רוצים חינוך למדעים? שילחו את הילדים שלכם למכרה

מיקרוסופט מקמצת במידע על תוכניותיה העתידיות בנוגע למיינקראפט, משחק הווידאו הפופולרי שרכשה ב-2.5 מיליארד דולר. אבל הדברים שאמר מנכ”ל החברה, סאטיה נדלה, ביום הכרזת הרכישה, לא משאירים מקום לספק – מיקרוסופט רואה במיינקראפט כלי חשוב לחינוך טכנולוגי. נדלה השתתף באותו יום במפגש של לשכת המסחר המטרופוליטנית של סיאטל. הוא סיפר שבאותו בוקר, בתו בת ה-10 שאלה אותו אם הוא יודע משהו על זה שמיקרוסופט קונה את מוג’אנג. “עבורי”, אמר נדלה, “מה שמיינקראפט מייצגת הוא יותר מזכיון משחק שהוא להיט. זו פלטפורמת עולם-פתוח. אם תחשבו על זה, זה המשחק הזה שהורים רוצים שהילדים שלהם ישחקו בו”. לדבריו, “אם אתם מדברים על חינוך ל-STEM (ר”ת של מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), הדרך הכי טובה להכניס מישהו ל-STEM, או לעורר את סקרנותם, זו מיינקראפט”.

מיינקראפט הוא משחק וידאו בגוף ראשון מז’אנר ארגז-חול, מעין לוח לגו אינסופי מעשית שבו השחקן חוצב וכורה משאבים, ובהם פחם, עורות של חיות ועץ, ומשתמש בהם לבנות לעצמו מגורים, כלי עבודה, כלי נשק וכדומה, כשהוא צריך לשמור על בריאותו ולהתגונן מאויבים ובהם זומבים. האפקטים הקוליים לא מרשימים, גרפיקת הקוביות שלו בסיסית וגסה (אבל מאפשרת לבנות דברים, מבתים ועד מדינות שלמות, ואפילו מחשב בסיסי שעובד), והוא משחק הווידאו הנמכר בעולם עם יותר מ-100 מיליון הורדות למחשבים לבד (ללא קונסולות). המורה ג’ואל לוין גילה במשחק הזה הזדמנות חינוכית.

לפני חמש שנים שיחק לוין בגירסה מוקדמת של מיינקראפט עם בתו בת ה-5, וגילה שהמשחק מלמד אותה במהירות דברים הן בעולם של המשחק עצמו והן כישורים כלליים: היא הבינה איך עובד החלל הווירטואלי שבו מתקיים המשחק, פתרה חידות ואף שיפרה את כישורי הקריאה והכתיבה שלה כי רצתה לתקשר עם שחקנים אחרים, כך לפי כתבה שפורסמה במגזין “אטלנטיק”. לוין הביא את המשחק לבית הספר היסודי הפרטי בניו יורק, שבו לימד טכנולוגיה, והצלחת הניסוי בן השבוע הביאה להארכתו לסמסטר שלם. לוין הבין שיש לו פיצוח, גייס שותפים והקים סטארטאפ בשם TeacherGaming, שקיבל את ברכת מוג’אנג, יצרנית מיינקראפט. תחת הסטארטאפ יצר לוין את MinecraftEdu, גירסת מיינקראפט מותאמת ללימוד. באוקטובר סיפר לוין בבלוג הטמבלר של MinecraftEdu שהגירסה החינוכית תורגמה לארבע שפות, ומשמשת תלמידים מהגן ועד האוניברסיטה ביותר מ-40 מדינות.

לוין משתמש במיינקראפט ללמד בכיתות ב’ שיעור שהוא מכנה “אזרחות דיגיטלית”, שכולל שימוש בטוח באינטרנט, פרטיות, תקשורת והבנת השלכות של מעשים בעולם הדיגיטלי. בראיון לטקרפבליק אמר: “הצלחנו לשחק תרחישים שבהם התלמידים היו צריכים לעבוד יחד, לפתור בעיות, להתגבר על מחלוקות בחלל הווירטואלי הזה”. מורים לאנגלית אומרים לתלמידיהם לכתוב יומנים על חוויותיהם במשחק, ומורים לשפות זרות מבקשים מהתלמידים לתקשר ביניהם במשחק רק בשפה הנלמדת. המורה מייקל הארווי יצר במיינקראפטאדו עולם-משחק שבו התלמידים מתחרים זה בזה על איסוף קוביות עם מספרים וסימני חשבון לשם יצירת משוואות פשוטות, ועולם שבו דמויות חיצוניות מלמדות את התלמידים איך עובדת חווה חקלאית, שאחרי הצפייה בה הם נדרשים למצוא דרכים לבנות חווה משגשגת למרות שיש לה מקורות מים מאוד מוגבלים. המורה אריק ווקר בנה עולם שבו התלמידים יכולים ללמוד על תרבויות עתיקות. המורה סטיבן אלפורד מלמד במיינקראפט איך חלקיקים יכולים לעבור בין מצבי צבירה, כשהאווטרים של התלמידים בעולם-המשחק משמשים בתפקיד החלקיקים.

מרקוס “נאץ'” פרסון, היוצר של מיינקראפט, נרשם בתיכון לקורס תכנות, אבל במקום להקשיב למורה יצר גירסה משלו למשחק הווידאו הקלאסי פונג. בהמלצת המורה הוא ויתר על המשך הקורס, ניגש למבחן הגמר וקיבל 100, כך לפי הספר שנכתב על תולדות המשחק, “Minecraft: The Unlikely Tale of Markus ‘Notch’ Persson and the Game That Changed Everything”. את מיינקראפט פיתח בסופשבוע אחד במאי 2009, ושחרר אותו לעולם בלי הוראות משחק. אנשים שקנו את המשחק ב-10 אירו לעותק נאלצו להתחיל לשחק ולנחש מה המטרה, ולדבר ביניהם כדי לחלוק רעיונות וטיפים. כמו העולם בתוך המשחק, גם המשחק עצמו נבנה בשלבים תוך כדי ניסוי וטעיה – פרסון המשיך לשחרר בסופי שבוע תוספות לגיימפליי, מהלך העלילה והשיחוק במשחק.

ההתאמה של מיינקראפט לחינוך נובעת משילוב של הפופולריות שלו והלימודיוּת המובנה במשחק בו. מי שמשתמש במיינקראפט לחינוך עושה שימוש בעניין של התלמידים במשחק כדי ללמד אותם כישורים שנחוצים בו (כמו הקלדה כדי לתקשר בין השחקנים וחיפוש באינטרנט כדי למצוא עוד מידע על המשחק); ובונה בו אתגרים, כמו החווה עם המחסור במים, שגורמים לתלמידים לרצות ללמוד עוד דברים כדי לעמוד בהם. התלמידים עושים זאת בלי לשים לב שהם בעצם לא רק משחקים, אלא גם לומדים. במיקרוסופט יצטרכו לחשוב איך מקדמים את השימושים החינוכיים בלי להרוס את חווית המשחק.

התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח

26 במרץ, 2015 | בנושאים: 404, מיינדסט | להגיב זה מגניב

מה זה יעזור שהמשטרה תחקור גולשים על סטטוסי פייסבוק?

נאור נרקיס נשמע כמו פסבדונים סאטירי לדמות של ישראלי שיוזם הגירה המונית של ישראלים לברלין במחאה על מחיר המילקי, כמו הפסבדונים בונה עדר לעיתונאי והפובליציסט השמאלני מהסרטונים של “לאטמה”. אולם נרקיס הוא אדם אמיתי, שהקים באנונימיות את דף הפייסבוק “עולים לברלין”, ומרגע שנחשף הפך לנושא הדיון על יוקר המחיה. האינטרנט שאיפשרה לו לפרסם קבלה מסופרמרקט ברלינאי ולהצית את המחאה שהשתלטה על סדר היום היא אותה אינטרנט שסייעה באחצון זהותו המוסתרת. אותה הרשת שהיתה במה לדיון במחאת המילקי היא גם הרשת שמהווה במה לדיון בפוליטיקה ובאינטרסים של נרקיס.

היתרון ברשת הוא שהיא נותנת לציבור רחב אפשרות להתבטא בחופשיות בפני קהל רחב, כזו שלא היתה לו בכלי תקשורת מוקדמים יותר. החסרון: אותו דבר. קריאה בתגובות לסטטוסים של פוליטיקאים מדגימה זאת היטב: האפשרות לקיים שיחה פתוחה ורב-צדדית עם נבחרי הציבור משמש הן לדיונים מועילים ועימות הפוליטיקאים עם טעויות ושקרים בדבריהם, והן לקללות, איומים וספאם.

השאלה החשובה, שחשיבותה עולה עם הגידול בכוחן של הרשתות החברתיות כפלטפורמה שעל גביה מתנהל הדיון הציבורי בנושאים שעל סדר היום, היא האם היתרון גובר על החסרון. האם חופש ביטוי ופתיחת שוק הדעות לרעיונות חדשים שווים את ההסתה, השנאה והאלימות שפורחים שם? האם החלק הרע הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של החלק הטוב? האם הגנה על קיומו של השיח הבעייתי והתמודדות עם מסריו עדיפה על נסיון להעלים אותו? והאם זה בכלל אפשרי?

הפרקטיקה מנצחת את האידיאולוגיה. אי אפשר לסתום את הפה ברשת. ולא שהמדינה לא מנסה. בין הנעצרים והנחקרים על תכנים שהעלו לרשת: גילי גולן שקרא לח”כ מירי רגב “זונה עלובה”, דגן ואלד שכתב לח”כ איילת שקד “מאחל לך שתתעוררי בים של דם”, עו”ד ברק כהן שהעלה ליוטיוב שיר על השוטר אלון חמדני, “חמדני שוטר זוטר”, אמיר עבד-רבו שכינה את ניר ברקת “ראש עיריית הכיבוש”, חייל שהשווה בין עובדיה יוסף לבין אדולף היטלר, ג’סאן מונייר שביקר את האב גבריאל נדאף על פעילותו לגיוס ערבים נוצרים לצה”ל, אלירז פיין שהביעה תמיכה בזריקת אבנים על חיילים, עידן צדוק שהתלונן על הארנונה הגבוהה בקרית ביאליק במילים “גנבים סופם לתליה!”, תושב אילת שקילל שוטרים בפייסבוק במילים “[שם השוטר ותפקידו] הבן שרמוטה שאלוהים אתן לך סרטן בגוף, יא הומו. וגם [שם שוטר נוסף] הורסים שמחות… הקדוש ברוך הוא בזכותך שלא יהיה להם ברכה לשרמוטות האלה”, ועידו קוז’יקרו שכתב בפסח “אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים”.

ספק אם הפרסומים לעיל מהווים איומים או הסתה ברמה פלילית, והעלבת עובד ציבור היא חוק אנטי-דמוקרטי שצריך לעוף מספק החוקים. אבל גם חקירות, מעצרים ואפילו קנסות ומאסרים לא יחסלו התבטאויות כאלו. לצד אלו שיירתעו ממעשים דומים, יהיו כאלו שימצאו דרכים לפרסם בלי שהמשטרה תצליח לאתרם ולפעול נגדם. זה לא עולם חדש מופלא: גם בגרפיטי, כרזות, ספרים ועלונים אפשר להשתמש להפצת מסרים חתרניים מתחת לאף של גורמי האכיפה.

עדיף שהמשטרה תקדיש מאמציה הסייבריים למלחמה בפשעים חמורים יותר שמתבצעים באמצעות הרשת, ולהיערכות לפשעים החדשים שיגיעו עם ההתפתחויות הטכנולוגיות. את ההגנה על חופש הביטוי מפני ניצול לרעה אין ברירה אלא להשאיר למוסר, למצפון ולכוחה המבוזר של אומת הרשת לפעול להפוך את האינטרנט למקום טוב יותר. בלי הרצון הטוב הזה ממילא אי אפשר לקיים ציביליזציה.

התפרסם במגזין בית אבי חי, 25.10.2014

25 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

פה גדול, הנה מגיע אווירון השוקולד!

דורית וידאל היא דיילת שעברה את גיל 50. היא מאמינה שנסיונה כאמא לילדים בוגרים סייע לה להתמודד עם נוסעי “טיסת השוקולד”

בת כמה את?
“אני עוד חודש בת 51”.

ולמה זה משמעותי בהקשר של המקצוע שלך?
“התעסקתי באדמיניסטרציה קרוב ל-25 שנים ולפני שנתיים בערך עזבתי את עולם ההייטק והבנתי שאני רוצה לעלות כיתה ולעבור למקום אחר. המקצוע של הדיילות תפס אותי במקרה. חברים שמכירים אותי אמרו שזה הדבר שהכי מתאים לי, כי זה עבודה עם אנשים, זה אינטראקציה כל פעם עם מישהו אחר. הגשתי את הקורות חיים שלי. דורית וידאל. צילום באדיבותה”>מנכ”ל ישראייר אורי סירקיס אמר שהוא פותח את החברה ואת הקורס הזה לטובת אנשים מבוגרים, בוא נקרא לזה, בחתך הגילאים שלנו, כי הוא הגיע למסקנה שאנשים בגיל שלנו הם הרבה יותר שירותיים, הרבה יותר מנוסים, עם אורך רוח, סבלנות, פחות אגו, באים ממקום אחר לגמרי. נכנסתי לקורס הזה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בכל תנאי הקורס, זה לא קורס פשוט, וכשכבר הצלחתי בקורס הבנתי שאני מאוד אוהבת את העבודה”.

יש הרבה אנשים בגיל שלך במקצוע הזה בארץ?
“כן. זה תופס תאוצה בשכבות הגיל שלי. התחלנו את הקורס שלי עם 28 אנשים, מתוכם חצי צעירים וחצי בוגרים, ומי שנשאר בסופו של דבר בבתום שנה וקצת זה הבוגרים. גם באל על וגם בארקיע זיהו את הפוטנציאל הזה. אני סבתא, אני לא נראית כמו סבתא, אבל זה לא מה שהיה לפני 30-40 שנה. אנחנו מלאי אנרגיה, עם הרבה נסיון, הרבה תובנות, הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית ואנחנו בשיא הפריחה, וזה נכון שה-50 של היום זה ה-30 של אז”.

מה מהות העבודה הזאת?
“מסתבר שבטיסות אנשים מוציאים החוצה פחדים שלא מופיעים אצלם בחיי היומיום – אם זה פחד מטיסה, ממקומות סגורים, מלנסוע לחו”ל, התרגשות מההמראה, המטוס לא כל כך יציב ומה עושים, כל מיני פחדים יוצאים החוצה ושם אתה מביא את עצמך לידי ביטוי. היום דייל זה כבר לא מישהו שמגיש קפה ותה – היום העולם הולך לכיוונים הרבה יותר של התנהגות לא נאותה במטוס, סיכונים בטחונים כאלה ואחרים, וההתמודדות היא שונה לגמרי. תראה מה שקרה בטיסת השוקולד, שהייתי עליה, זה דרש התמודדות מסוג אחר – אתה במטוס, אתה באוויר, אתה לא יכול לעצור בצד הדרך ולהגיד לאנשים האלה ‘תרדו, אני מזמין משטרה’ או ‘אני לא ממשיך לנסוע איתכם’, אתה צריך למצוא פתרון יצירתי תוך כדי שיוט בגובה 50 אלף רגל”.

אנחנו נחשפנו לדבר הזה כי הוא צולם. זה משהו שקורה הרבה?
“כן. אני יכולה להגיד לך שהייתי בכמה וכמה טיסות ש… אין ספק שהדבר הזה היה חריג, זה סוג של עליית מדרגה בהתנהגות במטוס. אני לא רוצה להשתמש במילה אלימות כי הם לא היו אלימים. היתה שם אלימות מילולית אבל לא אלימות פיזית. בניגוד לבתי חולים וחדרי מיון, מרפאות, חברות סלולר, ששם לפעמים זה מגיע לידי אלימות פיזית. בכל מקום שיש בו נותני שירות ומקבלי שירות יש את נקודת ההתנגשות הזאת, שמקבל השירות חושב שמגיע לו הכל, נותן השירות מנסה באמת להביא את השירות הכי טוב שהוא יכול לתת, ויש תחושה שלא מקבלים מספיק. במקרה של טיסת השוקולד זה לא היה המקרה, ובכל זאת הקפדנו מאוד, כל הצוות לא להיכנס למקומות של אגו. היא קראה לי זבל כמה וכמה פעמים. אני השארתי את זה רגע בצד, הבנתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה, והמטרה היתה באמת להרגיע ולהוריד. זה משהו למשל שהדור הצעיר לא היה עומד בו. תבוא לילד בן 26-27 ותקרא לו ככה, הוא ישר מרגיש שהוא צריך להיכנס למגננה, שמביאה דברים לא טובים. זה דברים שאופיינים מאוד לגיל הבוגר. הנסיון שלי כאמא, שמתמודדת עם גיל ההתבגרות והנישואים של הילדים ופרידות וכל מיני דברים בדרך שהילדים עוברים, זה משהו שנכנס לארגז הכלים שלי ואני מביאה אותו למקום העבודה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מביאה את היכולות שלי כאמא לילדים בוגרים כדי להיעזר בסיטואציות מסויימות מהסוג הזה. זה עניין של נסיון, של לבוא ממקום שלו יותר, של פחות אגו, לדבר בצורה רגוע, וזה ישר מביא את הצד השני לענות לך באותה טונציה”.

את אומרת שדברים כאלה קורים הרבה.
“80% מהאנשים מתנהגים יפה בטיסה, זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה מצריך אותך להתנהל בצורה מסויימת. זה קורה יותר משנים קודמות”.

למה זה קורה יותר?
“זאת נקודה טובה למחשבה. אני לא יודעת לומר לך. אולי מהתחושה ש’שילמתי – מגיע לי’. אני לא באמת יודעת לנתח את זה”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.3.2015

20 במרץ, 2015 | בנושאים: סמול טוק | תגובה אחת

רבים עם ספאמרים פוליטיים

“יש לנו מאגר של מעל 200,000 מספרי סלולר של ישראלים מעל גיל 18. לקראת יום הבחירות אשמח להציע את המאגר למכירה, למי אפשר לפנות בנושא?”, סימס לעוזרים פרלמנטריים איש שהציג את עצמו כאדם, “מנהל פתרונט”. בכלכליסט ראיינו את האיש ודיווחו שהוא מכחיש שיש לו מאגר, וטוען שיש לו “יכולת לשלוף ממאגרים פתוחים באינטרנט מספרי טלפון של גולשים שבחרו לפרסם אותם מרצונם”. גם אם זה נכון, וגם אם זה לא מהווה עבירה על חוק הגנת הפרטיות ועל החוק נגד הטרדה, ספק אם הגולשים התכוונו שהטלפונים שלהם יוצפו בתעמולה פוליטית.

הספאם הפוליטי – הצפת בוחרים פוטנציאליים במסרי תעמולה שהם לא ביקשו ולא הסכימו לקבל – ממשיך להטריד את הציבור גם השנה. בבחירות הנוכחיות הצטרפו לסמסים, לאימיילים ולהודעות המוקלטות גם הודעות ספאם באפליקציות הצ’ט וואטסאפ ו-וייבר. האחרונה, חברה ישראלית, שלחה למשתמשים ישראלים הודעת התנצלות על כמויות עצומות של ספאם פוליטי שנשלחו דרכה: “משתמשים יקרים, בימים האחרונים נשלחו מיליוני הודעות ספאם ממפלגת ‘יש עתיד’, לכאורה. הודעות אלה נשלחו תוך מאמץ ניכר לעקוף אמצעי הגנה, שנועדו למנוע שימוש שכזה במערכת וייבר. אלפי חשבונות ששימשו למשלוח הודעות אלה נחסמו, ואנו נמשיך ונפעל למניעת מקרים דומים בעתיד”. ביש עתיד, שלא בוחלים בספאם סמסים והודעות מוקלטות, הכחישו ששלחו את ההודעות בוייבר.

ב-2008 אושר ונכנס לתוקף חוק הספאם הישראלי, שאוסר על שליחת מסרים, שמטרתם לעודד הוצאת כסף, באמצעות פקס, הודעות מוקלטות, הודעות אלקטרוניות (אימיילים) והודעות מסר קצר (סמסים), בלי הסכמה מראש של הנמען. החוק לא אוסר הצפה במסרים פוליטיים ועידוד להצבעה למפלגה מסויימת, ובליכוד אפילו רואים בספאם פוליטי דבר חיובי. בכתבה על ספאם פוליטי מהליכוד, שפורסמה בבחירות הקודמות בוויינט, נמסר מהמפלגה: “אנחנו מתנצלים בפני מי שחש טרדה, אבל המחוקק בחר לאפשר שימוש במאגרי מידע לצרכי בחירות, כיוון שמתן מידע לציבור על עמדות המפלגות מחזק את הדמוקרטיה ומאפשר בחירה מושכלת יותר במי שינהל את ענייני המדינה”. מדובר, נזכיר, במפלגה שלא טרחה לתת מידע לציבור על עמדותיה באמצעי מקובל הרבה יותר – מצע.

נמענים רבים של הספאם הפוליטי החליטו להשיב בהודעות עוקצניות, שלא תמיד אפילו מגיעות לפוליטיקאים (ששולחים ספאם ממספרים מזוייפים או מרצפים של אותיות שאי אפשר לשלוח אליהם הודעה), אבל אפשר לפרסם בפייסבוק לצרכי ביוש (שיימינג, הוקעה פומבית של מעשים לא ראויים). הנה כמה דוגמאות, אפשר למצוא עוד בהשתגית #רביםעםספאמרים:

מה עושים נגד ספאם הבחירות? אפשר לחסום את המספרים ששולחים אותו באמצעות אפליקציות כמו WeNoSpam (אם כי הספאמרים יכולים לזייף מספרים ולשלוח הודעות מאת שם שולח באותיות, ולעקוף את החסימה). אפשר לחכות שהבחירות יסתיימו ויהיה קצת שקט עד הבחירות הבאות (או הבחירות המוניציפליות, או הפריימריז אם אתם חברי מפלגה). וזה יהיה לגמרי הוגן להציף אותם בסמסים והודעות וואטסאפ לטלפונים הפרטיים שלהם, שבהם אתם דורשים מהם להפסיק לשלוח ספאם ולהתחיל לחוקק חוק נגד המטרד הזה.

התפרסם באתר מוטק’ה, 16.3.2015

17 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

כשגוגל אוספת עלינו מידע בצורה חודרנית, זו ממש לא תאונה

מה אני עושה כרגע? אני כותב את הטקסט הזה בגוגל דוקס, מעבד התמלילים המקוון החינמי של גוגל, ולשם כך אני מחובר לחשבון הגוגל שלי, שכולל בתוכו גם את ג’ימייל, יוטיוב, גוגל פלוס ועוד ועוד. גוגל שומרת את פרטי ההתחברות הזאת – מחשב, מערכת הפעלה ווינדוז, ישראל, עכשיו – לצד רישום של מכשירים אחרים שבאמצעותם התחברתי לחשבון הגוגל – סלולרי נקסוס 5, ישראל, לפני שעה; מחשב, ווינדוז, תל אביב, 31/10 14:40; טאבלט נקסוס 10, ישראל 28/9 22:44; סלולרי סמסונג גלקסי S II לפני כמעט שנתיים – 24/4/2013. הטאבלט לא ברשותי והגלקסי קבור במגירה מאז שהוחלף בנקסוס 5. לשניהם יש עדיין הרשאת התחברות לחשבון – כלומר לכל המסמכים שלי בענן, לאלבום התמונות הסלולריות שהסתנכרן בלי ידיעתי, לתיבת האימייל שלי, לרשימת אנשי הקשר שלי ועוד. ביטלתי את הרשאות ההתחברות של שניהם בשתי הקלקות עכבר. היסטוריית החיפושים שלי בגוגל ריקה – כיביתי את הרשאת המעקב הזאת פעם, כנראה אחרי שסטטוס פייסבוק או כתבה בנושא הזכירו לי את האפשרות הזאת.

גוגל יכולה גם לעקוב אחרי מיקומי הפיזי באמצעות מידע שהוא אספה ואוספת על רשתות אלחוטיות, כמו זו שבבתים שלנו ובבתי הקפה שאנחנו . טווח השידור שלהן מוגבל יחסית והן נוטות לא לשנות את מיקומן, ולכן משמשות נקודות ציון אמינות ומדוייקות למדי. כשגוגל שלחה מכוניות לצלם את הרחובות ברחבי העולם במסגרת פרויקט המיפוי גוגל סטריט ויו, המכוניות אספו גם פרטים על רשתות אלחוטיות. אחרי האיסוף הגיע הניתוח – גוגל שייכה כל רשת אלחוטית למיקום הפיזי שבו המכונית-גוגל היתה בזמן שקלטה אותה – נניח שהרשת האלחוטית הביתית שלי, IdoHome, נכנסה לטווח הקליטה של מכונית-גוגל בזמן שהיא נסעה ברחוב מגוריי, ישראל ישראלי 1 בירושלים. מעכשיו, בכל פעם שסלולרי או טאבלט מבוסס אנדרואיד יקלוט את הרשת IdoHome, גוגל תדע לומר שהוא נמצא בסביבת ישראל ישראלי 1 בירושלים. כך שכל עוד הווייפיי בסלולרי שלי דולק, גוגל יכולה לדעת את המיקום שלי גם אם ה-GPS כבוי.

לשמחתי גיליתי שהיסטוריית המיקום שלי בגוגל, מפה ועליה רישום מדויק של המקומות שהייתי בהם עם הסלולרי או הטאבלט מבוססי האנדרואיד שלי, ריקה. זאת משום שכיביתי את הרשאת המעקב אחריי, ואני מדליק את ה-GPS רק כשאני מנווט בווייז, ששייכת גם היא לגוגל. כל הדלקה של ה-GPS גוררת הקפצת מסך שבו אני נשאל אם ברצוני להשתמש בשירות המיקום של גוגל, כלומר לאפשר לגוגל לסייע לאפליקציות לקבוע את מיקומי, כשהמשמעות של זה היא לשלוח מידע מיקום אנונימי לגוגל גם כשהאפליקציות לא פועלות. אם אני לא רוצה שהשאלה הזאת תוצג לי בכל הדלקה, אני יכול לסמן וי בצ’קבוקס. אולם ברגע שאני מסמן אותו, כפתור הסירוב להשתמש בשירותי המיקום של גוגל הופך לבלתי פעיל, והאפשרות היחידה היא להסכים. תרגיל נבזי של גוגל, שהמוטו שלה, שבטח צובר אבק באיזה מחסן, הוא “אל תהיה רשע”.

אגב, במשך שנתיים, כשהמכוניות של גוגל אספו פרטים על רשתות אלחוטיות, הן גרפו על הדרך מידע שכלל מספרי טלפון, סמסים, כתובות אתרים, סיסמאות, אימיילים, תיקים רפואיים וקבצי אודיו ו-וידאו שנשלחו לא מוצפנים על גבי אותן רשתות. כשהסיפור התפוצץ, גוגל התנצלה על ה”טעות”. ממסמכים שהעבירה לרגולטור התקשורת האמריקאי, ה-FCC, עלה שהטעות הזאת היתה מתוכננת, כלומר לא טעות, כלומר גוגל ויתרה על המוטו שליווה אותה מתחילת דרכה, “אל תהיה מרושע”.

____________
הטקסט נכתב במקור כפתיח לכתבה על מות הפרטיות שפרסמתי ב”ליברל”, והושלך באחד השכתובים.

16 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

ו…הופ! הפרטיות שלכם נעלמה

“המדיניות של גוגל היא להגיע ממש עד הקו הקריפי ולא לחצות אותו” – מנכ”ל גוגל, אריק שמידט, מתייחס לרעיון ליצור שתל-גוגל שיושתל בבני אדם (האטלנטיק, 1.10.2010)

מי אני? זכר, בן 35-44, לא ידוע אילו שפות אני דובר, אני מתעניין בסרטי אקשן והרפתקאות ו-17 ז’אנרים נוספים ואוהב לשמוע מוזיקת רוק קלאסי ואולדיז ושמונה ז’אנרים נוספים. זה כל המידע שמופיע בעמוד העדפות הפרסום שלי בגוגל, שלפיו מחליטה ענקית המידע אילו פרסומות להציג לי כשאני משתמש במוצריה או גולש באתרים שמציגים פרסומות באמצעותה.

עמוד העדפות הפרסום הזה נועד לגרום לי לחוש שהמידע שלי בשליטתי. מדובר בהסחת דעת על גבול ההטעיה – גוגל יודעת עלי הרבה יותר מאשר טווח הגיל והגדרות כלליות ולא ממש מדוייקות של הטעם הבידורי-תרבותי שלי. אני מעריך שהיא יודעת עלי יותר ממה שהחברים שלי יודעים עלי, ואולי גם יותר מבני משפחתי הקרובים.

מעריך? אולי? אני נזכר בסיפור שהתפרסם לפני שלוש שנים בניו יורק טיימס על האיש שהגיע לסניף של ענקית הקמעונאות האמריקאית טארגט במיניאפוליס ודרש לדבר עם המנהל. “הבת שלי קיבלה את זה בדואר”, אמר והציג קופונים שנשלחו לבתו. “היא עדיין בתיכון, ואתם שולחים לה קופונים לבגדי ילדים ועריסות? אתם מנסים לעודד אותה להיכנס להריון?”

הסיפור התחיל בתחילת האפסטיז, כשבטארגט החליטו לפרסם את רשת החנויות לקהל מפולח של נשים הרות, זמן שבו הן פתוחות יותר לשינוי הרגלי קנייה, במטרה להפוך את טארגט למקום הקניות העיקרי שלהן. מאחר שרישומי לידה בארה”ב הם מידע פומבי, ברגע שנרשמת לידה מתנפלים על ההורים הטריים קמעונאים רבים שרוצים לגייס אותם כלקוחות. לכן ביקשה טארגט להגיע ללקוחות מוקדם יותר, כשהן הרות אך טרם ילדו, בערך בטריימסטר השני.

טארגט אוספת מידע רב על לקוחותיה החוזרים. היא מצמידה לכל לקוח כזה מספר מזהה ייחודי שנקרא Guest ID, ואוספת מידע על הקניות שלו בכל דרך אפשרית – אם ש/ילם בכרטיס אשראי, העביר כרטיס חבר, הקליק על לינק בניוזלטר שלה, השתמש בקופון, מילא סקר, שלח בדואר דרישת החזר או התקשר לשירות לקוחות. בנוסף, החברה קונה מידע על לקוחותיה מחברות חיצוניות שמתמחות בכך. למרות זאת, אין לה מידע רב על הריונותיהן של לקוחותיה, למעט כאשר אלו מחליטות להירשם לרשימת מתנות בהזמנה למסיבת לידה.

אנשי השיווק בטארגט פנו לאנדרו פול, שהיה אז סטטיסטיקאי טרי בחברה, ושאלו אם יש דרך לגלות אם לקוחה נמצאת בהריון, גם אם היא לא רוצה שבטארגט ידעו על כך, כלומר לא חשפה את המידע הזה מרצונה בפני התאגיד. פול הריץ בדיקות על המידע על לקוחות נשים מרשימות מסיבת הלידה. הוא גילה תבניות חוזרות של שינויים בהרגלי הקניה שלהן מרגע שנכנסו להריון, כמו מעבר מקרם לחות ריחני לכזה ללא ריח, ורכישה מוגברת של תוספי המזון סידן, מגנזיום ואבץ. הניתוח איפשר לו לא רק להעריך לפי הרגלי הקניה אילו נשים בהריון, אלא גם באיזה שלב בהריון הן נמצאות, מה שאיפשר לטארגט לשלוח קופונים מתאימים ברמת דיוק מפחידה. “אנחנו מאוד שמרנים לגבי עמידה בחוקי הפרטיות”, סיפר פול לניו יורק טיימס לפני שהבוסים נבהלו והורו לו להפסיק לדבר עם התקשורת, “אבל אפילו אם אתה מציית לחוק, אתה עשוי לעשות דברים שיגרמו לאנשים בחילה”. זוכרים את הקו הקריפי של גוגל? כזה בדיוק.

כדי לא להקריפ מדי, טארגט נמנעה מהתייחסות ישירה וחסרת טקט להריון, כדוגמת חוברת קופונים עם הכותרת “מזל טוב לקראת הולדת ילדך הראשון!”, ופרסמה את המוצרים המיועדים לנשים הרות באופן מרומז יותר. אלא שזה לא תמיד עובד, כפי שלמדה על בשרה בתו של האיש הזועם, שקיבלה את הקופונים כשנה לאחר תחילת תוכנית הפרסום של טארגט לנשים הרות. כשמנהל החנות התקשר לאביה כמה ימים אחרי פגישתם, במטרה להתנצל שוב, האב סיפר לו: “היתה לי שיחה עם הבת שלי. מסתבר שבבית שלי התרחשו דברים שלא הייתי לגמרי מודע להם. היא עומדת ללדת באוגוסט. אני חייב לך התנצלות”.

אם המידע שהיה זמין לרשת חנויות לפני עשור הספיק כדי לדעת מתי תיכוניסטית ממיניאפוליס בהריון, ברור שגוגל יודעת עלי היום יותר ממה שהחברים והמשפחה שלי יודעים עלי, ובמקרים מסויימים גם יותר ממה שאני יודע על עצמי. כל חיפוש שאני מבצע במנוע של גוגל, כל תוצאת חיפוש שאני נכנס אליה, כל אתר עם כלי הניתוח גוגל אנליטיקס שאני מבקר בו, כל אימייל שאני שולח או מקבל בג’ימייל, כל סרטון שאני צופה בו ביוטיוב, כל סטטוס שאני משתף ברשת החברתית גוגל פלוס, כל אפליקציה שאני מתקין בסלולרי מבוסס האנדרואיד שלי, כל ניווט שאני עושה בווייז, כל פרסומת גוגל שאני מקליק עליה, כל משפט, מסמך או אתר שאני מתרגם בגוגל טרנסלייט, כל הודעה או סמס שאני מקבל או שולח באמצעות גוגל הנגאאוטס, כל איש קשר מג’ימייל שאני מדבר איתו בטלפון – כל פעילות כזאת, שמתבצעת באמצעות שירותי גוגל או בנוכחותם, שוברת עוד לבנה בחומת הפרטיות שפעם חצצה ביני ובין העולם, ומספקת עוד מידע עלי לגוגל, לעובדיה שעלולים להשתמש לרעה בגישה למידע עלי בזדון או ברשלנות, להאקרים וקראקרים שמוצאים פירצות או מנקבים הגנות ושואבים את הפרטים, לגופי ביון שמיירטים תעבורת נתונים באוויר הרווי בתעבורת נתונים אלחוטית, בים על כבלי התקשורת הקבורים בו וביבשה בחדרי האזנה סודיים במשרדי חברות התקשורת, ולממשלות ורשויות החוק שגוגל משתפת איתן פעולה בגלוי או בסתר.

וכל זה בחברה אחת בלבד מבין גופים רבים מספור שמספקים לנו שירותים, ובאותו זמן אוספים עלינו מידע.

הממשלה וחברות הטכנולוגיה ישמחו אם תפסיקו עם כל הפרטיות הזאת

“תמיד היתה לנו נקודת מבט מאוד שונה לגבי פרטיות בהשוואה לכמה מהקולגות שלנו בעמק [הסיליקון]. אנחנו מתייחסים לפרטיות מאוד ברצינות. […] יש לנו חנות אפליקציות שאנחנו אוצרים. דחינו המון אפליקציות שרוצות לקחת הרבה מהמידע האישי שלכם ולשאוב אותו לענן. המון. הרבה אנשים בעמק חושבים שאנחנו מאוד מיושנים בנושא. […] פרטיות משמעותה שאנשים יודעים על מה הם חותמים, באנגלית פשוטה, שוב ושוב” – מייסד ומנכ”ל אפל, סטיב ג’ובס (כנס D8, יוני 2010)

הפרטיות שלנו – הזכות והיכולת שלנו לשלוט בהפצה, באיסוף, בשמירה ובניתוח של מידע על עצמנו – תמיד היתה נרדפת. המדינה רוצה לדעת מה אנחנו עושים וחושבים, כדי לכלכל את צעדיה בהתאם לדעת הקהל, לבצע עלינו מניפולציות ולהימנע מהפיכות. רשויות החוק מחטטות בחיינו כדי לאתר פושעים, למנוע פשעים ולשמור על הסדר הציבורי. מעסיקים רוצים לשלוט בזמן שלנו, למקסם את התועלת של עבודתנו ולמנוע מאיתנו למכור מידע למתחרים או לעבור לעבוד אצלם. חברות מסחריות רוצות להוציא מאיתנו כמה שיותר כסף. חברים רוצים לדעת מה אנחנו חושבים עליהם, מה אמרנו עליהם מאחורי הגב ואם אפשר לסמוך עלינו ברגע האמת. בני הזוג שלנו רוצים לדעת שאנחנו לא התחלנו לעשן, התמכרנו להימורים, שקענו בחובות או מצאנו מאהב. עבריינים ישמחו להשיג מידע אישי מביך עלינו כדי לסחוט אותנו, או לברר מתי אנחנו לא בבית כדי לגנוב לנו את מערכת הבידור הביתית ואת המזומן שאנחנו מחביאים בפחית קפה במקפיא.

אבל היום הפרטיות שלנו לא סתם נרדפת – היא נמצאת בסכנת הכחדה. לטכנולוגיה יש תפקיד משמעותי בכך, הן כמאפשרת של פעולות ומניפולציות רחבות היקף על מידע (ייצור, הפצה, איסוף, אחסון, ניתוח ויישום), והן כיוצרת עולם מקוון מקביל, שבו אנו משכפלים את חיינו הפיזיים הקיימים ובוראים לעצמנו חיים דיגיטליים חדשים. הטכנולוגיה אמנם מספקת לנו כלים שמאפשרים לנו להגן על פרטיותנו בדרכים שלא היו אפשריות או פרקטיות בעבר (כמו הצפנה שנחשבת בלתי-פציחה של תכתובות האימייל שלנו), אבל היא גם המצע שעליו צמחה והתפתחה – בעידודן הנלהב של ממשלות ותאגידי מדיה אינטרסנטיים – חברה שבה שמירה על פרטיות הפכה מהתנהגות אחראית ומקובלת (“אל תדבר עם זרים”) לשוליים הזויים (“אתה קולט שאין לו פייסבוק?”).

ההחלטה להחזיק במידע פרטי בפורמט דיגיטלי בענן על גבי שרתים של חברות מסחריות מגיעה עם תג מחיר, משום שהמידע הזה חשוף לגורמים מורשים שעלולים להיות בעלי כוונות זדון, ועלול גם ליפול לידיהם של גורמים לא מורשים. באוגוסט השנה התרחש אירוע הפרת פרטיות חמור שכונה the Fappening (משחק מילים על “התרחשות” ו-fap, סלנג אינטרנטי לאוננות), ובו דלפו לרשת מאות תמונות עירום של עשרות נשות בידור אמריקאיות. הקראקרים גנבו את התמונות באמצעות ניצול חולשת אבטחה ב-iCloud, שירות האחסון בענן של אפל, ופריצה לחשבונותיהן של הכוכבות. יתכן שחלקן כלל לא היו מודעות לכך שהאייפון שלהן מגבה לענן את התמונות שהן מצלמות עליו. השחקנית ג’ניפר לורנס, שתמונותיה הופצו בףאפנינג, אמרה בראיון לוואנטי פייר: “זה לא סקנדל. זה פשע מין. זה חילול מיני. זה דוחה. החוק צריך להשתנות, ואנחנו צריכים להשתנות. זו הסיבה שהאתרים האלה [שפרסמו את התמונות] אחראיים. עצם העובדה שאפשר לנצל ולחלל מינית מישהו, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש של כולם היא לעשות מזה רווח. זה נשגב מבינתי. אני פשוט לא יכולה לדמיין ניתוק כזה מאנושיות. אני לא יכולה לדמיין להיות כל כך חסר התחשבות וחסר אכפתיות וכל כך ריק מבפנים”.

כמעט עשור לפני כן, ב-2005, פריס הילטון היתה לסלבית הראשונה שתמונות עירום נגנבו מהסלולרי שלה, בנוסף להסתמסויות ומספרי טלפון של חבריה, בהם סלבריטאים רבים. הגנב הוא קמרון לקרואה, אז קראקר בן 16 והיום בעל רקורד פלילי עשיר ולקראת מאסר של ארבע שנים, ושיטת העבודה שלו היתה דומה למדי לזו של האלמונים שמאחורי הפאפנינג – איפוס הסיסמה של החשבון של הילטון והורדת התכנים מהשרת של ספק הסלולר שלה. אפשר לראות בגנבי תמונות העירום של נשות הבידור מוטציה פלילית של צלמי הפפראצי – אלו ואלו חודרים לפרטיות של סלבים כדי להביא תמונות שלהם, לעתים בניגוד לרצונם של הסלבים. אלא שהנגישות של המידע הפרטי המקוון הופכת כל אחד מאיתנו לקורבן פוטנציאלי של פריצות-פפראצי כאלו, כלליות או ממוקדות.

הימנעות משימוש בשירותים מקוונים – תרופה קיצונית וקשה ליישום לבעיית הפרטיות – לא מספקת הגנה מושלמת. מידע פרטי של אנשים דולף גם ממאגרים ממלכתיים, שהכניסה אליהם היא חובה. “רשומון”, מאגר נתונים של משרד הפנים על אזרחי ישראל, דלף לרשת לפני שנים רבות. אף שהאחראים להדלפתו נתפסו, את הדליפה אין להשיב, והמאגר משמש כלי עבודה לא חוקי בידי עיתונאים, חוקרים פרטיים והאקרים. אפליקציית “מאגר כלבים” של משרד החקלאות, שהושקה באחרונה, חושפת כתובות וטלפונים של בעלי כלבים רשומים באמצעות חיפוש פשוט לפי שמותיהם, כשבין השאר נחשפו שם פרטיהם של הרמטכ”ל בני גנץ, שר הכלכלה נפתלי בנט, הח”כים שלי יחימוביץ’, מירי רגב, מרב מיכאלי ואיתן כבל, ואנשי הבידור גידי גוב ואורנה בנאי. ההאקר הישראלי PwnGuy גילה שאין הגנה מפני הורדה של המאגר המלא למחשבו הפרטי, ופנה למערך ממשל זמין שתיקן את הפירצה. המאגר הביומטרי, שהוקם על ידי משרד הפנים, הוקם במטרה לאסוף נתונים ביומטריים – צילום פנים באיכות גבוהה ושתי טביעות אצבע – מכל אזרחי ישראל. כיום המאגר נסיוני ואין חובה להצטרף אליו, אולם המדינה מתנה הנפקת תעודת זהות חכמה, שאמורה להגן על אזרחים מפני גניבת זהותם, בהצטרפות למאגר, אף שניתן להנפיק תעודות זהות חכמות בלי להחזיק מאגר כזה. דליפה של המאגר עלולה לחשוף את הנתונים הביומטריים של האזרחים שנכנסו אליו, ובניגוד לסיסמאות, טביעות אצבע ופנים הרבה יותר קשה להחליף.

בקשת חופש מידע שהוגשה לנציבות המוניות והלימוזינות של העיר ניו יורק הביאה לשחרור מידע על כ-170 מיליון הנסיעות שבוצעו בשנת 2013. האקרים ששיחקו עם המידע גילו שאף שהיה נסיון לערפלו כדי לשמור על פרטיות הנהגים, ניתן לגלות את מספר הנהג ומספר המונית בכל נסיעה, וכך, למשל, לגלות כמה כסף הכניס נהג מסויים באותה תקופה. בנוסף, אפשר לחשוף מסלולי נסיעה של סלבים, וכך לדעת איפה הם גרים, עובדים, מבלים וכו’. חוקר הפרטיות אנת’וני טוקר חיפש בגוגל תמונות של סלבים נוסעים במוניות, הצליב את תאריכי הנסיעה ואת מספרי המוניות ואיתר במאגר את פרטי הנסיעות הספציפיות שביצעו. כהדגמה פרסם מסלולי נסיעה של השחקנים ג’סיקה אלבה וברדלי קופר. נסיעות הסלבים מעניינות יותר את הציבור הרחב, אבל בלש פרטי או סטוקר יתמקדו באלמוני ספציפי, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.

ויש מידע שכלל לא סיפקנו, ושבכל זאת אפשר לגלות עלינו, באמצעות ניתוח ביג דאטה – כמויות עצומות של מידע – שנאסף עלינו ועל אחרים. מכירים את היכולת של מקלדות סלולריות לחזות איזו מילה התכוונתם להקליד אחרי שתיים-שלוש אותיות? משחק ילדים. פייסבוק יכולה לחזות אם מערכת היחסים שלכם תשרוד או תיכשל, אמזון רשמה פטנט על מערכת שחוזה אילו מוצרים לקוחותיה ירצו לקנות ולשלוח להם אותם עוד לפני שהזמינו, ושירות המוניות אובר יודע את יעד הנסיעה שלכם לפני שהזנתם אותו ברמת דיוק של 74%.

תמיד חשדנו שעוקבים אחרינו, וסנואודן סיפק את ההוכחות המפורטות

“כמו שאנשים לא יפקידו את הכסף שלהם בבנק שהם לא סומכים עליו, אנשים לא ישתמשו באינטרנט שהם לא סומכים עליה” – בראד סמית’, היועץ המשפטי של מיקרוסופט (דיון על השפעת חשיפות סנואודן על שוק הטכנולוגיה האמריקאי, אוקטובר 2014)

לפני שנה, טארגט, שכאמור אוגרת מידע רב על לקוחותיה, היתה קורבן לפריצת המידע הגדולה ביותר בעולם הקמעונאות האמריקאי. רגע לפני קדחת הקניות של החגים האמריקאיים, קראקרים התקינו רוגלה על מערכת האבטחה והתשלומים של הרשת בת כ-1800 הסניפים, והזרימו למחשביהם ברוסיה 40 מיליון מספרי כרטיסי אשראי ו-70 מיליון פריטי מידע אישי, ובהם כתובות וטלפונים, של לקוחות הרשת. פחות משנה לפני הפריצה שכרה טארגט את שירותי חברת תוכנת אבטחת המידע פייראיי (FireEye). בבדיקה לאחר מעשה התברר שפייראיי אכן התריעה בזמן על התקנת הרוגלה, התרעה שלא זכתה למענה מצד טארגט.

פייראיי אינה סתם עוד אחת מאינספור חברות אבטחת מידע – בין לקוחותיה נמנות סוכנויות ביון ברחבי העולם, וכן הפנטגון וה-CIA (סוכנות הביון המרכזית), אשר העניקה לפייראיי מימון בשלבים מוקדמים דרך In-Q-Tel. אינקיוטל היא קרן הון סיכון שלא למטרות רווח, שמשימתה המוצהרת היא “לזהות, להתאים ולספק פתרונות טכנולוגיה חדשניים לתמוך במשימות של ה-CIA וקהילת המודיעין האמריקאית הרחבה יותר”. בין ההשקעות של אינקיוטל היתה קיהול (Keyhole, “חור המנעול” בעברית), שהתפצלה ב-2001 מיצרנית משחקי הווידאו Vicarious Visions ועסקה באפליקציות לוויזואליזציה של מידע גאו-מרחבי. החברה נרכשה ב-2004 על ידי גוגל והפכה לתוכנת הגלובוס הווירטואלי Google Earth. סבך הקשרים הזה הוא סמלי לסוגיית המידע הפרטי שלנו, שעליו נאבקים גופים מסחריים, גופים ממלכתיים והאקרים. הקשרים בין הצלעות הללו מורכבים יותר ממה שגלוי לעין – הם יכולים להיות אויבים, יריבים, מתחרים ולפעמים שותפים.

קשה להפריז בחשיבות ובהשפעה של אדוארד סנואודן על בעיית הפרטיות במאה ה-21. סנואודן, עובד קבלן ב-NSA, סוכנות הבטחון הלאומית האמריקאית, הקריב את החופש שלו כדי לגנוב ולהדליף מסמכים מהסוכנות שמפרטים תוכניות ריגול מקיפות וחודרניות שלה. בין השאר חשף סנואודן תוכנית בשם פריזם, שבמסגרתה NSA אספה מידע על תעבורת אינטרנט באמצעות הגשת דרישות מידע לחברות כמו גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט ויאהו, כשהיא משלמת להן מיליוני דולרים מכספי הציבור כדי לכסות את הוצאותיהן על העמידה בדרישותיה; ותוכנה בשם XKeyscore, שמאפשרת לסוכנות לרגל אחרי כמעט כל אדם בכל מקום בעולם, ולפי הצהרתו של סנואודן, “אני, משולחן העבודה שלי, יכול לצותת לכל אחד, לך, לרואה החשבון שלך, לשופט פדרלי או אפילו לנשיא, אם יש לי את כתובת האימייל האישית [שלהם]”.

מסמכי סנואודן, שמספרים מוערך בלמעלה ממיליון, חשפו גם איך ה-NSA, שאמורה להגן על בטחונם של אזרחי ארה”ב, משתמשת ביכולותיה לבצע ריגול תעשייתי על מטרות פיננסיות במטרה לספק יתרון עסקי לתאגידים אמריקאיים. בין השאר, הסוכנות עקבה אחרי נציב ההגבלים העסקיים של האיחוד האירופי, שחקר בין השאר את גוגל ומיקרוסופט. סיוע כזה עלול לגרום לתאגידי הטכנולוגיה לרכך את התנגדותם לשיתוף פעולה עם הסוכנות. בסך הכל, יש להן מטרה משותפת – לאסוף כמה שיותר מידע על אזרחים כדי להפיק ממנו ידע שימושי.

החשיפות של סנואודן חשובות כי הן עוררו באלימות את המודעות של הציבור האמריקאי, ושל העולם כולו, לפגיעה האגבית, היומיומית והמקיפה בפרטיותם. כל מי שכתב בגיל 16 שיר מביך ב”במה חדשה” ולא מצליח למחוק אותו מכיר את המבוכה שמתעוררת כשמישהו מגגל את השם שלו ומגיע למגירה הפומבית הזאת. קחו את המבוכה הזאת והכפילו אותה באינסוף, משום שפיסות המידע שאנחנו משגרים לחלל הדיגיטלי ניתנת ליירוט, איסוף, תיוק ושמירה, לפרק זמן שמעשית אפשר לכנותו נצח, במאגרי המידע העצומים של ה-NSA ותאגידי הטכנולוגיה. “אני לא מאמין שהחברה מבינה מה קורה כשהכל זמין, ניתן לידיעה ונשמר על ידי כולם כל הזמן”, אמר ב-2010 מנכ”ל גוגל דאז, אריק שמידט, בראיון לוול סטריט ג’ורנל, כשהוא חוזה שבעתיד כל אדם צעיר שיהפוך לבגיר יהיה זכאי אוטומטית לשינוי שמו במטרה להתכחש למשובות הנעורים שלו, ששמורות באתרי הרשתות החברתיות של חבריו.

ה-EFF (ראשי תיבות של Electronic Frontier Foundation, קרן החזית האלקטרונית), ארגון שמטרתו “להגן על זכויות אזרח בעולם הדיגיטלי”, נוסד על ידי אנשים מרחיקי ראות כבר בשנת 1990. “בכמה שנים האחרונות, EFF הפך למיינסטרים”, אומרת לי איווה גלפרין, אנליסטית מדיניות גלובלית בארגון, שערכה ביקור מקצועי בישראל בתחילת 2014. “אנחנו נלחמים במעקב בלתי חוקי כבר שנים – התביעה של EFF נגד ה-NSA וחברות התקשורת על המעורבות בריגול ללא-צווים התחיל ב-2006 – אבל מאז החשיפות של סנואודן, רבים מהאנשים שפטרו את החששות שלנו כ’משוגעים’ הבינו שצדקנו”.

חברות כמו פייסבוק רוצות שנחשוב שהשליטה על הפרטיות שלנו בידינו

“אנשים חשים יותר בנוח לא רק עם שיתוף יותר מידע ומסוגים שונים, אלא גם עם שיתופו בצורה יותר פתוחה ועם יותר אנשים. הנורמה החברתית היא פשוט משהו שהתפתח לאורך זמן”, מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג (נאום, ינואר 2010)

התפתחות הנורמה החברתית שזאקרברג דיבר עליה משולה להתחממות המים במשל הידוע – זרוק צפרדע לסיר מים רותחים והוא ינסה לקפוץ החוצה; שים אותו בסיר מים קרים שמתחמם לאיטו על הגז והוא ישכשך שם בכיף עד שיתבשל למוות.

קחו לדוגמה את וואטסאפ, שנרכשה על ידי פייסבוק. יצרנית אפליקציית הודעות הטקסט החינמית הוסיפה בתחילת נובמבר חיווי של שני סימני וי כחולים, שמיידע את השולח שהנמען פתח את ההודעה, פיצ’ר שוודאי נולד מצורך שעלה מהמשתמשים. אבל הוא בעייתי משום שהוא נכפה על כל המשתמשים, גם אלו שלא רצו בכך, ופרטיותם נפגעת – וואטסאפ מוסרת עליהם מידע שהם לא רצו שיימסר. המשתמשים הללו יצטרכו להשיב ברגע שקראו את ההודעה – או לשאת בהשלכות החברתיות. זו דוגמה אחת מרבות ליכולת של יצרנית טכנולוגיה לכפות על משתמשיה ויתור על פרטיות – או ויתור על שימוש בטכנולוגיה. במקרה של וואטסאפ, ביקורת ציבורית שהתעוררה בנושא גרמה לחברה לשנות את עמדתה ולאפשר כיבוי של הפיצ’ר הזה בגרסאות עתידיות.

סיקרט ודומותיה הן אפליקציות מאוד מעניינות בהיבט של הפרטיות, מעין ראקציה למדיניות השמות האמיתיים של פייסבוק. סיקרט היא רשת חברתית שמאפשרת לפרסם סטטוסים באנונימיות כמעט מוחלטת כלפי חוץ – לא רק שאין חובה להזדהות בשם האמיתי – בכלל אין שמות משתמש, ואין קישור בין סטטוסים שונים שפרסם משתמש מסויים. באופן פרדוקסלי, דווקא סביבה מוגנת כזאת מאפשרת ומעודדת אנשים לפרסם סטטוסים שפוגעים בפרטיות של אנשים אחרים – אם בהשמצות ואם בפרסום מידע אישי עליהם, בלי שהם יוכלו להתעמת עם המפרסם (גם התגובות נכתבות בלי שם, רק עם אייקונים שמזהים כל אחד מהמגיבים). כמובן שהפרטיות של המשתמשים היא אשליה – בסיקרט עצמה יודעים את הטלפון הסלולרי של המשתמשים, אילו סטטוסים הם פרסמו ולעתים גם מאיפה פורסמו, גם אם ה-GPS שלהם כבוי. החברה הדגימה שימוש בעייתי במידע הזה בפני עיתונאים של הגרדיאן, שהגיעו לפגישה על שיתוף פעולה עם החברה, ואלו החליטו לחשוף זאת לציבור.

השמרנות הטכנולוגית המיוחסת למבוגרים עשויה להגן על פרטיותם – מי שממעט להשתמש בג’ימייל ובפייסבוק ובוואטסאפ חשוף פחות לנזקיהם – אבל חוסר המיומנות והיעדר הנסיון פועלים לרעתם כשהם כן מנסים להתחבר, ונופלים בפחים ברורים מאליהם למשתמש היומיומי, כמו לענות לאימייל ב-reply-to-all עם הערה שמיועדת רק לעיניו של השולח, או לבצע חיפוש בשורת הסטטוס של פייסבוק במקום בשדה החיפוש של גוגל.

מהעבר השני, ילדים הם, באופן מסורתי, מטרה קלה לטענות על ויתור על פרטיות. הם הפכו את האינטרנט על שלוחותיה השונות, ובהן אינסטגרם, פייסבוק ו-וואטסאפ, לחדר צ’ט ענק שבו הם מדברים ומשתפים תמונות וסרטונים שחושפים אותם ואת חייהם, על כל המחשבות והתחושות שלהם. לפי החוקרת דנה בויד, הפרטיות דווקא חשובה לילדים, אולם הם מגדירים אותה אחרת מהמבוגרים. “לילדים אין את סוג הפרטיות שאנחנו מניחים שיש להם”, אמרה בראיון לגרדיאן ב-2009. “כמבוגרים, אנחנו לרוב חושבים על הבית שלנו כחלל מאוד פרטי – הוא פרטי כי יש לנו שליטה עליו. העניין הוא, שעבור אנשים צעירים זה לא חלל פרטי – אין להם שום שליטה. אין להם שליטה על מי נכנס ויוצא מהחדר שלהם, או מי נכנס ויוצא מהבית. כתוצאה מכך, העולם המקוון מרגיש הרבה יותר פרטי כי מרגישים שיש שם יותר שליטה”.

השליטה הזו היא אותה שליטה שעליה דיבר זאקרברג, שהיה בן 26 כשנשא את הדברים. אלא שפייסבוק מנתבת את משתמשיה לוותר על השליטה הזאת, בדרכים גלויות וסמויות, ובכך היא לא רק משרתת טרנד של ויתור על פרטיות אלא יוצרת אותו, ואפשר לומר שגם כופה אותו. ב-2007, סטטוסים שפורסמו בפייסבוק היו זמינים רק לחברים של המפרסם – אפשרות אחרת פשוט לא היתה קיימת. בדצמבר 2009 הכריזה פייסבוק על “כלים חדשים לשליטה בחוויה שלכם”, שכללו אפשרות להגדיר צפייה בסטטוסים לחברים בלבד, חברים וחברים-של-חברים, או לכלל הגולשים. ברירת המחדל עבור מי שמעולם לא נגעו בהגדרות הפרטיות – 15-20% מ-350 מיליון המשתמשים של הרשת באותו זמן – הוגדרה כמעבר מ”הגדרות ישנות” להגדרה “כולם”, שהופכת את הסטטוסים לפומביים. מנהל התקשורת התאגידית והמדיניות הציבורית בפייסבוק, בארי שניט, הסביר לאתר רידרייטווב שהמעבר מפרטיות לפומביות הוא “שינוי בדיוק כמו שזה היה שינוי ב-2006 כשפייסבוק הפכה ליותר מ[רשת שיש בה] רק אנשים מקולג’ים [לפני שנפתחה לכלל הגולשים; ע”ק]. פייסבוק משתנה, וגם העולם משתנה ואנחנו הולכים לנקוט בחדשנות כדי למלא את בקשות המשתמשים”.

השליטה בפרטיות שלנו בפייסבוק תלויה לעתים בנוהגי הפרטיות של החברים שלנו. הם עשויים לכתוב עלינו בפייסבוק, להעלות צילומים או סרטונים שלנו, או לתייג אותנו בסטטוסים. את התיוג אנחנו יכולים להסיר, אבל לא את התמונות והסטטוסים. דוגמה נוספת היא רשימת החברים שלנו: גם אם הגדרנו אותה כפרטית, אם יש לנו חבר שהגדיר את הרשימה שלו כפומבית, פייסבוק תאפשר לכל אחד לצפות ברשימת החברים המשותפים שלנו עם אותו חבר. מכאן די פשוט לחשוף עוד ועוד חברים שלנו, כפי שהדגים אתר חדשות הטכנולוגיה מאשבל. האתר בדק את רשימת החברים המשותפים של מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג, שרשימתו פרטית, עם חברו כריס קוקס, מנהל המוצרים של החברה, שרשימתו פומבית, ומצא 248 חברים. בדיקה של בעלי הרשימות הפומביות מבין אותם 248 חברים איפשרה לצפות בחברים המשותפים שלהם עם זאקרברג, וכן הלאה. בסופו של דבר אספו במאשבל יותר מ-400 חברי פייסבוק של זאקרברג, שכזכור, הגדיר את הרשימה הזאת כפרטית. אחותו של זאקרברג, רנדי, לשעבר בכירה באתר, נפלה קורבן להגדרות הפרטיות המתעתעות כשחשפה בטעות תמונה פרטית של המשפחה, וקלי שווייצר מאתר ווקס מדיה פרסמה אותה בטוויטר. זאקרברג נזפה בשוויצר בציוץ פומבי: “לא בטוחה מאיפה השגת את התמונה הזאת. פרסמתי אותה לחברים בלבד בפייסבוק. לפרסם אותה מחדש בטוויטר זה מאוד לא קול”. זו התנצלה ואמרה שראתה את התמונה בראש הפיד שלה, וזאקרברג אמרה שזה כנראה בגלל ששווייצר חברה של אחותה, שתוייגה בתמונה. התמונה נמחקה וזאקרברג סיכמה בצביעות: “זה לא קשור להגדרות פרטיות, זה קשור להגינות אנושית”.

ברור כבר שתחושת השליטה היא במקרים רבים אשליה מסוכנת. במקרה של התמונות שמשתמשים מעלים לפייסבוק, החברה יצרה מראית עין של שליטה – אני יכול למחוק כל תמונה שהעליתי מתי שאני רוצה. בפועל, רק תצוגת התמונות בפרופיל שלי נמחקה, כשקובץ התמונה עצמו נשאר באוויר, והיה זמין למי ששמר לינק ישיר אליו, וגם לפייסבוק עצמה, במשך שנים. באוגוסט 2012, יותר משלוש שנים אחרי שאתר ארס טכניקה דיווח לראשונה על המדיניות הפסולה, פייסבוק הודיעה כי שינתה אותה, וכי תמונות שנמחקו על ידי המשתמשים יימחקו משרתיה תוך זמן סביר. פירצת פרטיות אחרת, שניבעה במנגנון הדיווח על תמונות לא ראויות, איפשרה לצפות בתמונות שהוגדרו פרטיות. הגולש שגילה אותה חיטט באלבומיו הפרטיים של זאקרברג ופרסם תמונות משם.

הזאקרברגים לא לבד. ב-2005, אריק שמידט, אז מנכ”ל גוגל והיום יו”ר החברה, היה מושאו של תחקיר גוגל שטחי. כתבת סינט אלינור מילס גיגלה חצי שעה ואספה מידע גלוי ברשת על האיש, משפחתו, פעילותו הפוליטית והאישית ותחביביו, ופרסמה אותו בכתבה שעסקה במידע הרב שנאסף על המשתמשים על ידי חברות הטכנולוגיה (המידע שפורסם על שמידט היה בנאלי, במיוחד בהשוואה לסיפורים שנחשפו בשנה שעברה על השמועות על נישואיו הפתוחים של שמידט, פנטהאוז 15 מיליון הדולרים שרכש רחוק מאשתו ושדאג לבודד מפני רעש, בנות הזוג המשפיעות שלו, הליכים משפטיים נגד אקסית שכתבה על יחסיהם והעובדה שהוא עוקב באינסטגרם אחרי דוגמניות ונשים שמרבות להצטלם בבגדי ים). בתגובה לפרסום בסינט, גוגל הודיעה רשמית כי תחרים את אתר חדשות הטכנולוגיה הפופולרי, ולא תשיב לשאלות כתביו במשך שנה. ההחלטה בוטלה לאחר חודשיים בעקבות פרסומה בסינט וביקורת חריפה מצד התקשורת. מעניין ששמידט לא שעה לעצה, שניתנה חודשיים קודם לאותה כתבה, למי שלא רוצה שפרטיותו תירמס בידי תאגידי הטכנולוגיה. את העצה נתן אחד, אריק שמידט.

“תמיד יש אפשרות לא להשתמש בסט הטכנולוגיות הזה ולהישאר אנונימי ביחס לפונקציונליות שאתה משתמש בה בגוגל” – מנכ”ל גוגל, אריק שמידט (אירוע תקשורת של גוגל, מאי 2005)

אז הזאקרברגים לא מצליחים לשמור על הפרטיות שלהם בפייסבוק, יו”ר גוגל מציע למי שלא רוצה שפרטיותו תיפגע להימנע מלהשתמש בטכנולוגיות של גוגל, ברק אובמה משתמש בטלפון סלולרי שטכנאים ב-NSA פירקו לחתיכות ותכנתו מחדש כדי שאיש לא יוכל לצותת לו, והשב”כ, המוסד ויחידות רגישות בצה”ל אוסרים על אנשיהם להצטרף למאגר הביומטרי. ורק אנחנו ממשיכים להשתתף בניסוי.

אני מעתיק את הכתבה ממסמך הגוגל דוקס שבה עבדתי עליה, מדביק אותה בג’ימייל ושולח לעורך, שעורך אותה, שולח לי בחזרה שאלות ותיקונים, ואז מוריד אותה לדפוס. מעניין כמה עוד אנשים קראו אותה לפניכם.

המדריך החלקי-ביותר לשמירה על הפרטיות

1) אל תשלמו בכרטיס אשראי. הרבו להוציא כמויות גדולות של מזומן בכל משיכה בכספומט והשתמשו במזומן. אם אפשר, עברו לשימוש במטבע הקריפטוגרפי ביטקוין, שאפשר לשמור בארנק וירטואלי שאינו מזוהה איתכם ולשלם באנונימיות.

2) אל תשתמשו בכרטיס חבר מועדון, שמאפשר לרשתות השיווק לאסוף עליכם פרטים. אם אתם משתמשים בכזה, שתפו אותו עם מספר אנשים כדי להציף את המערכת במידע זבלי ולהקשות על יצירת פרופיל צרכני.

3) הצפינו את המחשבים והסלולריים שלכם ואת האימייל שלכם, כך שגם מי שגונב/מיירט אותם לא יצליח לקרוא מה יש בפנים.

4) כשאתם מחברים את הטלפון או הטאבלט לטעינה במחשב זר, השתמשו בקונדום יואסבי, שמנטרל את חיבורי המידע ומשאיר רק את חיבורי החשמל פעילים.

5) שימו סיסמה על האינטרנט האלחוטי הביתי שלכם, והימנעו ככל האפשר מהתחברות לרשתות אלחוטיות זרות.

6) הסלולרי שלכם הוא מכשיר מעקב – הוא מאפשר לדעת איפה אתם כשהוא מתחבר לתאים הסלולריים, באמצעות GPS ובאמצעות בזיהוי רשתות אלחוטיות בסביבה, וניתן להאזין באמצעותו גם כאשר הוא כבוי. כבו את כל השירותים האלחוטיים (NFC, בלוטות’, GPS, אינטרנט אלחוטי) כשאתם לא משתמשים בהם, וכשאתם לא צריכים את הטלפון זמין, כבו אותו ושימו אותו בנרתיק שעשוי מחומר שחוסם שדות אלקטרומגנטיים, כך שישמש כלוב פאראדיי שמונע כניסה ויציאה של מידע.

7) אל תצטרפו למאגר הביומטרי.

8) הנפיקו כרטיס רב קו אנונימי, ושימרו אותו בארנק כלוב פאראדיי כדי למנוע מאחרים להצמיד אליו קורא כרטיסים (כל מכשיר סלולרי עם תקן NFC) ולאסוף פרטים על הנסיעות שלכם.

9) בצעו התנתקות (לוגאוף) מגוגל ומפייסבוק כשאתם לא משתמשים בהם. הגופים הללו אוספים עליכם מידע גם כשאתם גולשים באתרים אחרים. השתמשו בתוכנות שחוסמות עוגיות (cookies), קבצים שאוספים מידע על הרגלי הגלישה שלכם. גילשו בדפדפן במצב אנונימי. נסו ללמוד להשתמש בדפדפן עם תוכנת תור (TOR), שמקשה על מעקב אחרי הגלישה שלכם.

10) במקום לקנות קו סלולרי על שמכם, קנו טלפון סלולרי משולם מראש (פריפייד) במזומן, והחליפו מכשיר טלפון וקו מדי זמן מה.

מודל הפרטיות הנשחק של פייסבוק

ב-EFF עוקבים אחר השינויים במדיניות של פייסבוק לאורך השנים, ודגימות מהמדיניות על ציר זמן מציגות את השחיקה בפרטיות ברשת החברתית.

2005: “שום מידע אישי שתפרסם ב-TheFacebook [שמה המקורי של הרשת, ע”ק] לא יהיה זמין לאף משתמש של האתר שלא שייך ללפחות אחת מקבוצות שפירטת בהגדרות הפרטיות שלך”.

2007: “שמך, שם בית הספר שלך ותמונת הפרופיל הממוזערת שלך יהיו זמינים בתוצאות חיפוש ברחבי רשת הפייסבוק אלא אם תשנה את הגדרות הפרטיות שלך”.

2009: “ברירת המחדל של הגדרת הפרטיות עבור סוגים מסויימים של מידע שאתם מפרסמים בפייסבוק מוגדרת כ’כולם’. אתם יכולים לבחון ולשנות את הגדרות ברירת המחדל בהגדרות הפרטיות שלכם”.

2010: “כשאתם מתחברים עם אפליקציה או אתר, יהיו להם גישה למידע כללי עליכם. […] מאחר שצריך שניים כדי ליצור קשר, הגדרות הפרטיות שלכם שולטות רק על מי יכול לראות את הקשרים בעמוד הפרופיל שלכם. אם אתם חשים לא בנוח עם כך שהקשרים יהיו פומביים, עליכם לשקול להסיר (או לא ליצור) את הקשר”.

התפרסם במקור בגליון 12.2014 של מגזין “ליברל”

16 במרץ, 2015 | בנושאים: 404, ליברל | תגובה אחת

צב פיוס: תלמידים סעודים לומדים פיית’ון עם תוכנה ישראלית

שפת התכנות לוגו, שהיתה נפוצה בישראל בשנות השמונים, פותחה בסוף שנות השישים ב-MIT ככלי מודולרי, אינטראקטיבי וגמיש ללימוד תכנות. היא מורכבת משדה פקודות וממסך גרפי, שבו סמן משולש שמכונה “צב” מצייר בהתאם לאותן פקודות. לוגו היא הבסיס הרעיוני לתוכנת PythonTurtle, שמלמדת ילדים (וגם מבוגרים) לתכנת בפיית’ון באמצעות צב (שהפעם נראה כמו צב) אשר מצייר בהתאם לפקודות התוכנה. הפצת פיית’וןטרטל בחינם ברשיון קוד פתוח ואינטואיטיביות השימוש בה הפכו אותה לפופולרית מאוד, והביאו אותה עד למערכת החינוך בערב הסעודית. לא ברור אם בסעודיה יודעים שהם משתמשים בתוכנה שפותחה על ידי יהודי-ישראלי, מפתח הווב רם רחום.

“פייתון היא אחת מהשפות הפופולריות בסטארטאפים, נכנסה חזק מאוד בשנים האחרונות. אני עובד בסטארטאפים, וכל העבודה שלי היא בפייתון”, מספר רחום. “כשאתה רוצה להיכנס לעולם הזה וללמוד לתכנת, יש הרבה דברים טכניים לעשות – אתה צריך להתקין תוכנה, לקרוא טוטוריאלז, לקרוא הסברים, דברים לא עובדים, צריך לתקן – המון תסכולים קטנים, שאני מפחד שמרחיקים אנשים מעולם המחשבים והתכנות. המטרה שלי עם התוכנה הזאת היתה לתת לבנאדם, ובמיוחד לילדים, ללמוד לתכנת ולקבל פידבק חיובי עם כמה שפחות התעסקויות טכניות, כמה שיותר לתת להם חיזוק. בגלל זה התוכנה היא גרפית. כשהם משתמשים בתוכנה הם מציירים עם צב ציורים על המסך, משהו שיכול להיות יותר כיף להם מתרגילים יבשים של תכנות. המטרה היא להביא את הילדים כמה שיותר מוקדם למצב של סיפוק וכיף, כמה שפחות תסכולים, כדי שיהיה להם יותר מוטיבציה להמשיך”.

ההבדל המהותי בין לוגו לבין פיית’וןטרטל? רחום: “תוכנת הלוגו שהיתה בשנות ה-80 לימדה שפה דידקטית בשם לוגו, שכל המטרה שלה היא ללמד את הילדים את העקרונות של לתכנת, ואז הם צריכים ללמוד שפה אחרת אם הם רוצים באמת לתכנת. אמרתי, בוא נעשה תוכנה שכבר מלמדת אותם שפה אמיתית, פיית’ון, שזה בדיוק מה שאנשים משתמשים בתעשיה”.

“אנשים אהבו את זה”, מעיד רחום על עיסתו, אחרי שעבד באופן לא-מקצועי עם ילדים ומבוגרים על התוכנה, והיה בקשר עם הורים ומורים שהשתמשו בה ללמד ילדים. “אחת מההחלטות החשובות שעשיתי בתוכנה היא כמה שפחות מילים. כשמסבירים לילדים איך לתכנת, כמה שפחות הסברים ומילים, וכמה שיותר דוגמאות בתמונות, וקוד, איך הקוד עושה את מה שיש בתמונה. חלק מהמטרה של זה היתה שזה נוכל לשמש גם מדינות שלא דוברות אנגלית, בלי לתרגם את זה לכל מיני שפות. המטרה היתה לעשות תוכנה שתעזור להרבה אנשים, ולא לחשוב על להרוויח כסף. היא חינם באינטרנט, בקוד פתוח, וכל אחד יכול להוריד אותה”.

וככה היא הגיעה למקומות מעניינים.
“שחררתי את התוכנה בשנת 2009, ומאז ראיתי שהרבה אנשים הורידו אותה, כמעט 100K אנשים. בשנה שעברה שמתי לב בגוגל אנליטיקס שהרבה אנשים נכנסו מהערב הסעודית. זה נראה לי מוזר, כי בדרך כלל ממדינות ערביות אין הרבה ביקורים למשהו שקשור לתכנות”.

בפוסט בפייסבוק כתב רחום: “חקרתי קצת את העניין, וראיתי שכתבו על התוכנה שלי באיזה פורום בערב הסעודית. נכנסתי וניסיתי להשתמש ב-Google Translate כדי לקרוא מה כתוב, אבל הוא התקשה להבדיל בין דיבורים על PythonTurtle לבין דברי שבח לאללה, אז וויתרתי”.

בתקופה האחרונה חווה האתר קפיצה נוספת של הורדות מערב הסעודית. רחום כתב: “בימים האחרונים, יצא לי לדבר עם מורה מערב הסעודית בשם עדיל על PythonTurtle. הוא סיפר לי שהתוכנה נכנסה לפני כמה זמן לתכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך בערב הסעודית! לכן משתמשים בה בכל התיכונים בערב הסעודית, כלומר כ-4,000 בתי-ספר ו-700,000 תלמידים”. רחום עצמו לא הצליח לברר זאת בוודאות. פוסטים על יום עיון לתלמידי כיתות י’, שבו הציגו להם את התוכנה, מופיע בשלושה אתרים רשמיים של משרד החינוך הסעודי.

אתה מקבל פניות מערב הסעודית עם שאלות?
“כן. אני לפעמים מקבל פניות – גם שאלות, גם בקשות לפיצ’רים – גם מערב הסעודית וגם ממקומות אחרים. השתמשו בזה גם בבתי ספר בבריטניה, אוסטרליה ודרום אפריקה. בדרך כלל כשאני שומע על זה זה במקרה. למשל כשבית ספר מסויין צריך התקנה מסוג מיוחד, אז הם מדברים איתי, ואז במקרה אני מגלה שהם משתמשים. אני מניח שיש בתי”ס שמשתמשים ולא צריכים אותי, אז אותם לא גיליתי”.

הוא לא יודע אם המשתמשים הסעודים יודעים שהוא ישראלי: “זו שאלת מיליון הדולר. אני לא יודע אם הם יודעים שאני ישראלי. השם שלי ישראלי, אני לא יודע אם עלו על זה. יש לינק לאתר שלי שכתוב בו שאני ישראלי, הלינק הזה הוא במרחק של לחיצה אחת מהאתר של פיית’וןטרטל, יכול להיות שהם גילו, אני לא יודע מה הם מרגישים לגבי זה”.

אני מניח שישראלי ממוצע שתשאל אותו על סעודיה ומתכנתים ישר יחשוב על “ההאקר הסעודי“.
“איך אני מרגיש עם זה שאני מחנך את הדור הבא של ההאקרים הסעודים? זה לא נעים… אני לא מרגיש טוב עם זה שאולי מישהו שיכול לעשות כזה דבר יהיה קשור לתוכנה שלי. אני לא רוצה לעזור לטרוריסטים, אבל אין לי כל כך מה לעשות. כמו שכשאתה משתמש בתוכנת קוד אתה יכול להשתמש בתוכנה של כל אחד ששחרר אותה, לא משנה מאיזו מדינה הוא, ככה גם הפוך, כשאתה משחרר קוד פתוח אתה לא יכול להגיד בנאדם א’ מקבל ובנאדם ב’ לא מקבל. זה החוקים של המשחק”.

התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח

15 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

שער השקל של טריפל סי: 19.90 שקל הם 23.90 שקל

טריפל סי מציעים חיבור אינטרנט של 15 מגה במבצע של 9.90 לחודש לשלושה חודשים, ואחר כך במחיר רגיל של 19.90 לחודש.

ואז הם גובים 23.90.

בקטנה, כולה 20% יותר מהמחיר שהתחייבו אליו.

11 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

פייסבוק עלולה להטות את תוצאות הבחירות, הספד ללנארד נימוי וראיון עם מנהלת רוטר.נט // רבע לדיגיטל

האזינו לתוכנית >>

פרידה מלנארד נימוי

לנארד נימוי, שגילם את הקצין ספוק בסדרה ובסרטי “מסע בין כוכבים” מת בחודש שעבר. אורי אביב, מייסד מועדון המעריצים הישראלי של מסע בין כוכבים, סטארבייס 972, מספר על השחקן, שהיה גם צלם ומוזיקאי והשראה לדורות של גיקים.

הרוטרית ועתיד עיתונות האזרחים של רוטר.נט

אתר רוטר.נט, שהתפרסם בזכות פורום הסקופים הסוער שלו, נמצא איתנו כבר כמעט 20 שנה. הוא נוסד על ידי הטינאייג’ר דאז נעם רוטר, נוהל על ידי אביו הרב ישעיהו רוטר, ועם מותו של האב ב-2012 עבר לניהולה של בתו רעות ברק, שכותבת שם בכינוי “רוטרית”.

מותו של ישעיהו רוטר דווח ברוטר.נט עוד בטרם המשפחה קיבלה הודעה רשמית, אולם ברק מדגישה שהפרסומים הללו לא הגיעו למשפחה, משום שמנהלי פורום הסקופים הקפידו למחוק את ההודעות, בהתאם לכללים.

בשנה שעברה פרסם יונתן אוריך ראיון עם ברק ב”מקור ראשון”. מוקדם יותר החודש השתתפה ברק בכנס התקשורת “מחוץ לבועה”, וחזרה משם כועסת:

גדלתי בבית, שהמשפט ” לא נותנים קרדיט לרוטר” הפך למין בדיחה כזו שאומרת שאף פעם לא מזכירים מי עשה באמת את העבודה.
“כל הכלים שטופים, ולא נותנים פה קרדיט לרוטר” , “הכנתי 3 עוגות ולא נותנים פה קרדיט לרוטר” , “הרמתי מסיבת הפתעה ולא נותנים פה קרדיט לרוטר”

כשנכנסתי לנעליים הגדולות מדי של אבא שלי, כבר לא הפריע לי שלא נותנים קרדיט לרוטר.
הפריע לי שלמרות שרוטר היא במה שכל עיתונאי לא רק מכיר אלא משתמש בה, בקושי תמצא מילה טובה על רוטר. תמצא בעיקר ההפך, וגם אם מתפלקת לה כתבה טובה, תמיד נמצא בה את ה”אבל”.

עד היום לא הבנתי מה הקטע. היום נפל האסימון, ואני מאוד שמחה לשתף אותו אתכם.
[…]
הניו מדיה פוגעת בכיס של העיתונאי, כי היא מפרסמת סיפורים שהעיתונאי לא יכול לפרסם גם אם הוא מאוד רוצה, כי העורך למשל חסם אותו, או כי זה לא מתאים לאג’נדה של האתר.

“עיתונאי, זה לא מקצוע מבוקש היום” אמר ראש החוג לתקשורת פרופסור גבי וימן “כי כל אחד יכול להיות כתב, מפרסמים משהו בפייסבוק, מעלים תמונה וזהו”

הסברתי להם, שהעם, קהל הקוראים, הוא קצת יותר חכם ממה שעושים ממנו, כולם יודעים להתייחס לוואטסאפ בהתאם, כולם יודעים שיש 50% סיכוי שההודעה שקיבלו זה קשקוש אחד גדול. וכאן נכנס רוטר לתמונה, עם חוכמת ההמונים, כשיש הרבה עיניים על ההודעה, וכל אחד יכול לתת פיסת מידע, רמת האמינות של ההודעה עולה ל-80% או יורדת ל-20%. ואז מחכים לשלב השלישי, לשלב שבו העיתונאים מאשרים סופית אם זה נכון (כי אם זה לא נכון זה לא יופיע)

העיתונאים פשוט סירבו לקבל את העובדה שלקהל הקוראים יש הגיון בריא. סרבו לחלוטין. הגדיל לעשות פרופסור וימן שאמר שחכמת ההמונים זו רמת העיתונאים הנמוכה ביותר, לטענתו העיתונאי לא צריך להקשיב להמון, אלא להכתיב דרך ולכפות אותה על הקוראים.

בראיון מקדים שערך איתה איתמר חדד עבור “רבע לדיגיטל” אומרת ברק שהרשתות החברתיות והוואטסאפ רק הגבירו את ההייפ סביב האתר: “מאז עידן הוואטסאפ והפייסבוק נהיו כמה רמות של אמינות. פעם כל ידיעה שהתפרסמה היתה אמינה מבחינת הקהל, וכשהתחילו הפייסבוק והוואטסאפ אנשים הבינו שלא הכל נכון. רוטר הוא מקום של חוכמת ההמונים – מישהו מקבל משהו בוואטסאפ – הדרך לדעת אם זה נכון היא להיכנס לרוטר ולהצליב מידע. מאז הוואטסאפ והפייסבוק יש יותר אנשים שנכנסים לרוטר ולהצליב מידע, ולתת ידע”.

על המשך ניהול האתר והמקום אליו היא רוצה לקחת אות אמרה ברק: “אני נורא מנסה לשמור עליו בצורה שאבא שלי הקים אותו ובשביל מה שהוא הקים אותו, שזה בראש ובראשונה אתר דתי ומקום שבו אפשר להעלות ידיעות שלא מקבלות מספיק מקום, או לא מופיעות בכלל בתקשורת המסורתית”. היא הוסיפה כי רוטר הוא “במה לכולם, כל אחד יכול להיות כתב, זו במה לאלה שבשאר כלי התקשורת לא אפשר לפרסם”.

ועוד על העתיד, האם רוטר יהפוך לכלי תקשורת של ממש, עם כתבים ועורכים? “נכון להיום, אין מחשבה כזאת להפוך כלי תקשורת. אבל אם יקומו מחר גולשי רוטר ויגידו ‘אנחנו רוצים להקים טלוויזיה’ – זו הבמה שלהם. זה לחלוטין מקום לגולשים להשמיע את דעתו”.

פייסבוק יכולה להטות את תוצאות הבחירות

רשתות חברתיות מאפשרות לאנשים להתחבר, להיחשף ולדבר עם אנשים מכל מיני סוגים. אלא שהנטייה של אנשים להתחבר לאנשים דומים להם יוצרת בועות, שבהן אנשים נחשפים לדעות דומות לשלהם. חוקר הניו מדיה ויועץ התקשורת ארד אקיקוס, מסביר שבועות-הפייסבוק הללו מקלות על אנשים להתבצר בדעותיהם, בלי שאלו יאותגרו על ידי דעות שונות ומנוגדות.

בעיה נוספת בפייסבוק היא עידוד ההצבעה. פייסבוק פיתחה כלי בשם “voter megaphone” (מגאפון מצביעים), כפתור שמאפשר למי שהצביע בבחירות לדווח על כך לחברבוקיו באמצעות עדכון שיוצג להם בפיד, במטרה לעודד אותם גם כן להצביע. במחקר (פדף) שפורסם במגזין נייצ’ר על כפתור ההצבעה נטען שהוא גרם ללפחות 340 אלף איש להצביע בבחירות 2010 בארה”ב. במאמר במאד’ר ג’ונס מזהיר הכותב מיכה ל’ סיפרי כי פייסבוק יכולה להשתמש בכלי הזה להטות את תוצאות הבחירות, על ידי בחירה להציג את עדכוני ההצבעה לאנשים עם דעה פוליטית מסויימת, ולהסתיר אותו מאנשים עם דעה מנוגדת. לא רק זאת – גם ניסוי בהגדלת מינון האקטואליה הקשה בפיד של חלק מהגולשים הראה עליה של מעורבותם החברתית ואת שיעור ההצבעה בקרבם, כשפייסבוק לא סיפרה לגולשים שהיא מבצעת בהם ניסויים, כתב סיפרי.

פייסבוק הודיעה שתפעיל את כפתור ההצבעה בבחירות הקרובות בישראל. לשאלתנו נמסר מדוברות פייסבוק כי הכפתור “יופיע אצל כל מי שבגיל בחירה”. מאחר שהשימוש בפייסבוק לא שווה בקרב כל קבוצות האוכלוסיה, המדיניות הניטרלית-לכאורה מהווה למעשה הטייה לטובת הקבוצות שכן מחוברות לפייסבוק. בארה”ב של 2013, לפי בדיקה של פרויקט פיו, היו בפייסבוק יותר נשים מגברים, יותר צעירים ממבוגרים ויותר תושבים אורבניים מאשר כפריים. בישראל של 2015 אפשר לשער שיש בפייסבוק יותר צעירים ממבוגרים, יותר חילוניים מדתיים, יותר ליברלים משמרנים ויותר עשירים מעניים.

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

10 במרץ, 2015 | בנושאים: רבע לדיגיטל | להגיב זה מגניב

כללית אומרת שאסור למסור ללקוחות מספר טלפון שהיא מפרסמת באתרה

כשמחפשים באתר שירותי בריאות כללית את המרפאה באלקנה מקבלים את פרטי מוקד קשרי לקוחות דן-פ”ת, כולל הטלפון שלו, 03-9766111, והערה שלפיה “המוקד הינו יחידה פנימית של המחוז. אין למסור את מספר הטלפון שלו ללקוחות!”.

יוסי קאופמן, שאיתר את הפאשלה, מסביר: “זה מוקד לקוחות שיושב באותו הבניין יחד עם המרפאה ולא אמור לקבל שיחות נכנסות, רק לטפל בלקוחות שנטשו לקופות אחרות, שמתכוונים לנטוש או שמתלוננים על מחיר הכללית מושלם שלהם”.

10 במרץ, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →