כולו אייפד (תרגום)

מנפלאות הישארליזציה של אפל. זה העמוד של אייפד מיני באתר של אפל. הסיסמה: “Every inch an iPad”.

וזה העמוד של אייפד מיני באיידיגיטל. הסיסמה: “כולו iPad כל אינטש ואינטש”.

11 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

איקאה הולכת למות. את הרהיטים שלכם תדפיסו בבית

איקאה מוכרת לנו חלקי רהיטים להרכבה לפי הוראות קשיחות. כרזה שיצר המעצב טל ארז מציגה סניף איקאה נטוש וחרב. בעתיד הנראה לעין, הוא מאמין, הצרכנים – הוא מעדיף את המונח “משתמשים” – יהיו מעורבים כבר בשלב תכנון ועיצוב המוצר, ואת הדגם התלת-ממדי הדיגיטלי ידפיסו איפה שירצו – “לא נלך לאיקאה, אלא נוריד את הקובץ שאנחנו רוצים ונייצר אותו בבית או בשכונה”. ארז בוחן את מקומם של עמיתיו למקצוע בעתיד הזה, ואת חלקם בהובלתו.

בתואר השני שלו בעיצוב בדיזיין אקדמי באיינדהובן שבהולנד כתב ארז את התזה שלו, Design for a New Consumer, שנולדה משתי מגמות, הכוח הפוליטי והצרכני שהווב 2.0 נתן לאנשים, והתפתחות הייצור הפרטי/ביתי באמצעים שבהם מדפסות תלת-ממד, מכונות כרסום דיגיטליות וסדנאות ייצור דיגיטליות (fab labs). “עיצוב תעשייתי נקרא כך כי הוא נולד למהפכה התעשייתית, שהולידה את המושג צרכנים. את הטכנולוגיות הללו מכנים לא פעם המהפכה התעשייתית השלישית או הבאה”, הוא מסביר. “[היום יש] הנגשה של אמצעי הייצור ברמה המקומית והביתית – או ברמה היותר סוציאליסטית, הביזור של אמצעי היצור. ברמה מאד פשטנית, העתיד מבטיח שאנחנו שולטים באמצעי הייצור”.

התמה בפרויקטים האמנותיים שיצר ברוח התזה היא “לפתוח את תהליך העיצוב לדיאלוג מול הצרכנים החדשים, שהם אקטיביים יותר, משתפים יותר ומשותפים יותר. בכל הפרוייקטים, המעצב מוותר על חלק מהשליטה, ומאפשר למשתמש לקבל החלטות בתהליך ולהיות שותף פעיל בצורה כזו או אחרת בתהליך העיצוב”.

אחד הפרוייקטים הוא Box-o-rama (שנוצר בשיתוף “איבנט ארכיטקטור”), פלטפורמת רשת שמאפשרת למשתמשים לארגן קופסאות על פלטת עץ סטנדרטית וליצור ריהוט מותאם אישית. בסוף התכנון, המערכת מחשבת וקובעת את מעטפת המבנה ואת עובי הפלטה הנחוצים, והרהיט הסופי מיוצא בקובץ שך דגם תלת-ממדי. “הרעיון היה לייצר ממשק שבו המעצב מגדיר מגרש משחקים, סטנדרטים של איכות, פונקציונליות ושפה אסתטית מזוהה, אבל מכילים בתוכם אינסוף אפשרויות, ולפתוח את הספקטרום של מה שאתה יכול לעשות”, אומר ארז. “אתה יכול לעצב בעצמך, לקנות עיצוב שמישהו אחר עשה, לשחק בתוכנה ולא לקנות את המוצר בסוף, לייצר קטלוג הולך וגדל של אפשרויות, של מה הרהיט הזה יכול להיות. אתה יכול לקנות את המוצר שלם, מפורק אבל צבוע, מפורק ולא צבוע, או לקבל רק את הקבצים ולייצר בעצמך”.

בתזה שלו כתב ארז על גוגל אובג’קט: “זה מתקשר בצורה ברורה את העתיד המאוד אפשרי של כמה שנים קדימה, שאומר כמו שיש לנו היום גוגל אימג’ז – תחפש אגרטל ותקבל אינסוף תמונות של אגרטלים – אפשר לדמיין עתיד שבו במקום שתדפיס תמונה של אגרטל, תדפיס את האגרטל עצמו. האינסוף הזה מבלבל אותנו בהקשר של הבחירה – איזה מוצר אני רוצה. יש לזה השלכות מבחינה כלכלית, מה יגרום לך לרצות לעשות מוצר שהוא שלך ולא שחבר שלך ישלח לך את האגרטל שהוא עיצב”.

עיסוק נוסף באגרטלים נעשה בפרויקט instances (בשיתוף סטודיו דיזיינסט), אוסף אגרטלים שבתוכם קודים לסריקה. ארז מסביר: “זה כמו גלישה במרחב הפיזי. כל אגרטל מכיל קודים של מניפולציות צורניות על האגרטל הפיזי, אבל בשביל לסרוק אותם אתה צריך להרוס את האגרטל. הרעיון הוא שתגיע למצב שתגיד, ‘זה יפה מדי בשביל שאני ארצה להרוס אותו’. בנקודה הזאת של לקיחת אחריות מגיע רגע בחירה ושייכות, הרגע שהאגרטל הופך להיות באמת שלך”.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2013 של מוסף פירמה של גלובס

10 באפריל, 2013 | בנושאים: 404, יוצרשת | 2 תגובות

תוכנית צנועה להצלת העיתונות העברית

ג’וני זילבר

העיתונות הישראלית חולה, ורק אדם אחד יכול להציל אותה. האם מותו בטרם עת באמת יעמוד ביננו ובין עיתונות בריאה ומשגשגת?

מעריב חולה. אפשר לראות את זה במסדרונות המתקלפים, בפרצופי הנכאים השורצים בהם, בבדיחות הטיפשיות שבכותרות המשנה. בחזית העצומה והמתקלפת המשקיפה על מגרש החניה והפלאפל ארבע טעמים. בעורכי nrg הרשת השמנים, הנזקקים לגילוח. זה לא שזה לא עיתון טוב, אלא שמשהו רובץ על ליבו כאבן גדולה ומונע ממנו לצמוח, לחיות, לשגשג.

היום, בעומדי עם אחד מהעורכים השמנים יותר במגרש החניה ומביט בבניין העגמומי, הסורח עייף ומתקלף ברחוב התל אביבי החם, גמלה בליבי החלטה: מעריב זקוק להצלה.

בימים אלו של גמדות רוחנית, כשהאינטרנט הוא מלך והטוקבק רץ חופשי כדי לממן את המו”ל, אנחנו צריכים ענק. ענק שהוא ענק ולא משנה איפה השמש עומדת בשמיים. ענק שהמילים “שיקולי מערכת” עוד בוערים בעצמותיו. אדם שקומתו הרוחנית נתמכת בתימוכי פלדה של משמעת וכבוד, לא באוויר חם הלוחץ את הדפנות ומחכה להזדמנות להתנדף.

אין בין החיים אנשים כאלו. אבל זו לא סיבה להתייאש.

רבותי, הצטרפו אלי וביחד אנו נקים מקברו את ד”ר עזריאל קרליבך ונמנהו לעורך הזומבי הראשון של מעריב!

רבים וגדולים הספידו את ד”ר קרליבך: טומי לפיד כתב עליו דברים מרגשים, ואפרים קישון גם, גדולים וענקים כתבו דברים גם יחד. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל עשו שתי טעויות. ראשית, הם הספידו אותו. מעשה שבתוכו מקופלת האמירה שהאדם לא יכול לקום מקברו, לנער מעליו את עפר הקבר ולהגיח טוב יותר משהיה. קרליבך מת בגיל 48. חיים שלמים עוד היו לפניו: חיי אל-מוות.

הספד היא טעות מובנת. אבל הטעות השנייה כמעט בלתי ניתנת לכפרה. כולם שכחו לציין שד”ר קרליבך היה מגניב כמו ששום איש לפניו ואחריו לא היה.

רבותי, בימים אלו אנו יודעים שעל מנת להילחם בנאצים על האדם להיות רובוט מהעתיד, נינג’ה או פיראט. אבל בראשית מלחמת העולם השנייה איש לא ידע איך מתמודדים עם אנשיו של היטלר. ועם זאת חמק הדוקטור חסר הפחד אל תוך גרמניה הנאצית ושלח מתוך דרזדן כתבות — ביידיש. המילים “אשכים מפלדה” אינם מתחילים לתאר את האיש הזה. כמעשה צ’אק נוריס אחריו, קרליבך פגש בפולין חבורה של קלגסים חברי החולצות החומות ושבר את אגרופיהם עם הכליות שלו. אני רוצה להזכיר לקוראים שאלו הם סיפורים אמיתיים, ושצ’אק נוריס הוא דמות בדיונית.

את סיפור ה”מוזס, אל תתעסק” כולם מכירים, אך כשיעלה הדוקטור מן הקבר יש להזכיר אותו למשפחת נמרודי, למען יירעדו מפניו כאחרון המגיהים. מו”ל ידיעות אחרונות אמר שלוש מילים שאינם במקום לקרליבך. קרליבך לא צעק. קרליבך לקח את כל מערכת ידיעות אחרונות והקים עיתון חדש. כולם — מראשון הכתבים ועד אחרון סדרי הדפוס. המנקים. אריה דיסנצ’יק. מוכרי העיתונים. למוזס נשאר סדר דפוס אחד בתוך בנין ריק.

(יש לציין למען גילוי נאות כי יהודה מוזס לא היה פראייר בעצמו. למעשה, הוא היה רובוט מן העתיד. באותו לילה יצא גיליון של ידיעות אחרונות, על אף שלא הייתה מערכת שתוציא אותו. משפחת מוזס עצמה מכרה את העיתון ברחובות תל אביב – פייפר-בויס בנעליים של מאתיים דולר).

יתרונות ברורים

לכינונו של דוקטור קרליבך זומבי יש יתרונות ברורים כל כך, שהיד רועדת בדרכה אל המקלדת לתאר אותם, שמא יאמר הדוקטור משיעלה, “פרקי חזנות, סלסולים יפים על לא כלום, שמאטע”. ראשית: עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות.

שנית — ולא פחות חשוב — עוד בחייו היה ד”ר עזריאל קרליבך אחד האנשים המפחידים ביותר שקמו אי פעם. מדובר באדם שטומי לפיד רעד מפניו. מדובר באיש שאיים על אפרים קישון. מדובר במי שראשי מדינות היו מתקשרים להתחנף אליו לפני נאומים חשובים. מספרים על כך שכל מי שבא לבקרו היה מתחיל לפסוע על בהונות בהתקרבו אל דלת המשרד, ובהכנסו — לגמגם בקול חרישי. שם הדוקטור היה מחכה בכורסתו, וגבו מופנה למבקר. רק לאחר רגעים היה מסתובב הדוקטור אל אורחו בכיסאו. כן, רבותי, קרליבך היה אויבו הראשון של ג’יימס בונד.

רבותי. זה כמה שהאיש הזה היה מפחיד — כשהוא היה בחיים. חשבו עליו במותו!

שלישית, קשה שלא לשער שמרגע שיכונן כעורך מעריב, יזמן אליו הד”ר הזומבי את עורכי וכותבי nrg ניו אייג’, יהרוג אותם ויאכל את מוחותיהם.

תוכניות לאחר המוות

כשלפנינו עיתון עברי מתפקד, שיביס את מתחריו בכוח עוצמתו האל-מתה של ד”ר קרליבך, ייתכן שירצה להנקות מהכשלון היחיד שנחל בחייו. קרליבך היה זה שתכנן במקור למנות את איינשטיין לנשיא המדינה. איינשטיין התחמק, אבל איש לא מתחמק מקרליבך לעד. ייתכן שהדוקטור ירצה שנוציא את הפרופסור מקברו ונעמיד ממנו נשיא זומבי למדינת ישראל. בימים אלו של שפלות רוח פוליטית, שבה נשיא אחר נשיא מושלך בבוז מהלשכה ושערוריות מין דבוקות בו כמסטיק לסוליה, אין ספק שאפילו שמעון פרס יסכים לפנות את מקומו לאיינשטיין זומבי.

כשלים ונקודות חיכוך

ייתכן שמתנגדינו, למשל משפחת מוזס, ירצו לתת משקל נגד לשני אנשי רוח כה חזקים בעמדות מפתח ויחפרו מקברו את אויבו הנצחי של קרליבך, בן גוריון. אין ספק שמרגע בו ייחפר מקברו בן גוריון זומבי תפנה את מקומה הצמרת הפוליטית (אם לא, בן גוריון הזומבי יאכל את מוחותיהם. איש לא יצטער). במצב העניינים המתואר כאן, ייתכן בהחלט שמלחמת זומבים רבי עוצמה תפרוץ בישראל, ובמהלכה יוקם גם מנחם בגין זומבי, וייתכן שאלטנלה תקום כאוניית פיראטים אל-מתים. האזרחים ינעלו את עצמם בבתים ויסתגרו בבית השימוש עם רובה. זומבים יתהלכו ברחובות ויאכלו את מוחותינו. העיר תבער.

ככה שיכול להיות שעדיף לנו עם nrg ניו אייג’.

ג’וני זילבר הפוסט התפרסם במקור ב-nrg הרשת ב-25/6/2007 בגירסה שונה, כפי שמסביר זילבר:

הנה סיפור דנקנר שלי. ב-2007 הייתי צעיר וטיפש והעורך שלי היה עידוק ואידיוט. דנקנר היה העורך מחבב המקורבים של מעריב, שהיה בימים ההם במגמת צלילה שאת תוצאותיה לא יכולנו לנבא אז. מיותר לציין ששנינו לא חיבבנו את דנקנר, וזאת בלשון המעטה. שירבטתי משהו, לא זוכר למה, על זה שצריך להחזיר את העורך המייסד האגדי קרליבך בתור עורך-זומבי, שלאחר שיאכל את מוחו של דנקנר מיד יתפנה למעשים דומים במחלקת nrg ניו אייג’. עידוק החליט שהוא מפרסם את זה ב-nrg הרשת. אמרתי לו שהוא פסיכי. אחרי התלבטויות החלטנו לעדן קצת את הטקסט: במקום שקרליבך יאכל את nrg ניו אייג’ כתב עידוק: “המועמדים לכתוב ולערוך את מדור הניו-אייג’ בעיתון”. את החלק על אכילת מוחו של העורך הנוכחי השמטנו לגמרי, אבל במקום זה הוספתי: “…עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות, ובפרט בזו האינטרנטית”.

אחרי חצי שעה שהטינופת הזאת הייתה באוויר, דנקנר התקשר לעורך nrg באותה העת – לא זוכר מי זה היה. ‬‫עידוק? הוא דרש להוריד את האייטם ומיד. אז קרה משהו מפתיע, שהשאיר אצלי, מאז, איזה שביב של תקווה לגבי עיתונות בארץ הזה: האייטם הדבילי והמיותר הזה נשאר באוויר, מאז ועד היום.

9 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

רעב לשחור – סמול טוק עם ערן צלגוב

עידו קינן

ערן צלגוב והוצאת “רעב” מחזירים את השחור לאופנה

ערן צלגוב, מהי הוצאת “רעב”?
“הוצאת ספרים שהתפקיד שלה הוא למלא את החלל שחסר בספרות הישראלית, שהיא בצבע אחד כל כך, בצבעים אחרים. אנחנו בהוצאה מאמינים ששירה מאפשרת מוביליות חברתית, זה אקטיביזם תרבותי וחברתי, שהולכים יד ביד. שיר הוא פוליטי כי הוא חומר נפץ פוליטי, אנשים מזדהים איתו והופכים אותו לחלק מהזהות שלהם”.

איך היא נולדה?
“אני מתרגם ועורך שירה. תרגמתי שירים של לנגסטון יוז ועוד משוררים אפרו-אמריקאים, והצטברו אצלי שירים. לא מצאתי להם הוצאה לאור, אמרו לי ‘זה לא מעניין אף אחד, זה לא מוכֵר, זה לא חשוב’. גייסתי את אפרת ירדאי, ראינו שיש גזענות נגד הפליטים שהגיעו, זה השתלב ביחד עם ההרגשה שיש משהו גזעני בארץ, ושאנחנו צריכים לצאת במופע שירים נגד הגזענות. עשינו כמה ערבי שירה ואז הוצאנו את השירים בפנזין, ‘כושילאמאשלהם’, שם מתריס בכוונה, והחלטנו להוציא את זה כספר, שהוא כבר בהדפסה חמישית”.

אתם עוסקים גם ביצירה שחורה מקומית?
“קודם כל זה תרגומים. כשהתחלתי לעבוד על יוז, אחד מאבות התרבות השחורה העצמאית בארה”ב שהיה פעיל בשנות ה-20, נדהמתי לגלות שב-1937 יצא תרגום של ספר שלו ביידיש, במוסקבה, אבל עד היום אין תרגום לעברית. ברק אובמה מצטט אותו בנאומים שלו. אי אפשר להבין את הזהות השחורה בלי לקרוא את לנגסטון יוז. בספר שהוצאנו, חוץ ממשוררים אפרו-אמריקאים ניסינו ליצור מפה של שירה שחורה שכוללת גם את המצב הישראלי. יש אפשרות לזהות מאפיינים זהים במובן שאי אפשר להתעלם מצבע. בשירה של הראפר הישראלי-אתיופי קלקידן אתה רואה את ההתחבטות שלו בעניין של הזהות, מישהו מחליט בשבילך על הזהות ואתה צריך להתמודד עם זה. הוא מזדהה עם הזהות האמריקאית של ההיפ-הופ כדי ליצור זהות חדשה – אפרו-ישראלית, אתיופית-ישראלית, שמאפשרת לו לשים את עצמו בחזית ולדבר על החוויות שלו. לא ימחקו אותו ויפסלו אותו כי הוא אתיופי. הוא אתיופי in your face”.

מה יהיו הספרים הבאים?
“קיבלנו את הזכויות על ספר השירים של פאט פרקר, משוררת לסבית פמיניסטית לוחמת, שיתרגמו יעל (יעלי) דקל, יעל חזן וחני כבדיאל. דיברנו עם המשורר הניגרי כריס אבאני, שגם נתן לנו את הזכויות לתרגם את הספרים שלו. פרקר משוררת מעולה ואבאני מדברים עליו כמי שיזכה בפרס נובל. אבל לא נתעסק רק בשירה שחורה. אנחנו פועלים כקואופרטיב, כל אחד תורם את הכישורים שלו, את הזמן שלו, כי מ’רעב’ אנחנו לא מתפרנסים”.

אולי אתם הראשונים שביקשו?
“אם אנחנו הראשונים שביקשנו, זו בושה לחברה ההומוגנית וההגמונית בישראל. ואם אנחנו הראשונים וקיבלנו את זה, אנחנו גאים כי הצלחנו לשכנע אנשים מעבר לים שאנחנו עושים משהו טוב”.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0RW20WUbqI4[/youtube]

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.3.2013

9 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

שפנפנות פלייבוי, התמונה שלא רוצים שתראו!!!!!111

שפנפנות פלייבוי. איור: אנוש בר-טור. רעיון: עידו קינן

9 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

לנזוף ולא לשכוח

ג’וני זילבר

1. מכל החגים האיומים והמועדים הנוראים שאנחנו נאלצים לציין, יום השואה הוא ההרסני, המצלק והמסוכן ביותר.

2. יום השואה הוא לא מסורת נאה ומכובדת. זאת לא דרכה של האומה לכבד את ניצולי השואה שחיים בקרבה. לא תזכורת חשובה לכל יהודי באשר הוא. ובהחלט לא דבר שעלינו לחקוק על לוח לבנו, שנזכור ולעולם לא נשכח.

3. באיזה יום מן הימים קורית לך תאונה נוראית, שנגרמה לך עקב האכזריות הסדיסטית הלא תאומן של איש זר ששונא אותך. במזל אתה נשאר בחיים. מאז אותו יום אתה נשבע: לא יעבור יום ובו לא תהגה באכזריותו של האיש שפגשת במקרה. את השיעור שלימד אותך האיש הזה לעולם לא תשכח, ומעתה תמיד תדע: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא תעמוד לרגע על המשמר – הם יסיימו את מלאכתו של הזר ההוא, שפגשת במקרה.

4. ובכדי שלא תשכח בשום אופן, אתה מחליט לערוך יום זיכרון שנתי לעוול שנעשה לך. אתה בוחר שלא לחגוג את העובדה שניצלת. אתה מחליט לציין, תחת זאת, את העובדה שכמעט ומתת. בכל יום ויום אתה זוכר מה עשו לך – אבל ביום האחד הזה אתה משחזר בדקדקנות, כצייר, את כל קוויו העדינים של העינוי שעברת. אתה מרכיב מחדש דברים שנאמרו אגב סבל נורא: כל מילה שנצרחה. כל תשובה שניתנה בבוז ובקור לב. אתה מרכיב הכל במקומו ומסדר ומסדר שוב עד שלא נותר בך עוד מקום לשנאה. כך כל שנה. גם את ילדיך אתה מחנך לדעת את השיעור הזה. גם הם יודעים לדקלם כל פרט מהעינוי שעברת עד כדי כך שהם מרגישים שהוא קרה גם להם. גם הם ידקלמו לבניהם, לימים: העולם שורץ נבלים איומים ויש לעמוד תמיד על המשמר.

5. זה נראה לנו הגיוני.

6. ניר יניב מצא את הטקסט הזה של יהודה אלקנה, שכתב את הדברים ב-88′. אלקנה היה ניצול שואה ולכן אפשר לסלוח לו כמה הוא כותב יותר יפה ממני, למה לא צריך יום שואה.

הנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי […] אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר.

7. אי אפשר לשפוט אדם באבלו הפרטי. זאת מעמסה שאי אפשר לשאת. אין לאבל תאריך תפוגה המוטבע בתחתית האריזה. לפעמים שורדים אותו ולפעמים לומדים לחיות איתו ולפעמים משתגעים ממנו. אבל הטירוף שלנו הוא לא תולדה של אבל פרטי, כזה שנכפה עליך הר כגיגית, אלא תוצאה של החלטה – החלטה לאומית להשתגע.

8. אומרים שיום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מתנת פיוס שהיישוב היהודי נתן לניצולי השואה על ההתעלמות והבוז שהיו מנת חלקו כשהגיע ארצה. הבוז והבושה היו אמיתיים, אבל יא אולוהים, איזו מתנות מעוותות ומחרידות מצמיחה הקרקע כאן, בארץ שהבטחת לנו.

9. אם אתם רוצים לדעת למי ניתן באמת יום הזיכרון הזה, מספיק להסתכל על השם והתאריך. השם מאזכר איזו גבורה, שמימדיה חמקמקים; התאריך, כ”ז בניסן, הוא תולדה של פשרה: רצו לערוך את יום השואה ביום השנה למרד גטו ורשה, אבל זה נופל בערב פסח. אז עשו את זה שבוע אחרי. באו שברי האדם האלו מאירופה, גררו את עצמם לחופי הארץ המובטחת ואז משו אותם מהמים ואמרו להם: אתם גיבורים של הלאום העברי.

10. אז אמרו.

11. אבל זה לא מהות העיוות במתנה המפוקפקת הזאת, רק המניע לעיוות. כי מיד אחרי שסיפרו לניצולים שהם גיבורים מיד הכריחו אותם להשאר קורבנות לעד, לכל ימי חייהם: קראו להם ניצולי שואה וחגגו סביבם את חג האבל הזה ומדי שנה, בכ”ז בניסן, הזכירו להם והכריחו אותם להזכיר לנו. חלקם רצו לזכור. חלקם לא. זה לא משנה.

12. בואו ונניח לניצולי השואה. הם עברו מספיק, ולמה שנענה אותם גם בטקסט הזה? יום השואה הוא הרי לא החג שלהם. מי שמספר קועקע על זרועו לא צריך יום כדי לזכור. יום השואה ניתן לנו, כדי שגם אנחנו נלמד: העולם שורץ נבלים איומים ואם לא נעמוד לרגע על המשמר–

13. מהות העיוות במתנת יום השואה הוא שהוא הפקיע את האבל מידי האבלים והפך אותו לפסטיבל לאומי. אבל הוא לא עניין לאומי. הוא עניין שאדם נושא אותו בשקט בתוך עצמו או בין בני משפחתו או בחיק חבריו. יש בהתמודדות עם האבל משהו אינטימי, משהו פרטי. זה עניין שקט, אולי אפילו מכובד. אבל לאומי הוא סתירה במושגים. הוא משהו מתוך סיפור של קפקא או קישון. לעמוד בחזה מתוח ולדקלם למיקרופון:

לכל איש

יש שם

שנתנו לו הוריו

זה לא אבל. זה משהו אחר.

14. המשהו האחר הזה, מהו?

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pSWN6Qj98Iw[/youtube]

המשהו האחר הזה הוא טראומה לאומית.

15. מה אתם עושים בצפירה? בשנתיים האחרונות יש לי תעסוקת צפירה מעניינת: אני לא עומד, אלא רוכן מעל הכלב שלי, צעצוע לעיסה ביד אחת ונקניק, או משהו, ביד השנייה, ומנסה לשכנע אותו לא לאבד את עצמו לדעת. הוא מותח את הצוואר ויללה צרודה מתחילה לבעבע לו בין השפתיים. אני מוריד את הראש שלו ביד אחת וביד השנייה מנפנף בצעצוע, או בנקניק, או במשהו, ואומר לו, “הי גבר, תיכף ייגמר. תסתכל עלי. תיכף ייגמר. תסתכל עלי. רוצה נקניק?”

16. אני מספר לכם את זה לא כדי לקטר על מלאכתו הקשה של בעל הכלב הישראלי אלא כדי לומר לכם שמבחינתי אני טועה והכלב צודק.

17. צודקים גם הילדים שצוחקים בצפירה. הם צודקים מאותן סיבות כמו הכלב ובאותו האופן. הם צודקים במובן הזה, שהם נולדו לתוך חברה שמטילה אותם, לפחות פעמיים בשנה, לתוך עצב ואימה שאין להם שיעור ומכריחה אותם להתבייש שהם לא מצליחים לעמוד בזה. ומכיוון שילדים וכלבים לא מסוגלים להביע טיעונים מורכבים כמו “הדבר שאתם מכריחים אותי לחוות גדול על מידותי, ואני מעוניין שלא להשתתף בזה”, הם נאלצים לשאת או את האבל או את הבושה.

18. זהו הכור המצרף של החוויה הישראלית: אבל ובושה. את שני הקולות האלו אנחנו מטמיעים בתוכנו כשאנחנו גדלים. הבושה הופכת לתוכחה: לראייה, אתם מוזמנים לסרוק את רשימת החברים שלכם בפייסבוק. אחד מהם כבר מצקצק בקול גדול על כך שאחרים מספרים בדיחות שחורות “בפיד שלי”.

19. האבל הופך לשנאה. ואת השנאה הזאת מזקקים מראש לראיית עולם בדלנית, ולאומנית, ופטאליסטית ושונאת זרים, כבר בטקסי האינדוקטרינציה של בית הספר היסודי, כשאומרים לנו “לנצח יזכור עם ישראל” וכשאומרים לנו “לא נשכח” וכשאומרים לנו “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו”.

20. במקור הביטוי הזה, “בכל דור ודור” מוצא את המיצוי שלו בסיפא, זאת שכבר לא טורחים להגיד. “והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. כלומר: אמנם יש צרות, אבל אלוהים פה בפינה שלנו, בסדר? אבל המוסדות הלאומיים שלנו נטועים בשורשים חילוניים, כך שהם צריכים לשאוב את הלאומנות שלהם ממקורות אחרים. למשל, מטראומה לאומית מזעזעת כל כך, שצריך להזכיר אותה כל הזמן וגם להתחמש עד שינינו כדי לוודא שהיא לא תתרחש שוב אף פעם. לעולם. לנו. זה. לא. יקרה.

21. זאת אומרת, לנו, זה לא יקרה, כן? לאחרים זה יכול לקרות. זה אפילו יכול לקרות להם מידינו-אנו. איכפת לנו. לא איכפת לנו כי אנחנו הלומי אבל ושנאה ובושה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להעסיק את עצמנו בצרות של אחרים.

22. כל פעם שאני מקבל מנה גדולה מדי במסעדה או הולך לארוחה שיש בה חמש או שש מנות יותר מדי ליד השולחן, אני חושב לעצמי, יכול להיות שאנחנו עדיין סובלים מטראומת שואה?

23. כן. סובלים. ועוד איך סובלים.

למדתי דבר מרתק אחד בטיול המשרפות שעשיתי בתיכון, ואני רוצה לחלוק אותו כאן איתכם: בגטו סיפרו בדיחות שואה. “זה בסדר, רשמתי את המספר שלו”? סיפרו את זה כבר בשואה. מבינים? לפני שהם הגיעו לפה ולפני שמשו אותם מהמים ולפני שהפכו אותם לגיבורים ולקורבנות של הלאומיות שלנו כאן בארץ קודשנו, גם סבא וסבתא שלי ושארית הפליטה שבאה איתם לכאן ידעו שהחיים צריכים להמשך. הם ניערו מעליהם את אבק המשרפות והם חיו פה והם בנו חיים והלכו לקולנוע וניגנו בפסנתר ובישלו קלופס וגפילטע-פיש וקרעפלעך והעמידו ילדים והילדים האלו העמידו ילדים משלהם, ועד שלא נצליח לחגוג את זה, את העובדה שהם ניצלו ולא מתו, וניצחו את הרוצחים האלו בגבורה אמיתית, שהיא להסתכל קדימה ולא אחורה, ולחיות, ולא למות כל יום מחדש, עד שהיום הזה יגיע למקום הלוהט, רווי השנאה והבושה והאלימות הזה – עד אז, תעשו להם טובה ועשו כמותם וספרו לחברים שלכם בתאווה ובשמחה ובצחוק גדול בדיחות שואה.

הפוסט התפרסם במקור בבלוג של ג’וני זילבר, “זהלאזה”. הוא כתב על יומו של החזיר בגליון מרץ 2013

9 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

זכרו את השואה מסלון ביתכם

עידו קינן

עומר קידר מאס בטקסים הסטנדרטיים והצטרף למסורת חדשה ליום השואה

עומר קידר, מה יש לך נגד יום הזכרון לשואה?
“אין לי שום דבר נגד יום הזכרון לשואה, כמו כל דרך שאנשים בוחרים לציין את היום הזה. הבעיה היא שאני ורבים מחבריי מרגישים שאנחנו לא מוצאים את עצמנו ביום הזה. ולא מהסיבה שלא אכפת לנו. נהפוכו, מאוד אכפת לנו, אבל האפשרויות ביום הזה הן ללכת לטקסים הממלכתיים, שממזמן לא מדברים לאף אחד, לפחות אלי, או מה שהרבה אנשים עושים, בורחים מהיום הזה, מתנתקים לגמרי. בין הבריחה לבין הכניסה לטקסי השואה הממלכתיים אנחנו מנסים למצוא משהו שיש לו משמעות, מנקודת המבט שמבינה שהשואה זה מאורע שאנחנו חיים אותו בישראל של 2013, בין אם נרצה או לא. הדרכים הקיימות היום להתעסק בשואה מפספסות בעיניי את העומק והמשמעות שיכולים להיות ליום כזה, יום של התבוננות עצמית, של הבנה של המקום שלנו במדינה ושאלות דומות”.

מה החלופה שלך?
“עדי אלטשולר חברתי התחילה עם ‘זכרון בסלון‘ לפני שנתיים. מזמינים אנשים לסלון ביתי ומקיימים שיחה עם ניצול שואה – אנחנו קוראים להם ‘אנשי עדות’ – מנצלים את ההזדמנויות האחרונות שאפשר לשוחח עם האנשים ולשמוע את העדות שלהם. אחר כך הניצול מקבל תעודת הוקרה ומחזירים אותו הביתה, מתוך הבנה שהתכנים שעולים בהמשך יכולים מאוד לא להתאים לו. ואז מגיע החלק המשמעותי ביותר בעיניי – מנחה הערב מעלה סוגיות שנוגעות לשואה ולישראל 2013. זה יכול להיות דברים כמו מה אומר עלינו היחס שלנו לניצולי השואה שחיים פה, הפליטים בלוינסקי, הכיבוש – האם יש קשר בין הדברים? שורה של שאלות שמנסות להוציא את הקדושה מיום השואה. בגלל זה אנחנו אומרים, אף אחד לא צריך לבוא ליום הזה עם חולצה לבנה, אפשר להביא גם כיבוד ושתיה ובירה, זה בסדר, מתוך כוונה שיהיה אפשר לדבר על הדברים בצורה כנה. העתקנו את זה לעוד בתים, והשנה אנחנו כבר על חמישים בתים בארץ וכמה עשרות בעולם”..

מי המוזמנים?
“זה בדרך כלל חברים, אבל אנחנו משתדלים ליצור מעגלים שונים. בשנה שעברה הבאתי לאירוע חברים תל אביביים מהלימודים וגם חובשי כיפה מהצבא, לבנות מעגל מגוון של דעות. המשמעות של זה היא שזה יוצר שיח משמעותי, שיכול להגיע למקומות טובים או למקומות לא טובים”.

עומר קידר (מימין). צילום: טלי צין/הרדיו הבינתחומי

מה למשל?
“בשנה שעברה, לצד זה שהיתה חווייה מאוד טובה, היו כאלו שיצאו בתחושה שהשסע בינינו גדול. היתה מישהי שהסבירה למה אכילת בשר זה הנאציזם של העולם המודרני. אלו אמירות שיכולות להישמע לצדדים שונים מאוד שנויות במחלוקת. אנחנו מנסים לנסות לענות על שאלות קשות באמצעות השואה, ולא בטוח שתצא מאושר מהסיפור הזה”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.4.2013

8 באפריל, 2013 | בנושאים: 404, סמול טוק | תגובה אחת

מתקפת הסייבר על ישראל: מסך עשן

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

היטלר פורץ לאתרים ישראליים. איור: עמיר שיבי

“ידיעות אחרונות” מכריז הבוקר, מראש עמוד השער, על “כוננות סייבר”. “בעקבות האיומים”, נכתב בכותרת המשנה, “צה”ל, השב”כ והארגונים הגדולים בישראל נערכים למתקפה של האקרים פלסטינים שצפויה היום”.

כידוע, גם “ידיעות אחרונות” הוא ארגון גדול בישראל. על כן גם הוא נדרש להיערכות לקראת המתקפה. מקריאת העיתון עולה כי תפקידו הראשי של כלי תקשורת ישראלי בהיערכות לקראת מתקפת סייבר הוא עידוד שיח ציבורי על המתקפה הצפויה (קרי: יצירת פאניקה). בחזית ההיערכות של “ידיעות אחרונות” – ההחלטה להיפטר מהתיבה “פרו” בביטוי “האקרים פרו-פלסטינים”, ולהגדיר בעמוד השער את התוקפים האלקטרוניים כ”פלסטינים”. זה טוב למורל, זה מחדד את החושים, זה מגייס את הקוראים. בסופו של דבר זה גם יעזור להם להיכנס ל”כוננות סייבר”. אז מה אם ההגדרה שגויה?

בעמ’ 8, המוקדש למתקפה הטכנולוגית הצפויה, הגדרת ההאקרים תקינה, אולם התצלום הראשי שגוי. על פני כמחצית העמוד מודפס תצלום של אדם מחזיק את ראשו בידיו בעודו מביט אל מסך מחשב כאילו חרב עליו עולמו המקוון. זהו תצלום אילוסטרציה כמובן, אולם האילוסטרציה היא למציאות שטרם התרחשה וספק אם תתממש. “מלבד פריצה לכמה אתרים קטנים, לא נרשמו הצלחות לתוקפים”, מובהר בידיעה.

“בינתיים זו נראית כמו מלחמה של ילדים קטנים”, מצוטט אור ניר, מומחה אבטחת מידע מחברת קומסק, בידיעה מאת שגיא כהן. “נראה שאין כאן חבורה מקצועית של אנשים שיודעים מה הם עושים, אבל ייתכן שמדובר במסך עשן שיאפשר היום להאקרים הכבדים להיכנס לפעולה”. בידיעה מצוטט גם רוני בכר, מנהל תחום תקיפה וסייבר באבנת אבטחת מידע.

“מתקפת הסייבר: האקרים ישראלים משיבים מלחמה”, מעודדת כותרת מתחתית שער “ישראל היום”, כאילו חיילי צה”ל הודפים את כוחות הארמיה השלישית של מצרים. “הבא לפרוץ לך – השכם לפרוץ לו“, נכתב בפתח ידיעה מאת אילן גטניו.

“ישראל היום” מדגיש בדיווחו את אכזריותם של התוקפים, שאינם מבדילים בין דם לדם. “באתרים שהופלו היה גם אתר עמותת גדולים-מהחיים, המסייעת גם לילדים חולי סרטן מוסלמים”, נכתב. “מנכ”ל העמותה ליאור שמואלי אמר אתמול: ‘חבל שהדבר קורה דווקא לאתר של ארגון ששם לעצמו לסייע לכל ילד חולה סרטן המטופל בישראל, ללא הבדלי דת, גזע, מין ולאום'”. והמהדרין היו מוסיפים: “כל זה קורה ערב ימי השואה והזיכרון“.

גם בידיעה של “ישראל היום” מצוטט רוני בכר, מנהל תחום תקיפה וסייבר באבנת אבטחת מידע. כמו כן נכלל בה ציטוט מפי אלון מנצור, מנכ”ל חברת 2Bsecure מקבוצת מטריקס, והפניה של הקוראים לשירות מיוחד שהחליטה להעניק חברת אבטחת המידע צ’קמרקס בעקבות המתקפה הצפויה (רעיון: למסד את התקיפה הסייברנטית ולהפכה לאירוע שנתי, למען חברות אבטחת המידע ויחצניהם).

בשער הארץ מביע “אור ניר מחברת קומסק” את הערכתו על המתרחש. “הארץ” הוא היחיד שמציין את המניע הרשמי לתקיפה: “ההאקרים מוחים על כך שישראל הפרה, לטענתם, את הסכם הפסקת האש של ‘עמוד ענן’ וממשיכה לתקוף ברצועת עזה”.

ציון לשבח על היותו עיתון המגיש מידע ולא פלטפורמה המקדמת אינטרסים שיווקיים מוענק בזאת ל”מעריב”. ידיעה על המתקפה הצפויה, מאת אלכס דורון ואחיקם משה דוד, מתפרסמת הבוקר בפנים העיתון. הפלת אתרו של הארגון גדולים-מהחיים מוזכרת, בלי לציין כי בין הנהנים מהעמותה גם מוסלמים. את תפקיד מומחית אבטחת המידע ממלאת קרן אלעזרי, שאינה מזוהה בידיעה עם אף חברה מסחרית. “הרושם הוא, לפי שעה, שההאקרים מגזימים מאוד בהערכת יכולותיהם”, היא אומרת ל”מעריב”.

אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-7.4.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית

7 באפריל, 2013 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

בנק הפועלים חוסם גולשים מחו”ל. רשימת המדינות החסומות סודית

אבירם חניק

תקציר מנהלים

אתר בנק הפועלים, קצת כמו פנדורה, לא עובד מחו”ל (לפעמים).

תקציר

אם יש לך חשבון עסקי בבנק הפועלים ואתה הולך להיות בחו”ל, קח בחשבון ש*אולי* לא תהיה לך גישה לאתר. למה אולי? כי הבנק לא יגיד לך איזה מדינות חסומות או מתי. אתה תושב חו”ל ורוצה לגשת לאתר? תשכח מזה, או תעבור למדינה המאושרת על ידי הבנק (אבל אל תשאל את הבנק מה מאושר, שם לא יגידו לך).

הסיפור הארוך

לפני כשנה, כש”ההאקר הסעודי” פרסם ברשת פרטים של כמה עשרות אלפי כרטיסי אשראי שנגנבו מאתרים ישראליים, היה גל של אתרים ישראלים שהתחילו לחסום גישה לאתר מארצות שנראו להם חשודות. בנק ישראל הורה אז לבנקים לחסום את אתריהם לגישה מכתובות IP ספציפיות מערב הסעודית, איראן ואלג’יריה. כיוון שישראלים לא ממש יודעים מה חשוד (למשל, כל האסיאתים כידוע נראים אותו הדבר), בערך חצי מאוכלוסית העולם נחסמה (הבנקים הבינלאומי ודיסקונט, למשל, חסמו כליל את הגישה לאתריהם מחו”ל). אני יודע את הסיפור כי אני מסתובב הרבה בחו”ל, בעיקר באסיה, וחוויתי את החסימות, וגם כי אושיית אינטרנט ישראלית פנתה אלי אז לנסח הסבר “ממומחה אבטחת מידע” למה לחסום גאוגרפית זה לא עוזר בגרוש מבחינת אבטחת מידע, אבל מזיק מכל בחינה אחרת. איכשהו אחרי קצת זמן השטות הזאת נעלמה, והפסיקה החסימה תלוית הגאוגרפיה, ואז שכחתי מכל העניין.

לאחרונה, בפתאומיות, קיבלתי דז’ה-וו-אול-אובר-אגיין. גיליתי שאי אפשר לגלוש לאתר העסקי של בנק הפועלים, שם יש לנו חשבון. הם חוסמים לגמרי גישה לאתר (לא נותנים איזו הודעה). זה גרם לי כמה שעות של תסכול כי חשבתי שהבעיה היא באתר שלהם (שיורד מדי פעם) או בדפדפן (כי הרי הם מאפשרים להשתמש רק באקספלורר, ואני משתמש באקספלורר רק עבור אתר הבנק). כיוון שהייתי בדרום קוריאה, ואיכשהו נזכרתי בסיפור שהבאתי במבוא, התחברתי דרך VPN כדי לקבל כתובת אמריקאית. הפלא ופלא – אם אתה “אמריקאי”, האתר עובד.

הבעיה עם חסימה גאוגרפית היא שהיא תחסום הרבה לקוחות לגיטימים. כאן נתתי דוגמה ללקוח משלם (אני) שנמצא בארץ אחרת – אין ספק לאף אחד שמדובר בי ולא בתוקף, אז למה לחסום אותי בכל זאת? חלק אחר מהלקוחות יחסמו בגלל שמאגר הנתונים שמסווג למדינות אינו מושלם, והוא עשוי לחשוב שמישהו בכפר סבא נמצא ברשות הפלסטינית. חלק נוסף יחסם בגלל שהאינטרנט היא רשת גלובלית: מישהו שמשתמש ברשת של חברה יפנית עשוי לצאת לאינטרנט עם כתובת ביפן.

אבל גם מבחינת החסימה עצמה, היא לגמרי לא אפקטיבית. ההתקפות נעשות דרך מחשבי “זומבי” (רשת של מחשבי זומבי נקראת “בוטנט”) שהם מחשבים מכל העולם שתקפו אותם ומשתמשים בהם בתור בסיס תקיפה (דמיין את המחשב של הדודה בתור בסיס מחבלים קטן). במלים אחרות, ההתקפה על הבנק תגיע, כמעט תמיד, ממחשב בארה”ב, או באירופה או אפילו בישראל – מחשב של דודה מסכנה שלא הספיקה לעדכן את הדפדפן או הורידה בטעות רושעה. לסיכום, לא חסמנו את ההתקפה עצמה אבל כן חסמנו לקוחות לגיטימים. זה ילד פוסטר לאיך שלא עושים אבטחה.

שלחתי לבנק דואל, דרך ממשק “צור קשר” באתר העסקי. קצת סקרן אותי לדעת אם תהיה להם סיבה לגיטימית לחסימה, ובעיקר רציתי לדעת איזה מדינות חסומות (מסיבות פרקטיות; אנחנו מבצעים את כל הפעולות בחשבון דרך האתר, ואני צריך לדעת אם האתר יעבוד לי, או שאני צריך לבקש ממישהו לעשות את זה מהארץ במקומי. סין, למשל, כבר לא מרשה תעבורת VPN, ואם סין חסומה, לא תהיה לי גישה לאתר בכלל. אני נמצא בסין פעם בחודש, בערך).

הייתי שמח לדעת מה הסיבה שלא ניתן לגשת לאתר מכתובות IP בקוריאה?

הגישה היתה פתוחה עד לפני מספר ימים ללא כל בעיה.

אם ברצונכם להשאר הבנק הראשון בישראל, כדאי שתקחו בחשבון שיש אנשי עסקים שנמצאים בחול חלק מהזמן, וצריכים גישה לחשבון העסקי.

אודה על תשובה בהקדם.

– Aviram

באותו יום קיבלתי את התשובה המדהימה-ולא-מפתיעה-כאחת הבאה:

אבירם שלום,

תודה על פנייתך,

בהתאם להוראות אבטחת מידע, וכפעולת מנע אל מול האיום המתגבר לאחרונה ברשת האינטרנט, הוחלט לחסום באופן זמני את הגישה לאתרי בנק הפועלים ממדינות מסוימות בחו”ל.

אנו מבצעים הערכת מצב באופן סדיר, ומקווים לחדש את הגישה לאתרים בהקדם.

נשמח לעמוד לשירותך במוקד שירות לקוחות האינטרנט בטלפון 2409*, 03-6532409

אנו מתנצלים על חוסר הנוחות.

* לשירותך תמיד
שירות לקוחות פועלים באינטרנט בנק הפועלים

זה הזכיר לי את השיטה הצה”לית של איך בודקים איזה מחשב מחובר לארון התקשורת לשקע 152. ככה: אתה מנתק את הכבל שמחובר לשקע 152, ומחכה לראות מי מתלונן שלא עובד לו המחשב. כשיוסי מתלונן, אתה רושם “יוסי” ליד שקע 152, וממשיך לשקע 153. בנק הפועלים רצה לראות מה יקרה שהוא מנתק את התקשורת לאתר ממדינה X. האם יפסקו ההתקפות? (ספוילר: לא). האם יתלוננו לקוחות? (ספוילר: למי אכפת).

כיוון שהמייל הסתיים ב”אנו מתנצלים”, חשבתי שאולי לא הובן חומרת המצב. למשל, אולי הם חושבים שגישה לאתר בנק הוא לא דבר שכל כך חשוב לחברה עסקית, או אולי הם ציפו ממני לקפוץ לסניף המקומי של בנק הפועלים בקוריאה. שמתי לב, גם, ששכחתי לשאול איזה מדינות חסומות – שהרי התשובה שלהם אמרה שיש “מדינות מסוימות”. החלטתי להדגיש את הבעייתיות:

כיוון שמדובר במניעת שירות מלקוח, אני דורש לדעת:

– מאיזה מדינות מתקיימת החסימה (על מנת שלא יהיו לי הפתעות נוספות)
– מתי תהיה אותה “הערכת מצב”

אולי לא הבנתם את חומרת הבעיה, אתם מונעים ממני לחלוטין גישה לאתר כשאני בחו”ל. הגישה לאתר חשובה במיוחד למי שאין לו קשר טלפוני עם הבנק ולא יכול להגיע לסניף באופן פיזי כדי לבצע פעולות בסיסיות.

– Aviram

כאן עבר הבנק להגנת ה”למען ילדינו”. כלומר, “מטעמי סודיות”. סליחה, “מטעמי אבטחת מידע”. מישהו צריך להמציא משפט שמקביל ל”הפטריוטיות הוא מפלטו של הנבל” אבל עם אבטחת מידע.

אבירם הנכבד,

תודה על פנייתך

מטעמי אבטחת מידע, הבנק שומר לעצמו את הזכות לפי הצורך, לחסום גישה ממדינות שונות בחו”ל.

במידה והינך שוהה באופן קבוע בחו”ל, באפשרותך לפנות למוקד “פועלים באינטרנט” לבדיקת חלופות לשימוש באתר במדינה בה אין את האפשרות לגלוש לאתר הבנק מסיבות אבטחה.

בנוסף לכך, מטעמי סודיות אין באפשרותינו למסור את שמות המדינות מהן לא ניתן לגלוש לאתר הבנק.

מתנצלים על אי הנוחות.

לשירותך תמיד
שירות לקוחות פועלים באינטרנט
בנק הפועלים

אתה מבין? יש להם “חלופות” לאינטרנט. האם מדובר על אינטרנט2? או שאולי יש לבנק BBS שאפשר לחייג אליו במודם? אינטרנט מעל יונים? (סוף סוף RFC 1149!)

(אגב, אחרי סיפור ההאקר הסעודי, כשאתרים ישראליים, חלקם ממלכתיים, חסמו גישה מחו”ל, הם חסמו גישה לגוגלבוט, הבוט של גוגל שמאנדקס אותם, מה שאמר שגוגל הוריד אותם מהרשת אחרי שבוע. במלים אחרות, הם עשו DDoS לעצמם. על זה ברוס שנייר אומר: כשאתה נותן לחובבנים לעשות אבטחה, אתה מקבל אבטחה חובבנית).

בבנק הפועלים סירבו בכל תוקף להגיב.

אבירם חניק הוא מנכ”ל חברת אבטחת מידע. הסיפור התפרסם במקור בגירסה שונה בטור “השרת” במדור fi בגליון פברואר 2013 של מוסף פירמה של גלובס

3 באפריל, 2013 | בנושאים: 404, האקרים, האקרים, קראקרים וקאקערים | 10 תגובות

מדוע עוררה ברכת הנורוז של הנשיא אובאמה כעס באיראן? // מהנעשה באיראן

רז צימט ותמר עילם גינדין

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ibLrgyY-qXg[/youtube]

כמדי שנה בירך נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, את העם האיראני לרגל נורוז, ראש השנה הפרסי, שצוין ב-20 במרץ. בסרטון וידאו בן 4 דקות אמר אובמה כי ארצות-הברית מעדיפה לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום ודיפלומטיה אם טהראן תפגין מחויבות לכך. הוא קרא לממשלת איראן לנקוט צעדים מיידיים ומשמעותיים להפחתת המתיחות ולפעול להסדרה ארוכת טווח של הסוגיה הגרעינית. בסיום דבריו ציטט הנשיא את המשורר הפרסי חאפט’: “שתול את עץ החברות שמצמיח פירות של הגשמה, עקור את נטע הטינה שמביא לסבל אינסופי”.

ברכת הנשיא אובמה עוררה, כצפוי, ביקורת מצד חוגים המזוהים עם המחנה השמרני באיראן. אלה טענו כי בשעה שהנשיא האמריקאי מברך את העם האיראני לרגל נורוז, פועלת וושינגטון להחרפה נוספת בסנקציות המוטלות על איראן ופוגעות באזרחיה. האתר “רג’א ניוז”, המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי במחנה השמרני, טען כי אף על-פי שבראשית דבריו הדגיש אובמה את הצורך לפתור את משבר הגרעין בדרכי שלום, הרי שבהמשך דבריו הוא סתר את עצמו בהשמעת איומים בנוגע להמשך מדיניות הלחצים כנגד איראן. גם האתר “עצר-י איראן” מתח ביקורת על דברי הנשיא, וטען כי אובמה ניצל את ברכת החג כדי לשוב על טענות השווא מצד המערב ביחס לסוגיית הגרעין ולאיים על איראן כי המשך מדיניותה תוביל לבידודה ולהחרפת הלחצים כנגדה. אתר האינטרנט של שירות ה-BBC בפרסית, שדיווח על תגובות גולשים לברכת הנורוז של אובמה, ציין כי מספר גולשים הביעו את מורת רוחם מהמשך מדיניות הסנקציות ואת הסתייגות מהתייחסות הנשיא לכוונת ארצו להמשיך ולהפעיל לחץ כלכלי על ארצם.

תפנית בעלילה

במקביל לתגובות אלה מצא אחד הגולשים האיראנים לנכון להתמקד בשימוש שעשה אובמה בפנייתו לעם האיראני במונח “דרוד” (doroud), שמשמעותה “ברכה”, והיא משמשת כברכת שלום – במקום “סלאם” הערבית. העדפת השימוש במונח הפרסי על פני המונח הערבי לא נסתרה גם מעיניהם של אתרי החדשות האיראנים. “עצר-י איראן” ו”ח’בר אונליין” הסבו את תשומת לב הגולשים לכך. גם טוויטר ופייסבוק מלאו תגובות, רובן דווקא נלהבות, מהשימוש במילה זו.

המילה “דרוד” מוכרת אמנם גם באיראן, אך היא אינה שגורה בדרך כלל בפי העם היושב שם, אלא דווקא בקרב גולים איראנים רבים בחו”ל. בחירת ברכת השלום, כמו בחירת מילים בהקשרים אחרים, אינה סתם העדפה סגנונית או דיאלקטלית. בקרב הגולים, זהו חלק מנטייתם להדגיש את הרכיב הלאומי-תרבותי הפרסי בזהותם הלאומית על פני הרכיב הדתי-אסלאמי, המודגש בדרך כלל על-ידי שלטונות הרפובליקה האסלאמית.

אלט-טאב: כשהתראיינתי (תמר) ב-BBC פרסית ביום הבחירות בישראל, הפעם על תקן אזרחית ישראלית, החברים האיראנים החמיאו לי על ההופעה ועל השליטה בשפה. את הביקורת קיבלתי דווקא מאיראנים ישראלים, שאמרו לי שהפרסית שלי לא טובה. למה? כי אני משתמשת יותר מדיי במילים ערביות, כמו סלאם במקום דרוד. שיפט-אלט-טאב.

מיהו איראני

העניין הרב שעורר השימוש במונח הפרסי על-ידי הנשיא אובמה הן ברשתות החברתיות והן באתרי החדשות באיראן אינו סמנטי בלבד. הוא משקף שיח עמוק ומהותי הנוגע לזהות האיראנית. בתקופת השלטון הפהלוי במאה העשרים הודגשה הלאומיות האיראנית והועמדה במוקד הזהות האיראנית. לאחר המהפכה האסלאמית (1979) ביקש המשטר המהפכני להציב במוקד זהות זו את הדת.

שורשיו של המאבק בין הזהות האסלאמית לבין הזהות האיראנית עמוקים הרבה יותר: מצד אחד, רוב האיראנים אימצו את דת האסלאם ורבים קוראים לילדיהם מחמד, עלי, פאטמה, סעידה וכו’. מצד שני, איראנים רבים עדיין נקראים בשמות איראניים מקוריים כמו פרוויז, ג’משיד, סאנאז ובהאר. לוח השנה האסלאמי משמש רק לציון מועדים דתיים (“בכל פעם שערבי אחד הרג ערבי אחר, לי יש יום חופש”, התפייט פעם אחד מחברינו). במסמכים רשמיים ובאתרי אינטרנט משתמשים לפעמים בתאריך הלועזי, ותמיד מציינים את התאריך האיראני. נורוז, ראש השנה הפרסי, הוא חג איראני עתיק יומין, שאמנם השתנה רבות בעקבות הכיבוש האסלאמי, אבל הוא עדיין החג האהוב ביותר בשנה. אחרי המהפכה האסלאמית, עם כל ההתלהבות מהאסלאם, כאשר עלתה הצעה (כל מקור מציין אדם אחר כמעלה ההצעה) לשנות את שם המפרץ הפרסי ל”מפרץ האסלאמי” כדי להפסיק את המלחמה על שמו – הערבים, מאז שנות החמישים, קוראים לו “המפרץ הערבי” – האיראנים לא הסכימו בשום פנים ואופן.

המאבק החריף והקצין מאוד בתקופת הרפובליקה האסלאמית, עד כדי כך שלאומנים רבים מגדירים את עצמם חסרי דת, או בוחרים להמיר את דתם ובלבד שלא יהיו מוסלמים. הלאומנים ביותר הופכים לזורואסטרים, אבל הרוב מתנצרים.

השפה הערבית השפיעה עמוקות על השפה הפרסית. מינון הערבית תלוי בז’אנר ובעמדותיו הפוליטיות של הדובר, אבל בדרך כלל אצל דוברים או כותבים שאינם לאומנים ואינם טַהֲרָנים, אפשר למצוא כ-50% אוצר מילים ערבי. לאומנים מקפידים על שימוש בשפה הפרסית, כי מבחינתם המילים הערביות בשפה הן חלק מהכיבוש. בפייסבוק יש מספר דפים העוסקים בטיהור השפה הפרסית. אחד מהם הוא הדף של אתר המילון פָּארסי-גוּיי – www.beparsi.com (דוברים טַהֲרָנים מקפידים לקרוא ללשונם פּארסי – השם המקורי – ולא פֿארסי – שם המושפע מערבית). דף אחר מוקדש למציאת מילים פרסיות במקום שלוש(!) המילים הערביות בהמנון הלאומי “אי איראן”. למען הסר ספק, זהו אינו המנון הרפובליקה האסלאמית. בסרט “פרידה” יש תמונה שבה האב עוזר לבתו להתכונן למבחן על מילים פרסיות במקום מילים זרות (לועזיות וערביות). על אחת המילים הוא אומר לבת שזוהי מילה ערבית, ושעליה להשתמש במונח הפרסי. אחרי ויכוח קצר, האב אומר לבת שעדיף שתקבל ציון נמוך יותר במבחן ולא תשתמש במילה הערבית.

ראשיתו של השיח בנוגע למרכיבי הזהות הלאומית האיראנית ולגישה כלפי הערבים וכלפי שפתם נעוצה כבר בהופעתה של הלאומיות האיראנית המודרנית בשלהי המאה ה-19. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 האשימו כמה אינטלקטואלים איראנים את האסלאם בפּיגורהּ של איראן, נקטו גישה אנטי-אסלאמית ואנטי-ערבית כחלק מחיקוי המערב, והטילו את האחריות לשקיעתה של איראן על הפלישות הערביות-מוסלמיות של המאה השביעית. אחד מהם, פתח-עלי אח’ונדזאדה (1878-1812), אף קרא לטהר את הפרסית מהשפעת הערבית ולבטל את השימוש באלפבית הערבי. הדגשת העבר הטרום-אסלאמי של איראן כמקור לגאווה לאומית-תרבותית הפכה בתקופה הפהלוית (1979-1925) למרכיב מרכזי בנרטיב הלאומי. אחד הביטויים לכך היתה הרפורמה בשפה, שיזם רצ’א שאה (לקרוא: רֶזָא שאה). בשנת 1935 הוקמה האקדמיה ללשון פרסית (פרהנגסתאן), שנועדה לקדם את השפה והספרות הפרסית ולטהר אותה מהשפעות זרות, בעיקר של מילים ממוצא ערבי. הפרהנגסתאן בוטלה אחרי המהפכה האסלאמית והוקמה מחדש, והיא עדיין עוסקת בתחדישי מילים בפרסית, תוך הדגשה מתמדת – “אנחנו לא לאומנים”.

אלט-טאב: שמו של הלאומן פתח-עלי אח’ונדזאדה מעניין: פתח-עלי הוא שם ערבי לחלוטין. אח’ונדזאדה הוא שם פרסי, שמשמעותו “בן לאיש דת מוסלמי”. שיפט-אלט-טאב.

תככים בצמרת

בשנתיים האחרונות מתנהל בצמרת האיראנית מאבק חריף בין הממסד הדתי-שמרני בהנהגת המנהיג העליון, איתאללה עלי ח’אמנהאי, לבין הנשיא אחמדי נז’אד ומקורביו המזוהים בפי מתנגדיהם בתואר “הזרם הסוטה” (ג’ריאן-י אנחראפי). מאבק זה אינו משקף אך ורק חילוקי דעות פוליטיים כי אם גם מחלוקת אידיאולוגית חריפה סביב זהותה של הרפובליקה האסלאמית הנובעת, בין היתר, מהדגשת הרכיב הלאומי-תרבותי בזהות האיראנית מצד מקורבי הנשיא. הדבר ניכר, למשל, בכוונתו של הנשיא אחמדי נז’אד (שלא יצאה בסופו של דבר אל הפועל בשל התנגדות מבקריו) לקיים את חגיגות ראש השנה האיראני לפני שנתיים בפרספוליס, בירת האימפריה הפרסית הקדומה, בהתבטאויות לאומניות כגון “אי אפשר להפיל את איראן בת ה-7000 שנה באמצעות סנקציות”, ובהצהרת ראש לשכתו לשעבר מעורר המחלוקת, רחים משאא’י, בכנס של איראנים המתגוררים מחוץ לאיראן לפיה איראן צריכה להציג לעולם את “האסכולה האיראנית” ולא את “האסכולה האסלאמית”.

כורש אבינו

בימים האחרונים דיווחו דפי פייסבוק ואתרי אופוזיציה איראנים על השלכת רימון לעבר קבר המלך כורש בפרספוליס במהלך התכנסות שקיימו אלפי אזרחים איראנים במקום לרגל השנה החדשה. המתקהלים קראו קריאות בזכותו של המלך כורש ובגנות הסיוע האיראני לקבוצות אסלאמיות-רדיקליות בעולם הערבי. הנה קישור לסרטון, ובו אפשר לראות ראשית את מספר האנשים המגיעים מרצונם החופשי למקום המרוחק כ-150 ק”מ מהעיר הגדולה הקרובה ביותר (שיראז). זריקת ה”רימון” מתרחשת בדקה 1:30, ואחריה אפשר לשמוע את כל הקהל צועק לזורק הרימון “בִּי פַרְהַנְג” – חסר תרבות. זה כנראה לא היה באמת רימון יד, כי הוא רק השאיר כתם שחור מכוער, וצעיר לאומן עלה וניקה אותו בחולצתו הצחורה, בעידוד ההמונים.

בסרטון הבא אפשר לשמוע את הסיסמאות הלאומניות:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=kbLkkeE3X_g[/youtube]

הסיסמאות, לפי סדר קריאתן: נַה עַ’זֶה, נַה לֹבְּנָאן, גָ’אנַם פַדָאיֶ איראן – לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן (סיסמה המביעה את התנגדותם של האיראנים לשימוש בכספי המיסים שלהם ובהכנסות מאוצרות הטבע שלהם כדי לתמוך בפלסטינים ובלבנונים בשעה שבאיראן יש רעבים וחסרי קורת גג); “אנו אוהבים אותך, כורש”; “איראן מולדתנו, כורש אבינו”; “אֶבְנֵךְ מחדש, מולדתי”. בשלב מסוים בסרטון יש אקט שנראה כמו תפילה אסלאמית. למעשה, הם מנשקים את האדמה שבה קבור כורש. הדמיון לתפילה האסלאמית, לפי אחד מפרשנינו, אינו מקרי, אלא משקף התרסה. תפילה אסלאמית היא לכיוון מכה, ואילו הם “מתפללים” לכיוון קבר כורש.

העניין הרב שעוררה המילה שבה בחר הנשיא אובמה לפתוח את פנייתו לעם האיראני שב ומעיד, כי גם כיום, 34 שנים לאחר המהפכה האסלאמית, נמשך הוויכוח בין אלה הנוטים להדגיש את המרכיב האסלאמי-דתי בזהות האיראנית לבין אלה המדגישים את זהותה הפרסית של איראן ומבקשים לבדל אותה מהשפעות ערביות כלשהן. העלייה ההמונית לקבר כורש והסיסמאות שנשמעות שם מראות שגם אחרי 34 שנות דיכוי, ואולי דווקא בגללן, הרוח האיראנית עדיין מפעמת בחוזקה בלב העם האיראני.

ונסיים בסיסמתו של אחמדי-נז’אד, תוך הוצאתה מהקשרה: יחי האביב!

ד”ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, ועורך סקירת החדשות זרקור לאיראן.

ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, חוקרת במכון עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ומרצה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד.

3 באפריל, 2013 | בנושאים: 404, בלשנות, מהנעשה באיראן | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם