינה שאתה עוסק בדוגמנות”). לפתע אני מבחינה במרחק כמה סנטימטרים מהאווטארית שלי במישהו שממש ממש לא בא לי לראות, בחור מזדמן מלפני כמה חודשים שדאגתי לחסום בפייסבוק – הנה חדשות – באפליקציה אתם תִרְאוּ ותֵרַאוּ גם ע”י החסומים שלכם (שייקר, לתקן ומהר!). אני נחרדת, מבקשת מהחברים במעגל “תסתירו אותי!!!” ודוחפת את האוואטרית שלי ביניהם עד שהתמונה שלי אינה נראית. כולנו מאוד משועשעים.

03:00 כל החברים כבר פרשו לישון, ורק לי יש עד 7 בבוקר לשרוף. ממשיכה לשוטט בחוסר עניין עד שטל פונה אליי. בן 28 מת”א. חמוד! מתחנף יפה, מעיר אותי מהתרדמת שנפלה עליי. אנחנו מתחילים לקשקש. מספרת לו שאני במשמרת. אומר שגם הוא. שיחה קצרה על מקומות העבודה שמעסיקים אותנו בשעה כזאת. אני אומרת איפה אני בלי להסס. אך הבחור, שכנראה לא הכי שלם עם מה שהוא עושה, לא ממש שש לספר לי איפה הוא עובד. אני מודה – אני לוחצת עליו קצת יותר מדי. אני מבינה שהוא עובד ממש קרוב לבית שלי, ואני חוששת לרגע שהוא עובד במקום שאני נמצאת בו כל יום. הבחור לא מקבל את זה יפה וסוגר לי את חלון השיחה בפנים. מקסים, נכון? אבל טל לא מסתפק בזה: אחרי שאני שולחת לו הודעה לאינבוקס ושואלת מה עשיתי לא בסדר, הוא כותב לי שנראה לו שאני סטוקרית ושאני מהשב”כ, וחוסם אותי בפייסבוק!

לילה למחרת אני רואה את טל רוקד על הבר. כבר ציינתי שבאפליקציה אתם לא מנועים מלדבר עם חסומים שלכם? וגם ציינתי שבעוונותיי אני חובבת משחקי מציאות? אז החלטתי לשחק. טל חושב שאני סטוקרית פסיכית? טל יקבל סטוקרית פסיכית. אני לוקחת את האווטארית שלי ומעמידה אותה לידו. טל מבחין בה והולך לכיוון הספות. אני דולקת אחריו. וכך, במשך 20 דקות תמימות, אני הסטוקרית הווירטואלית של טל, הולכת אחריו לכל מקום שהוא זז בבר. לא פונה אליו בצ’ט. לא שולחת הודעות. רק נעמדת מאחוריו או מתיישבת לידו, ונקרעת מצחוק מול המחשב. הבחור מתעצבן ושולח הודעות נאצה, אבל אני לא מגיבה וממשיכה בשלי עד שהוא נשבר והולך. רק תעז לקרוא לי סטוקרית שוב!

האחרון שלוכד את עיניי בלילה הזה נראה בתמונותיו כמו חתיך תל אביבי מצוי. במציאות לא הייתי מעזה, אבל אני בבר וירטואלי ואני מרשה לעצמי לנסות את מזלי. אני מתיישבת לידו על הספה ושולחת לו דרינק. הוא קם, פונה ממני והולך לדבר עם האוואטרית שמעל ראשה מתנוססת תמונת פרופיל של בלונדינית בביקיני.

ואז אני מבינה: זה לא משנה אם אני בתוך המחשב או מחוצה לו. יש דברים שלא משתנים, ומנצחים תמיד, בכל מימד ובכל אינטראקציה חברתית ראשונית. שייקר החן, הבל היופי.

________________________
לירן בן חיים, בת 26 מרמת גן, עובדת חדר שידור של ערוץ מסחרי גדול בהווה, סטודנטית לקולנוע בעתיד הלא רחוק

24 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

חצי כדורגלן ברבע גמר

אומרים שהכדורגלנים בארץ פדלאות. ובכל זאת, נוע ינועו, ולצלם אותם בצילום פנורמי, שמורכב מכמה תצלומים עוקבים שנתפרים יחד לתמונה אחת, גרם לתאונות קשות של שחקנים קטועים וחצאי שחקנים בהצילום הפנורמי של תומריקו מ”ידיעות אחרונות“. הלשין: יובל גבאי.

התפרסם במקור במדור “התיקונים” באתר העין השביעית. עוד תיקונים >>

24 באוגוסט, 2011 | בנושאים: התיקונים, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

אני מוותר על הקינוח

פוסט של אהוד קינן

היי אוונגרד, נחמד הרעיון של מנות מסרטים. חוץ משל יום שישי. אני אוותר.

________________________
אהוד קינן הוא עיתונאי אינטרנט וסטודנט לקולנוע, והוא מחפש שותפ/ה

24 באוגוסט, 2011 | בנושאים: FAIL • כשל | 12 תגובות

הדוגמנית שמחליפה קבוצות כדורגל כמו גרביים

פוסט של שלמה מן (ייגר מאיסטר)
העין השביעית

לא פעם נמתחה ביקורת קשה על קידומי דוגמניות בביקיני ב-ONE. לדוגמניות, נטען, אין שום קשר לספורט, והן מובאות אך ורק לסיפוק יצר המציצנות של קוראי האתר הצהוב. ב-ONE טענו להגנתם כי הם מפרסמים אך ורק דוגמניות שקשורות לספורט. איך קשורות? הן חייבות להיות “חולות” על הצהובים, האדומים או הירוקים. תחת התירוץ הזה הן זוכות למקום מרכזי באתר שמרבה לקדם רכילות וצהוב על חשבון הספורט. האם הטענות של ONE צודקות?

אפשר לשפוט גם על-פי הדוגמה הבאה, שנשלחה על-ידי קורא ערני: הדוגמנית “המהממת” מיטל אדרי הוצגה ב-ONE פעמיים לפני כארבע שנים, כאן וכאן, כאוהדת שרופה של מכבי תל-אביב.

והנה השבוע היא החליטה להחליף קבוצה – בית”ר ירושלים, כולל “אזהרה לבעלי לב חלש” מבין האוהדים בצהוב-שחור. בחודש הבא קבלו אותה כאוהדת מושבעת של האדומים, או הירוקים, או אולי הכתומים, כפוף להחלטת עורכת גליצ’ים. העיקר שהקוראים ייהנו מעוד קצת ציצים.

________________________
שלמה מן (ייגר מאיסטר) כותב את טור ביקורת עיתונות הספורט "עומד בשער" באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-23.8.2011

23 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, התיקונים, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

דרוש\ה שותפ\ה

פוסט של אהוד קינן

לדירה שלי בשכונת נחלת יצחק הקרובה לעזריאלי, דרוש או דרושה שותף או שותפה. יש בדירה: מכונת כביסה ומייבש, ריהוט חלקי, חתול מאוד נחמד, חימום קבוע למים, חניה של הבניין ושותף סטודנט בן 29. השכירות היא 2,250 שקלים לחודש לכל שותף והכניסה היא ב-1.10.11. עוד תמונות של חדרי הדירה כאן. לפרטים: ehud@ehudk.com או 052-2496065

22 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

צוות מנואל, את מי אתה מייצג? #tmanuel #j14

פוסט של חגי אלעד

“הכל יקום או יפול על אותנטיות השיח”, ציטטתי כאן ב-18.8 את אחד מהעומדים מאחורי צוות מנואל. חברת הצוות שירי פרציגר-כהן, בפוסט ב-20.8, השיבה ש”הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידיאולוגי”. אכן – רצוי למקד את הדיון בעיקר ולא לנסות להסיטו.

מה זה “צוות מנואל“? בעמוד “אודות הצוות” באתר כתוב ש”הצוות פועל כגוף עצמאי במסגרת צוות ההידברות של ועדת טרכטנברג […] הצוות אחראי על האסטרטגיה ברשתות החברתיות ועל ניהול השיחה עצמה ע”י תגובות מהירות והתייעצות טלפונית בלתי פוסקת עם נציגי ועדת טרכטנברג ובעיקר צוות ההדברות”. בפוסט התגובה שלשום נכתב ש”לבחירה בשם ‘צוות מנואל’ היו שתי סיבות. סיבה אחת היא כדי להבהיר מי אנחנו – אנחנו לא מנואל עצמו ואנחנו גם לא הועדה. המטרה שלנו היא לשמש דרך להעברת מידע בין הציבור ובין הועדה בשני הכיוונים”.

נניח בתום לב שלא היתה כוונה שמישהו יחשוב בטעות ש”צוות מנואל” הוא “מנואל” או שהוא “ועדת מנואל”. זה מותיר אותנו עם השאלה הבאה: אם, כדברי העומדים מאחורי הצוות, “צוות מנואל” איננו הוועדה ואיננו מנואל – אז מה זה צוות מנואל? את מי הצוות מייצג, בשם מי הצוות מדבר, כלפי מי הצוות אחראי?

במילים אחרות, למה אי אפשר היה פשוט לומר את המובן מאליו, ש”צוות מנואל” הוא חלק מהדוברות של ועדת טרכטנברג? כשמישהו מוגדר, למשל, כדובר ראש הממשלה, אז אין צורך בכל הסאלטות הלשוניות כדי להסביר שהוא “אינו ראש הממשלה” ואף “אינו הממשלה” – לכולם ברור שפשוט מדובר בדובר מטעם, וזה בסדר גמור, וזהו.

בהקשר של “צוות מנואל”, אחרי שמנפים את המילים העוטפות את משפטי ההסבר הארוכים, נשארים עם התשובה הבאה המוצגת לציבור: צוות מנואל אחראי על משהו שבין “העברת מידע דו-כיוונית” לבין “ניהול השיחה” ברשתות חברתיות. אגב, יש הבדל מהותי בין שני הדברים – הראשון הוא צינור פסיבי שאינו מתערב בתכנים; השני הוא מעצב אקטיבי של השיח. בכל אופן, בין אם הצוות מתיימר להיות צינור אובייקטיבי ובין אם הצוות הוא יחצ”ן אקטיבי, עדיין נותרת בפנינו שאלה נוספת: מטעם מי זה נעשה? מטעם חברי ה”צוות”? מטעם מנואל? מטעם ועדת טרכטנברג?

למה כל זה מסובך כל כך, מסורבל ומורכב להסבר? מדוע נמנעים פשוט מלומר שלרשות ועדת טרכטנברג עומדים, מטעם המדינה, משאבי דוברות ויחסי ציבור, ושהתקבלה החלטה להשקיע חלק גדול ממשאבים אלו ברשתות חברתיות, ושלשם כך נשכר בתקציב מסוים כוח אדם בהיקף הנדרש (חלקו אולי עובדי מדינה, חלקו אולי שירותי יח”צ מגוף מקצועי חיצוני), ושלשם כך הוועדה העלתה בלוג, ופתחה חשבונות טוויטר, פייסבוק ויוטיוב?

אילו כך היה נאמר בפשטות, לא היו עולות התהיות שסימנתי. לגיטימי שהמדינה תשקיע משאבים, בהיקפים הולמים, בעבודת הדוברות ויחסי הציבור של ועדה בנושא חשוב כמו הנושא שלשמו הוקמה ועדת טרכטנברג. זה מובן מאליו.

אלא שלא כך נעשה, ולכן עלו התהיות. במקום שוועדת טרכטנברג פשוט תגיד לציבור את מי ואיך היא מעסיקה כדי שיטפל ביחסי הציבור שלה, קיבלנו את “צוות מנואל”. זהו העניין.

ישנם הסברים אפשריים שונים מדוע זה נעשה כך, מדוע לא התקבלו החלטות פשוטות, שקופות ומובנות. הנה, פעם נוספת, הסבר אפשרי, שכבר הוצג בפוסט הקודם שלי בנושא, הסבר המעוגן בהיבטים כמו “האותנטיות של השיח” ו”ניהול השיחה”: ההחלטות בנוגע ל”צוות מנואל”, כולל ההגדרות העמומות, הן חלק מניסיון לנהל את השיחה בעניין, ובפרט: לייצר לציבור שיח שמרגיש יותר אותנטי. זאת, על סמך תובנה מקצועית שעבודת יח”ץ טובה עבור ועדת טרכטנברג תהיה עבודה שתנהל את השיחה עם הציבור באופן שהוועדה תרגיש לציבור כמה שפחות כמו “ועדת טרכטנברג” (ממשלתית, רשמית) וכמה שיותר בגובה העיניים, קשובה לרחשי “העם”, אותנטית כמו מאבק האוהלים עצמו.

התהיות והטרוניות בעניין זה אינן עניין אישי והן אינן מופנות כלפי ד”ר אורן צוקרמן ופרציגר-כהן, העומדים מאחורי “צוות מנואל”. הטענות מופנות למדינה, לוועדת טרכטנברג, שקיבלה את ההחלטות כיצד לדברר את עצמה וכיצד “לנהל” את השיחה שלה עם הציבור. אלא שוועדת טרכטנברג החליטה, כידוע, לנהל את השיחה שלה עם הציבור באמצעות צוות מנואל, הצוות שמאחוריו עומדים צוקרמן ופרציגר-כהן. אלא שהשניים, כאמור, אינם מנואל ואינם ועדת מנואל – ולכן לא מהם צריך לבקש תשובות. כך שכל שנותר לי הוא לבקש מצוות מנואל לחדול לרגע מ”ניהול השיחה”, ופשוט להעביר את השאלות הבאות לאחד פרופ’ מנואל טרכטנברג, האיש העומד בראש ועדה שמינה ראש הממשלה, היא ועדת טרכטנברג:

מי מנהל את עבודת הדוברות ויחסי הציבור של ועדת טרכטנברג?
מהן הסיבות לכך שעניין זה לא הובהר לציבור עד כה בצורה ברורה?
ועדת טרכטנברג, כך הוצהר, מחויבת למידה גבוהה של שקיפות ושיתוף הציבור. כידוע, התנהלות שקופה ופתוחה מסייעת לבסס אמון ציבורי, בעוד ניסיונות לתעתע פוגעים בכך ויוצרים ניכור, חשדנות מוצדקת וחוסר אמון. בהתחשב באופן בו פועל “צוות מנואל”, מה תרומתו של הצוות לביסוס אמון ציבורי בוועדת טרכטנברג?

לסיום: אני מבין שכיום כולם “חברתיים”. הטייקונים חברתיים. רני רהב חברתי. הסלבזים של הסוגה העילית “TLV עושים את תל-אביב” חברתיים. נתניהו, ברק ולבני חברתיים. כו-לם חברתיים – למעשה, תמיד היו. אז הנה עצה (בחינם!) לוועדת טרכטנברג: אל תנסו להצטרף לנשף המסכות, נסו עבודה עניינית. זה עושה פלאים לתדמית ויכול מאוד לסייע בניהול שיחה אותנטית.

________________________
חגי אלעד (פייסבוק, טוויטר) הוא פעיל לשינוי חברתי, בעל טור, מנווט וכותב. בעברו המנכ"ל הראשון של הבית הפתוח בירושלים ואסטרופיזיקאי, מוסמך מכון רקח לפיסיקה באוני' העברית. כיום מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אולם העמדות המבוטאות במאמר אינן מייצגות בהכרח את האגודה