קייג’ עושה את קייג’: ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של ניקולס קייג’
ג’ון קייג’ היה מלחין אוונגרד מפורסם שלא בחל באף אמצעי על מנת לעורר את קהל פוקדי אולמות הקונצרטים, כולל יצירה בשם 4’33”, שמורכבת מארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט (עוד בנושא: האם ג’ון קייג’ הושתק ביוטיוב?).
ניקולאס קייג’ הוא שחקן קולנוע ענק שלא בוחל באמצעים על מנת להעביר את הטירוף האנושי אל מסך הקולנוע, גם כשהתפקיד ממש לא דורש ממנו את זה.
הנה מה שקורה כששני הקייג’ים המפורסמים בעולם נפגשים: ניקולאס קייג’ מבצע את יצירתו האלמותית של ג’ון קייג’, 4’33″. שקט באינטרנט בבקשה:
תמונות של שמעון פרס מחייך עם רובים בטאמבלוג “שמעון פרס מחייך עם רובים”
יש דבר אחד טוב בהסברה הישראלית, והוא החיוך של שמעון פרס. תגידו מה שתגידו עליו, פרס יודע לחייך. הוא מחייך כמו תינוק. אין מי שרואה את החיוך של פרס ולא משתכנע מיד שאפשר להביא שלום למזרח התיכון.
עכשיו נסו לחשוב על שמעון פרס מחייך את החיוך התינוקי והתמים המפורסם שלו בזמן שהוא אוחז במה שנראה כמו קלצ’ניקוב. כשדוסטוייבסקי כשטולסטוי כתב את מלחמה ושלום הוא חשב בדיוק על התמונות כמו אלו שנאספות בטאמבלוג “שמעון פרס מחייך עם רובים“, קריצה מחוייכת ומזויינת לטאמבלוג המוקדש לנשיא אהוב אחר, “קים ז’ונג איל מסתכל על דברים“.
זדי ליטל, בחור עם שם מגוחך ופרצוף יפה, עומד להופיע בכל התמונות באינטרנט ביממה הקרובה
זדי ליטל (Zeddie Little) הוא בחור אמריקאי טיפוסי שיצא לריצה אמריקאית טיפוסית באיזה מרתון אמריקאי טיפוסי. כשהוא ראה מצלמה, הוא פשוט נתן את החיוך הכובש שלו.
החיוך של ליטל היה כל כך כובש, שהחברים ברדיט שראו את התמונה לא יכולו להתאפק ופשוט התאהבו בו. כמה התאהבו בו?
כמו שאתם מבינים, המם, “Ridiculously photogenic guy”, לא איחר לבוא. הו, בחור פוטוגני, עד כמה פוטוגני אפשר להיות?
ליטל עצמו, אגב, לוקח את העניין טוב משהייתם מצפים. ובתמונת הפרופיל שלו הוא עומד ליד סוס!
ראש הממשלה עוקף את פעילות דפי הפייסבוק של אייל גולן והאח הגדול. בוראט מתקשר לברך בשם קזחסטאן
הליכוד הוציא קומוניקט לרגל הגעת דף הפייסבוק הפוליטי של בנימין נתניהו ל-200 אלף לייקים (להבדיל מהדף הממלכתי, שיש לו כ-21 אלף לייקים).
בהודעה נכתב בין השאר [הערות שלי בסוגריים מרובעים]:
הדף הוא כלי שמקשר בין העם לבין המנהיג [המנהיג? מנהיגנו האהוב?], כאשר מלבד ההצהרות המדיניות, רה”מ מפרסם בדף שלו תמונות מחיי היום יום ונותן מבט על חייו שאינו גלוי לציבור ואינו מסוקר על ידי כלי התקשורת [אהמ אהמ, “ישראל היום”], זהו הערך המוסף של הדף.
הסטטוס הכי חזק שהיה עד עכשיו: הסטטוס על יום ההולדת של בן ציון נתניהו.
[…]
כל סטטוס של נתניהו זוכה לאלפי לייקים ותגובות, ומאות שיתופים, בזמן שכל הפוליטיקאים מדדים הרחק מאחור עם ממוצע נמוך מאוד שאינו מתקרב למאות לייקים [כמו כן, למדינות אחרות יש אשלגן נחות]. בנוסף כל סטטוס מתורגם לאנגלית כתוצאה מהחשיבה וההבנה שהרשתות החברתיות הן כלי ראשון במעלה במערך ההסברה של מדינת ישראל [אנחנו יכולים לעשות כל מה שבא לנו – הכל! – והתדמית שלנו לא תיפגע, כל עוד אנחנו זוכרים לפרסם אחרי כן סטטוס באנגלית על יום ההולדת של בן ציון נתניהו].
הדף של נתניהו מוביל מבין הפוליטיקאים בדירוג המשפיענים החודשי שאותו עושה חברת Spythenet [מתודולוגיה זה לחלשים], כאשר נכון לדירוג חודש מרץ, הדף מדורג במקום השני בפער קטן ביותר לעומת המקום הראשון. נתניהו עוקף בפעילות בפייסבוק דפים של כוכבים גדולים ומותגים גדולים דוגמת אייל גולן, האח הגדול וכו’ [מה שמעיד שהוא לא נתפס כפוליטיקאי או מנהיג, אלא ככוכב תקשורת לכל דבר]. הוא נתפס ככוכב תקשורת לכל דבר [הולי שיט, אתם אשכרה כתבתם את זה בהודעה לעיתונות?]
הקומוניקט המלא:
עוד בנושא:
• מם ביבי מחפש חברים
• “ביבי הגיב בדף של צה”ל, הבאתי לו באן על התבטאות פוליטית”
פרובוקטור הביסלי מתלונן על כך שאנשים לא אוהבים את הפרובוקציות שהוא עושה. לא באמת פרובוקטור
הגיע הזמן להודות בזה – אין פרובוקטורים בארץ. לא באמת. יש רק כאלה שמאוד משתדלים.
אם ניקח את הסיפור של עומר כביר ושקית הביסלי, שאותה הוא ניסה להוציא מהסופר בניגוד לאיסורי החמץ של שופרסל: בסך הכל פרובוקציה. כביר לא היה באמת רעב לביסלי, והוא יכול היה להסתדר בלי השקית. אבל הוא רצה לעורר פרובוקציה, והמטרה שלו בכתיבת הפוסט היתה, כביכול, לגרום לנו לחשוב על הסטטוס קוו של מכירת החמץ בפסח.
אבל זו לא באמת פרובוקציה כשעומר כביר בעצמו מדבר אחר כך על ה”שמות הנוראיים” בהם הוא כונה לאורך כל הלילה. פתאום הוא לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו קרא לו “גנב”, השם ירחם טפו. ככל שעברו השעות היה נדמה לי שכביר הוא האלפרד דרייפוס של החטיפים המלוחים.
אם עוררת פרובוקציה ועוד כתבת עליה בפומבי, למה אתה לא באמת מתגאה בה? למה אתה לא עונד את השמות שקוראים לך כאות וכסמל? פרובוקטורים הם לא גיבורים. פרובוקטורים אמיתיים לעד יעמדו בשולי החברה, לעד ינסו לשבור את הסטטוס קוו. הם לא מצפים לקבל מחמאות מכל עבר, הם לא מצפים שכולם יאהבו אותם.
אי אפשר להיות פרובוקטור ולהבכייין. זה לא עובד ככה. אי אפשר להיות מופתע מזה שאתה מעורר רגשות מכוערים אצל אנשים. פרובוקטור אמיתי היה מתגאה בזה.
אני שי ואני עומד מאחורי מה שכתבתי. Take your best shot.
[עדכון 12:36] עומר כביר מגיב:
האמת, לא כל כך מפריע לי שכמה משוגעים משתלחים בי. הציוץ לא היה התבכיינות, בעיקר הפתעה מעוצמת התגובות והשנאה שהפוסט עורר.
אבל אני כן מסכים עם רוח הדברים ולכן אכריז במעמד זה: טוב מאוד. אני שמח וגאה שהצלחתי לעורר כאלו אמוציות קיצוניות באנשים. כן, אני פרובוקטור, ואין בזה שום דבר רע. ואם הצלחתי לעצבן אנשים ולגרום להם לחשוב מחדש על מצב שהם קיבלו כמובן מאליו, עשיתי את שלי.
[עדכון 12:44] שי רינגל משיב:
חשוב לי להדגיש. קודם כל – כמובן שלא מדובר רק בעומר. התופעה הזאת של לעורר פרובוקציות ואז להתפלא על התגובות מאוד רווחת. כשאני כותב על עומר אני מבקש מכולנו שנחשוב על זה. אני לא בא לרדת על עומר חס וחלילה, אני חושב שהוא יכול להתגאות בתדמית הפרובוקטור שהוא יצר לעצמו. אין לי צורך להיכנס באף אחד. אני רק רוצה לעורר דיון על מהות הפרובוקציה.
הסרט הערבי מגיע לאינטרנט בגירסת הדאחקה בבלוג “רגעי הזהב של הטלויזיה המצרית, רי-ויזיטד”
“אני רוצה לפגוש את הבמאי מיד”, אומר עאדל אמאם, “ולהגיד לו שזה סרט מחורבן”. החלק הראשון של המשפט הוא ציטוט מאחד מהסרטים המצריים ששודרו בטלוויזיה הישראלית מדי יום שישי. החלק השני של המשפט מגיע מהאינטרנט.
הסרט הערבי, שמשודר בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות השישים בערוץ 1 ובעשור האחרון בערוץ 33, מקיים מערכת יחסים מורכבת עם הישראלים: יש כאלו שהיגרו לכאן ממצרים ומארצות ערב אחרות והתחברו אליו תרבותית ונוסטלגית, יש שהגיעו אליו בלי מסורת מבית אבא והתמכרו, ויש כאלו שנרתעים ממנו ומתעבים אותו בטענה שמדובר בתרבות נמוכה ורדודה. לא מופרך גם לייחס למאבק הבין-עדתי בישראל ולסכסוך הישראלי-ערבי השפעה על היחס למוסד המיתולוגי הזה.
השחקן והבמאי המפורסם אמאם, כוכב רבים מהסרטים, הוא אדם פוליטי מאוד, שמחד קרא לסלק את שגריר ישראל ממצרים בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ומאידך מתח ביקורת לפני שלוש שנים על החמאס ועל שיגור הרקטות, ואמר עלינו ש”ישראל היא מדינה מאורגנת ביותר שפועלת בצורה רצינית”. לאחרונה נידון אמאם לשלושה חודשי מאסר בפועל ולקנס של אלף לירות מצריות (כ-630 שקל) על שעלב באסלאם, בסמליו, ברשויות ובפוליטיקאים בסרטיו ובמחזותיו. התובע הוא עורך דין עם קשרים לקבוצות אסלאמיסטיות, והתיק, שנגרר במשך חודשים, הסתיים שבועות ספורים אחרי שהאיסלמיסטים זכו ברוב המושבים בפרלמנט המצרי. אמאם, שהחרים את המשפט ולא הגיע לדיונים, ערער על פסק הדין ודרש לפצותו במיליון לירות. החלטה בנושא תינתן בסוף החודש.
“סרט ערבי – רגעי הזהב של הטלויזיה המצרית, רי-ויזיטד” הוא דף פייסבוק ובלוג טאמבלר שצוחק עם ועל הסרט הערבי. כל פוסט מורכב מפריים מאחד הסרטים, כולל כתוביות בעברית ובערבית (ולעתים באנגלית), וכיתוב שמשלים אותו או מתייחס אליו. למשל: “אני לא מכיר מישהו שמריח ככה. הכל אפשרי כשהגבר שלכן משתמש באולד ספייס”. וגם: “למה אשתך יבשה ככה? מונולוגים מהואגינה”.
“כילד שגדל בבאר שבע בשנות השבעים, אני זוכר שבימי שישי היה ריטואל קבוע – לשבת עם אמא וסבתא ולראות סרט ערבי”, מספר יוצר “סרט ערבי”, ערן מחלו, מעצב ווב בן 38 מגבעתיים. “בכלל, הרחובות בב”ש בשישי היו די ריקים בשישי ב-16:00. בימים של ערוץ אחד, הרייטינג של עאדל אימאם היה בשמיים, כולם היו דבוקים למסך. זה סוג של זרם תודעה כזה שפרץ ממני כשצללתי שישי אחד מול הטלויזיה וזפזפתי עד שנחתתי על ערוץ 33. הסרטים היו כל-כך מטופשים ומצחיקים, שמיד ניהלתי איתם דיאלוג בראשי. ואז חשבתי שזה יהיה נחמד להשתעשע עם זה בפייסבוק”.
_________
תודה, הילה מרזן.
בן אדם מלמד את הכלב שלו לכתוב סמסים, מגלה שיש לכלב הרבה יותר מדי מה להגיד. ומה חיית המחמד שלכם מסמסת לכם?
כשאדם מאמץ לעצמו כלב, הוא מלמד אותו דברים שימושיים ודברים מגניבים, כמו לשבת ולתת יד. אחד לימד את הכלב שלו לסמס, וגילה שזה רעיון ממש גרוע. “סמסים מהכלב שלי” פותח צוהר לשיחות שאדם אחד מנהל עם הבולדוג המאוד לא מנומס שלו, שמרגיש שהבעלים שלו חייב לו הרבה יותר מדי ויש לו דעה על הכל. היי, אם בולדוג מצליח להסתדר עם המקלדת של האייפון, מה התירוץ שלך, סבתא?
ובינתיים, בחתוליה: ריק לימד את החתול שלו לואי להשתמש במקלדת. כשריק בעבודה, לואיס נוהג להטריד אותו בלי הרף במסנג’ר. בבקשה אל תלמדו חתולים לגלוש ברשת, הם עוד עלולים לגלות שהם שולטים בה.
לא יכולתי שלא לקנא בכל האנשים האלה שמדברים ככה עם החיות שלהם. כשאני לא בבית אני מתגעגע מאוד לכלבתי ניקיטה. אז החלטתי לנסות וללמד אותה להשתמש באייפון. וכן, על טעויות משלמים.
גם אתם מסתמסים עם חיית המחמד שלכם? שלחו לנו שיחות מוצלחות באימייל או בטוקבקים.
_____________________________________
יש לנו מתנדב אמיץ – אריאל מירקין, ששיתף שיחה עם הכלבה שלו מיקה:
יש לכם גם? ספרו לנו.
הקרב על הביסלי: איך לקנות חמץ בפסח בשופרסל
המקרה שלהלן אירע דקות אחדות לפני תחילת כתיבת הפוסט, ואני מעלה אותו על הכתב כשהוא עוד טרי בזכרוני.
היום בשעות אחר-הצהריים קפצתי לסניף שופרסל דיל המקומי ברעננה (רח’ החרושת 8) על מנת לחדש את מלאי התפוצ’יפס, שאזל במפתיע ובנסיבות מסתוריות במהלך סוף השבוע. מדובר, לכל הדעות, במוצר כשר לפסח במהדרין שבמהדרין (גם לאוכלי קטניות), ולכאורה לא צריכה להיות בעיה להשיגו, אפילו בחול המועד.
לכן הופתעתי לגלות שלא מדובר בסיפור פשוט. לרוב, מסתפקים המרכולים בישראל בכיסוי מוצר החמץ בניילון אטום, בהתאם לחוק חג המצות (וזאת, אף שבית המשפט כבר קבע לפני כארבע שנים הלכה שמייתרת נוהג זה). ואולם, השנה הגדילו רבני שופרסל לעשות וחסמו בניילון אטום, שלפניו הוצפו מדפי מזון מקרטון, את הכניסה לשני מעברי החטיפים שבסניף! זאת, אף שמעברים אלו מכילים מוצרים רבים אשר אינם בגדר “חמץ”.
כתוצאה, לא הצלחתי לאתר בשום מקום בסניף שקיות תפוצ’יפס שהגישה להן אינה חסומה (למען הדיוק אציין שכן היה ניתן לרכוש את שקיות המותג המתחרה של אסם, צ’יפסי, אולם בביתנו יש העדפה מסורתית לתפוצ’יפס ולכן לא היה בכך פתרון). בהיותי אדם שלא נרתע ממכשולים, ניגשתי למעבר החטיפים, הזזתי ממקומו את מדף המוצרים, הסטתי את הניילון הלבן וחדרתי לאזור האסור. שם, בדממה שהשתררה, לא התקשתי לזהות את שקיות המוצר המבוקש ולקחתן.
בהיותי אדם עקרוני ואף עקשן במידה לא מבוטלת, החלטתי, בשם הפרינציפ, להוסיף לקנייה גם שקית ביסלי גריל קטנה ולא כשרה לפסח – אך ורק בגלל הטרחה המיותרת שנגרמה לי בגין מאמציהם הסופר-מוגזמים למנוע גישה לחמץ.
אתה לא חוקי
שמתי פעמיי לקופת השירות העצמי (חידוש נהדר שהגיע באיחור של שנים ומאפשר העברת מוצרים ותשלום עליהם בלי צורך להתעסק עם בני-אדם), וסרקתי את המוצרים שאספתי. התפוצ’יפס עברו ללא בעיה, אך עם סריקת הביסלי קפצה על המסך הודעה, ולפיה לא ניתן לרכוש את המוצר מכיוון שמדובר בחמץ (לא זוכר את הנוסח המדויק). קראתי לנציגת השירות, והסבתי את תשומת ליבה לנושא. היא הודיעה לי שאי-אפשר לקנות את המוצר “כי לפי החוק אסור לקנות חמץ בפסח”.
החוק, כמובן, לא אוסר על מכירת חמץ אלא רק על הצגתו: “לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה”. שום מילה על עצם המכירה. וגם בית המשפט, כאמור, פסק כבר שחנות אינה עונה להגדרה של מקום “פומבי”, ולכן לכאורה אף לא צריכה להיות מניעה מהצגת החמץ, לא כל שכן מכירתו. מטבעי, תגובה זו רק עוררה את נחישותי והתעקשתי עוד יותר לבצע את הרכישה. “אין שום איסור בחוק למכור חמץ”, קבעתי, “ואסור לך לסרב למכור לי את המוצר כשאני מוכן לשלם עליו” (לגבי הטענה השנייה אין לי סימוכין, אבל בלהט הוויכוח היא נשמעה טוב).
נציגת השירות עמדה בסירובה, אני עמדתי בהתעקשותי. הקופאית הראשית התערבה וקבעה שאין מה לעשות, ושאם יש לי תלונות אני מוזמן לפנות למוקד השירות, שאת מספרו שמחה לספק לי. מתוך ידיעה, שפנייה למוקד השירות לא תקדם את רכישת החמץ, התעקשתי לבצע את הקנייה באותו מעמד, לשלם תמורת המוצר שזוהי זכותי החוקית לרוכשו, ולעזוב עימו את החנות.
מכיוון שהקופה סירבה לעבד את המוצר, הגעתי למסקנה שהכי טוב להשאיר כסף מזומן בעדו, ולחזור לביתי. מכיוון שהיה לי רק שטר של 20 שקל, פניתי לקופאית הראשית בבקשה לפורטו. “הוא רוצה להשאיר מזומן ולקחת את הביסלי”, הזהירה אותו נציג השירות, שהתגלתה כבעלת יכולות הבחנה חדות.
“למה אתה רוצה שאני אפרוט לך?” חקרה הקופאית הראשית. “אני צריך כסף קטן”, השבתי (טכנית, זה לא היה שקר). הקופאית הראשית לא ויתרה: “מה אתה מתכוון לעשות עם המטבעות?” “אני רק צריך קצת כסף קטן”, שבתי ואמרתי. היא התרצתה, סיפקה מטבע של 10 שקלים ושתי חמישיות, ואני חזרתי לקופת השירות העצמי להשלמת הקנייה.
מילוט מסוכן
בעודי מוציא ומעביר את כרטיס האשראי כדי לשלם בעבור התפוצ’יפס, חמקה לעברי נציגת השירות ולקחה את שקית הביסלי שהייתה מונחת על הדלפק לצידי. “אסור לקנות את זה בפסח”, היא הזכירה. “תביאי את זה”, התעקשתי, בקול ברור אך רגוע. משסירבה, אחזתי בשקית ומשכתי אותו בכוח מידה. זה היה הרגע ה”אלים” ביותר בתקרית, ובשום שלב במהלכו לא נוצר מגע פיסי כלשהו ביני לבין נציגת השירות, לא הרמתי את קולי ולא צעקתי או השתוללתי. רק אחזתי בשקית, ושיחררתי אותה מאחיזתה.*
הנחתי מטבע של 5 שקלים על דלפק הקופה (מחיר שקית הביסלי גריל, לפי המדבקה שעל האריזה, הינו 3.89 שקלים בלבד, כך שמדובר בתשלום יותר מראוי בעבור המוצר. למעשה, תשלום יתר), ופניתי לצאת. נציגת השירות סירבה לוותר, קראה לשומר בכניסה לעצור אותי (“הוא לא שילם”, היא הכריזה, אף שכבר שילמתי די והותר), והזעיקה איזה “ולדימיר” שיבוא לסייע בו.
השומר, שכמובן לא היה מודע לדרמה שהתחוללה בתוך הסניף, נעמד מולי בניסיון לעכב אותי, ודרש ממני לעצור. “שילמתי על המוצרים האלו, ואין לך שום זכות לעכב אותי”, אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הרכב. השומר נשאר מולי, בסמיכות, ובעודי מתקדם התחיל לצעוד לאחור. “אסור לך ללכת. אם שילמת ולא גנבת תראה לי את הקבלה”, הוא דרש. “אין לך שום זכות לבקש את זה, אסור לך לעכב אותי, ואם תיגע בי זו תקיפה ואני מתקשר למשטרה”, הזהרתי אותו ברוגע והמשכתי ללכת (ה”ולדימירים”, אגב, רק השקיפו ולא התערבו)***.
כך זה נמשך עד שהגעתי לרכב, פחות מדקה הליכה: אני הולך קדימה ומציג את טיעוניי, השומר נסוג אחורה ומעלה את דרישותיו. בשום שלב לא נוצר כל מגע פיסי ביני לבינו, ואף צד לא עלה לטונים גבוהים, למרות המתיחות המובנת.** כשהגעתי למכונית השומר התריע שהוא רושם את מספר הרכב (לא דאגתי, גם כך יש להם את פרטי האשראי, השם והכתובת – אני חבר מועדון – ובכל מקרה אני סבור שלא עברתי עבירה כלשהי: שילמתי כסף מלא ואף יותר בעבור המוצרים שרכשתי ולא נקטתי באלימות משום סוג, פיסית או מילולית, כלפי אף אדם), וחזר לעמדתו בפתח הסניף. אני, מצדי, נכנסתי לרכב, נסעתי הביתה והתחלתי בכתיבת הפוסט הזה.
את הפרשנות אשמור לפוסט אחר, אבל אני חושב שתקרית זו ממחישה היטב את טירוף המערכות הכללי שתוקף את המדינה בכל הקשור לדת ולחגים, ואת הכפייה הדתית העצמית מרצון שפושה בקרב חלקים נרחבים מהציבור, לא רק החילוני-יהודי אלא אף הערבי (רבים מעובדי הסניף המדובר הינם ערבים, כנראה גם נציגת השירות והקופאית הראשית שהיו מעורבות בתקרית אך לא אתחייב על כך). כל כך הרבה מאמצים ונחישות כדי לאכוף איסור דמיוני, וכדי למנוע רכישת מוצר שאין בה כדי לפגוע באף אחד. עצוב.
בקשת תגובה הועברה לשופרסל במקביל לפרסום הפוסט, והיא תפורסם לכשתתקבל.
__________________
* אני מציין זאת ולו בגלל החשש שיועלו טענות מצד אי-אילו גורמים על אלימות מצדי. במסגרת מקצועי נתקלתי בלא מעט מקרים בהם הושמעו טענות לא מבוססות מסוג זה, וחשוב לי לגדוע אותן עוד בטרם החלו.
** ר’ הערה קודמת.
*** הבהרה בעקבות תגובות שהתקבלו לפוסט: נציגת השירות אכן קראה לאדם בשם “ולדימיר” שיבוא לעצור אותי (ולא הפנתה את הקריאה לשומר). בעקבות הקריאה הגיעו למקום שני אנשים, כנראה עובדים, שהסתכלו באירועים מבלי להתערב, ולכן קראתי להם “ולדימירים”. לו הייתה קוראת ל”יוסי”, הייתי כותב “יוסים”. כשכתבתי את המשפט לא חשבתי לרגע על משמעויות כאלו ואחרות שיוחסו לו. אלו שמממהרים להשמיץ אותי כגזען מעידים על עצמם יותר מאשר עליי. עדכון 23:34: בעקבות התגובות הרבות החלטתי להוריד את המשפט הנ”ל. בדבריי לא התכוונתי לרמוז למוצאו של העובד, ולא הייתה שמץ של מחשבה גזענית מאחורי הניסוח. הייתה זו אך ורק התייחסות לשם אותו קראה העובדת. עם זאת, אנשים רבים נפגעו והתלוננו, והנושא של הפוסט נפיץ מספיק (כך מסתבר), מבלי צורך להוסיף אש למדורה ולהסיט את הדיון לכיוונים לא לו. אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהדברים.
התפרסם במקור בבלוג “כביריזם” ברשיון cc-by-nc-sa. עומר כביר כתב כאן על אפליקצית אייפון במקום ראשון ומביך בגליון יוני 2010. צילומי מדפים וצג בשופרסל דיל קניון חיפה: עדי מנדלוביץ’.
הנה כל מה שפייסבוק יודעים על הרוצח מקרייגזליסט: הרבה יותר מדי
בעיתון בוסטון פיניקס התפרסמה בשבוע שעבר כתבת שער שהצליחה לעורר לא מעט הדים, עם פרטים שלא פורסמו עד כה בשערוריית הרוצח מקרייגזליסט. רוב הפרטים על הרצח עצמו היו ידועים – פיליפ מארקוף פגש את הקורבן שלו דרך מודעה בלוח המקוון החינמי קרייגזליסט שבה הציעה שירותים מיניים, ורצח אותה בדם קר. מה שהכתבה חושפת זה את דרכי הפעולה של המשטרה, כיצד היא השיגה את הצילומים של מארקוף ואיך היא נעזרה בפייסבוק על מנת לפצח את התיק. הבוסטון פיניקס חשף מסמכים משטרתיים, כולל הבקשה של משטרת בוסטון מפייסבוק להסגיר פרטים ושיחות מהחשבון של הקורבן.
ככה נראים מסמכים רשמיים שפייסבוק הגישה תחת צו בית משפט:
השאלה כמה מידע יש לפייסבוק עלינו צריכה להעסיק ולהטריד אותנו. הוול סטריט ג’ורנל בדק איזה מידע פייסבוק מעבירה עלינו לאפליקציות צד שלישי. פייסבוק מוכרת את המידע שלנו למפרסמים ואפליקציות, וזה כולל את רשימת החברים, מקומות העבודה, המצב הסוציו-אקונומי וההעדפות המיניות, הכל בשביל למכור פרסומות בצורה ממוקדת יותר. בסופו של דבר, למרות שאנחנו נוטים לשכוח את זה, אנחנו לא הלקוחות של פייסבוק. אנחנו המוצר, והלקוחות הם המפרסמים שלהם פייסבוק מוכרת אותנו כמוצר. כשאנחנו נרשמים לפייסבוק אנחנו מרשים לאתר אינטרנט להפוך אותנו לפיסות של מידע, שאותו היא יכולה למכור לכל המרבה במחיר. זה בדיוק מה שהיא עושה, ולא רק לרוצחים.
ברכות לפסחא > ברכות לפסח
כמעט כל הברכות לפסח שראינו השנה ממש מביכות. לעומת זאת, תנו לגויים ארנב מעפן וכמויות של שוקולד, ותראו איזו ברכה הם מנפקים:
עצוב להיות יהודי בפסחא :(
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
