איך רובה פלסטיק הפך לסיוט הגדול ביותר של הממשל האמריקאי

הרשויות בארה”ב נטרפות מהאפשרות שאזרחים יורידו אקדח באינטרנט וידפיסו אותו בתלת-מימד. זה בכלל לא עניין של הזכות לשאת נשק, טוען ממציאו: זה דיון על חופש הביטוי

הסיוט של רשויות אכיפת החוק בארה”ב הוא אקדח שהמידע הנחוץ לייצורו זמין ברשתות שיתוף קבצים, כך שאי אפשר להעלים אותו או למנוע את הפצתו; ושאפשר להדפיס את החלקים הקשים להשגה שלו ואת התחמושת עבורו באמצעים ביתיים או כאלו שיהיו ביתיים בתוך זמן לא רב – מדפסת תלת-מימד. הנשק והתחמושת פלסטיים ברובם, כך שיקשה לאתרם בגלאי מתכות. את האקדח וקליעים מודפסי תלת-מימד אפשר לראות בפעולה בסרטוני יוטיוב, או להוריד באינטרנט ולהדפיס בעצמכם.

חוסר האונים של השלטונות זועק ממזכר שהופץ בשבוע שעבר לרשויות אכיפת חוק פדרליות ומדינתיות בארה”ב: כותבו מזהיר כי ייתכן ש”בלתי אפשרי” למנוע ייצור נשק ביתי באמצעות מדפסות תלת-מימד.זו היתה המטרה של הסטודנט הטקסני למשפטים קודי ווילסון, קריפטו-אנרכיסט כהגדרתו, כשיצר קובץ תלת-מימד של חלקים להרכבת אקדח חצי-אוטומטי בשם The Liberator, במסגרת ארגון שהקים למטרה זו, Defense Distributed (“הפצת הגנה”, בתרגום חופשי). עד כה, לא ידוע על חיה או אדם שנורו באמצעות הליברייטור, אבל ההמצאה מאיימת להוציא את העוקץ מהמאבק רב-השנים בארה”ב סביב התיקון השני לחוקה, שלפי הפרשנות המודרנית מתיר כמעט לכל אחד לרכוש נשק, ושמבקריו מהשמאל מבקשים להציב לו גבולות נוקשים יותר.

מאחר שהקבצים זמינים להורדה ברשת, הבעיה היא לא של האמריקאים בלבד: עקרונית, כל אדם בכל מקום בעולם עם חיבור לאינטרנט ומדפסת תלת-מימד יכול להדפיס לעצמו רובה. הנקודה הבינלאומית שימשה את הרשויות בארה”ב כדי לנסות לסכל את התוכנית של ווילסון. משרד החוץ האמריקאי דרש מוקדם יותר החודש מוילסון שיסיר קבצי תלת-מימד של הרובה וכלי נשק אחרים מאתר הארגון, משום שבהיותו זמין לגולשים בכל העולם הוא עלול לעמוד בניגוד לתקנות הסחר הבינלאומי בנשק (ITAR): כלומר, אם תושב לוב, למשל, יוריד את הקובץ מהאתר המאוחסן בשרתים אמריקאים, יחשב הדבר לייצוא נשק ללוב.

ווילסון מיהר לציית, אך עמד על כך שפרסום הקבצים אינו בניגוד לחוק. כדי לאפשר פעילויות של חוקרים אקדמיים וקבוצות עניין ציבוריות, הזכיר, התקנות מתירות על שחרור מידע טכני על נשק לנחלת הכלל ללא כוונת רווח, אם הקבצים נמצאים בספריה ציבורית או נמכרים בחנות ספרים. כאן השתמש ווילסון – כזכור, סטודנט למשפטים – בנשק המשפטי של המדינה נגד עצמה. לטענתו, אם גלישה לאתר מחו”ל היא ייצוא נשק, אזי גלישה לאתר ממחשב בספריה ציבורית משמעותה שהקבצים מאוחסנים בספריה, ועל כן עומדים בתקנות.

ווילסון, שהפך רובה מחפץ פיזי למידע, העביר את הדיון מהתיקון השני לחוקה, שמגן על הזכות לשמור ולשאת נשק והוא חביב הימין ושנוא השמאל, לתיקון הראשון לחוקה, שמבטיח חופש ביטוי והוא חביב השמאל ולעיתים – במיוחד בכל מה שקשור לדברים שניתן למצוא באתרים מסויימים באינטרנט – שנוא הימין.

החופש להדפיס אקדח בעולם מלא אנשים

המאבק של ווילסון מהדהד מאבקים משני העשורים הקודמים, שבהם חוקים, תנאי שימוש, מודלים עסקיים ומוסכמות חברתיות התכופפו בפני הטכנולוגיה: תוכנת שיתוף הקבצים נאפסטר ורשתות שיתוף הקבצים שהפכו מוצרי צריכה בידוריים לקבצים שאפשר להוריד חינם מהאינטרנט, כלי פריצה מסוג ג’יילברייק, שחתכו את הכבילה של מכשירי האייפון לספקי סלולר ספציפיים, תוכנת DeCSS שביטלה את הגנת האזורים של התקליטורים, וויקיפדיה, ששחררה את הידע האנושי ממגדל השן האקדמי ומספרי העיון, מצלמות דיגיטליות זעירות שחושפות התרחשויות שפעם אי אפשר היה לתעד, גוגל שהפנתה זרקור לתכנים אינטרנטיים שפעם היה קשה או בלתי אפשרי לאתר, וויקיליקס שנתנה במה לחשיפת מידע בטחוני ודיפלומטי מסווג, ועוד ועוד.

רובה מתלותפס Liberator XP002. תמונה: Kamenev (cc-by-sa)

רובה מתלותפס Liberator XP002. תמונה: Kamenev (cc-by-sa)

ווילסון עצמו משווה את מאבקו לזה של המתכנת האלגוריתמיקאי פיל צימרמן, שלפני עשרים שנה נאלץ לנהל מאבק משפטי על הפצת PGP (או Pretty Good Privacy), תוכנת הצפנה שאפשרה לכל אדם לשלוח ולקבל תכנים מוגנים בהצפנה שנדרש מחשב-על כדי לפצח אותה. המדינה הגדירה הצפנה עם מפתח של יותר מ-40 ביט כנשק, משום שהיא מאפשרת ליצור ערוץ תקשורת חשאי שגופי אכיפה וצבא יתקשו מאוד לחדור אליו, ו-PGP נכללה בקטגוריה זו. ב-1993, שנתיים אחרי שיצר את PGP ולאחר שבאופן טבעי הגיעה אל מחוץ לגבולות ארה”ב, נחקר צימרמן בחשד לייצוא נשק ללא רשיון. צימרמן, כמו ווילסון אחריו, ביקש לאתגר את החוק על ידי הדפסת קוד המקור של התוכנה בספר בכריכה קשה, שנמכר בהוצאת MIT, ולטעון כי הפצתו מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה. החקירה נגד צימרמן נסגרה אחרי מספר שנים, והדיון על הספר שלו לא הגיע לבית המשפט. כיום ניתן להשיג גרסאות קוד-פתוח המבוססות על PGP בכל מקום בעולם.

כמו בסכסוכים רבים באינטרנט, גם הדיון המשפטי סביב הרובה של ווילסון מרתק, אבל חסר משמעות בעולם האמיתי. כשווילסון הסיר את הקבצים, היה זה אחרי שבוצעו למעלה ממאה אלף הורדות שלהם ביומיים שבהם הקבצים היו באוויר. בינתיים הם הגיעו לאתר שיתוף הקבצים Pirate Bay ולשירות האחסון מגה, שני גופים בינלאומיים שלא ממהרים להתקפל מול איומים משפטיים, בטח לא של אמריקאים.

הפרינט לא מת

הרשויות בארה”ב, כאמור, בפאניקה. לפי המזכר שהפיץ בשבוע שעבר מרכז המודיעין האזורי המאוחד ונחשף בפוקס ניוז, כלי הנשק המודפסים “מהווים סכנה בטיחותית לציבור מאנשים שמחפשים נשק ומשיגים או מייצרים כלי נשק שהודפסו בתלת מימד. […] הם יוכלו להשיג או לייצר ליברייטורים משל עצמם בלי שום בדיקות רקע […] הגבלת הגישה [לכלי הנשק] עלולה להיות בלתי אפשרית”.

“הצעות חוק לאסור הדפסת נשק עשויות להרתיע, אבל לא יכולות למנוע לגמרי את הייצור”, נכתב במזכר. לא מוזכרות שם שיטות טכנולוגיות למניעת הדפסה, כמו אלו ששימשו בעבר לסכל זיוף שטרות כסף במכונות צילום ובמדפסות צבעוניות. בין השיטות אפשר למנות אלגוריתמים לזיהוי שטרות בשילוב תוכנות שמונעות הדפסה של שטרות, וסימנים זעירים שהמדפסת מחדירה לכל תדפיס שהיא מוציאה כדי לאפשר לרשויות החוק לאתר את המדפיס. אולם בניגוד למדפסות הצבע של פעם, מדפסות תלת-מימד הן מגרש המשחקים של המייקרים, אנשים שעוסקים בייצור עצמי כאידיאולוגיה. מייקר שמייצר לעצמו מדפסת תלת-מימד, מהבנייה הפיזית ועד לכתיבת התוכנה שתפעיל אותה, לא יכניס לשם אלמנטים שימנעו ממנו להדפיס מה שבא לו. אגב, החברה שסיפקה לווילסון את המדפסת התעשייתית הראשונה שלו דרשה שהיא תוחזר לה כשנודע שווילסון מתכוון להדפיס נשק, ומיד פנו אליו שתי חברות טקסניות ונידבו מדפסות ושטח ייצור.

קודי ווילסון עם רובה מתלותפס. תמונה: Kamenev (cc-by-sa)

קודי ווילסון עם רובה מתלותפס. תמונה: Kamenev (cc-by-sa)

במזכר הובע גם חשש שיצרני נשק ביתיים עלולים לעבור על החוק בארה”ב ולהדפיס את הנשק בלי חלקי מתכת, למעט מסמר קטן שישמש כנוקר, ותחמושת (בינתיים כבר נחשפה לציבור תחמושת שהודפסה בתלת-מימד). הסכנה בכלי נשק ללא חלקי מתכת היא ש”גלאי מתכות עלולים להיכשל באיתור הליברייטור”. האפשרות הזאת כבר אינה תאורטית: בבדיקה של הדיילי מייל הבריטי ניסו שני עיתונאים להיכנס עם ליברייטורים לרכבת היורוסטאר שנוסעת בין לונדון לפריז. למרות הבדיקות הבטחוניות הקפדניות, דומות לאלו שנערכות בשדות תעופה, כלי הנשק לא התגלו.

בעולם הנשק המודפס צפויה בעתיד חזית נוספת, מעניינת לא פחות, כשהפיראטיות תגיע. איך ינהג הלובי החזק של יצרניות הנשק כשכל גולש יוכל להוריד ולהדפיס כל אקדח או רובה שאי פעם נוצר?


התפרסם באתר “הארץ”, 27.5.2013


שוברים אמברגו // דוח שרת הבריאות על עישון 2012


עידו קינן

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26.10.1994. צילום: יעקב סער, לע"מ (cc-by-nc-sa)

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26.10.1994. צילום: יעקב סער, לע”מ (cc-by-nc-sa)

רוצים לקרוא את דוח שרת הבריאות בנושא העישון לשנת 2012? הוא נשלח לתקשורת באמברגו לפרסום מחר ב-10:15, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

להורדה (PDF, 2.35MB)

להורדה (DOC, 3.1MB)

מה מצחיק את דרור?


עידו קינן

דרור ניר קסטל, מה זה “ילדי הקומדיה“?
“בלוג לענייני קומדיה והומור, שכיום מכיל בעיקר ראיונות חצי-קומיים חצי-רציניים עם יוצרים קומיים – תסריטאים, קומיקסאים, סטנדאפיסטים ואנשי אינטרנט כמו דור מוסקל ונועה אנג’ל”.

מה המטרה של הבלוג?
“אני רוצה שיכירו קומיקאים שאני אוהב, שיכתבו עליהם יותר. יש פריחה של ערבי סטנדאפ, ואין מספיק מי שיסקר את זה. חוץ מזה, זו קצת עייפות מהכבדות של הבלוגוספירה, שהרבה מהבלוגים שבה נורא רציניים”.

דרור ניר קסטל. צילום באדיבותו

איך אתה מאפיין את ההומור הישראלי העכשווי?
“יש פריחה של הסטנדאפ, שהוא יותר ישיר ואישי. אני חושב שזה מגיע בעקבות לואי סי.קיי ודומיו, פחות אבחנות ויותר סיפורים אישיים ובחינת גבולות. הקומיקאים שאני אוהב לא היו מרוצים מהמצב של הסטנדאפ, והתכנים שלהם נובעים מביקורת עליו. הרבה מזה זה אנטי הומור ומטא-סטנדאפ שמתייחס לסטנדאפ עצמו. זה שלב שעבר על כל מיני ז’אנרים, ועכשיו עובר על הסטנדאפ”.

וההומור הישראלי האינטרנטי?
“ההומור האינטרנטי היה פעם מאוד מילולי, טוויטים וכאלה. הממים הפכו אותו לפחות מילולי ויותר ויזואלי. כמי שבא מהתחום הלשוני אני פחות מתחבר לזה, זו דרך קלה להצחיק. קשה לי עם ההומור האינטרנטי שהוא נורא אקטואלי וצריך להגיב על השניה אחרי האירוע. אני חושב שמה שדור מוסקל עשה עם המכתבים לפוליטיקאים והפוסטים המזוייפים של הפוליטיקאים, זה אמנם היה קשור לאקטואליה, אבל היה בו מעבר לזה, היה שם נונסנס. אתה יכול לקרוא את זה גם כמה שנים אחר כך ולהבין את זה”.

אז מתי נפגשים?
“ב-16 במאי בתאטרון קרוסל בתל אביב, בחגיגות חצי שנה לילדי הקומדיה. משה פרסטר, דוד ולצר ומתן בלומנבלט יעשו סטנדאפ, נולי עומר, נדב בושם ויוניפאנצ’צאתזה יעשו הופעות שמבוססות על דמויות, נונסנס או סאטירה, ותהיה גם מוזיקה של כמה מכוכבי שממל”.


גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 10.5.2013


הזעם על יאיר לפיד בפייסבוק יקבע איך יראו המנהיגים שלנו בעתיד // אברי גלעד


אברי גלעד

גרף הקריירה הפוליטית של יאיר לפיד. מאת עבגד יבאור, סרטן בגב האומה

לפני כשבועיים פתחתי חשבון פייסבוק ציבורי, מה שאומר שאני רץ לפוליטיקה (כך הבנתי מתגובות אומת הפייסבוק). במקביל אני צופה בזעם שמופנה כלפי יאיר לפיד – זעם שקובע, בעיניי, איך ייראו המנהיגים שלנו בעתיד, אם בכלל יש עתיד, ומי האנשים שיגיעו לפוליטיקה.

אני, אגב, לא רץ לכנסת – אבל בפוסט הזה אבקש לברר: מה בדיוק הדיל המוצע לרץ הטרי.

אם אני מבין נכון, אתה כותב בפייסבוק פוסטים ואם שפר עליך מזלך, וכשרונך, ולבך, אתה מגיע להרבה אנשים. אם אתה מגיע אליהם מספיק פעמים, בנושאים שונים, נוצר הרושם שאתה מייצג אותם, ונוצר רושם נוסף – שלייקים הם כוח פוליטי. בבוא יום הבחירות, הלייקים מתורגמים להצבעות, ויש לך כח פוליטי אמיתי. עד כאן, הכל פשוט.

עכשיו מה? אם צברת כח גדול מאד, מה תעשה? תאמר – רגע, אני לא באמת יודע איך מתנהלים בפוליטיקה, תנו לי ארבע שנים ללמוד מבפנים, לשרת בתפקיד צנוע יחסית, נגיד הגנת הסביבה, הגנת העורף, הגנה משמש, לראות מי נגד מי, ובבחירות הבאות תצביעו עבורי שוב ואז אהיה מוכשר לקבל תפקיד רציני? האם יש בשפה העברית מספיק מילות לעג שיספיקו לכל גלי הצונאמי של הביקורת אם כך יבחר המגיע הטרי לפוליטיקה לעשות? בשביל זה בחרנו אותך? אתה מתחמק מאחריות! ביזבזנו את הקול! בבחירות הבאות נצביע עבור אופנה אחרת! אתה כל כך 2012!!! והאופציה השניה – לתרגם את הכח לתפקיד רם ככל הניתן. זה מסוכן אבל אתה בונה על גרף לימוד מהיר ועל זה שכל האהבה שקיבלת חייבת להיות מתורגמת לסבלנות כלפי צעדיך הראשונים במשרה הרמה.

איזו סבלנות? האצבע שלחצה לייק חייבת ללחוץ דיס לייק. התקווה העצומה מתחלפת ביאוש תהומות. עוד לא שלחת את החליפה שקנית לכבוד המעבר מטי שרט לבגדי שרד פעם אחת לניקוי יבש, וכבר יש לך מפגינים מול הבית. השכנים שלך זורקים ביצים, הסתבכת גם עם הטבעונים.

מה אנחנו רוצים? רק אנשי ציבור מתוך הפוליטיקה? כאלה שכבר בכיתה י’ עשו דילים על ראשות ועד הכיתה? ברור שלא. אנחנו מזהים שהם חושבים ביחוד על עצמם. אז רוצים אנשים מבחוץ. אבל אנשים מבחוץ בהכרח לא מכירים את המערכת מבפנים ובהכרח לוקח זמן עד שהם מגלים את כל הקומבינות, מבינים את מפת מוקדי הכח, מסוגלים לנהל את המאבקים האמיתיים בלי שיסובבו אותם על האצבע. לאלה אין לנו סבלנות. אנחנו חושבים שהרצון שלהם לשרת את הציבור הוא סיבה מספיקה לרדת לחייהם, ובמיוחד כשאנחנו חברים מהפייסבוק, אז בכלל, הוא חייב לי.

עלון של הליכוד עם סטטוסים מזוייפים מפייסבוק, דצמבר 2012

באופן שאנחנו מתנהלים מול לפיד (ואין לי מושג אם הוא מתאים לתפקיד או לא, ממתין), אנחנו קובעים מי האנשים שיגיעו לפוליטיקה. כל מי שלב בקרבו, ועור אמיתי לו, ורצון כן לעשות טוב, לא יטבול את קצה בהונו בביצה הזאת. בשביל מה? בשביל מאות אנשים עם מגאפונים מחוץ לבית? זה שווה את זה? אז מי שיגיע (ומגיע) לפוליטיקה אלה אנשים עם הפרעות אישיות, חלקן חמורות ממש, שמחוללים נזקים עצומים, ולא מעניין אותם מה אומרים עליהם כי הם בפסגת העולם.

אישית, הייתי מעדיף במשרד האוצר מישהו שכבר ניהל כמה מיליארדים, ובמשרד הביטחון מישהו ששכב במארבים ובמשרד החוץ מישהו יודע לחייך. אבל אלה על פי רוב לא מעוניינים בדיל הישראלי, מה חסר להם?

הפוסט הזה אינו כתב הגנה על תכניתו הכלכלית של יאיר לפיד, והוא גם לא עוד ביקורת נגד הגזירות. זו רק תזכורת לכך שהקשר בין יכולת לקיים תקשורת יעילה דרך פייסבוק, לבין יכולת ניהול פוליטית, עוד לא עבר את שלב הניסוי הקליני. הרשת החברתית הזאת לקחה את עניין הסיפוק המיידי למקומות חדשים. מול עיניינו אנחנו רואים עכשיו כמה כלי הנהדר הזה מסוכן, גם בהכתרת מנהיגים וגם בעריפת ראשם.


אברי גלעד הוא ממגישי “המילה האחרונה” בגל”צ ו”העולם הבוקר” ברשת. הסטטוס התפרסם במקור בדף הפייסבוק שלו. כאן אפשר לקרוא ראיון עם אברי גלעד


מסך, מגע


עידו קינן

מערכת ההפעלה היא מטאפורה: קבצים על כונן קשיח לא באמת מסודרים בספריות וסמן בצורת חץ לא באמת לוחץ על כפתורים. המטאפורה הזו נועדה להקל עלינו את האינטראקציה עם מכשירים ותוכנות. האינטראקציה הזו היא סוג של שיחה. לכל מכשיר שפה משלו, לכל תוכנה שפה משלה, והאינטראקציה שלנו איתם מורכבת משילוב של שפת הממשק של התוכנה (X סוגר את החלון) ושפת הממשק של החומרה (הזזת העכבר להצבת הסמן על האיקס והקלקה על הכפתור השמאלי).

נדמה שהשפה הקלה ביותר ללימוד היא זו של מסכי המגע בטבלטים ובסלולריים, שמסירה שכבות תיווך – במקום להזיז פריט פיזי (עכבר) שגורם לתזוזה של פריט וירטואלי (סמן) שמבצע פעולה על פריט וירטואלי (תפריטי התוכנה), התחושה (הכוזבת) היא שאצבעותינו מפעילות את התוכנה ישירות, ממש כמו שאנחנו כותבים בעפרון, גוזרים במספריים ופותחים מנעול במפתח.

זו שפה כל כך קלה, שילדים קולטים ומאמצים אותה אינטואיטיבית. הנה תינוק מפעיל טאבלט:

והנה תינוקת שמנסה להפעיל מגזין מודפס כאילו יש לו מסך מגע, ולא מצליחה:

“אני מאמינה שבעוד עשור, פחות או יותר, המחוות הללו ישתנו לגמרי”, כתבה באתרה האמנית גבריאל מלדייקייט (Gabrielė Meldaikyte), בעלת תואר ראשון בעיצוב וסטודנטית לתואר שני לעיצוב מוצר ברויאל קולג’ אוב ארט בלונדון. היא עוסקת בהן ביצירתה Multi-Touch Gestures, שהוצגה בנובמבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בבריטניה. היצירה מחזירה חמש מחוות רב-מגעיות של אייפון מהעולם הווירטואלי-ייצוגי לעולם הפיזי, בכך שכל מחווה מתורגמת למכשיר מכני שמבצע פעולה דומה לזו שהמחווה מבצעת על מסך מגע.

Multi-Touch Gestures by Gabrielė Meldaikyte

הנקישה (tap) היא לחיצה על כפתור שיושב על קפיץ ומחזיר משוב לאצבעו של הלוחץ; הגלילה (scroll) היא רשת של גלגלות, שסיבובן מזיז פיסת עיתון ומקדם את הקורא במורד הטקסט; הצביטה (pinch) מקרבת ומרחיקה זכוכית מגדלת מנייר עם טקסט, ובכך מגדילה ומקטינה אותו; ההחלקה (swipe) מזיזה עיגול שקוף על גבי מפה, ובכך מעבירה את המשתמש לחלק של המפה שאותו הוא מעוניין לראות; והאצבע הצרידה (flick) מזיזה גלגל שיניים שגורם לדפדוף בין עמודי טקסט. “המטרה שלי”, הסבירה מלדיקייט, “היא להנציח אותן כך שיהיו נגישות לדורות העתידיים”.


התפרסם במקור בבלוגיה של MindCET ב-14.4.2013


Stairway to Escher


עידו קינן

הסרטון הזה מעיף את המוח גם בצפייה השנייה והשלישית, הבלתי נמנעות אחרי הצפייה הראשונה. איך אותו ארכיטקט פיליפיני אלמוני, רפאל נלסון אבוגנדה, הצליח לשחזר את הקסם של מאסטר האשליות האופטיות המצוירות, מאוריץ קורנליוס אשר, בחדר מדרגות במכון הטכנולוגי של רוצ’סטר (RIT), לפני שעקבותיו נעלמו בשנות השישים של המאה הקודמת. חדר המדרגות האשריאני (חמ”א), שרבים מהסטודנטים והבוגרים של RIT כלל לא שמעו עליו, מחזיר את העולים והיורדים במדרגות במעגל סגור לנקודת המוצא.

הסיפור המלא ב”חדר 404″ ב”הארץ” (₪) >>

היכונו לביאת המשיח – הרבי מזומבביץ’!

היכונו לביאת המשיח - הרבי זומבי מלובביץ'. רעיון: עידו קינן. איור: הדס רשף

רעיון: עידוק. איור: הדס רשף.

פארק המים השתגע! גורי האקרים דופקים גרפיטי דרך פירצה באתר פארק שפיים; בפארק לא יודעים איך לסגור אותה


עידו קינן

מתוך דף הפייסבוק של פארק שפיים

פירצת אבטחה באתר “פארק שפיים” משמשת גורי האקרים להשחתה של האתר והצפתו בתכנים מיניים ואחרים. הגורים לא מחליפים את העמוד הראשי, כמקובל בפריצות ראווה, אולי כי הם לא יכולים ואולי כי יש להם חוש הומור. הפירצה קיימת לפחות שבועיים, ובפארק מודעים לה לפחות מאז יום ראשון, אולם הם לא יודעים איך לסגור אותה.

לפני שלושה ימים דווח ב”מזבלה” שבעמוד “איך מגיעים?” באתר מופיע, בלבן על לבן, המשפט “תבינו לבד!!! חולירות!”. הגולש אדם עדכן כי ההשחתה הזאת מופיעה בעותק מטמון שנשמר בגוגל ב-21.4. ייתכן שהפירצה קיימת זמן רב יותר, ונוצלה עוד קודם לכן בלי שאיש הבחין בכך.

פריצה לאתר פארק המים שפיים

בהמשך דווח ב”מזבלה” כי הטקסט נמחק. אבל מאחר שהפירצה לא נחסמה, גורי ההאקרים ממשיכים להשתולל. אחת ההודעות שהופיעה בעמוד דיווחה על פריצת SQL Injection, וכעת מופיע באותו עמוד הצירוף “GOOGLE MAPS”.

פריצה לאתר פארק המים שפיים

עידו כהן עדכן לפני כשעה כי לשאלות הנפוצות באתר נוסף סעיף חדש:

האם מותר לאונן בשטח הפארק?
כמובן! אוננות הנה דבר בריא ונפלא, ואנו ממליצים עליה בפה מלא לכל לקוחותינו מעל גיל 18. עם זאת אנו מבקשים להקפיד על דיסקרטיות מירבית ועל כן מציעים שלא לעשות זאת בשטח הציבורי כי אם באיזורים המתאימים לכך, דוגמת חדרי שירותים, מקומות מסתור (מאחורי פחי הזבל למשל) ועוד.

במהלך כתיבת פוסט זה נוספו שם סעיפים נוספים, בהם אחד שמסביר לבעלי האתר מה קרה.

פריצה לאתר פארק המים שפיים. קליק להגדלה

בתגובות אצל כהן שיתפו גולשים עמודים פרוצים נוספים, ובהם עמוד הדרושים, שבו מחפשים בין השאר “מלצריות כוסיות עם מראה של נותנות”.

פריצה לאתר פארק המים שפיים

בין האטרקציות בפארק: “תבואו יש ים כוסיות !!!”, הערה שעליה הוסיף גור האקרים אחר “this is also not funny”.

פריצה לאתר פארק המים שפיים

נדמה שאפילו עמוד הכניסה למערכת הניהול נפל קורבן לפורצים, שהתבדחו על עליבות האבטחה: “כניסה למערכת הסודית (ששש… אל תספרו לאף אחד)”. הקרדיט לחברה שבנתה את האתר מסביר הכל: “SMSITE פתרונות אירנטרנט”. באתר של סמסייט מבטיחים “אתרים לא אלתורים!”. א-הא. פארק שפיים, אגב, נמצא בראש הפורטפוליו שלהם.

כניסה לניהול אתר פארק שפיים

בדף הפייסבוק של פארק שפיים נכתב שלשום:

שלום לכולם,
לצערנו פרצו לאתר האינטרנט שלנו, שיבשו את התצוגות ובין היתר שינו את הטקסטים הכתובים לטקסטים פוגעניים בנו ובלקוחותינו.
מעבר לזה, פורסמה גם ב סטטוסים מצייצים תמונת מסך מתוך מפת האתר, ואנו מבינים שלא מעט אנשים חושבים שזה אמיתי לחלוטין (ולא כך הדבר). בנוסף, מתקשרים אלינו למשרד הרבה אנשים כועסים ובצדק, ואנו מתנצלים בפני כולם על אי הנעימות.
אז שוב, מדובר בפריצה לאתר, ואנו עושים הכל כדי להחזיר את האתר לקדמותו ולסגור את הפרצות שנוצלו בזדון.
נשמח לראותכם עוד עשרה ימים, עם פתיחת עונת 2013 (ואולי המגלשה החדשה כבר תהיה מוכנה…)

הגולש עבגד יבאור הגיב: “אני לא הייתי נותן לבן הקטן של המציל לתכנת את האתר מלכתחילה”.

פירצה שנשארת באוויר זמן רב כל כך היא כשל של האחראי על האתר – אם אי אפשר לחסום אותה מיד, אפשר להוריד את האתר ולהחליפו בעמוד מידע זמני. ואולי זה בכוונה. כשאתר יקב הרי הגליל הושחת, אנשי היקב הפכו את הפאדיחה להזדמנות כשנשאו את הפריצה כאות גבורה לאומי. במפלגת קדימה הגדילו לעשות ופברקו פריצה לאתרם כדי לזכות לחשיפה בתקופת הבחירות. אולי בפארק שפיים הקשיבו לגולש סער ורדי, שכתב בתגובה להודעתם: “שמעו, אני הייתי משאיר את זה ככה. אני בטוח שהכניסות לאתר שלכם יעלו וזה יביא הרבה גולשים פוטנציאליים שלא היו מגיעים אליכם אחרת”.

תגובת פארק שפיים לפריצה לאתרם

(תודה, מתן מלמד).

• עודכן לאחרונה ב-7.5.2013 2:07

ילדים מאיירים ספר ילדים כדי לגייס כסף להוציא את הספר בלי איורים, כדי שילדים יוכלו לאייר אותו


עידו קינן

עמית גל, מה זה איציקידנה?
“זה התחיל מספר שכתבתי לפני עשר שנים לבני הבכור, שבמרכזו שתי דמויות, איציק, שהוא הילד החכם בעולם ודנה, שהיא הילדה החזקה בעולם. בדרך כלל הן רבים ללא הפסקה, אבל כשצריך להציל את העולם הם מאחדים כוחות והופכים לאיציקידנה. בינתיים נכתבו שלושה מעללים: פעם ראשונה הם נתקלים בוויטמונד והקרטיבים, פעם שניה ביתוש החלומות ופעם שלישית בחולד הים. כשכתבתי את הספר חשבתי להוציא אותו בהוצאה דיגיטלית מצומצמת לחברים, חיפשתי מאייר וזה נמרח. בינתיים הדפסתי אותו בלי איורים, עם מקומות ריקים כדי שאני והבן שלי נאייר אותו תוך כדי קריאה. ומאז הוא שוכב פה בבית, בכל כמה זמן אנחנו קוראים בו, בינתיים נולדו עוד ילדים וכל אחד מוסיף את האיורים שלו”.

הזמנה לאירוע הציור של איציקידנה

אז הספר הולך לצאת בלי תמונות?
“כן, בלי תמונות, עם מקום לילדים לצייר וערכת עפרונות בילט-אין. לצורך הוצאת הספר אני עושה קמפיין מימון המון. לטריילר שיוביל אותו אני עורך אירוע ביום שלישי הקרוב שבו נאספים ילדים, הורים וכמה חברים ציירים, נקריא את הספר, אנשים יציירו את מה שיש להם בראש ומהציורים אני אערוך סרט אנימציה”.

איך האירוע מתחבר לתפיסה שלך לגבי החיים?
“איכשהו זה מחבר גם קוד פתוח וגם תפיסה אנתרופוסופית. אני ממש ממש חושב שלא כדאי שלילדים יוכתב מראש איך הם אמורים לראות את הדמות ואיך היא אמורה להתנהג ויזואלית בסיפור. מאוד הייתי רוצה שהם ידמיינו אותה ויתנו לה ביטוי ויזואלי”.

עמית גל. צילום: מנחם רייס

תהיה קהילה מקוונת שבה ילדים שיאיירו את הספר יוכלו לשתף את האיורים שלהם?
“זה גם רעיון שעלה. זה תלוי בכמה כסף נגייס, כי זה אומר לבנות אתר ולתחזק אותו”.


התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.5.2013


ענו על סקר: מה תרצו להשאיר אחריכם ברשת?


ורד שביט

Digital Death By Hellebardius. by-nc-sa

Digital Death By Hellebardius. by-nc-sa

מה נשאיר אחרינו במחשב, בטלפון, ברשת, בענן? מה ישאירו אחריהם האנשים היקרים לנו? האם נרצה שהם יקבלו גישה למה שנשאיר אחרינו? האם אנחנו נרצה גישה למה שהם ישאירו אחריהם?

בוירג’יניה אושרה בקריאה ראשונה בפברואר 2013 הצעת חוק חדשה. החוק הוא יוזמה של בני הזוג האבלים דיאן וריקי ראש, בעקבות מותו של אריק, בנם בן ה-15. אריק התאבד, לא השאיר אחריו מכתב, ופניית ההורים לפייסבוק לקבלת גישה לחשבון שלו, בתקווה ששם תתבהר התמונה: מה הביא למותו? נענתה בשלילה. הצעת החוק אומרת (בתרגום חופשי שלי)

בהצגת בקשה בכתב והעתק תעודת פטירה, נציג מטעם המשפחה יוכל לקבל גישה לתכנים הדיגיטליים שקטין השאיר אחריו ברשת, אם יפנה תוך 30 יום.

אתם מסכימים? מתנגדים? אני מזמינה אתכם לקחת חלק בסקר החדש היוצא לדרך היום, שהוא הראשון בתחומו בארץ. אני מקווה באמצעותו גם להעלות את המודעות לנושא הזה ולחשיבות ניהול התכנים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, וגם להניע את הגלגלים ש(אני מקווה)יביאו לשינוי בתקנוני השימוש ובחקיקה בישראל – לפני הטרגדיה הישראלית הראשונה.

הסקר קצר – אנא מלאו אותו, ובבקשה גם תפיצו אותו הלאה לבני משפחה, חברים, קולגות ועוד. בואו נזיז ביחד כמה גלגלים.

לסקר: מה נשאיר אחרינו?


3582328266
ורד שביט חוקרת את החיים ברשת לאחר המוות בבלוג שלה, “אבק דיגיטלי” / “Digital Dust


לדף הבא →