טופס יצירת קשר באתר מועצה אזורית שער הנגב מאפשר לבחור בין פנייה כללית
אם יש רק אפשרות פנייה אחת – “פנייה כללית” – בשביל מה לציין אותה, ועוד לשים אותה בתפריט גלילה? מה אתם, הוט?
ואם יש כל כך הרבה מקום ריק בעמוד, למה לדחוס את הטופס לפינה ולעשות את שדה תוכן הפנייה כל כך קטן ובלי אפשרות להגדיל אותו במתיחה?
פרינסס שאו שרה ומספרת איך קותימן גילה אותה » רבע לדיגיטל
פרינסס שאו הוא שם הבמה של סמנת’ה מונטגמרי, אישה מניו אורלינס שנוהגת לספר על חייה ולשיר שירים שכתבה, ולהעלות את התיעוד ליוטיוב, לקהל מצומצם מאוד. אחד השירים הוא Give It Up:
קותימן, שם הבמה של אופיר קותיאל, הוא מוזיקאי ישראלי שזכה להצלחה בינלאומית בזכות אלבום בשם Thru You, שבו דגם שירה ונגינה של שלל אנשים מיוטיוב והפך אותם לשירים.
קותימן גילה את שאו, יצר מוזיקה מדגימות נגינה לשירה Give It Up וכלל אותו באלבום ההמשך שלו, Thru You Too.
עידו הר הוא במאי ישראלי, שבראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון סיפר: “דרך קותימן נחשפתי לאותם אנשים ומהר מאוד הגעתי אל סמנת’ה. מצאתי את עצמי צולל לתוך הערוץ שלה, כמו בעבודת תחקיר. הגעתי לפרטים האישיים שלה ויצרתי איתה קשר ומהר מאוד קבענו להיפגש בניו אורלינס. בהתחלה חשבתי ליצור סרט על יוטיוברים אבל אחרי שפגשתי אותה הבנתי שאני רוצה להתמקד בה. פגשתי אותה בלובי של המלון בניו אורלינס, והייתה לי התחושה שאני כבר מכיר אותה – דרך הסרטונים שלה, אבל הופתעתי לראות שהיא לא שמעה דבר על ישראל, וההיכרות הראשונית שלה איתנו הייתה למעשה דרך היצירות של קותימאן”.
הר תיעד את תהליך היצירה של קותימן ושל שאו בסרטו “פרינסס שואו”, כששאו עוד לא יודעת שקותימן עומד להפוך אותה לכוכבת, ומגלה זאת מול מצלמתו של הר.
קותימן יצר לשאו שיר נוסף, Stay Here, וכעת הוא מפיק לה אלבום.
שאו הגיעה ל”רבע לדיגיטל” לשיר ולספר על כך, יחד עם הר, שסיפר על הסרט וגיבוריו. “סמנת’ה אמנם התחילה מכלום, אבל גם לה היה מזל”, אמר בראיון לששון. “אם קותימן לא היה נופל במקרה על הסרטון שלה, כנראה שגם עליה לא היינו שומעים, לצד רבים אחרים. ברשת מסתובבים הרבה דברים יפים, הרבה אנשים עם חשיבה מקורית, אבל רוב הסיכויים שמעולם לא נשמע עליהם.”
עורכת: מאיה גייר, מפיק: מירון ששון; טכנאי: טל וניג; מגיש: עידו קינן. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון התוכנית; פניות לתוכנית: reva@room404.net
עצומת הטרלה קוראת להתיר נשיאת נשק בגלוי בוועידה שתבחר את המועמד הרפובליקני לנשיאות » האחראי על האינטרנט
בארה”ב מתנהל מזה מספר שנים מאבק של תומכי החופש לשאת נשק על הזכות לשאת נשק באופן גלוי, מה שמכונה באנגלית open carry. הרציונל הוא שמי שמשתמש בנשקו לרעה יעדיף להסתיר אותו, ואילו מי שנושא אותו בגלוי הוא משתמש לגיטימי שמעוניין להחצין את העובדה שהוא נושא נשק כדי להרתיע אנשים חורשי רע. לפני חודשיים תהיתי בציוץ סאטירי אם המועמדים הרפובליקנים התומכים בנשיאת נשק ואו בנשיאה פתוחה מוכנים להעמיד זאת למבחן חי: “בעצרות הבחירות של מועמדים לנשיאות שתומכים בחופש לשאת נשק מותר לשאת נשק? חבר עם כוונות תמימות שואל”.
ובכן. בחודש יולי תיערך הוועידה הרפובליקנית הלאומית, שבה תבחר המפלגה הרפובליקנית את מועמדה לנשיאות. הוועידה תתקיים באוהיו, מדינה שמתירה נשיאה גלויה, באצטדיון בשם Quicken Loans Arena, שאוסר נשיאה גלויה. “זוהי פגיעה ישירה בתיקון השני לחוקה, שמסכנת את כל המשתתפים”, נכתב בעצומה של ארגון “Americans For Responsible Open Carry” (“אמריקאים למען נשיאה גלויה אחראית”) באתר Change.org, שקוראת להתיר נשיאה גלויה בוועידה. מפרסם העצומה מציין ששלושת המתמודדים על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, דונלד טראמפ, טד קרוז וג’ון קייסיק, מושל אוהיו, מתנגדים לאזורים נקיים מנשק.
העצומה מונה חמש דרישות: (1) מהאצטדיון – להשעות את המדיניות נגד נשיאה גלויה החל מתאריך הוועידה. (2) מ-NRA, ארגון שנלחם למען החופש לשאת נשק – לגנות מיידית את הפירצה בחוק של אוהיו שמאפשרת אזורים נקיים מנשק, שהיא פגיעה בתיקון השני לחוקה; (3) מהמושל קייסיק – להשתמש בסמכותו לעקוף את הפירצה הזאת; (4) מהוועדה הרפובליקנית הלאומית ומיו”רה, ריינס פריבוס – שיסבירו איך מקום כל כך לא ידידותי לתיקון השני נבחר לארח את הוועידה, ותוכנית להעביר את הוועידה למקום אחר אם האצטדיון יסרב לכבד את זכותם של האורחים לשאת נשק בגלוי; (5) מכל המתמודדים הרפובליקנים – לקרוא לוועדה לפעול נגד הפגיעה בזכויות התיקון השני לחוקה ולהתעקש על השעיית פירצת האזורים הנקיים מנשק של האצטדיון.
הארגון שחתום על העצומה אינו מוכר, ואין לו זכר ברשת. מי שפתח את העצומה הוא כנראה טרול שרוצה להעמיד במבחן את התמיכה של המועמדים הרפובליקנים בנשיאה גלויה – יסכימו, יסכנו את חיי המשתתפים ואת חייהם עצמם; יסרבו, ייחשפו בצביעותם. העצומה, שנפתחה לפני חמישה ימים, הגיעה אתמול לעשרת אלפים חתימות וכרגע עומדת על כ-21.5 אלף חותמים, עם יעד של 25 אלף תומכים.
@idokius *חבר עם כוונות טלסקופיות שואל
— bgo (@noam_past) January 22, 2016
העיתונאי דן סאבג’ צייץ: “אם אקדחים מגינים עלינו – ויותר אקדחים מגינים עלינו יותר – הוועדה הרפובליקנית הלאומית לגמרי צריכה לתמוך ב#נשיאהגלויה בוועידת המפלגה הרפובליקנית”. משתמש בשם הבדוי גרי אופןקרי (“גרי נשיאה-גלויה”), שאולי לא הבין שמדובר בהטרלה, הגיב לעצומה: “החבר’ה האלה צריכים לעבוד עם ארגון הצדקה השני האהוב עלי – אמריקאים למען נהיגה אחראית בשכרות. גם הם עושים עבודה מעולה בתחום הרעיונות המחרידים”.
זה לא אומר שכל התומכים הם טרולים. ברט פוקילו, נשיא Ohio Carry, ארגון זכויות נשק באוהיו, אמר לאתר Guns.com שהוא תומך בדרישות העצומה, בהסתייגות קלה: “נשמח לראות את העצומה הזאת מתרוממת ואת הוועדה הרפובליקנית הלאומית מאפשרת לאזרחים שומרי חוק לשאת [נשק] באירוע. אנחנו מכבדים גם את זכויות הקניין הפרטי, ואם הבעלים של קוויקנז לואונז ארינה בוחרים לפרסם את המקום שלהם כ’חופשי מנשק’, אנחנו מכבדים זאת. נשמח להזדמנות לשבת איתם ולהסביר מדוע ‘אזורים נקיים מנשק’ הם פארסה שלא עוזרת להגן על איש, אבל בהחלט נמשיך לכבד את הזכויות שלהם כבעלי נכס לנהל את העסקים שלהם כפי שהם רואים לנכון”.
אתר החדשות Ohio.com מדווח כי NRA סירב להגיב על העצומה, המפלגה הרפובליקנית של אוהיו מסרה כי אינה מכירה אותה, וכמוה גם הוועדה הרפובליקנית הלאומית, שאמרה שהאחריות על אבטחת האירוע נמצאת בידי השירות החשאי ורשויות פדרליות, מדינתיות ומקומיות. “הם מתאמים את תוכניות האבטחה וימשיכו לשפרן לקראת הוועידה הלאומית”, אמרה דוברת מטעם הוועידה, אלי לוקמן.
השירות החשאי, שאסר נשיאת נשק בוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-2012, מסר ל-newsnet5.com כי גם הפעם לא יתיר זאת.
כך תסבירו למפרסמים שפופאפים זו שיטת פרסום מחורבנת
פופאפים הם שיטת פרסום מעצבנת. אם אתם נאלצים לעבוד בלי חוסם פופאפים, או שהוא פספס פופאפ, יש דרך פשוטה ליידע את המפרסם שזו שיטת פרסום גרועה.
הרבה מהפופאפים ברשת העברית מיועדים לאיסוף לידים – פרטי התקשרות של לקוחות פוטנציאליים. כשאתם מקבלים פופאפ כזה, מלאו את פרטי ההתקשרות של המפרסם (או של הספאמר האהוב עליכם), ובשדה השם כיתבו ביקורת על שיטת הפרסום המציקה הזאת. זה כמו טוקבק לפרסומות, שגם מבזבז את זמנו של המפרסם וגם עלול לגרום לו לשלם על ליד, ואז להתלונן על כך לבעל האתר שבו קפץ הפופאפ, ולבזבז גם את זמנו, בתקווה שהם יפסיקו לבזבז את זמננו.
כתוב בסטיילוס באייפון החתום
כאן בבוקר הזה
אני טל
עם האייפון שלי
אם תראו את המטען שאיבדתי
כזה בצבע לבן
תגידו לו שאני
טל שפר (צילום: נועה רותם), קומיקאי, כבר לא גר אצל אמא, עובד על ספר שירים מצחיקים שעתיד לצאת מתישהו ובעל ה-vlog “כן אומרים איכס על אוכל“, הקריא את השיר בערב “סטנדאפואטרי” של דרור ניר קסטל מ”ילדי הקומדיה” ב-19.3.2016. שפר פרסם שני לקטי שירים מגעילים בגליונות ינואר-פברואר 2013
ארז טל הסיר את אזהרת זכויות היוצרים, אבל למה לא חשפתי את הסטטוס המלא מלכתחילה?
שלשום סיפרתי כאן שארז טל פרסם לחברבוקיו בפייסבוק התייחסות לסוגיית שי חי, המתמודד האלים בשעשועון “האח הגדול”, וקינח באזהרה משפטית שלפיה מי שיצטט אותו מסתכן בהפרת זכויות יוצרים.
הגולש asaf הגיב:
בוא נניח שאף אחד לא מפיץ טקסט לפקינג 250 איש (שלא יהיה מופרך להניח שקשורים לתעשית התקשורת) ומצפה שלא יופץ. אז שני דברים א. ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול. דיון שאת עצם הקיום שלו ארז טל כבר יודע לתרגם לכסף יותר טוב מכולנו. ב. או (ואולי “גם”) רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל.
בכל מקרה. בכך שהסתרת את הטקסט, ארז טל הצליח. וזה מצער.
שנית, אתה כנראה פספסת את המהות של הדבר הזה שנקרא “חוק”. חוק, בין היתר, הוא כלל שמכתיב ומעצב את ההתנהגות האנושית.
בנתיים נראה שהמשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי. בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ “חוק”. אז גם פה ארז טל הצליח. וזה אפילו עוד יותר מצער.
לגבי ההטרלה, לא כל תביעה קלושה היא הטרלה. ואם נניח שזו הטרלה ואם כל יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה. כזו שגם תאפשר לפרסם את הפוסט ולישון בשקט בלילה. כי נכון, להיות אמיץ מאחורי טוקבק זו חוכמה קטנה מאוד.
אבל שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד.
ודבר אחרון, מקובל שתכני הפוסט עצמו לא מעניינים ולא ממש רלוונטים לטיעון אבל פעולת ההסתרה היא כן רלוונטית והיא כן נוגעת בלב ליבו של מה שנכתב. ומהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו.
asaf, אתה כותב, “מהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו“. תודה על המחמאה, ולגבי ההתייחסות – התייחסתי לזה בטוקבקים כאן ובפייסבוק (אם כי בשלב מסויים באמת נמאס לי להתווכח על פחדנות עם מגיב כל כך אמיץ שבמקום לכתוב את שמו בחר בכינוי “יוסי האמיץ”, בחייאת רבאק). אתייחס גם כאן לטענות המאתגרות שהעלית.
“[טל] רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל“. כן, בזה בדיוק עסק הפוסט שלי – האם הוא יכול לשלוט בשיח הציבורי באמצעות אזהרת זכויות יוצרים.
“ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול“. לקחתי בחשבון שאולי אני פיון במשחק שלו, שהרי לא יכולתי לכתוב את הפוסט בלי לעורר דיון על התוכנית. אבל הוא לא צריך את הבלוג שלי כשכל הפאקינג תקשורת עוסקת בתוכנית הזאת בלי הפסקה, ואם כבר, זה הפוך – התוכנית היא זו שהביאה רייטינג לפוסט הזה, שזכה לחשיפה גדולה משמעותית מפוסטים אחרים, כי אנשים אוהבים לקרוא על התוכנית הזאת. אני רציתי לעסוק במשמעויות המשפטיות והציבוריות של דמות ציבורית שעל פניו מאיימת בזכויות יוצרים כדי למנוע דיון ציבורי, בפרט לאור העובדה שקשת, המעסיקה שלו, נוהגת באותה דרך בדיוק, וגם על כך כתבתי בעבר יותר מפעם אחת.
“המשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי“. ברור שזה מעצב את ההתנהגות שלי – האנושית והמקצועית. עיתונות לא פועלת בוואקום, לפרסום יש השלכות, ומסוקרים לא מאיימים בתביעות כי משעמם לעורכדין שלהם, אלא כדי להשפיע על הסיקור. עיתונאי צריך לבחון את הסיכון מול התועלת ולקבל החלטה שתאזן ביניהם באופן שיאפשר לו לעשות את עבודתו. איומים בתביעות ותביעות זה חלק מהעבודה העיתונאית, מן הסתם יש לי ייעוץ משפטי ומן הסתם קיבלתי איומים בתביעות בעבר, התמודדתי איתם, ופעם אחת נתבעתי וזה עדיין לא הסתיים (עינב גנד גלילי נ’ חצי אינטרנט). לא היה דחוף לי להתמודד עם תביעה מצד טל – תביעה היא בזבוז של זמן, כסף ותשומת לב גם אם אתה בטוח שתזכה בה, ואתה אף פעם לא בטוח שתזכה בה. בפרשת ענת קם, הצנזורית סימה ואקנין-גיל טענה שהזהירה במפורש את “הארץ” לא לפרסם את המסמכים המקוריים, אלא רק להסתמך על המידע שיש בהם: “התרעתי בפני הארץ כי פרסום המסמכים בכתבה של [אורי] בלאו יוביל לחשיפת המקור”. האייטם היה עובד גם בלי המסמך. קרה לי מקרה דומה – פרסמתי כתבה על סכסוך בתאגיד מסוים, שהתבססה על הקלטה שתיעדה שיחה שעסקה בסכסוך הזה. יכולתי לצטט באופן נרחב מההקלטה או להעלות אותה לאתר, מה שהיה מוסיף גם תוכן וגם צבע לידיעה, אבל היועמ”ש של כלי התקשורת שעבדתי בו אמר: “אם תפרסם את ההקלטה החברה עלולה להגיש תלונה במשטרה על האזנת סתר, ואז אתה תצטרך לחשוף את המקור, או להגן על המקור ולהסתכן בהרשעה”. לא פרסמתי את ההקלטה. האייטם עבד גם בלי זה. להבדיל, האייטם על טל עובד גם בלי התוכן המלא של דבריו, שאת הצילומסך המוסתר שלהם הבאתי כאילוסטרציה. הטיעון שלי לא נחלש מהבחירה – אישית, עיתונאית, קרא לזה איך שתרצה – לא לפרסם את הטקסט המלא. עיתונאית, הטקסט המלא לא מעניין אותי – בלי האזהרה המשפטית, זה אייטם למדורי רכילות או תרבות, אולי למדורי ביקורת תקשורת אם אלו חושבים שטאלנט עתיר משכורת שמגונן על ההחלטות שלו ושל המעסיק שלו זה ניוז באיזשהו אופן.
“בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ’חוק’“, “שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד“. לא מדובר סתם בהטרלה, כמו גולשים שבאים לריב בתגובות בפייסבוק כי משעמם להם, אלא בתביעת סלאפפ, הטרלה שלא סתם עלולה, אלא מכוונת, להפחיד ולהשתיק ביקורת. הדברים שלו הם לא חוק אלא פרשנות שלו לחוק, וכאמור, התמודדות עם זה דורשת משאבים גם אם החוק והצדק לצדי.
“יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה“. אין סיבה שעו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות יתחייב לעמוד מאחורי במקרה של תביעה – הוא מצוטט בפוסט כמומחה בנושא, לא כעורך דין שמייעץ ללקוח (גילוי נאות: קלינגר מייצג אותי ונתבעים נוספים של עג”ג במסגרת קליניקה של העמותה לזכויות דיגיטליות, שהוקמה באמצעות כספים שאנחנו הנתבעים גייסנו מהציבור להגנה המשפטית שלנו).
“אז גם פה ארז טל הצליח“. קודם ספיקלצת שהוא רצה לעורר דיון, ועל זה כבר השבתי; עכשיו אתה אומר ההיפך, שהוא רצה למנוע את הפרסום, ואני אשיב גם על זה: הצליח במה? פרסמתי את הפוסט, מי שביקש ממני עותק של הטקסט המלא קיבל אותו, הגולש מיכאל קורלנד פרסם את הטקסט המלא בטוויטר (ואני בעקבותיו), והיה גם רגע של צחוק כשאחד הקוראים שלח לי באימייל צילומסך של הסטטוס וכתב: “הפוסט של ארז טל כבר הופץ ברשת ו[הנה] תמונה שלו”. בעקבות הפולואפ של “צינור לילה”, טל החליט לפבלק את הפוסט ולהסיר ממנו את האיום המשפטי, יום אחרי הפרסום אצלי. עכשיו תחשוב שוב ותגיד לי מי הצליח.
טל מחק את אזהרת זכויות היוצרים מהסטטוס וצירף לו הסבר, שנפתח במילים “במקור הפוסט הזה היה סגור לחברים בלבד – לא רציתי שציטוטים חלקיים שלי יזינו את הדיון המתלהם”. אז במקום לפרסם את הסטטוס מלכתחילה כשהוא פומבי, כדי שכולם יוכלו לקרוא אותו במלואו ולא כציטוטים חלקיים, בחרת לפרסם אותו רק לחברבוקים ולהזהיר משפטית מפני שיתופו. Great success!
מה ארז טל באמת חושב על שי חי?הפוסט של ארז, שהוא לא רצה שתראו
Posted by הצינור on Tuesday, March 22, 2016
סלקום ופרטנר חוגגות על הקריסה של פלאפון » החומה הצינית
פורים שמח, פוליטיקאים!
עמיר שיבי שובר את האינטרנט עם מם פוליטיקאים במדים נאציים.
ארז טל כתב על שי חי ו”האח הגדול” אבל מזהיר שאם תפיצו את זה אתם מפירים זכויות יוצרים
כמו להרבה ישראלים, גם לארז טל, מנחה-משותף של שעשועון הטלוויזיה “האח הגדול”, יש דעה נחרצת לגבי אחד המתמודדים בתוכנית, שי חי. יש לו גם משהו שאין להרבה ישראלים – נקודת מבט של מישהו שהוא חלק מהתוכנית, ותגובה של אדם מבפנים לביקורת הציבורית על הבמה שהתוכנית נתנה לחי, שהתנהל באלימות לפני שעזב את השעשועון. אבל בעולם הדמיוני ש”קשת” יצרו בכשרון לא מבוטל סביב “האח הגדול”, המנחה צריך להישאר בעמדה של משקיף נייטרלי על המתמודדים בתחרות האותנטית לגמרי.
אז איך מיישבים את הדברים? טל פרסם פוסט בפייסבוק על חי, הגדיר שהוא יוצג רק לחברבוקים שלו (האירוניה של ציפייה לפרטיות לגבי התבטאות עם ערך ציבורי על תוכנית שמאיינת את פרטיות משתתפיה היא כל כך סמיכה שאפשר לפסל בה) – וחתם אותו באיום משפטי עקיף אך חד-משמעי כלפי חברבוקיו ועיתונאים שהטקסט עלול לדלוף לידיהם: “נ.ב. הפוסט הזה סגור לחברים בלבד וכל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים”.
בקצרה, לא.
בפירוט: “בטקסט יש זכויות יוצרים כי הוא יצירה מקורית ויצירתית”, אומר עו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות. “בפועל, המשפט ‘כל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים’ אינו נכון. ציטוט קצר לא יהיה הפרת זכויות יוצרים, וגם לא ציטוט ארוך, במיוחד אם יש חשיבות לאותו הציטוט. בהתחשב באורך הפוסט, בצורך הציבורי ובכך שמדובר בדיווח עיתונאי על הפוסט הזה, ציטוטו במלואו נכנס כנראה לחריג של סעיף 19 לחוק (‘שימוש הוגן’), כך שלא בהכרח יש הפרה”.
אדם רשאי לבקש מחבריו לא להפיץ מידע שחשף רק בפניהם. טל עשה זאת באמצעות אזהרה משפטית. המעשית, הנסיון של טל לנהל את השימוש בציטוטיו באופן שבו בחר לעשות זאת הוא מגוחך. לטל יש הרבה חברבוקים (המספר מוסתר מהציבור, אבל בבדיקה מהירה ובלתי מקיפה מצאתי חברבוק שלו שחולק איתו כ-250 חברים משותפים). אחד מהם עלול להפיץ את הטקסט בוואטסאפ, להעלות אותו לאתר שמאפשר העלאת טקסטים/תמונות בלי זיהוי המשתמש כמו פייסטבין, לשלוח אותו לאתר הדלפות דמוי-וויקיליקס או להדליף לעיתונאי. ואולי הוא יפיץ רק את הדברים שטל אמר על התוכנית, וישמיט את אזהרת זכויות היוצרים שבסופם.
ואז מה? תביעת זכויות יוצרים נגד מדליף שזהותו לא ידועה, או נגד מפרסם, אולי עיתונאי, שציטט את הדברים בלי שידע שטל טוען להגנת זכויות יוצרים עליהם, או ידע אבל חלק על כך משפטית, וכל זה אחרי שהמידע כבר פורסם? מה אתה, שידורי קשת?
הקרטון ששי חי בעט בו הרוס. גם ארז טל. "האח הגדול" שוב מזעזע את המדינה, הנה דעתי.
Posted by Lior Schleien ליאור שליין on Saturday, March 19, 2016
שוטרים פרצו מאגר ביומטרי בבריטניה • מהנדסי אפל מאיימים בסרבנות אזרחית
סרבנות אזרחית באפל
מאמציו המשפטיים המתמשכים של FBI, לאלץ את חברת אפל לסייע לו בפריצת טלפון סלולרי שהיה ברשות אחד המחבלים במתקפה בסן ברנדינו בדצמבר 2015, עלולים להיתקל במכשול נוסף: סרבנות אזרחית.
שני הצדדים מתכתשים בבית המשפט, כש-FBI טוען שחוק מ-1789, ששמו All Writs Act, מחייב את אפל לשתף פעולה ולסייע לו לפרוץ לטלפון – באמצעות כתיבת גירסה של מערכת ההפעלה שתאפשר עקיפה של אמצעי הגנה שהמשתמש אולי הפעיל. אפל מסרבת, בטענה שהתוכנה עלולה לסייע ל-FBI בפריצת טלפונים נוספים, שאינם מעורבים בחקירה הזאת, ועל כן מסכנת את כל משתמשי אייפון.
כדי לפרוץ את הטלפון, אפל נדרשת לכתוב גירסה פגומה של מערכת ההפעלה שלה, שתנטרל את אמצעי ההגנה, ולחתום עליה בחתימה אלקטרונית – חתימה שמעידה שאפל אכן עומדת מאחורי מערכת ההפעלה הזאת. לטענת אפל, מדובר בפגיעה בחופש הביטוי שלה, משום שהדבר יאלץ אותה לאשר בחתימתה מערכת הפעלה שהיא יודעת שיש בה פירצת אבטחה.
עובדים באפל נוקבים בנימוק דומה, ואומרים שאם בית המשפט יקבל את בקשת FBI ויאלץ את אפל לסייע בפריצה – הם יסרבו לעשות זאת, ואפילו יתפטרו מהחברה אם יהיה צורך, כך מדווח הניו יורק טיימס, ששוחח עם יותר מחצי תריסר עובדים, בהם מהנדסים שמעורבים בפיתוח מוצרים ואמצעי סייבראבטחה לטלפונים הסלולריים, ועובדים לשעבר, בהם מהנדסי סייבראבטחה ובכירים בחברה. אפל סירבה להגיב על הדיווח.
“בהיררכיה של אי-ציות אזרחי, למדען מחשב שמתבקש לסכן משתמשים יש את הטיעון החזק ביותר שמחוייבותו המקצועית מונעת ממנו לציית”, אמר לטיימס מארק רוטנברג, מזכ”ל ארגון זכויות האזרח הדיגיטלי EPIC. “זה כמו לבקש מרופא לתת תרופה קטלנית”. לעומת זאת, ג’וסף דהמרקו, תובע פדרלי לשעבר שכתב תדריך ידיד בית המשפט בתמיכה בדרישת משרד המשפטים לקבל מאפל את הקוד, אומר שאם העובדים לא יתפטרו אלא רק יסרבו לכתוב את הקוד, ביהמ”ש עשוי להאשים את אפל בביזיון בית המשפט. אפשרות נוספת, שהעלתה ריאנה פפרקורן, עמיתת קריפטוגרפיה במרכז סטנפורד לאינטרנט וחברה, היא שבית המשפט יטיל קנס יומי על אפל עד שזו תציית לצו.
עוד בנושא: היום שבו הגדולות סירבו פקודה // סיפור
זו המשטרה, תרים ידיים ותראה לנו את טביעות האצבע שלך!
שוטרים חדרו למאגר הביומטרי המשטרתי ושיבשו אותו, כך שישמור נתונים ביומטריים על חשודים שאמורים היו להימחק על פי חוק, כך עולה מהדוח השנתי ל-2015 של המפקח הביומטרי של בריטניה (פדף), שהתפרסם החודש.
כאשר המשטרה משחררת עצור ללא ערבות, היא מעדכנת זאת במאגר המעצרים הממוחשב שלה על ידי סגירה או ביטול של רישום השחרור בערבות. בעקבות זאת, מאגר המעצרים הממוחשב מעדכן רישום “לא נדרשת פעולה נוספת” (No Further Action – NFA) במחשב המשטרה הלאומי (PNC), גם אם החקירה עצמה נמשכת. ברגע שנרשם רישום כזה, ה-PNC מתוכנת למחוק אוטומטית ובמהירות את הרשומות הביומטריות של העצור מהמאגרים הלאומיים הרלוונטיים.
המבקר גילה מספר מקרים של שוטרים שיבשו את פעולת המאגר כדי למנוע את המחיקה האוטומטית. לדבריו בדוח,
בעוד חלק מהכוחות כמעט בוודאות לא מודעים להשלכות ה’ביומטריות’ שעלולות לנבוע מתהליך שחרור העצירים שלא באמצעות ערבות משטרתית, כוחות אחרים נקטו בצעדים אקטיביים למנוע אותן. כך, בקרב הכוחות שאני יודע שמשחררים עצירים שלא באמצעות ערבות, בעוד החקירה נמשכת:
1. חלק ביצעו מניפולציה על הממשק בין מערכת המעצרים לבין ה-PNC כדי לוודא שסגירת תיקי המעצר לא תעדכן אוטומטית את רשומת ה-PNC הרלוונטית כ-‘NFA’;
2. חלק מאפשרים למערכת המעצרים לעדכן אוטומטית את ה-PNC עם בקשת סילוק NFA, אבל מיד לשנות אותה ידנית כדי להסיר את בקשת סילוק ה-PNC כדי להסיר את סילוק ה-NFA ולהציג את התיק ככזה שעדיין תלוי ועומד;
3. חלק מאפשרים למערכת המעצרים לעדכן אוטומטית את ה-PNC עם בקשת סילוק NFA, אבל מיד מוסיפים ‘סמן’ של ‘מפקח ביומטריה’ או סמן אחר לרשומת ה-PNC כדי להבטיח שהביומטריה תישמר.
משמעות סמן ‘מפקח הביומטריה’, שידוע גם כ”סמן UZ”, היא שהמחשב המשטרתי צריך להימנע ממחיקת המידע הביומטרי, משום שיתכן שהמידע הועבר לטיפול המפקח, שיכול לאשר הארכה של התקופה שבה המידע נשמר. אולם המפקח אומר שהיה מספר רב של שימושים לא-ראויים בסמן UZ, מיעוטן בגלל חוסר הבנה בקרב השוטרים של ייעודו של הסימון, ורובן שימוש שגוי מכוון. המפקח ציין שהוא מודיע לכוחות המשטרה על השימוש הלא-נכון, ואלו מוחקים אותו.
אולם באחד מכוחות המשטרה נעשה שימוש לא חוקי בסמן UZ בשלושה מקרים. המשטרה לא הודיעה למפקח על הסמן ולא שלחה לו שום בקשה לטיפול, והתעלמה מהנחיות חוזרות ונשנות של המפקח למחוק את הסמן. “אף שהסמנים הללו הוסרו כעת אחרי מספר הנחיות לכוח המשטרה האמור, נראה שזה כמעט ודאי שהביומטריה הרלוונטית נשמרה באופן לא חוקי במשך רוב התקופה הזאת”.
עוד טען המפקח שהמשטרה מחזיקה מידע ביומטרי בניגוד לחוק, ודיווחים למשרד הפנים בנושא לא הועילו.
הדוח המלא של המפקח הביומטרי:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
