באילו מחלות היא מטפלת?
צילום: דנה ואמנון בארי-שדה.
מן הארכיב:
דוקטור דוקטורוביץ’
ד”ר סופר מריו
ד”ר דוגי האוזר
קיץ 2011: הרבה צבעים (תמונה שווה)
צולם ליד רכבת צפון בתל אביב.
גרפיטי טייקונים (תמונה שווה)
הדבקיטי* על אחזקות בעלי ההון בישראל, על קיר ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב.
* הדבקיטי: גרפיטי שעשוי מניירות מודבקים ולא מריסוס צבע.
ברוכ/ה הבא/ה למרפאת הנשים
שיחה שאולי התקיימה במערכת עיתון גלובס
פוסט של עידן דורפמן
“לא יפה לכתוב שתשובה נפטר מדלק נדל”ן. אולי עדיף לכתוב יוצא?”
____________
עידן דורפמן הוא כלכלן. בעבר היה כתב שוק ההון בידיעות אחרונות
קווים מהירים בירושלים: כשל צבעים
כל הכבוד למי שעיצב את המפה של הקווים המהירים בירושלים וצבע את כל מסלולי הקווים של אגד בגוונים דומים של ירוק, להראות ש(1) תחבורה ציבורית היא ירוקה; (2) בחירה גרועה של גרפיקאי אחד יכולה לבלבל ציבור נוסעים שלם.
קריקטורות של עיתונים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
אפריטיף
“בתקיפה הראשונה עולים פירות יער פראיים, אדומים ושחורים, ואלה מוליכים בניחותא לפטל אדום ושחור, בתמיכה של רמזים לתבלינים ולקליפת הדרים, ובגימור הארוך עולה גם רמז לעור אוכפים. עם התפתחותו בבקבוק חפשו בו גם רמזים לרוטב שמנת מפולפל קלות” (דניאל רוגוב כותב על יין רקנאטי, שיראז, 2010. מדור “צוואר הבקבוק“, מוסף “גלריה”, “הארץ”, הבוקר).
“זה ייתן לך הנגאובר עשיר בניחוח עץ אלון” (דברי סומלייה לסועד, בקריקטורה של זכארי קנין מה”ניו-יורקר”. מוסף “גלריה”, “הארץ”, הבוקר).
כך יכולים קוראי מוסף “גלריה” לפתוח את היום עם ניפוח עצמי והומור עצמי בזה אחר זה. אומרים שזה טוב למערכת העיכול.
בדרך למטה
“מה תזמרי לנו?”, שאלו אתמול ארבעה שוטרים את הזמרת מרגלית צנעני בקריקטורה מאת גיא מורד שהתפרסמה ב”ידיעות אחרונות”. “המשטרה תציע למרגול לזמר”, קוראת הכותרת בראש הכפולה הפותחת של “מעריב” הבוקר. אבי אשכנזי מדווח כי המשטרה מנהלת עם הזמרת מגעים במטרה להפוך אותה לעדת מדינה.
מה אפשר ללמוד מכך שהתחכמות שהופיעה אתמול בקריקטורה מתפרסמת הבוקר בכותרת הידיעה החדשותית הפותחת של אחד העיתונים? שאין הבדל מהותי בין פינת ההומור לעמודי החדשות. שהמטרה של הידיעות החדשותיות בטבלואידים אינה להעביר מידע בלבד, אלא גם לבדר את הקורא. זו לא חדשה מרעישה, אבל מצער לגלות בכל פעם מחדש עד לאיזה שפל מידרדרים עמודי החדשות של הטבלואידים. מי שתוהה על עתידם מוזמן לעלעל בכותרות השנונות של מוספי הספורט.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-18.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
צוות מנו: האותנטיות של השיח (#tmanuel #j14)
פוסט של חגי אלעד
1.
“רצינו להצליח וליצור שם שמתאים למדיום. זאת לא חשיבת יח”צ, אלא חשיבה של מה נכון לגולשי האינטרנט”. ד”ר אורן צוקרמן, מומחה לניו-מדיה וראש התמחות תקשורת אינטראקטיבית בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, בראיון שהתפרסם הבוקר בדה-מרקר. ד”ר צוקרמן הוא אחד משני “האנשים שמאחורי צוות מנואל“.
2.
יחד עם ד”ר צוקרמן מהבינתחומי מובילה את היח”צ של צוות מנואל שירי פרציגר-כהן, ש”הגיעה מהעולם העסקי” (שאלה: אם אדם לא עוזב את המקום ממנו בא, אז לאן בעצם הוא מגיע?). פרציגר-כהן עומדת בראש “חטיבת דיגיטל” בשלום תל אביב, שהיא “חברת יחסי ציבור המספקת שירותי ייעוץ תקשורתי, ניהול משברים ופתרונות אסטרטגיים לגופים מקומיים ובינלאומיים“.
3.
במשרדי יחסי ציבור, מסתבר, לא “חושבים יח”צ”: חושבים מה נכון לגולשים. מזל שלצוות מנו אין יח”צ.
4.
“אנחנו חמישה אנשים בצוות, שעובדים בשכר זעום” (צוקרמן, שם). ואכן, בעמוד “אודות צוות מנואל” כתוב שעבור “ניהול זירות פייסבוק טוויטר והבלוג” (שכחו את היוטיוב) מקבלים “3 צעירים שכר של כ-6,000 ש”ח בחודש כל אחד”.
5.
6,000 ₪ ברוטו בחודש זה קצת יותר מהשכר הממוצע למשרת שכיר בתחום השירותים הקהילתיים, קצת פחות מהשכר הממוצע למשרת שכיר בתחום החינוך (נתוני מאי 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
6.
ע”פ צוקרמן, באינטרנט “הכל יקום או יפול על אותנטיות השיח”. צוות מנו גאה ב”שכר הזעום” שהוא משלם לעובדיו: הם חוסכים בשבילנו כסף! הם חברים שלנו! בהסתכלות ניאו-ליברלית, להשוויץ בזה שאתה מעסיק צעירים באופן זמני בשכר זעום בהחלט נשמע “אותנטי”. אם מטרת ההעסקה של שלושת הצעירים היא למכור לישראלים עתיד בו יהיה אפשר להמשיך להעסיק עוד המון אנשים (מורים, עובדים סוציאליים, רופאים מתמחים, צוות היח”צ של ועדה ציבורית שאמורה לעסוק בשאלות קריטיות לעתיד של כולנו) בשכר זעום, זה אפילו עוד יותר אותנטי.
7.
מקבלי שכר נוספים בצוות מנו: “שירי פרציגר-כהן, 3,500 ₪; אורן צוקרמן 2,000 ₪”. מדובר בשני אנשים שהם מומחים בתחומם, בעבודה אינטנסיבית. לא מדובר בשכר ראוי. למעשה, לא מדובר ב”שכר” בכלל: גובה השכר עצמו הוא מודעה בתשלום, והוא נקבע מן הסתם כחלק מהיח”צ, כחלק מהחשיבה איך לעצב את “מה שנכון לגולשי האינטרנט”. מה שנכון לגולשים זה לחשוב על צוות מנואל בתור הדבר האמיתי, האותנטי, הדבר הקרוב ביותר לכמה צעירים שעובדים בהתנדבות מאוהל ברוטשילד. הדבר הכי רחוק מנתניהו וטרכטנברג, הדבר הכי קרוב למנואל, שירי ואורן, שעושים את מה שהם עושים “ממניעים של משימה חשובה ונכונה, ולא משיקולים כלכליים או תדמיתיים”. בעצם יש כאן בדיוק חצי אמת: השיקול בקביעת “שכרם” אכן לא היה כלכלי, אלא תדמיתי נטו.
8.
שכר לא ראוי הוא ביטוי של העסקה נצלנית. את מי מבקשת לנצל העסקתם של פרציגר-כהן וצוקרמן?
9.
פרציגר-כהן: “אני הוקסמתי ממנואל, מהכנות שלו”. טרכטנברג, בבלוג של מנואל: “כדי שנצעד יחד חשוב שכל אחד יפתח צוהר אל פנימיותו”. הטוויטר הרשמי של צוות מנואל: “מנשנו אותנו”.
10.
אייל גבאי, חבר ועדת טרכטנברג (ומנכ”ל משרד ראש הממשלה), בשיחה עם מפגינים באמצעות המדיה הישנה המכונה שיחה: “בישראל לא תהיה מדינת רווחה”. מנואל טרכטנברג, ראש הוועדה הנושאת את שמו, בשיחה עם גולשים באמצעות המדיה החדשה המכונה טוויטר: “לא אני אעצב את הגורל שלכם”. אולי בכל זאת כדאי להאמין לטרכטנברג.
[עדכון 20.8.2011] הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידאולוגי. שירי פרציגר-כהן משיבה לחגי אלעד [\עדכון]
[עדכון 22.8.2011] צוות מנואל, את מי אתה מייצג? חגי אלעד ממשיך בדיון [\עדכון]
________________________
חגי אלעד (פייסבוק, טוויטר) הוא פעיל לשינוי חברתי, בעל טור, מנווט וכותב. בעברו המנכ"ל הראשון של הבית הפתוח בירושלים ואסטרופיזיקאי, מוסמך מכון רקח לפיסיקה באוני' העברית. כיום מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אולם העמדות המבוטאות במאמר אינן מייצגות בהכרח את האגודה
יונים ונורות ביפו (תמונה שווה)
צולם ביפו.
תגידו לי, נולדתם באוטובוס?
פוסט של שלי דובילנסקי
היום, לאחר תקופת צינון קצרה, היה לי העונג להשתמש בתחבורה הציבורית של אגד ודן, באיזור ראשון לציון-רמת גן-ת”א. אבל החולי עליו אני רוצה לדבר אינו תקף רק לאיזור גוש דן, אלא מדן ועד אילת – תמצאו אותו יושב מאחורי ההגה במיטב אוטובוסי ארץ ישראל.
חמושה בכרטיס רב קו חדש בן יומיים, בו אני עדיין לומדת להשתמש, עליתי לקו 43 מבר אילן. כלומר, ניסיתי לעלות; ברגע שכף רגלי השמאלית דרכה בתוך האוטובוס, הנהג החליט להתחיל לנסוע ולסגור את הדלת, אבל התחרט ברגע האחרון, כנראה כשהבין שזה כבר אבוד, ושמה לעשות – הבוקר הוא לא כבר לא יצליח לשלוט בזמן ובמרחב באופן רצוני.
המתנתי לתורי להעברת הכרטיס, וכשעמדתי מולו אמרתי בטון רגוע:
“אתה יודע שכמעט נסעת בזמן שעליתי.”
“אוי אוי,” הוא ענה. “מה קרה? קורה לפעמים באוטובוס, מה לעשות?”
“אני מבינה שקמת הצד הלא נכון של האוטובוס היום,” אמרתי כשהטון הרגוע כבר קילומטרים מאחורי, הודות לתגובה הצינית שלו. “אני לא מבינה למה זו אשמתי.”
“מותק, אני 28 שנה נהג אוטובוס,” הוא ענה לי דרך המראות הפנימיות, “לא קרה כלום אם סגרתי את הדלת.”
“בקצב הזה לא נראה לא שתהיה נהג אוטובוס עוד הרבה זמן.” מלמלתי.
התיישבתי, זועמת וטיפה רועדת, נהנית ממבטי ה-“או! הנה הפסיכית של היום הגיעה” משאר הנוסעים. לפני הירידה הוא עוד ניסה להסביר לי שזה היה בטעות, ושאני רק צריכה להבין את זה. אני ניסיתי להסביר לו שאם הייתי אשה בת 70 והוא היה עושה לי את אותו הטריק ‘בטעות,’ ו’בטעות’ הייתי מועדת ושוברת את האגן, אז ממש לא היה משנה לי אם זה היה ‘בטעות’ או לא ‘בטעות.’ אבל הוא היה בשלו. ירדתי מהאוטובוס לרווחת כולם והמשכתי לעבודה ברגל.
שמונה שעות אחר כך הגיעה השעה לצאת מהעבודה אל ההורים. שמתי את פעמיי לתחנת האוטובוס הקרובה והמתנתי לקו 43, שוב. שוב הייתי אחרונה בתור (אני לא רואה טעם להדחף לאוטובוס חצי ריק), ושוב הנהג ניסה לבדוק את זריזות הרגליים שלי. החלטתי להתעלם הפעם ולא להגיב.
שמתי את הרב קו שהיה בתוך תא פלטיק בארנק שלי על גבי הסורק המגנטי, אך זה היה לזמן קצר מדי והוא לא הצליח לקרוא אותו.
“נו, מה-את-שמה את כל הארנק? תוציאי כבר את הכרטיס החוצה.” אמר לי הנהג, שללא ספק הספיק בשעות המתות של היום לפתח יחסים עמוקים עם קורא הכרטיסים שלו. “כל הכרטיסים בארנק שלך מבלבלים את המכשיר, זה כל המגנטים האלה.”
הנחתי את הכרטיס שוב, עדיין בתוך הארנק פשוט לזמן ארוך יותר – והפלא ופלא – הקורא הרגיש והעדין שאוהב הליכות ארוכות על החוף וחתלתולים הסכים לקרוא אותו. למרות שהנהג החליט להסביר לי שוב את תיאוריית המגנטים והארנקים שלו, הפעם הצלחתי להאנח לעצמי בשקט מבלי להגיב, ונכנסתי לאוטובוס מבלי שהעניין התפתח לסצינה.
השעה שמונה וחצי בערב הגיעה ואני החלטתי לחזור הביתה. שוב – הגיע זמני להפגש עם רזי התחבורה הציבורית, הפעם בדמות קו 274 חלוד וישן לכיוון ראשון לציון. עליתי על הקו והפעם חיכה לי בכניסה סורק כרטיסים מסוג אחר איתו עדיין לא נפגשתי – מהסוג שצריך להכניס אליו את הכרטיס. זרמתי עם זה, אבל לא שמתי לב שהאור במכשיר היה כתום ולא ירוק, והוצאתי את הכרטיס לפני הזמן. פשע חמור לפי תגובת הנהג.
“מה, מה את מוציאה את הכרטיס? את ראית שקיבלת קבלה? ראית אור ירוק? אז מה את מוציאה!” הוא נהם לעברי. מילולית.
ואז, בתוך האוטובוס החשוך, הפיוז האחרון בתוך מוחי נשרף.
“למה את מדבר אליי ככה?”
“תגידי לי, מה את רוצה?” הוא אמר בעוד שקולו הולך ונעשה יותר עוצמתי.
“אני רוצה שלא תצעק עליי כשאני עולה לאוטובוס! יש לי את הכרטיס הזה יומיים. יומיים! אני עדיין לומדת איך משתמשים בו. מה נראה לך, שזה בכוונה?”
“מי צועק עלייך?” הוא צעק. “כל אחד פתאום אומר לי, ‘אל תדבר אליי ככה, ואל תצעק..”
“אה, אז אני לא היחידה, וזה לא נראה לך רמז לזה שאתה מדבר לא יפה לנוסעים?”
“‘כנסי פנימה, ‘כנסי” הוא ציווה. כנראה שנמאס לו מזה שעונים לו. בשלב זה של השיחה, לאחר שחציתי את שלב הענק-הירוק, כבר לא היתה לי אפשרות חזרה. פשוט עמדתי שם. “לא. אני לא אכנס.” אמרתי.
“‘כנסי כבר פנימה לאוטובוס.”
“מה נראה לך, שאני כבשה? שאני פרה שאתה יכול לרעות לתוך האוטובוס?”
“לא אמרתי שאת פרה! מה, כל אחד נהיה לי פה..”
נהיה מה? חשבתי לעצמי? לקוח? נוסע ששילם כסף בשביל שירות פשוט והגיוני כמו תחבורה ציבורית ושרוצה לקבל תמורת השישה שקלים וארבעים אגורות שלו יחס של מקבל שירות ולא של בקר? מישהו שרק רוצה להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’, ובתקווה שנקודה ב’ לא תהיה אברבנל?
הרי, רוב האנשים שנוסעים בתחבורה הציבורית בארץ לא עושים זאת מבחירה. אף אחד לא קם בבוקר אחרי גיל חמש ואומר לעצמו, ‘יש! היום אני נוסע באוטובוס!’ או בגירסה הישראלית המוכרת – ‘היום אני אשב בכלי מתכת ענק, עם עוד חמישים איש שלפחות חמישים וחמישה מהם מדברים בסלולרי, עם מזגן שעובד רק בחלק הקדמי של הרכב ואהנה במשך ארבעים דקות מן הארומה הייחודית שמשלבת בין ניחוחות של גרבילים ושלושה סוגים שונים של זיעת בית שחי! איזה כיף!
אז לא. רוב נוסעי התחבורה הציבורית עושים זאת, הפתעה, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם רכב. אבל כשאני קונה כרטיס, אני לא קונה רק את הזכות להשתמש במיזוג ובדלק של חברת אגד, דן, קווים, מטרופולין וכל חברת שקר-כלשהו אחרת. אני משלמת עבור שירות, מה שהופך אותי, תאמינו או לא, ללקוחה. וללקוחה, לעזאזל, לא מגיע שינסו לסגור עליה דלתות, שיצעקו עליה, ושסתם מישהו ימרר לה את היום בגלל שהוא חסר תודעת שירות. באותו רגע, באותו קו 274, המילים שנרקמו בראשי היו חדות וברורות: נמאס לי.
“טוב. נמאס לי.” אמרתי לנהג. “אתה כבר הנהג השלישי שנובח עליי היום. די. אני רוצה את הפרטים האישיים שלך.”
“בבקשה! אין שום בעיה, בואי אני אתן לך אותם.”
נברתי בידיים רועדות בתיק והוצאתי ממנו בסופו של דבר עט וחתיכת נייר.
“איך קוראים לך?”
“עזרא.”
“מה עזרא? כמו מדונה? אין לך שם משפחה?”
הוא אמר לי את שם משפחתו ורשמתי אותו ואת מספר האוטובוס. הלכתי בעודי מנסה להשתלט על פיק הברכיים שלי לאחד המושבים, מתעלמת ככל האפשר מהמבטים של הנוסעים האחרים, שהיו שקטים מהרגיל בעודם בוהים בי. ‘תודה רבה,’ רציתי להשתחוות לפניהם, ‘אני הייתי הבידור שלכם בערב. אל תשכחו לתת טיפ לכרטיסן.’
אבל הנהג עדיין לא ויתר. אחרי שהתיישבתי הוא עשה את הדבר הזה. נו, כולם מכירים אותו – כשהנהג פונה בכלליות בתלונה לנוסעים שיושבים מאחוריו על אחד הנוסעים האחרים. “מה נהיה, כולם פתאום רוצים שלא יצעקו, שלא ידברו ככה, שלא ככה.” “אל מי בדיוק אתה מדבר?” צעקתי לעברו, “אל עצמך? אל מליאת האוטובוס? מה, איבדת את זה לגמרי?” הוא השתקק. ביתר הנסיעה כבר התמקדתי בלנסות לנשום ולהרגע. אבל ברגע שנכנסתי הביתה כבר היה לי ברור שאני לא רוצה שכל הזעם המצטבר של היום יסתיים בתחושת חוסר אונים. ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת עכשיו.
חוסר אונים היא תחושה נוראית. בפשוטה, היא מביעה תסכול ממצב שאי אפשר לשנותו. לי אין ברירה – כל עוד אני גרה בעיר מסויימת ועובדת באחרת וחשבון הבנק שלי לא יתמזג עם זה של משפחת עופר באופן פתאומי, אני אהיה חייבת לנסוע באוטובוס. אבל אני לא חייבת לשבת בשקט ולסבול את היחס של נהגי האוטובוס הישראלים – וגם אף נוסע אחר לא חייב שיצעקו עליו, שיירדו בו, שיסגרו עליו דלתות – והדרך לגרום לכך להפסיק היא לא לשתוק יותר אלא להתחיל לענות בחזרה לנהגים. דווקא אנחנו – המנומסים, אלה שלא נעים להם לעשות סצינה, אלא שיכולים לסחוב שעות אחר כך תחושת נאחס בגלל זר בוטה – הם אלה שהכי נפגעים מנורמת ההתנהגות הגסה של (רוב) נהגי האוטובוס, ואנחנו אלה שצריכים לשים להתנהגות הזו סוף.
הדוגמה שעברה עליי היום היא אחת מתוך הררים של דוגמאות שהייתי יכולה להביא. יש את הנהג שעצר את האוטובוס וכיבה את המנוע והמזגן בזמן שאנשים עמדו אחד על השני בגלל שמישהו התחצף אליו, ובסוף חצי מהאנשים ירדו כמעט מעולפים מהחום והמתינו לאוטובוס אחר; יש את הנהג שהתעצבן על זה שלא לקחתי קו אחר שלטענתו הוא קצר יותר, וכשאמרתי שזה לא ממש משנה לי הוא התחיל לצעוק עליי והתעקש שארד מהאוטובוס אחרי עשרה מטרים – וגם לא החזיר לי את הכסף; יש את הנהגים שנוסעים במהירות של מינימום תשעים קמ”ש בירידה לת”א שבה המהירות המותרת היא 70 קמ”ש, ויש עוד ועוד ועוד…
אני יודעת שהמציאות על הכביש הישראלי היא קשה, שלא קל להיות נהג ובטח שלא נהג אוטובוס, אבל יודעים מה – אין שום סיבה להפוך את המצב להרבה יותר גרוע בשביל כולנו.
אני מצהירה בזאת: נמאס לי. נמאס לי מהיחס של הנהגים בתחבורה הציבורית, ואני לא מתכוונת לוותר יותר על היחס שמגיע לי בתור לקוח ובתור בן אדם. אני אדם פרטי, מישהי שמעדיפה להמנע מהצהרות גרנדיוזיות בפומבי. זו הפעם הראשונה שאני כותבת נוט בפייסבוק וכנראה שגם האחרונה. אבל אם עוד אדם אחד יקרא מה שכתבתי ובעקבות כך יחליט שלא לשתוק בפעם הבאה שיזכה ליחס משפיל מנציג שירות של התחבורה הציבורית בישראל – אז המניפסט האוטובוסי שלי עשה את שלו.
עוד על אוטובוסים:
• החזרה בתשובה באוטובוס
• ספריה ציבורית בתחנת אוטובוס
________________________
שלי דובילנסקי היא עיתונאית טכנולוגיה. שימשה כעורכת של הוצאת קומיקס – האוזן השלישית. לומדת ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר-אילן. הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק שלה
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
