1.3 מיליון דולר על פריצה לאייפון של מחבל שלא חשפה דבר » האחראי על האינטרנט
FBI שילם כמיליון דולר לחברה שאת שמה הוא מסרב לחשוף, עבור פריצה לאייפון של המחבל מסן ברנדינו שבו לא נמצא דבר, באמצעות כלי פריצה שאת דרך פעולתו הוא לא יודע.
אפל סירבה לסייע ל-FBI לפרוץ את הטלפון, ונאבקה בה בבתי משפט. FBI טען שעל הטלפון עשוי להיות מידע מהותי לחקירה, אפל טענה שפריצה כזו תאפשר ל-FBI לשחזר אותה ולפרוץ לאייפונים נוספים, ובכך לפגוע בסייבראבטחה ובפרטיות של משתמשי אייפון אחרים.
במקביל למאבק המשפטי, FBI פנה לחברה הפרטית ורכש ממנה פתרון שאיפשר לו לפרוץ למכשיר. לפי דיווח של העיתונאי שגיא כהן, מדובר בחברת סלברייט הישראלית, אולם החברה ו-FBI לא אישרו את הידיעה.
כאשר נשאל בשבוע שעבר ראש FBI, ג’יימס קומי, כמה שילם על הפריצה, הוא אמר למראיינת: “בואי נראה, יותר ממה שארוויח בשארית הג’וב הזה, שבע שנים וארבעה חודשים, זה בטוח” (בחישוב שכרו של קומי, מדובר בכ-1.3 מיליון דולר, אולם סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה ביום שישי מפי מקורות בממשל האמריקאי כי המחיר היה למעשה פחות ממיליון דולר). “אבל זה היה שווה את זה, בעיניי, כי זה כלי שמסייע לנו עם ה[אייפון] 5c, שמריץ את [מערכת ההפעלה] iOS 9, שהוא קצת מקרה קצה, עם התקדמות המכשירים ל-6 ו-6s ומה לא, ומערכות ההפעלה משתנות. אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב”. לפי דיווח של סינט, FBI שילם לא על פריצה חד-פעמית אלא על שימוש מתמשך בכלי הפריצה, ויוכל להשתמש בו על אייפוני 5c נוספים.
אפל דרשה לקבל לידיה את פרטי כלי הפריצה, כדי שתוכל לחסום את פירצות האבטחה שהוא מנצל, אשר עלולות לשמש לרעה לפרוץ לסלולריים של משתמשים אחרים של אייפון. FBI סירב, מסיבות מובנות – חסימת הפירצות תהפוך את כלי הפריצה לבדיחה של מיליון דולר, וחוץ מזה, הנקמה הפואטית שבסירוב לעזור באפל, שסירבה לעזור ל-FBI, מתוקה מדי.
הדרישה של אפל מבוססת על נוהל של הממשל האמריקאי בשם Vulnerability Equities Process, שבמסגרתו הוא מתחייב לדווח לחברות על פירצות אבטחה במוצריהן. הנוהל פעיל במתכונתו הנוכחית מאז 2014. באמצע אפריל דיווח FBI לאפל על פירצת אבטחה במוצריה, לראשונה במסגרת נוהל זה. הדיווח הועבר, במקרה או לא, יום אחרי שסוכנות הידיעות רויטרס דיווחה ש-FBI לא חושב שכלי הפריצה לאייפון שרכש כפוף לנוהל זה, משום שאין ל-FBI בעלות חוקית על המידע והטכניקה הנחוצים לביצועה.
איימי ס’ הס, סגנית מנהלת בכירה למדע וטכנולוגיה ב-FBI, מצוטטת בניו יורק טיימס: “לא […] רכשנו את הזכויות לפרטים הטכניים על איך השיטה עובדת, או הטבע וההיקף של כל נקודת תורפה שעליה עשויה להתבסס השיטה לשם פעולתה. כתוצאה מכך, כרגע אין לנו די מידע טכני על כל נקודת תורפה שהיא שתאפשר לנו כל בדיקה בעלת משמעות”.
סינט מרחיק לכת ואומר שקומי, ראש ה-FBI, אפילו לא יודע את זהות ספק כלי הפריצה.
לוגו “דבר ראשון”, אתר החדשות שנגנז של ההסתדרות
הסתדרות העובדים התכוונה להשיק השנה אתר חדשות מקוון, גלגול חדש של העיתון הוותיק “דבר”.
שמו של העיתון המקוון יועד להיות “דבר ראשון”, כשמו החדש של העיתון “דבר” ב-1996, שהיתה גם שנת סגירתו. בסופו של דבר החליטה ההסתדרות לגנוז את התוכנית להקמת האתר.
אני עדיין מנסה להשיג מוקאפים של האתר שאמור היה לקום, בינתיים מצאתי את הלוגו המיועד:
הדלפות, כרגיל, אל ת”ד 404.
גוגל, כבר שכחת אותי? דיון על היעדר השקיפות של מפעילת מנוע החיפוש לגבי הזכות להישכח
הזכות להישכח ברשת, שקובעה בפסק דין של בית הדין האירופי לצדק ב–2014 על סמך חוקי הפרטיות האירופיים, נסקרה בכתבה מעניינת מהניו יורק טיימס, עם הרחבה של “הארץ” על המצב בישראל. עד כה טופלו כחצי מיליון בקשות על ידי צוות של כ-50 אנשים בלבד. גוגל מסרבת לחשוף את הליך הטיפול, שהועבר מרשות שופטת גלויה לגוף מסחרי בלתי שקוף.
השתתפתי בדיון בנושא ברשת ב’ בתוכנית “סדר יום” עם רן בנימיני, לצד עו”ד עמי סביר, שזכה בתביעה נגד גוגל ישראל להסרת הפניות לתוכן פוגעני נגדו.
מאות עסקי מזון נסגרו בפתאומיות בימים האחרונים
בשבוע האחרון נסגרו במפתיע מאות בתי עסק בתחום המזון, כך עולה מדיווחים שמגיעים לחדר 404. העסקים סגרו את שעריהם בין לילה בלי הודעה מוקדמת, ולקוחות שהגיעו אליהם גילו דלתות סגורות ותריסים מוגפים. רוב העסקים הם מתחום המזון המהיר, כגון פלאפליות, שווארמיות, פיצריות וטוסטיות, ומסעדות איטלקית ואסייאתיות, בתי מאפה, קונדיטוריות ובורקסיות, וכן מכונות לממכר מזון ומשקה. ממשרד הכלכלה נמסר כי השר יכנס צוות מיוחד לבדיקת ההתרחשויות מיד אחרי החג.
(צילומי המחשה; לעסקים המצולמים אין קשר לפוסט, שאין לו קשר למציאות)
פרינס נגד האינטרנטים והולדן לנז, התינוק הרוקד » האחראי על האינטרנט בגלצ
המוזיקאי פרינס מת שלשום, והנסיונות של מעריציו ומוקיריו להספיד אותו במסורת העכשווית, שיתוף שירים שלו בליווי מילות פרידה ברשתות החברתיות, נתקלו במכשול – פרינס נאבק באדיקות, שלעתים גבלה באבסורד, בשימושים מקוונים לא מורשים בשיריו ובשאר תכנים ששייכים לו.
ב-1997 הוציא פרינס אלבום בשם “Crystall Ball”, שאותו הציע לגולשים לקנות ישירות מאתרו לפני שיגיע לחנויות, והחליף את חוברת מילות השירים באתר אינטרנט. כלומר, פרינס עשה מימון-קהל של אלבום מוזיקה לפני 20 שנה, כפי שציין איש הטכנולוגיה אייניל דאש. 
אם כי בסופו של דבר שליחת האלבום התעכבה, והגולשים שהזמינו אותו גילו ב-1998 שהאלבום הגיע לחנויות לפני שהגיע אליהם. פרינס גם התעניין בטכנולוגיות החדשות, והן מצאו את דרכן למוזיקה שלו, גם לתכנים שלה.
אבל פרינס לא קיבל באהבה את הדור המקוון של מעריצי המוזיקה, וב-2007 הכריז מלחמה על האינטרנט. הוא שכר את חברת ווב שריף למחוק מהרשת תכנים שפגעו לדעתו בזכויות היוצרים שלו, ולתבוע את מי שאחראי לכך. בהצהרה שפרסם בספטמבר אותה שנה ציין כי “יוטיוב […] בבירור יכולים לסנן חומר פורנוגרפי ופדופילי, אבל נראה שבוחרים שלא לסנן החוצה תוכן מוזיקלי וקולנועי לא מורשה, שהוא ליבת ההצלחה העסקית שלהם”. פרינס ציין כי בכוונתו לתבוע גם את זירת המכירות הפומביות איביי ואת פלטפורמת שיתוף הקבצים פיירטביי.
פרינס לא נלחם רק באתרים גדולים ובשיתוף לא מורשה של המוזיקה שלו. עו”דים מטעמו הורו לשלושה אתרי מעריצים גדולים שלו להסיר תמונות שלו, עטיפות אלבומים, מילות שירים ושאר תכנים שקשורים אליו – לטענת בעלי האתרים, אלו כללו צילומים של קעקועי פרינס של מעריצים ולוחיות זיהוי בהשראתו – ודרשו מהאתרים להודיע כיצד יפצו את המוזיקאי על הנזקים שגרמו לו. האתרים בתגובה הקימו חזית נגדו בשם “Prince Fans United”, וטענו שמדובר בנסיון “לחסל כל שיח ביקורתי על פרינס”; הוא דרש מאתר הסאטירה B3ta להסיר יצירות של גולשים שלעגו לו, בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים, סימני מסחר, מוניטין וכיוצא בזה.
ב-2014–2015 הסיר פרינס את המוזיקה שלו משירותי הזרמת מוזיקה ומהפרופילים הרשמיים שלו ברשתות החברתיות. לפי כתבה שפורסמה השבוע בדיג’יטל מיוזיק ניוז, פרינס לא היה מרוצה מהתמלוגים ששירותי ההזרמה שילמו.
אבל המאבק המפורסם והמגוחך ביותר שלו היה נגד הולדן לנז. ביוני 2007, חברת המוזיקה יוניברסל מיוזיק קורפ. דרשה מיוטיוב להסיר סרטון בן 29 שניות שהועלה בפברואר אותה שנה, שבו נראה הולדן לנז רוקד לצלילי Let’s Go Crazy של פרינס, בטענה להפרת זכויות יוצרים. יוטיוב צייתה. אמו של לנז, סטפני, הגישה בקשה שכנגד ליוטיוב וטענה לשימוש הוגן (הולדן לא יכול היה להגיש בקשה כזאת משום שהיה בן עשרה חודשים). יוטיוב קיבלה את הבקשה והחזירה את הסרטון. ביולי תבעה לנז את יוניברסל במטרה לקבל פסק דין הצהרתי, שלפיו השימוש שלה היה שימוש הוגן.
בספטמבר פרסם פרינס, כאמור, הצהרה על תביעות נגד יוטיוב, איביי ופיירטביי. באוקטובר פרסמה יוניברסל הצהרה שלפיה בכוונת יוניברסל ופרינס להסיר, כעניין עקרוני, כל תוכן גולשים שקשור לפרינס. התיק נגרר ועלה ערכאת ערעור, ובספטמבר 2015 פסק בית המשפט לערעורים מהמעגל התשיעי כי על מחזיקי זכויות יוצרים “חלה חובה – בתום לב ולפני שליחת דרישות הסרה – לשקול אם חומר שלכאורה מהווה הפרה מהווה למעשה שימוש הוגן”.
שלום, פרינס. תמונה: ערן אלמגור
“האינטרנט לגמרי נגמר”, אמר פרינס בראיון ב-2010, ובראיון בנובמבר 2015 הסביר: “מה שהתכוונתי זה שהאינטרנט נגמר בשביל כל מי שרוצה לקבל תשלום, וצדקתי בקשר לזה. תן לי שם של מוזיקאי שהתעשר ממכירות דיגיטליות. אבל אפל דווקא די מצליחים, נכון?”
נעמי שמר נ’ האינטרנט
המשוררת נעמי שמר נלחמה גם היא באינטרנט, וב-2003 היתה למשוררת הישראלית היחידה שסירבה ששיריה יופיעו באתרי מילות השירים. חיפוש מילות שיריה באתר המילים “שירונט” החזיר הודעה: “נעמי שמר לא נתנה הסכמתה להצגת שיריה באינטרנט”. כך נוצר מצב שאתרים שפעלו בצורה מסודרת ושילמו תמלוגים לאקו”ם לא הציגו את שיריה, ואילו אתרים פיראטיים שלא שילמו תמלוגים כן הציגו אותם.
בראיון שערכתי איתה אז אמרה שמר: “אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל אני לא מחוברת לאינטרנט בכ-לל, ואני לא אוהבת ששירים שלי מופיעים בכל מיני מקומות. יצא ספר חדש שלי, קוראים לו ‘סימני דרך’, ואני אוהבת שאנשים שמחפשים את שירי קונים את הספר”.
אבל השירים לא מופיעים רק באתר שיש לו רישיון מאקו”ם. באתרים אחרים הוא כן מופיע.
“אוקיי, אין לי שליטה על זה, אין לי יחס לזה, אין לי מושג בזה, אני לא מחוברת לזה, וכל מה שהיה לי להגיד לך – אמרתי”.
את לא מרגישה שמקומך נפקד מהדור הצעיר שמתחבר לתרבות שלו לא מעט דרך האינטרנט?
“זה ממש לא מדאיג אותי”.
לא מדאיג אותך שאין לך ייצוג בכלי תקשורת חשוב ומרכזי כזה?
“יכול להיות שבמשך הזמן אני אלמד להיות רגישה לדבר הזה, אבל הסברתי לך כבר שלוש פעמים, שלעת עתה זה לא קרה לי”.
שמר מתה ב-2004, וזמן מה לאחר מכן אישרו בני משפחתה את העלאת שיריה לרשת.
אל תגעו באחותי ועופו מפה!
אינטרטקסטואליות על תחנת אוטובוס בתל אביב למחרת הפגנת התמיכה בחייל ההורג אלאור אזריה.
“זכויות יוצרים” משמשות גופים ממלכתיים להסתיר מידע • ארכיון המדינה עובר לאינטרנט ולידי הצנזורה • המדליף סנואודן בטראק אלקטרוני » רבע לדיגיטל
אקטיביסט חופש המידע צבי דביר מספר על מאבק בגופים ציבוריים שמשתמשים בטענת זכויות יוצרים מפוקפקת למנוע פרסום מידע ציבורי • גנז המדינה יעקב לזוביק מספר על מעבר ארכיון המדינה מחדרי העיון אל האינטרנט ואל פיקוח הצנזורה • המוזיקאי ז’אן-מישל ז’אר יצר טראק אלקטרוני עם מדליף מסמכי NSA אדוארד סנואודן
צא”פ זכויות יוצרים
רשויות ציבוריות בישראל משתמשות בכל מיני שיטות כדי לעכב ולסכל את מילוי חובתן לפי חוק חופש המידע, להעביר מידע שברשותן ולאפשר את פרסומו לציבור. אחת השיטות היא שימוש לרעה בחוק זכויות יוצרים, שנועד במקור לאפשר ליוצרים לשלוט בשימוש ביצירותיהם ולהתפרנס מהן. הנה שלוש דוגמאות לשימוש לרעה שכזה.
(1)
גד קנר, עורך אתר חדשות התיירות Tnet, פרסם באחרונה באתרו דוח פעילות רשמי של רשות שדות התעופה (רש”ת). רש”ת מפיצה את הדוח לעיתונות דרך קבע, וקנר מפרסם אותו באתרו דרך קבע מאז 2007. אבל הפעם הוא קיבל מכתב ממשרד עו”ד משה נסים-רינקוב-סנדרוביץ, שמייצג את רש”ת, ושבו נטען כי פרסום הדוח המקורי מהווה הפרה של זכויות יוצרים של רש”ת. משרד עוה”ד דרש מקנר להסיר את הדוחות, ואיימה במרומז כי היא עשויה לתבוע על הנזקים, כך דווח ב”העין השביעית”.
קנר הסיר את הדוחות ופרסם במקומם את מכתב האיום המשפטי. במקביל פנה לרש”ת לקבל את המידע לפי חוק חופש המידע, שרש”ת כפופה לו כגוף ממלכתי שממומן מכספי ציבור, כדי שיקבל את המידע במסגרת זו וכך יוכל לפרסמו בלי שיצטרך להיאבק ברש”ת בבית המשפט. קנר טרם קיבל תשובה, למרות שהחוק מחייב את רש”ת להשיב תוך 30 יום על בקשה מסוג זה.
(2)
הסדנא לידע ציבורי מפעילה את אתר תב”ע פתוחה, שמציג תוכניות בניה באישור/מאושרות על גבי מפה ובחלוקה לגושים עירוניים. המרכז למיפוי ישראל (מפ”י), שאמון על ייצור המידע הזה, מוכר אותו לציבור במחיר של 125 שקלים לגוש בנייה.
מאחר שמפ”י היא יחידת סמך של משרד הבינוי והשיכון שממומנת מכספי ציבור, הסדנא הגישה בקשת חופש מידע להעביר לה את מידע המיפוי המלא של גושי הבנייה בישראל. מפ”י הסכימה להעביר את המידע בחינם, אם הסדנא תחתום על רשיון שאוסר לעשות שימושים אחרים במידע בלי אישור מראש של מפ”י, ולהצהיר שזכויות היוצרים על המידע שייכות למפ”י. מנכ”לית הסדנא לידע ציבורי, שבי קורזן, סירבה לתנאים ובאמצעות עו”ד יונתן ברמן, גם הוא פעיל הסדנא, עתרה לביהמ”ש לעניינים מנהליים, שם העתירה מתבררת, כך דווח בכלכליסט.
(3)
בספר החוקים לא מופיעים הנוסחים המשולבים של חוקים שעברו תיקונים. כל תיקון מפורסם בפני עצמו ב”רשומות” ואין גוף ממשלתי שמאחד ומפרסם את החוק המלא והמעודכן.קבלנים פרטיים שונים, ובהם “רונן”, “הלכות” ו”נבו”, קיבלו זכיון מהמדינה לפרסם נוסחים מעודכנים של החוקים בספרים שנמכרים בכסף רב.
צבי דביר, פעיל הסדנא לידע ציבורי ו-וויקימדיה ישראל, עובד על פרויקט לאיסוף והצגת חוקי המדינה המעודכנים במאגר מאוחד, מקוון וחינמי. “כשפניתי לרשות המסים במסגרת חוק חופש המידע, לקבל את נוסח החוק המשולב המצוי אצלם קיבלתי אותו בלי בעיה”, מספר דביר למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון, “אך כשפרסמתי אותו ברשת קיבלתי מהם מכתב התרעה ממשרד עורכי דין בטענה שאני מפר את חוק זכויות יוצרים, שכן הזכויות על נוסח החוק המשולב, שכאמור לא נכתב על ידי המדינה עצמה, מצויות אצל הקבלנים הפרטיים”.
במכתב ההתרעה, דווח בדה-מרקר, כתב לו הממונה על חופש המידע ברשות המסים:
במצב המשפטי הקיים כיום, אין חובה בחוק המחייבת רשות בישראל לפרסם נוסח משולב של חיקוק כזה או אחר, ובמציאות הקיימת כיום במדינה עושים זאת גורמים עסקיים פרטיים. הנכם נדרשים להוריד את קובץ פקודת מס הכנסה שנשלח לכם מאתר האינטרנט לאלתר! […] נא לאשר השמטת הקובץ מהאתר בטרם נקיטת צעדים משפטיים.
לא רק שהמדינה לא טורחת לפרסם נוסחים עדכניים של חוקים, מפריטה זאת לגופים מסחריים ובכך מאפשרת גישה לחוקים רק למי שמשלם, היא גם מנסה למנוע הנגשה חינמית של החוקים הללו באמצעות עמותות ומתנדבים.
מרשות המסים נמסר בזמנו לדה-מרקר:
לקראת תום ההתקשרות עם חברת רונן, המוציאה לאור את ספרי החקיקה בתחומי המסים, הרשות תפרסם בקרוב מכרז חדש להדפסת קבצי החוקים הנמצאים תחת תחום אחריותה, במסגרתו נבחנת היתכנות פרסום נוסחי החוק המשולבים באתר של הרשות. עד לתום ההתקשרות החוזית עם רונן באוקטובר 2015, הרשות מנועה להפיץ את נוסח החוק המשולב שנערך על ידי החברה ובהתאם לכך, למתנדב שפנה בשם הסדנא לידע ציבורי הובהר כי בהפצת הקובץ ברבים מטעמו יהיה משום הפרת זכויות של חברת רונן. יש להדגיש כי הפונה לא אוים בתביעה אלא הוזהר כי לפרסום המידע בציבור יש השלכות משפטיות, כדי שיפעל כאשר כל המידע מונח בפניו.
דביר פרסם את החוק באתר, ועד היום טרם נתבע על ידי רונן או רשות המסים.
מותק, הארכיון התכווץ!
ארכיון המדינה עובר תהליך דיגיטציה, שבמסגרתו השיק אתר חדש עם יותר מ-10 מיליון עמודים סרוקים. יש במהלך הזה מספר בעיות: 10 מיליון מסמכים הם כ-2.5% בלבד מ-400 מיליון המסמכים בארכיון; חדר העיון בארכיון ייסגר לחוקרים, ויוחלף בהגשת בקשות לקבלת המסמכים הסרוקים; ומאחר שהעלאת המסמכים לאתר נחשבת לפרסום, הצנזורה הצבאית רשאית לצנזר פרסומים מסויימים, שעד כה היו פתוחים לציבור בחדר העיון. חגי מטר דיווח על המהלך ב”שיחה מקומית”, וגם פרסם ראיון עם גנז המדינה, ד”ר יעקב לזוביק.
תמונה: Scott Beale / Laughing Squid (cc-by-nc-nd)
ד”ר לזוביק התראיין ב”רבע לדיגיטל” וסיפר על מהלך הדיגיטציה והצינזור. לדבריו, השימוש במסמכים נוח יותר באתר ובסביבה דיגיטלית: “יש הרבה דברים שאפשר לעשות שעד עתה לא היה ניתן לעשות”. בנוגע לצנזורה אמר לזוביק כי “95% מהחומר שבארכיון – זה לא רלוונטי לצנזורה וזה לא חל על זה”.
אני מניח שה-5% האלה מאוד מעניינים חוקרים מסוג מסויים.
“יש סוגים שונים של חוקרים שמעניין אותם סוגים שונים של דברים. לגבי ה-5% האחרונים, זה ממילא חייב לעבור בדיקה של גורמים בצד שלנו, שלא קשורים לצנזורה, ובפועל הנסיון מלמד שההבדל בין מה שאנחנו מגלים שצריך לסגור אותו […] לבין מה שהצנזורה עושה הוא חלקיקי אחוזים, ממש מזערי. אני לא חושב שיש כאן בעיה, ובכל מקרה זה חוק המדינה, לא אנחנו כתבנו אותו”.
בעבר, המדינה סיווגה מחדש מסמכים ששוחררו לציבור, כלומר העבירה אותם לגניזה שאינה זמינה לציבור, אחרי שחוקרים פרסמו פרסומים שמבוססים עליהם. את הסיפור הזה חשף החוקר האקדמי והעיתונאי לשעבר שי חזקני ב-“Ottoman History Podcast”. שאלתי את לזוביק אם מקרה כזה עלול לחזור על עצמו באתר. “אני לא חושב”, אמר לזוביק. “וגם המקרה ששי חזקני מדבר עליו הוא מקרה מאוד יוצא דופן והוא נמצא בבירור ברמה הרבה יותר גבוהה משלי, ואני לא כ”כ רוצה לדבר עליו מכיוון שהוא מקרה אמיתי שעכשיו דנים בו. מה שאתה אומר לא אמור לקרות”.
השיר של סנואודן
המוזיקאי הצרפתי ז’אן-מישל ז’אר הוציא באחרונה את Electronica Volume II: The Heart of Noise, חלקו השני של אלבומו עמוס הכוכבים, ובהם פט שופ בויז, גרי ניומן וסינדי לאופר. באחת הרצועות באלבום, Exit, מופיע מדליף מסמכי NSA אדוארד סנואודן בקולו, כשהוא מדבר על המאבק על חופש הביטוי והשפעת הטכנולוגיה על הפרטיות.
ז’אר, שביקש מהעיתון גרדיאן לקשר בינו לבין סנואודן לאחר שקרא שם כתבה עליו, אמר לגרדיאן:
בפעם הראשונה שקראתי עליו, זה גרם לי לחשוב על אמא שלי. היא הצטרפה למחתרת הצרפתית בשנת 1941, כשאנשים בצרפת עדיין חשבו שהם רק עושי-צרות, והיא תמיד אמרה לי שכאשר החברה מייצרת דברים שאתה לא יכול לסבול, אתה צריך לצאת נגדה. פרויקט Electronica כולו עוסק בקשר הדו-משמעי שיש לנו עם טכנולוגיה: מצד האחד יש לנו את העולם בכיס שלנו, ומהצד השני, מרגלים אחרינו בלי הפסקה. יש [באלבום] רצועות על היחסים הארוטיים שיש לנו עם הטכנולוגיה, הדרך שבה אנו נוגעים בשחנבונים שלנו יותר מאשר בבני זוגנו, על מעקב במצלמות אבטחה, על אהבה בעידן הטינדר. נראה היה לי מאוד מתאים לשתף פעולה לא עם מוזיקאי אלא עם מישהו שמסמל, פשוטו כמשמעו, את היחסים המשוגעים שיש לנו עם הטכנולוגיה.
ז’אר עסק בעבר ביחסים בין מוזיקה, טכנולוגיה, אמן וקהל. ב-1983 ערכו חברים של ז’אר את התערוכה Orrimbe, שעסקה בסופרמרקטים, וביקשו ממנו לכתוב לה מוזיקת רקע. ז’אר יצר את האלבום “Musique Pour Supermarché” (מוזיקה לסופרמרקטים). הוא הטביע תקליט אחד בלבד מהמאסטר והשמיד את המאסטר. בתערוכה השמיע ז’אר את האלבום, ובסופה העמיד את עותק האלבום הבודד למכירה במכירה הפומבית של שאר מוצגי התערוכה. בחוברת המצורפת לאלבום הופיעו 11 תצלומי פולרויד שתיעדו את הקלטת האלבום, ותצלום אחד של הקונה שניצח במכירה הפומבית. אחרי המכירה השמיע ז’אר את האלבום במלואו בהשמעה בודדת ב”רדיו לוקסמבורג”, ובמהלך השידור קרא למאזינים להקליט עותק פיראטי של האלבום במילים “Piratez-moi!” (“תעשו לי פיראטיות!”). עותקים כאלו אכן קיימים, אולם הם באיכות נמוכה, משום שהתחנה שידרה ב-AM ולא ב-FM. האמירה על הייצור וההפצה ההמוניים של מוזיקה כמוצר מול הפיכת אלבום לפריט אמנות ייחודי עם תיעוד אינסטנט של הקונה בגוף האלבום תוך קריאה ליצור עותקים פיראטיים שלו נשמעת רלוונטיות היום אפילו יותר מאשר כשהאלבום יצא.
30 שנה אחר כך, להקת וו טאנג קלאן הוציאה את אלבומה “ה-ווּ – היׂה היה בשאולין…” בעותק אחד בלבד. אחד מחברי ההרכב, ריזה, אמר בראיון לפורבס: “במשך שנים קידמנו את הרעיון שמוזיקה היא אמנות, ובכל זאת היא לא מקבלת את אותו היחס כמו אמנות במובן של הערך שלה, במיוחד בימינו כשהיא עברה פיחות והצטמצמה כמעט עד לנקודה שצריך לחלק אותה בחינם”. הוא השווה את הבעלות על האלבום הייחודי לכך ש”למישהו יהיה השרביט של מלך מצרי”.
עורכת: מאיה גייר, מפיק: מירון ששון; טכנאי: שון קאמל; מפיקת דיגיטל: סתיו נמר; מגיש: עידו קינן. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון התוכנית; פניות לתוכנית: reva@room404.net
המשטרה מפריעה לתנועה ברחוב ראשי כדי למנוע הפרעה לתנועה ברחוב ראשי
נסעתי בוקר אחד במונית שירות צפונה על רחוב הרצל, הרחוב הראשי של רחובות. שוטר עצר את המוניש לפני תחנת המשטרה, לא בחנייה של המשטרה שנמצאת במפרץ חניה אלא על הנתיב, כך שהמוניש חוסמת נתיב אחד מתוך השניים, והתחיל לבצע בה בדיקת תקינות רכב – תדליק אורות, תלחץ על הברקס, תכניס לרוורס וכו’.
רק אחרי כל הבדיקות הללו הורה השוטר לנהג להיכנס ברוורס לחניה של המשטרה, שבדיוק התפנתה ממוניש קודמת, וביצע בדיקות נוספות, בדיקת רשיון וכו’.
הבדיקה של המוניש שהייתי בה לקחה רבע שעה בסך הכל, כשתשעה נוסעים מחכים בפנים. המשטרה בדקה מונישות נוספות בדרך זו.
בבדיקות אלו, המשטרה:
1) סיכנה את הנוסעים והנהג כשעיכבה אותן בנתיב תנועה.
2) הפריעה לתנועה ועיכבה אותה.
3) עיכבה את את הנוסעים.
משטרה אחראית היתה שולחת שוטרים לנקודות המוצא של המונישות, לבדוק אותן במקום שלא מסכן ומפריע ולפני שהנוסעים עולים. אבל אז השוטרים היו צריכים ממש להתאמץ ולנסוע עד לשם, כשהרבה יותר פשוט לצאת מהתחנה ולעצור מונישות שעוברות לידה.
בראש הפוסט אפשר להאזין לדיווח על כך בתוכנית “יהיה בסדר” בגלצ. נציג משטרת רחובות דובר מחוז מרכז של המשטרה, נדמה לי ששמו אפרים קישון, הסביר שם שמטרת ההפרעה לתנועה ברחוב הראשי היא למנוע הפרעה לתנועה ברחוב הראשי.
שירות הלקוחות של גולן טלקום מנוהל על ידי חוסר בינה מלאכותית
שירות הלקוחות של גולן טלקום מנוהל על ידי חוסר בינה מלאכותית, שמורכבת מגורס אשפה שמחובר לעיט שהושתל בו מוח של מחשבון כיס שמשתלשל ממנו תפוח רקוב.
אני מנסה להזמין סים לקו קיים בגולן טלקום. באתר: אפשר לשלוח בדואר (כלומר אקבל את הסים כשהאנושות כבר מזמן עברה לתקשורת טלפתית) או עם שליח (100 או 150 שקל לכל ההליך, תלוי בפרשנות שלכם לפירוט התעריפים באתר). אי אפשר לתאם איסוף עצמי, והאפשרות אפילו לא מוצגת באתר.
שואל בפייסבוק של גולן טלקום. “היי עידו, החלפת סים לקו קיים ניתן לבצע באמצעות החשבון האישי באתר גולן טלקום ובמשלוח בדואר בלבד.
לחלופין, תוכל ליצור קשר עם שירות הלקוחות בחיוג 0058* ולבקש לגשת לבאג לביצוע החלפת סים. נציין כי בכל מקרה עלות הסים הינה 49 ש”ח עבור הטיפול הלוגיסטי הסים [השגיאה במקור, ע”ק]”.
מתקשר, מנתב לנציג מכירות. עונה תוך שלוש שניות (הצעת חוק: נציגי מכירות יחוייבו לספק שירות לקוחות ובקשות ניתוק). זה לא באחריותו, מעביר אותי לשירות לקוחות. הקלטה: “זמן ההמתנה הצפוי ארוך משלוש דקות”, ואז “זמן ההמתנה הממוצע ארוך מ-15 דקות”. אפשר להקיש 1 ושיחזרו אלי. מקיש 1 והשיחה מסתיימת.
אחרי כחמש שניות גולן מתקשרים מה”מספר” +58, כי למה להתקשר ממספר אמיתי שאפשר לחזור אליו/לסמס לו. עונה ושומע הקלטה: “לקבלת השיחה יש להקיש 1”. מקיש 1. מקבל נציג. מבקש לתאם קניית סים ואיסוף עצמי. “אני אעביר אותך למי שיכול לטפל בזה”, כי למה שהשיחה תועבר מלכתחילה לנציג שיכול לטפל בזה, במקום להעביר אותה לנציג ניתוב שיחות.
מועבר להמתנה. 15 דקות אנד קאונטינג – עקיפה של החוק שמחייב את גולן לענות תוך שלוש דקות או לחזור אלי כשהם מתפנים – הם פשוט העבירו את זמן ההמתנה המופרך מהשיחה שבה אני התקשרתי לשיחה שבה הם התקשרו. זו לא כוונת המחוקק.
מתקשר במקביל בטלפון אחר לשירות הלקוחות. 10 דקות אנד קאונטינג.
נציג אנושי!
בשיחה של גולן אלי ענתה נציגה אחרי 17 דקות. שואלת שוב ושוב למה אני רוצה סים חדש, ונענית שוב ושוב שהסים הקיים התקלקל. מבקשת פרטי זיהוי שלי ושל החשבון. שמה אותי על המתנה של חמש דקות.
חוזרת מההמתנה ואומרת לי שאני צריך להזמין מהאתר. אני מסביר לה שבאתר אין אפשרות לאיסוף עצמי. היא אומרת שמנהליה אמרו לה שאיסוף עצמי זה רק אם הסים נגנב. אני אומר לה שזה לא מה שאמרו לי בשירות הלקוחות בפייסבוק, ושמצדי שתדווח שהסים נגנב – אני לא רוצה לשלם משלוח. שמה אותי על המתנה של שש וחצי דקות.
חוזרת אלי, אומרת שבדקה ואכן נאמר לי בשירות הלקוחות בפייסבוק מה שאמרתי שנאמר לי, ועל כן אני יכול ללכת למשווק של גולן באזור מגוריי ולקבל סים, להתקשר לגולן ולשייך אותו לחשבון ותוך 10 דקות הוא יהיה פעיל.
בסך הכל השיחה ארכה 36 דקות.
אבל אל תנסו את זה בבית: אי אפשר לקנות סים באיסוף עצמי בלי דמי משלח אם גולן טלקום לא מאשרים זאת מראש, כי סיבות. מה שכן אפשר לעשות זה להגיד שהסים נגנב, ואז אין בעיה לקבל חדש באיסוף עצמי בלי דמי משלוח.
את כל זה אפשר היה לכתוב באתר של גולן. זה היה חוסך לי שעה מהחיים, וזה היה חוסך לגולן טלקום טיפול של לפחות שלושה אנשים (נציג בפייסבוק, שני נציגי ניתוב טלפוניים, נציגת שירות טלפונית ומנהל שלה שנתן לה תשובות גרועות עבורי). אולי זה היה מפנה להם זמן לענות תוך פחות מ-17 דקות.
* עודכן לאחרונה ב-11:20
מיקרוסופט תובעת את הממשל האמריקאי למען פרטיות לקוחותיה » האחראי על האינטרנט
הממשל האמריקאי מגיש לחברות טכנולוגיה בקשות להעביר מידע על משתמשיהן, במסגרת חקירות שונות. חלק מהבקשות הללו חוסות תחת צו איסור פרסום – כלומר, לחברות הטכנולוגיה אסור לספר למשתמשים שהממשל דרש מידע עליהם. הדבר דומה לדרישה מבעל בית להכניס חוקרים מטעם הממשל לבית שהוא משכיר כדי לאפשר להם לבצע בו חיפוש בלי ידיעת הדייר. בחלק מהמקרים, איסור הפרסום אינו מוגבל בזמן, ותאורטית, ייתכן שהוא יימשך לנצח, והמשתמש לעולם לא יידע שהממשל ביצע חיפוש במידע הדיגיטלי שלו.
ביום חמישי הגישה מיקרוסופט תביעה בבית המשפט המחוזי של המחוז המערבי של וושינגטון נגד הנוהל הזה של הממשל האמריקאי. “אנחנו מאמינים שלמעט חריגים נדירים, לצרכנים ולעסקים יש זכות לדעת כשהממשל ניגש לאימיילים או לרשומות שלהם”, כתב נשיא מיקרוסופט והיועץ המשפטי הראשי שלה, בראד סמית’, בפוסט שפרסם בבלוג של מיקרוסופט. “למרות זאת, הגשת צווים שדורשים מספקי אימייל לשמור דרישות כאלו בסוד הפכה לשיטה אצל הממשל האמריקאי. אנחנו מאמינים שזה עבר את הגבול, ואנחנו מבקשים מבתי המשפט להתייחס למצב”.
מיקרוסופט רואה בצווים הללו פגיעה בתיקונים הראשון הרביעי לחוקה האמריקאית. התיקון הראשון מבטיח חופש ביטוי, וזה של מיקרוסופט נפגע כשנאסר עליה לדבר עם לקוחותיה ולספר להם על החיפושים. התיקון הרביעי מבטיח לאנשים ועסקים הגנה מפני חיפוש ברכושם ותפיסה שלו, ומיקרוסופט רואה בחיפוש סודי פגיעה בתיקון הזה. מיקרוסופט טוענת כי העובדה שהמידע הפרטי והעסקי של אנשים עובר מהבית או המשרד לענן, אין משמעותה שהרשויות רשאיות לבצע חיפושים בלי להודיע להם על כך, ולהפוך את מיקרוסופט לקבלן איסוף במקום לפנות ישירות לנחקרים. מיקרוסופט מבקשת מבית המשפט להכריז שהסעיף בחוק Electronic Communications Privacy Act, המאפשר חיפוש-מצוא”פ, עומד בניגוד לחוקה האמריקאית.
התביעה הזו היא חלק מגל אקטיביזם תאגידי להגנה על פרטיות משתמשים. אפל ניצחה באחרונה במאבק משפטי נגד דרישה לפרוץ אייפון עבור FBI, ופייסבוק הפעילה הצפנה לכלל משתמשי וואטסאפ, כזו שלטענתה היא לא יכולה לפרוץ, ועל כן אין לה דרך להעביר את המידע לממשל גם לו הסכימה או נאלצה לציית לצווים. מיקרוסופט עצמה סירבה לציית לצו חיפוש אמריקאי, שבמסגרת חקירת סמים דרש גישה לאימיילים של משתמש שלה באירלנד. התיק מתנהל למעלה משנתיים ומתברר בפני בית המשפט לערעורים מהמעגל השני בארה”ב בניו יורק.
דוח מסירות מידע של מיקרוסופט
התביעה של מיקרוסופט מגיעה, לדברי סמית’, בעקבות שימוש נרחב שהממשל עושה בחיפושים-מצוא”פים. “ב-18 החודשים האחרונים, הממשל האמריקאי דרש שנשמור על סודיות ב-2576 דרישות חוקיות, מה שמנע ממיקרוסופט לדבר עם לקוחות על צווי חיפוש והליכים משפטיים אחרים של חיפוש מידע. באופן מובחן ואף מפתיע, 1752 מדרישות הסודיות הללו, או 68% מהן, לא כללו בכלל תאריך סיום. המשמעות היא שאנחנו מנועים לנצח מלספר ללקוחות שלנו שהממשל שם יד על המידע שלהם”.
כנהוג בשנים האחרונות בחברות הטכנולוגיה הגדולות, מיקרוסופט מפרסמת מדי חצי שנה דוח על דרישות מסירת מידע שקיבלה מרשויות בעולם.
במחצית הראשונה של 2015, מיקרוסופט קיבלה 53 בקשות מידע מהרשויות בישראל, שנגעו ל-81 אנשים או חשבונות. ב-24 מקרים (42%) הועבר מידע שלא כלל תוכן אלא רק מטא-תוכן (למשל: שם המשתמש, כתובת IP, כתובת לחיוב וכו’), באפס מקרים הועבר מידע שכלל תוכן – ב-6 מקרים כי לא נמצא מידע וב-23 מקרים כי הצו לא עמד בדרישות החוק. באותה תקופה, הרשויות האמריקאיות הגישו 5940 בקשות על 13570 משתמשים/חשבונות, ומיקרוסופט מסרה מידע ב-691 מהמקרים (11.63%), מידע ללא תוכן ב-3255 מהמקרים (54.8%), לא מצאה מידע ב-791 מקרים ולא מסרה מידע בגלל אי עמידה של הצו בדרישות החוק ב-1203 מקרים.
במבט גלובלי, במחצית הראשונה של 2015 קיבלה מיקרוסופט 35,228 דרישות מידע לגבי 62,750 משתמשים או חשבונות. מיקרוסופט סיפרה מידע ב-1084 בקשות (3.08%), ומטא-מידע ב-23,822 מקרים (67.62%). 5939 בקשות (16.86%) נדחו כי לא נמצא מידע, ו-4383 בקשות (12.44%) נדחו כי הצווים לא עמדו בדרישות המשפטיות.
במחצית השנייה של 2015, הרשויות הישראליות הגישו 20 בקשות לגבי 39 משתמשים/חשבונות, ב-6 מקרים (30.5%) הועבר מידע שלא כולל תוכן ובאפס מקרים הועבר מידע שכולל תוכן – ב-5 מקרים לא נמצא מידע וב-9 מקרים הצו לא עמד בדרישות החוק. באותה תקופה הגישו הרשויות בארה”ב 5297 בקשות לגבי 12,355 משתמשים/חשבונות. מיקרוסופט העבירה מידע כולל תוכן ב-502 מקרים (9.48%), מידע שלא כולל תוכן ב-2880 מהמקרים (54.37%). החברה לא מצאה מידע ב-798 מקרים, וסירבה בטענה שהצווים לא עמדו בדרישות החוק ב-1117 מקרים.
גלובלית קיבלה מיקרוסופט במחצית השניה של 2015 מספר דומה של בקשות, 39,083, שנוגעות ל-64,614 משתמשים או חשבונות. היא צייתה ומסרה מידע ב-957 מקרים (2.45%) ומטא-מידע ב-25,780 מקרים (65.96%). החברה לא מצאה מידע ב-7230 מקרים ולא מסרה אותו בגלל אי עמידה בחוק ב-5116 מקרים.
פתרון פשוט למדי לבעיה הזאת לא עובר בבית המשפט אלא אצל מיקרוסופט עצמה – אם היא תפסיק לאסוף מידע על משתמשיה ותטמיע הצפנה מלאה בכל בשירותיה, צווי החיפוש וההסתרה יאבדו את רוב עוקצם, משום שהיא לא תוכל לציית להם גם באיומי מאסר או רובה.
התביעה במלואה:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
