ח”כ דנידנון, הרואה מה שלא נראה, מאשים מסתננים שגרמו לנטישת בית כנסת, שפונה על ידי בעלת הקרקע כדי לבנות עליו פרויקט מגורים ומסחר
ח”כ דני דנון פרסם היום תמונה של שלט של “בית כנסת הר סיני עולי גרוזיה” באלבום הפייסבוק “השדולה לטיפול בתופעת המסתננים- דרום תל אביב”, וכתב: “בית כנסת נטוש בדרום תל אביב- בגלל המסתננים”.
עמיר שיבי שיתף את התמונה, ותוך פחות מרבע שעה נמרוד צוק מצא את הכתבה הזאת מ-2009, שמספרת שבעלת הקרקע פינתה את בית הכנסת כדי לבנות עליו פרויקט מגורים ומסחר, ושילמה למתפללים 40 אלף שקל דולר פיצוי.
למזלו של ח”כ דנון, החסינות הפרלמנטרית שלו מגנה עליו מפני תביעות על דיבה והסתה. אבל זה לא אומר שאי אפשר לצחוק עליו בתגובות:
כמה חם? כל כך חם שישראל היום מקדם את שלמה ארצי
אורן פרסיקו דיווח ב”העין השביעית”:
האוסף המשולש
“כאן השרב הגדול” נכתב ביום רביעי שעבר בכותרת ידיעה של “ישראל היום” על מזג האוויר. כותרת המשנה נוסחה כך: “‘חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד’. השיר יהפוך למציאות כשגל החום הנוכחי יגיע לשיאו בסופ”ש – והמזגנים יעבדו שעות נוספות”. הבוקר, בשער העיתון, מתנוססת הכותרת “אתמול היה חם, ויהיה גם מחר”.
אנגרי ברדז נגד אסד • אות החתול מזמן את ליגת האינטרנט • בכייני סופר מריו | האחראי על האינטרנט ב”שישבת” עם אסף ליברמן
סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:
• באתר ליגת ההגנה של האינטרנט, שתושק בשבוע הבא, מספרים שהיא “רשת של אנשים ואתרים שמשתמשים בתפוצה המאוגדת שלהם להגן על האינטרנט הפתוחה ולשפרה. מאחר שהיא יכולה להשמיע צפירת אזהרה במהירות למיליוני משתמשים, אנשים קוראים לזה ‘אות העטלף של האינטרנט'” – כמו הסימן שמקרינים על שמי גות’האם כדי לזמן את באטמן.
מאחר שמדובר באינטרנט, הליגה בחרה להחליף את העטלף בחתול, והיא מגייסת כסף להקרינו באירוע ההשקה שלה ביום חמישי הקרוב, על גבי קירות בתי קולנוע שיקרינו את הסרט החדש בסדרת באטמן.
• אנגרי סיריאנז הוא משחק סאטירי, שמבוסס על המשחק הפופולרי אנגרי ברדז, כשאת הציפורים מחליפות פצצות ואת החזירים המרושעים בשאר אסד ואנשיו. אפל, כמצופה מחברה שמקדמת גן סגור של תוכן ומפעילה צנזורה, פסלה את האפליקציה בנימוק שהיא “מכילה תוכן משמיץ או פוגעני שמכוון כלפי קבוצה ספציפית, דבר שלא עולה בקנה אחד עם כללי הבחינה של האפסטור”.
• שוגרזאזא, הידועים גם כאור פז ותום טרגר, יצרו סרטון שבו הפכו קולות בכי ויללה של 21 אנשים לנעימת משחק הווידאו סופר מריו. השניים אחראיים גם למחרוזת שירי הממים המצויינת הזאת.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=EBT9dDTO7P0[/youtube]
• ולא לשכוח לעקוב אחרי ישום דוח טרכטנברג, באמצעות אתר המעקב שנבנה על ידי הסדנא לידע ציבורי והשר מיכאל איתן.
שלום, אני שם גנרי, זקן חכם בפייסבוק שרוצה לספר לכם סיפורי סבתא
שלום לכולם, שמי שם גנרי.
אתם מכירים אותי מסטטוסים מצייצים. בדרך כלל אני כותב טקסט ארוך מאוד, מרגש לעתים אך תמיד חפרני. לא משנה מה כתבתי, אתם תשתפו את התמונה שלי במאות שיתופים, תתעצבנו או תסכימו בהתלהבות, גם אם לא בטוח שיהיה לכם כוח לקרוא עד הסוף. יכול להיות שתשאלו את עצמכם – למה הוא כותב כל כך הרבה? מה הסוד של טקסטים כל כך חפרניים, ואיך כל כך הרבה אנשים משתפים אותם, גם כשהאמינות שלהם מפוקפקת ואין שום קוהרנטיות בתיאור האירועים, אם היו?
למען האמת, גם אני לא יודע. אתמול, למשל, כשהייתי בדרכי למצוא תרופה לסרטן ומנהל הבנק בדיוק עשק אותי וזרק אותי ואת ילדיי לרחוב, שם פגשנו טרנטולה ענקית שנשלחה על ידי הטייקונים, וזו עקצה אותי והפכה אותי לספיידרמן, חשבתי לעצמי: איך אוכל לפנות לציבור עם החכמה המהממת שרכשתי ועם הסיפור קורע הלב שלי? חשבתי על פנייה לרשויות, אבל הן כידוע מרושעות מטבען. חשבתי לפנות לעיתונאים, אבל בפעמים הקודמות הם טענו שיש להם אחריות משונה לבדוק את העובדות ולהצליב אותן (הצחקתם אותי. את הלוקשים של בן דוד שלי, אנטי-שם גנרי, קניתם בלי בעיות. אז מה אם הוא פליט אתיופי מסודן שעלה מרוסיה לאחר ששרד את השואה?). ואז חשבתי לעצמי: שם, פשוט תעלה את התמונה שלך לפייסבוק ותכתוב מה שאתה רוצה. אנשים יאמינו לך, כי זה היה בפייסבוק. יודע מה? ככה גם תגיע לעיתון, כי כל מה שהעיתון יודע היום זה להעתיק מפייסבוק.
אז זהו, העליתי את הסיפור שלי, והוא זכה ל-890 שיתופים. אבל אחר כך העליתי סיפור אחר (איך פתרתי את בעיות הכלכלה העולמיות בשלוש שניות ובאלף מילים בפייסבוק) ומשום מה הוא לא זכה לתהודה המתאימה. ואז קלטתי, שבכל פעם שאני מעלה משהו, כדאי שזה יהיה עם תמונה אחרת בכל פעם. זהו, מאז אני עושה חיל. האמת היא שלא מזמן נתקלתי בסיפור נורא מרגש בפייסבוק (עולל בן 43 דרום סודני מגאנה שעב”ם בשליחות ביבי עקר את לבו, אל תשאלו), ועשיתי כמובן לייק ושייר, ורק אחר כך נזכרתי שזה בכלל אני שכתבתי את זה. לא שזה רע לעשות לייק לעצמך, אבל בכל זאת, אתיקה זה דבר חשוב נורא בפייסבוק. אז ישר העליתי תמונה שלי שתוקפת את מעללי הנוכל מגאנה, וקיבלתי אלפי לייקים ושיתופים.
בקיצור, תזכרו: אם זה עם טקסט ארוך עם תמונה ליד בפייסבוק – זה בטוח נכון.
הלל גרשוני הוא דמות קש של שם גנרי, סטודנט לתלמוד באוניברסיטה העברית וכותב הבלוג “בלוגרשוני“. הוא כתב על מחאת האוהלים בגליון אוגוסט 2011
ספקי שירות: אתם לא המשפחה שלי. אני שונא אתכם בלי קשר. כן, אורנג’, אמרתי “שונא”
לאחרונה התקשרתי לאחד מהיעדים הטלפונים החביבים עלי – שירות הלקוחות של אורנג’. רציתי לשאול אותם למה, אחרי ג’יגה בלבד של שירות גלישה מקרטע, קיבלתי סמס שמודיע לי שעברתי לשירות גלישה יותר מקרטע. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, מהשעות האלו שבהן כל בית ישראל גומר לעבוד וגם הוא מרגיש צורך להרים צלצול למפעילה שלו ולשאול מה נשמע, ולכן לא ציפיתי שיענו לי מיד. אבל אחרי עשרים דקות על הקו הבנתי שמשהו יוצא דופן מתרחש כאן ופניתי לאינטרנט.
התוצאות היו מרתקות: מסתבר שבזמן שקראתי את השטויות שלכם בפייסבוק קמה בישראל מפעילה סלולרית חמישית, והיא מציעה את אותו שירות בלי פרסומות מרגשות בטלוויזיה ושעולה איזה כמה עשרות שקלים פחות. הבעלים הוא איזה צרפתי בשם גולן, אבל הגולן הזה הגיע לישראל לא כדי להסתובב בבוגרשוב עם שיזוף בצבע פוקסיה, אלא כדי לתת למפעילות הסלולר המנופחות מנה אחת בתחת. זה עובד לו. התוצאה, כך סיפרה לי האינטרנט, היא שבית ישראל נוטש את המפעילות הוותיקות בהמוניו. הלחץ שהמוניו מפעילים על מרכזי השירות של המפעילות הקיימות כל כך גדול, שהוא לא איפשר לי לגלות למה אני מקבל שירות גרוע מהמפעילה שלי.
רגע. רגע:
1. המפעילה שלי נותנת לי שירות גרוע, כולל חיבור דאטה מחורבן, הגבלה על כמות הדאטה המחורבנת, וזמן המתנה בלי הגבלה.
2. הזמן המתנה – בגלל שיש מפעילה חדשה וזולה.
3. יש מפעילה חדשה וזולה.
.
.
.
4. יוריקה.
בזמן שהאזנתי למוזיקת ההמתנה הנעימה של אורנג’ גלשתי לאתר של “גולן” וגיליתי שאני לא צריך לדבר עם אף אחד כדי להתחבר לשירות שלהם – רק למלא טופס באינטרנט. טוב, שיחקתי עם הטופס הזה. מילאתי אותו. סתם כי לא היה לי מה לעשות בזמן ההמתנה. רגע אחר כך אני שומע, מבעד למוזיקת ההמתנה הנעימה של אורנג’, צליל של סמס. הסמס מאורנג’. אורנג’ שלחו לי סמס כדי לשמוע אם אני ער. כמו כן:
נשמע נהדר. רציתי לחייג מייד כוכבית אפס חמש ארבע, אבל הקו היה תפוס בשיחה עם כוכבית אפס חמש ארבע (22 דקות אנד קאונטינג).
וזה הסיפור על איך שירות הלקוחות של אורנג’ סיפק לי את השירות של לדעת שיש מפעילה סלולרית חדשה, ושיכנע אותי לעבור אליה.
הצעתי לעידו קינן, המייסד והבעלים של חדר 404, אייטם על הסיפור הזה של הסמס המעצבן. הוא הגיב בסרקזם האופייני לבעלי קונגלומרטים:
ג’וני: תשמע סיפור. אני באתר של גולן טלקום ואני משחק קצת עם הטופס הרשמה, שוקל להרשם. הכנסתי את המספר שלי, כתבתי שאני רוצה לנייד אותו. באותו רגע – באותו רגע! סמס מאורנג’ עם הצעה לחבילה.
עידוק: מדהים! שווה אייטם.
ג’וני: כן?
עידוק: לגמרי. תן לי דקה לכתוב אותו.
[אחרי 5 שניות]
הנה: http://room404.net/?p=53245
נתתי לך שם בדוי, אני מקווה שלא נעלבת.
מכאן למדתי, ראשית, שאני לא לבד בסיפור הזה, ושנית, שהקלישאה על השמנים החביבים לא תקפה לגבי עיתונאים. עוד עיתונאי ישראלי, אם כי לא שמן, שהסביר לי שאני לא לבד בסיפור הזה, הוא אמיר טייג, שכתב ככה בדה מרקר בסוף יוני:
אחת המסקנות המדהימות ביותר […] נוגעת למותגים […] שבהן השקיעו החברות מאות מיליוני שקלים במשך השנים, [ו]התגלו כחסרי ערך לגמרי. ללקוחות הסלולר [לא היתה] טיפת סנטימנט לחברת הסלולר הוותיקה שמלווה אותם כבר שנים. כל הפרסומות המושקעות, האירועים רבי המשתתפים, המתנות (“ככה זה כשאוהבים”), הסלוגנים הדביקים (“המשפחה הגדולה במדינה”), נשכחו בשנייה כשלקוחות הסלולר גילו שהם ‘פראיירים’.
יפה אמר טייג. אפשר להוסיף ולהרחיב: תוכלו ללכת בארץ לאורכה ולרוחבה ולא תמצאו לקוח אחד של סלקום, אורנג’ או פלאפון שאוהב את המפעילה שלו, מרוצה מהשירות שלה או, הגועל, מרגיש בה “בבית”. אף אחד לא מרגיש שהמפעילות נותנות שירות טוב: למשל, מחזיקות מוקדי שירות המאוישים בעובדים מיומנים ואיכפתיים. למשל, ערוכות להתריע מראש על תקלות. למשל, מתנהלות בנושאי חיוב, תמחור וגבייה באופן שנדמה לנו הגון וישר (הייתי מפוצץ את כל הלמשלים האלו בלינקים לכל מיני מקרים שהיו, אבל נדמה לי שאין קורא ישראלי שלא יודע בדיוק על מה אני מדבר, וחבל לי לבזבז הטמל במצבו הנוכחי של המשק).
מה המפעילות עושות במקום לתת לנו שירות טוב? מנסות לשכנע אותנו שאנחנו אוהבים את המותג שלהן. איזו טקטיקה מוזרה. תחשבו שיש לכם מכולת. תחשבו שאתם מרמים בעודף והקוטג’ אצלכם תמיד חמוץ. עכשיו תדמיינו שאתם תולים שם שלט לאמור “מכולת משה – כאן משפחה קונה ממשפחה. עם הלב”. יהיו לכם יותר לקוחות? קדחת. קדחת חמוצה.
אחרית דבר
בזמן שהמתנתי לכרטיס הסים של גולן, שמגיע בדואר וחוסך ממך המתנה מרגשת במוקד שירות ביתי וחמים, עשיתי את החישוב הלגמרי פיקטיבי הבא:
1. מאז 1999 המתנתי על הקו לנציג שירות 5,892 דקות.
2. מאז 1999 הוצאתי את הגרון ב-45 שיחות יחסינו לאן עם הסלולריות, בהן פינטזתי לרצוח כ-97 נציגי שירות שונים.
3. לעומת זאת, בתקופה המקבילה רבתי רק עם 14 בחורות בנושאים שאינם סלולרים.
4. מאז 1999, הסלולריות הפיקו 4,502 פרסומות שבהן הן מספרות לי כמה נהדרים ומרגשים החיים וכה הכי טוב בבית, בחיק משפחתי האוהבת, כלומר אצל המפעילה הסלולרית שלי. רק ב-9 מהפרסומות בכיתי עם דמעות.
.
.
.
5. כסעמק.
אחרית אחרית דבר
הסים של גולן הגיע, נכנסתי לאתר, הקשתי את קוד ההרשמה, והניוד נקבע למחר בבוקר. בשעת השין ישלח לי מייל, ואני אחליף את הסים של אורנג’ בסים של גולן. ההימור שלי הוא שאני אמשיך לקבל שירות לא משהו ולהתבאס מדי פעם, אבל לפחות אני לא אצטרך לעשות כאילו נכנס לי משהו לעין בכל הפסקת פרסומות.
אחרית דבר סופי רגע לפני בהזדמנות נדירה בין חברים לפני שמתפרסם ביד2
שלוש וחצי שניות אחרי, אורנג’ שלחו סמס:
יהונתן זילבר מתגעגע לפקקים
נוסבאום הקליט שיחה עם דניאל מעוז שבה אמר שהשיחה לא מוקלטת ולא תשודר, ואז שידר אותה. עוד הקליטה: המשטרה
כתב המשטרה של חדשות 2, משה נוסבאום, שידר בטלוויזיה חלקים משיחת טלפון שקיים עם דניאל מעוז, הנאשם ברצח הוריו, ימים לפני מעצרו. בקטעים שלא שידר שואל אותו מעוז אם השיחה מוקלטת, והוא אומר שלא, שהיא אוף רקורד ושאין בכוונתו לשדרה. לרוע מזלו, גם המשטרה הקליטה את השיחה במסגרת האזנות סתר למעוז וחשפה את הדברים.
נוסבאום התקשר למעוז ב-6.9.2011 בשעות הערב, כשלושה שבועות אחרי מציאת גופותיהם של הוריו, נח ונורית. באותו שלב חל צו איסור פרסום על פרטי החקירה, מעוז מודע כבר לשמועות שקושרות אותו לרצח ומגדיר אותן “הזויות”, ומסביר שאם היה חשוד, המשטרה כבר היתה חוקרת אותו.
“אני מצלצל אה… סתם כדי לשמוע מה קורה? מה עובר? אנחנו לא יודעים כלום אולי אתם יודעים יותר מאיתנו”, אמר נוסבאום בשיחה עם מעוז (כל הציטוטים מהתמליל הרשמי של האזנת הסתר). אחרי סמול-טוק שבו מעוז מספר שהוא למד באותה שכבה עם בנו של נוסבאום, אומר הכתב: “אוקיי, תגיד לי איך? איך מעבירים את הימים המשוגעים האלה בלי לדעת כלום?”
מעוז: “תראה זה קשה אבל אנחנו באמת ב… ההחלטה המשפחתית, החלטנו לא לדבר עם התקשורת ולכן אני, אין לי בעיה לשוחח איתך, אבל היינו מאוד רוצים שהנושא לא יעלה בתקשורת”.
נוסבאום: “אוקיי תשמע, אני… א’, מי כמוך יודע שיש צו איסור פרסום”.
מעוז: “אהממ”.
נוסבאום: ו… אין לי גם מה לפרסם כרגע מה גם שזו שיחת טלפון ואני לא כל כך עובד במדיה שהיא טלפונית”.
מעוז: “כן”.
נוסבאום: “ולכן אני סתם מנסה לגלגל איתך לנסות להתרשם איך מצליחים להעביר ימים כאלה בחוסר ידיעה, בחוסר מידע”.
אחרי שמעוז מספר איך נודע לו על הרצח – לטענתו בשיחת טלפון מאחיו שמצא את הגופות – נוסבאום ממשיך לנסות לדלות מידע: “היה חסר משהו בבית?”
מעוז: “אני לא רוצה, אני לא רוצה ולא יכול להיכנס לזה, אני באמת אה… אני לא, מעדיף שלא להיכנס לזה אני מקווה גם שאני לא מוקלט פה לכל אורך השיחה הזאת”.
נוסבאום: “לא לא לא, אני אומר לך זאת שיחה… זאת שיחה שאין לי, אני לא יכול לעשות בה שום שימוש, אתה יודע יש, יש פה צו איסור פרסום”.
מעוז: “כן כן, אבל [מגמגם] יום אחד לא יהיה צו איסור פרסום ואז אתה יכול לעשות בה שימוש אני רק מקווה שהיא לא מוקלטת”
נוסבאום: “לא לא לא, אני… מנסה כל הזמן לחשוב איך אפשר, איך איך אפשר להמשיך חיים לנהל חיים ב… באי וודאות כזו?”
בהמשך השיחה עולה הנושא בשלישית:
נוסבאום: “טוב, דני אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת”.
מעוז: “בבקשה”.
נוסבאום: “וכאמור, בבוא, בבוא העת אני שומר לעצמי את ה.. אה, אופציה לשוב ולהתקשר אליך”.
מעוז [מגמגם]: “אתה תמיד יכול להתקשר, אה… אנחנו כל אה… בינתיים כל עוד זה אוף דה רקורד זה אוף דה רקורד, וכשזה יהיה און דה רקורד אני בטוח שכשהעניין הזה יפתח אז המשפחה תרצה ותסכים לדבר, בשלב זה אנחנו רוצים לתת למשטרה לעשות את עבודתה”.
שבועיים לאחר מכן (21.9.2011) שידר נוסבאום בחדשות ערוץ 2 את הקלטת השיחה (זהירות, אוטופליי), כמובן ללא הקטעים שבהם הוא אומר שהשיחה לא מוקלטת ולא תשודר.
הקלטת השיחה על ידי נוסבאום בלי ידיעת מעוז, ואפילו בידיעה מוטעית שלו שהיא אינה מוקלטת, לא מהווה עבירה על החוק, משום שלכל צד בשיחת טלפון מותר להקליטה, גם בלי ידיעת הצד השני.
שידור ההקלטה לא מעיד בהכרח כי נוסבאום הפר את הסכם האוף רקורד – יתכן שמעוז שחרר אותו מההתחייבות, בעצמו או באמצעות עורכי דינו, והתיר לו לתת פומבי לשיחה.
הקלטת השיחה על ידי המשטרה חוקית גם היא. “בהנחה שההאזנה לחשוד ברצח נעשתה באישור בית המשפט, ההאזנה לעיתונאי והקלטתו חוקית”, אומר הפרשן המשפטי של קול ישראל, משה נגבי. “כמובן שזה פוגע באתיקה העיתונאית, אבל זו עוד דוגמה לכך שהחוק איננו מגבה ואף סותר את האתיקה הזאת”.
החלטת המשטרה לתמלל את השיחה ולתת לה פומבי נראית מיותרת – מעוז מודע לחשדות בשלב הזה, ולא נראה שהוא חושף מידע בעל משמעות לחקירה.
נוסבאום לא השיב לפניותיי בנושא. סמנכ”ל התוכן של חברת החדשות של ערוץ 2, חיליק שריר, סירב להגיב. מהמשטרה לא נמסרה תגובה עד מועד פרסום הכתבה.
איך בתי הקולנוע יכולים לשפר את המוצר שלהם ואולי גם את ההכנסות
“חוק הפופקורן“, שיתיר למבקרים בקולנוע להביא איתם מזון מבחוץ, יעמוד בקרוב לקריאה שניה ושלישית. החוק צפוי לפגוע בהכנסות בתי הקולנוע ממוצרי מזון, שמחיריהם מופרזים, ואולי לגרום לגלגול הירידה בהכנסות למחירי הכרטיסים. עם ובלי קשר, הנה כמה הצעות לשיפור המוצר הקולנועי (חלקן מתנגשות), שאולי יביאו גם לשיפור בהכנסות:
• שעת תחילת הסרט עצמו (אחרי הפרסומות והקדימונים) תוצג על הכרטיס ועל הלוחות האלקטרוניים. את זה הייתי קובע בחוק אם בתי הקולנוע לא עושים זאת וולונטרית.
• צופה שיגיע לאולם אחרי מועד תחילת הסרט לא יוכנס.
• סדרנים שעושים את העבודה שלהם – בפרט, מעיפים את מי שמסמס או מדבר בטלפון.
• הגדלת מספר ההקרנות היומי.
• תמחור לפי פופולריות: סרטים בבכורה, סרטים בשעות השיא וסרטים פופולריים יעלו יותר מסרטים ישנים, בשעות השפל ולא פופולריים (שווה להמשיך להקרינם אם מספר הצופים מכסה את הסכום שממילא שולם לבעלי הזכויות).
• ביטול עמלת הרכישה באינטרנט/IVR והשתת עמלת רכישה בקופה, כדי לעודד מעבר לרכישה עצמית שלא מצריכה קופאים.
• גביית עמלה על סרט שמוקרן בלי פרסומות וטריילרים.
• גביית עמלה על בחירת כסאות (שורות טובות, מקום טוב באמצע) והורדת מחיר הכרטיסים שבהם המערכת בוחרת את הכסאות.
• דאבל פיצ’ר: שני סרטים במחיר של אחד.
• כרטיס חופשי יומי/שבועי/חודשי: צפייה בכמות בלתי מוגבלת של סרטים בפרק זמן מסוים בכפוף למקומות פנויים, ובלי הקרנות בכורה.
• על כל כרטיס שנרכש, לחלק כרטיס לסרט נוסף במחיר מוזל בשעות השפל.
• ריפיל חינם על הגדלים הכי גדולים של שתיה ופופקורן (שהעלות השולית שלהם נמוכה להפליא).
• ביטול משרות מוכרי המזון והחלפתם באוטומטים (vending machines).
• מעבר לספקי מזון זולים יותר (פפסי במקום קוקה קולה, פלדמן במקום מגנום).
• החלפת המזנונים ברשתות מזון מהיר או שירותי קייטרינג, בסוגי מזון שמתאימים לאכילה בקולנוע, והרחבת מגוון מוצרי המזון.
ג’פניקה בפאניקה: ויכוח על מכסה פחית שימורים במנה הופך לסיוט פייסבוקי
[עדכון 10:38] מנכ”ל הרשת לקח אחריות והחזיר את הכסף. פרטים בתחתית הפוסט. [\עדכון]
כמה חברים הזמינו אוכל מסניף חיפה של רשת ג’פניקה, ולטענתם מצאו באחת המנות מכסה של פחית שימורים. עדי מנדלוביץ’ העלתה תמונה של הפחית לפייסבוק, והחברים עדכנו בלייב בלוגינג:
מנדלוביץ’, 22:54: “הם עכשיו התקשרו להגיד שאנחנו ממציאים את זה או שהשליח שם את זה באוכל. מדהים”.
עופר שוורץ, 22:58: “תיקון לעדי: הם אמרו שאין להם פחיות שימורים במטבח. אנחנו הצענו שאולי השליח הכניס את זה בעצמו, אז הבחור אמר שהשליח עומד פה לידו. מסתבר שזה טיעון”.
מנדלוביץ’, 23:16: “תיקון לעופר: המנהל אמר שהוא לא בסניף ושלא יכול לראות את הוידאו (הם כנראה מצלמים את המטבח. זה חוקי?)”
איילה סלע, 23:24: “לכאורה למרות שהמנהל לא בסניף כרגע, השליח מולו עכשיו. חשוד מאץ’?”
סלע, 00:06: “לא פיצוי. מחר הוד מנהל הסניף יסתכל בהקלטה מהמטבח ויחליט אם הוא מאמין לנו שלא חוינו הזיה קולקטיבית הניתנת לצילום”.
בינתיים מנדלוביץ’ הפכה את התקלה לאלבום בשם “אומ נום נום פחית שימורים“. אחד הסועדים, בועז גולדשטיין, הסביר: “הגיע לנו מכסה של פחית שימורים עם האוכל מג’פאניקה. ניסינו לבדוק איך בכל זאת ניתן לאכול אותה (הרי היא הגיע באוכל, לא יכול להיות שזה סתם!)”.
סלע גם עשתה שני אימג’-מקרואים (“ממים”) בנושא, והסבירה: “אז, כשיעל-בת אמרה, באמצע הסרט, ‘תדליקו את האור, יש לי משהו באוכל ואתם רוצים לראות את זה’, לא האמנתי לה. פאקינג מכסה של פחית שימורים. תודה ג’פניקה, גם דאגתם שילעל לא יחסר ברזל, גם שילחתם בי את מנהל הסניף הגרוע בעולם (‘אין לנו שימורים בסניף אז לא יכול להיות ששמונה האנשים שיושבים כרגע ובוהים בפחית הזו באימה אינם הוזים’) וגם עד לרגע זה (כשעתיים אחרי שיצרנו קשר עם ג’פניקה ושלחנו להם תמונה של הדבר הזה) לא קיבלנו פיצוי. הציעו לשלוח לנו מנה אחרת, אבל איכשהו, לא התחשק לנו”.
אפילו בהנחה שמדובר בחבורת נוכלים שרק רוצים לקבל החזר על ההזמנה הגדולה, ההתנהלות של מנהל הסניף מטופשת – אם לא מדובר בלקוח שמסומן במערכת הניהול ככזה שמרבה לבקש פיצוי ללא סיבה, עליך להניח שמדובר בתלונת אמת, ובטח שלא להאשים אותו בתקלה. ההתנהלות מטופשת שבעתיים לאור הנסיון המר של חברות מול לקוחות ישראלים זועמים בפייסבוק. אני מעריך שעד הבוקר, מנהל סניף חיפה של ג’פניקה יעדיף לאכול את מכסה הפחית בעצמו מאשר ליפול בשנית לידיים של אומת האינטרנט הישראלית.
בתמונה הזאת רואים את החבורה מתעדכנת בפייסבוק בתגובות על סטטוס מכסה פחית השימורים. תסתכל טוב, מנהל סניף ג’פניקה חיפה, הביטו היטב, סמנ”כלי שיווק, כך נראה סרט האימה שלכם.
[עדכון 10:38] סלע דיווחה הבוקר על שיחה ממנכ”ל ג’פניקה: “לכל מי שמוטרד, ג’פניקה יצרו קשר, לקחו אחריות (גם אם המשיכו לטעון בתוקף שאין להם שימורים במטבח בכלל והכל מצולם בוידאו), והציעו לזכות אותנו על ההזמנה (כ-100 שקל, כן? לא שנקנה בזה דירת 5 חדרים בתל אביב). אמנם השתמע מדבריהם שאנחנו משקרים, אבל היות והשתמע מדברי שהם משקרים, ולנו יש הוכחות לא פחות מצולמות משלהם, החלטתי למחול על כבודי ולהסכים להימנע מתביעת דיבה ולהודות לג’פניקה שלקחו אחריות על האסון הקולינרי הזה. תודה והמשך צפיה מהנה”.
לא היה יותר פשוט לעשות את זה לפני שהרגזתם תשעה לקוחות ואת החברבוקים שלהם?
היפה, החנון והסטטוס שבו הם הכירו
שירה קריצ’מן ואלון ניסן-כהן, שמעתי שסטטוס שידך ביניכם.



עידו שאל איזו שאלה מתמטית, ואתה כתבת *בדיוק* את מה שאני רציתי לכתוב, זה ממש שימח אותי :)
זה מצחיק, בעצם אפילו לא הגבתי שם.

מה שאומר ש*את* התחלת *איתי*! P:

ואתה צריך לזכור מה קרה אחרי זה…

מה לעשות שהתגובות שלך אצל עידוק תמיד היו הכי שנונות ומגניבות :)
אבל הרי ברור שאת רצית אותי כל הזמן הזה ;)






יש מצב שאתה תקוע איתי ♥

יופי, אז עכשיו אנחנו יודעים מה לספר בצינור לילה (דלגו ל-7:58 דקות).

אה, ואנחנו עוד צריכים לכתוב את הצ’אט הזה שעידוק ביקש מאיתנו בשביל הפוסט שלו.
מאיפה מגיעה ההשראה? תרשים זרימה של מסלול התוכן המעניין באינטרנט הישראלי
איזה כיף, ארז וולף החליט לריב עם האינטרנט: