חדשותלייק 10

אנשי החדשות בטלוויזיה המסחרית הם כבר לא עיתונאים צנועים ואפרוריים, עבדיהם הנאמנים של הצופים ותחום הסיקור – הם טאלנטים. טאלנט הוא המקבילה האנושית של מותג: הוא אמור לייצר קשר רגשי עם הציבור כמו במבה וביסלי, שכולם מכירים ואוהבים גם אם הם לא יודעים בדיוק מי היצרן ולאיזה תאגיד מזון בינלאומי הוא שייך. וטאלנט, כמו מותג, צריך דף מעריצים בפייסבוק.

לפני מספר חודשים נפתחו לאנשי חדשות 10 דפי פייסבוק מקצועיים על שמם, והם קיבלו הדרכה בנושא אצל אנשי אתר האינטרנט של הערוץ, נענע10. מאז מקדמים חלקם את הדפים המקצועיים דרך הפרופילים האישיים שלהם, לעתים באגרסיביות. אחד הבולטים שבהם הוא מתן חודורוב, שמפנה את אלפי חבריו שוב ושוב לדף המקצועי. באחרונה כתב: “המון אנשים מקסימים פונים אלי בפייסבוק ומבקשים שאצרף אותם לפרופיל – זה מאוד מחמיא לי, אבל לצערי פשוט הולך ונגמר לי המקום כאן… […] כל מי שמכיר אותי מוזמן ביותר להצטרף מעכשיו לדף ‘מתן חודורוב’ בעברית”. גם אביב פרנקל מפרסם בקביעות הפניות מהפרופיל שלו לכתבות שהעלה בדף המקצועי.

האם הקודקודים בחדשות 10 לוחצים על הכתבים לקדם את הדפים? “‫זו לא ממש הוראה מלמעלה”, מעיד כתב חדשות 10 שביקש להישאר בעילום שם. לפעמים אפשר להסתפק ברמז עבה, כמו העמוד בנענע10 שמציג את מספר החברים של כל דפי הכתבים, טבלת פופולריות אכזרית שמתעדכנת בזמן אמת. נכון לתחילת החודש, אלון בן דוד מוביל עם 979 חברים, אחריו חודורוב עם 860 ופרנקל עם 851. מוקד לחץ פוטנציאלי נוסף הוא נענע10, שיש לו אינטרס בקידום פייסבוק מאחר שהוא מחזיק בזכיון למכירת הפרסום של הרשת החברתית בישראל (מאידך, פייסבוק כל כך חזק שגם גופי תקשורת שמתחרים איתו על תקציבי פרסום נאלצים לקיים בו פעילות). “מדובר בחבורת כתבים מאוד תחרותית”, מעיד הכתב על עמיתיו, “ובשביל הספק שהבוסים מתסכלים מה קורה שם, אנחנו רוצים להביס בלייקים. בקיצור – אנחנו מעוררי רחמים”.

ומה קורה בחדשות 2? “הקימו לנו דפים לפני חודשיים-שלושה על ידי מחלקת האינטרנט של חברת החדשות”, אומר אחד הכתבים, שביקש גם הוא לא לזהותו בשמו. “מעולם, אבל מעולם, לא הפעילו שום לחצים כדי ש’נביא’ לייקים. למעט עצם ההקמה, רוב הפעילות בעמוד שלי היא יוזמה שלי כי אני חושב שככה צריך להתנהג במרחב הזה”.

מה לגבי התחרות החיצונית מול חדשות 10?
“אני לא יודע על תחרות כלשהי בינינו לבין כתבי ערוץ 10, אין לי מושג מה המספרים שלהם בכלל”.

_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 6.2011 של מגזין פירמה של גלובס

15 ביוני, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"גלובס", עיתונות ותקשורת, פייסבוק, פירמה | להגיב זה מגניב

המבורגר ושעועית בחוף מציצים

סר ג’ון סוורס, ראש ה-MI6, המקבילה הבריטית של המוסד, נשא באחרונה נאום פומבי ראשון של ראש MI6 מכהן ב-101 שנות קיומו של הארגון. הסיבה לתקדים היא דליפת המידע הצבאי הגדולה בהיסטוריה, המוכרת לציבור בשם וויקיליקס. כמו ראש השב”כ יובל דיסקין, גם סוורס התלונן על סכנות עידן השקיפות המקוון לבטחון האומה: “ארגונים חשאיים צריכים להישאר חשאיים, גם אם הם מציגים לעתים מזדמנות פנים ציבוריות, כמו שאני עושה היום. […] אם הפעולות והשיטות שלנו יהפכו פומביות, הן לא יעבדו. […] סודיות היא לא מילה גסה. סודיות לא מתקיימת כדי לטייח. סודיות משחקת תפקיד מכריע בשמירה על בטחונה ואבטחתה של בריטניה”.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Z4ahH3iKJwQ[/youtube]

ה-MI6 נהנה בעבר מחשאיות גדולה הרבה יותר מזו שהוא זוכה לה היום. עצם קיומו של הארגון לא זכה לאישור רשמי עד 94′. ב-99′ דלפה ופורסמה כתובת המגורים של ריצ’רד דירלאב, הראיס דאז והשני ששמו פורסם בעודו בתפקיד. עשר שנים אחר כך נחשפה בפייסבוק כתובת המגורים של סוורס. מי שחשפה אותה היתה אחת, ליידי שלי סוורס, אשתו.

לפני שסוורס מנסה לתקן את העולם, כדאי שיעשה בדק בית. בסמוך להודעה הרשמית על מינויו לתפקיד העלתה שלי לפייסבוק כמה עשרות תמונות מטיול משפחתי, כולל תמונה שלו בבגד ים שעוררה לעג וביקורת בתקשורת. “זה לא סוד מדינה שהוא לובש בגד ים ספידו, למען השם”, אמר בזמנו שר החוץ דאז, דייוויד מיליבנד. אולם כאמור, לא רק ההעדפות האופנתיות של סוורס נחשפו, אלא גם מידע שלא אמור היה להיות זמין לציבור, והעמיד בסכנה אותו ואת בני משפחתו. מלבד כתובת המגורים נחשפו בין השאר בעמוד הפייסבוק של שלי מידע על מיקום שלושת ילדיהם, הוריו של ג’ון ושמות של חברים מפורסמים שלהם.

המבוכה האחרונה הגיעה מקורין, בתו בת ה-23 של סוורס. זו העלתה לפייסבוק תמונה שלה על רקע עץ אשוח, כשהיא אוחזת בקלצ’ניקוב מוזהב. פיסת הבלינג הזאת היא פריט מאוספו הפרטי של הרודן המנוח סדאם חוסיין, או העתק שלו, שכנראה ניתן במתנה לסוורס כמזכרת לימיו כשליח מיוחד לעירק. הסאנדיי מירור, שדיווח על התמונה, מספר שלקורין היו 873 חברי-פייסבוק ואפס הגדרות פרטיות, כך שכל העולם יכול להציץ לה, מה שאומר שלקחים לא הופקו מהתקרית הקודמת בבית סוורס.

ייחודה של קורין סוורס הוא רק בייחוסה המשפחתי. רבים מאיתנו לא שומרים על הפרטיות ברשתות החברתיות, כי אנחנו לא יודעים איך, לא רוצים או לא מודעים כלל לצורך הזה. הנה, קמפיין של הזכיינית הישראלית של קטשופ היינז ביקש להציע למשתמשי פייסבוק לקבל ארוחה זוגית בתמורה לכך שימכרו את סיסמתם לשטן, וזה יוכל לבצע שם פעולות בשמם במשך שעה. הציל את המצב כתב הבלוג 140 הראל עילם, שבדק את הקמפיין הבעייתי מול תנאי השימוש של פייסבוק והוביל לעיכוב הקמפיין ובדיקה מחודשת שלו. אלמלא היה מתערב, אני מתערב איתכם שהיינז לא היתה מתקשה למצוא גולשים שיסכימו לעסקה המפוקפקת.

• הפוסט הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם שהתפרסם בגליון נובמבר של מוסף פירמה של גלובס. עוד בשרת: אגרת הטלוויזיה והאינטרנט, המגזין של אל קאעידה, צה"ל נגד האינטרנט, הטוקבקים הגוססים וקונאן אובראיין האפס

4 בנובמבר, 2010 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | להגיב זה מגניב

אתרים ישדרו תוכניות מערוץ 1, אתם תשלמו את האגרה

• הקטע הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם מחר במוסף פירמה של גלובס

“השידור הציבורי שייך לציבור. אתם מוזמנים לנצל במה זו וליצור קשר ישיר לרשות השידור. אני פתוח לכל רעיון או הצעה עניניית ומעשית”, הודיע היו”ר החדש של רשות השידור, אמיר גילת. לא מכתבים, לא פקס ולא טלמסר – גילת פתח עמוד פייסבוק למטרה זו. הוא גם הכריז שוב ושוב מאז כניסתו לתפקיד כי “המדיה החדשה תהיה הפלטפורמה השלישית של רשות השידור, שתשלים את פעילותה בשני ערוצי הטלוויזיה ושמונה ערוצי הרדיו שהיא מפעילה”.

וזה לא שאומת האינטרנט חיכתה שרשות השידור תקנה מודם. תכנים טלוויזיוניים, ובפרט תוכניות הזמר הנוסטלגיות שמשודרות בשעות הלילה, נדגמים ומועלים ליוטיוב ודומיו. תכני הטלוויזיה והרדיו עולים גם בצורה רשמית לאתר רשות השידור, אולם זה מסורבל, קשה לחיפוש ונותן גישה רק לתוכניות הטריות יחסית.

באמצע ספטמבר התקיימה ישיבה של ועדת האינטרנט של מליאת הרשות, וגילת הודיע על תוכנית “להפוך את אתר הרשות לאתר תוכן פעיל ודינאמי שיפעל תוך שיתוף הצופים, המאזינים והגולשים”. בתחילת אוקטובר החליט גילת לאפשר את הפצת תכני הטלוויזיה והרדיו של הרשות באתרי האינטרנט. “המדיניות החדשה תאפשר לנו להביא את תכניות הרדיו והטלוויזיה שלנו לקהלים גדולים ומגוונים יותר, ולהתאים את פעילות רשות השידור לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שחלו מאז הקמתה”, מסר גילת בהודעה לעיתונות.

ההשראה לשדרוג האתר מבוססת ודאי על אתרי גופי תקשורת דומים, ובראשם ה-BBC. אלא שהיוזמה של גילת נכונה לאינטרנט של לפני עשור, ומשולה להתמודדות עם פקקי תנועה על ידי סלילת כבישים נוספים. באינטרנט של היום, שבו ההומפייג’ים נחלשים והצריכה המבוזרת ברשתות חברתיות מתחזקת, הרשות צריכה למקד את משאביה בנכסים וביכולות הקיימים – חדשות, הפקות מקור ותכני ארכיון נחשקים, ולפזרם על פני הפלטפורמות הקיימות: אתרי תוכן ורשתות חברתיות.

והיא צריכה להרוויח מזה: מכירת תכנים בסלולר, שיתוף ברווחים מהצגת התכנים בפורטלים הסלולריים, פרסומות על התכנים ביוטיוב ותשלום מהאתרים שיציגו את התכנים. זה רק צודק שאתרים שירוויחו מהתכנים של הרשות יחלקו עמה את ההכנסות; וזה רק צודק שההכנסות הללו יקוזזו מהאגרה שאנחנו משלמים כדי ליצור את אותם תכנים.

בשנה שעברה סיפק ערוץ 1 תכנים חדשותיים לפורטל וואלה, שנזקק לחיזוק בחדשות הווידאו מול המתחרים נענע10 (חדשות 10), מקו ורשת-ynet (חדשות 2). וואלה לא שילם שקל על התכנים. האם גם הפעם תתן הרשות את תכניה בחינם לאתרים מסחריים? “כל הסוגיות העסקיות ינוסחו ויגובשו בכללים ובתקנות”, מסרה דוברת הרשות, לינדה בר. לשאלה אם האגרה תרד בעקבות כך אמרה בר: “למהלך זה אין כל קשר לאגרת הטלוויזיה”. אולי כדאי להזכיר פה משפט שאמר אחד, אמיר גילת: “השידור הציבורי שייך לציבור”.

הטור המלא באתר גלובס >>

18 באוקטובר, 2010 | בנושאים: 404, אינטרוויזיה, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 25 תגובות

מדינת ישראל, ברוכה הבאה לאינטרנט

במסגרת מאמצי ההסברה סביב תקיפת המשט לעזה פרסם משרד החוץ בפליקר סדרת תמונות של ציוד לחימה שנתפס על הספינה. “בעמוד הפליקר של משרד החוץ הישראלי, התמונות של מה שמכונה כלי הנשק שהוחרמו על הספינות שלקחו חלק במשט החופש לעזה נותנות עדות מספקת לערמומיות של הטרוריסטים האנטישמיים הללו”, כתב בסרקסטיות הבלוגר איבן קפקא, והציג עדויות שהתמונות מזויפות. במידע שמופיע לצד התמונות בפליקר נכתב כי הן צולמו בעבר הרחוק – ב-2006 ואפילו ב-2003. מגיבים בפליקר דיווחו על כך, והשתמשו במידע כדי לנגח את צה”ל ואת ישראל. אחרים ניסו לטעון שמדובר בטעות תמימה, לא בשקר. גולש אחד הסביר שלא יתכן שהתמונות צולמו בפברואר 2006, משום שדגם המצלמה שאיתה צולמו לא יצא עדיין לשוק באותם ימים, ושמדובר בפאשלה של הצלם, שלא כיוון את המצלמה לתאריך הנכון.

כשהבינו במשרד החוץ מה קרה, מיהרו לערוך את תאריך העלאת התמונה המוצג בפליקר, כך שיתאים לתאריך הפשיטה על המשט. אלא שצילומים דיגיטליים נשמרים עם מידע EXIF, אוסף של פרטים טכניים על התמונה, מסוג המצלמה דרך משך פתיחת הצמצם ועד תאריך הצילום המקורי. השינוי הידני, אף שהיה הדבר הנכון לעשות מבחינה עובדתית, רק תרם לתחושה שישראל מנסה לרמות את העולם.

הדיון הזה, קטן ולא מהותי לסיפור הגדול ככל שייראה, הוא לחם חוקה של השיחה באינטרנט: בלוגרים, פייסבוקרים, טוויטרים ושאר פעילי רשת משמשים לסירוגין כעיתונאים, פרשנים, בודקי עובדות ופובליציסטים. לפעמים זה עובד לטובתנו, כמו כשהבלוג הפופולרי Little Green Footballs חשף כי סוכנות רויטרס חתכה שתי תמונות של תקיפת חיילים על המשט והעלימה מהן סכין שהחזיק אחד מפעילי השלום. לדעת איך לעשות סושיאל מדיה זה קודם כל לזנוח את תורת הלחימה שפיתחת להתמודדות עם העיתונות המסורתית, ולהבין שמדובר בסוג אחר של אינטראקציה: מלחמת גרילה, קרבות פנים אל פנים, קטנוניות, תכסיסנות והומור. לשכת העיתונות הממשלתית ספגה ביקורת על אימייל ששלחה לעיתונאים הזרים שבאו לסקר את המצור על עזה, שבו המליצה להם בציניות על מנות במסעדת פאר עזתית. היא זכתה לשטיפה גם על שליחת הסרטון הסאטירי של לאטמה “בטעות” לעיתונות הזרה. הצעדים הללו נכונים עקרונית, אבל צה”ל, לשכת העיתונות ומשרד החוץ הם גופים ממלכתיים שלא יכולים להרשות לעצמם להיות ממזרים, והתוכנית של משרד החוץ להסתתר מאחורי ארגוני קש הסברתיים תתפוצץ לנו בפרצוף כשאומת האינטרנט תחשוף את פרצופם האמיתי, מה שיקרה בלי שום ספק.

פתרון אפשרי הוא הקמת מוצב הסברה מקוון רשמי אך בלתי מעונב, שידבר אל הגולשים בגובה העיניים ולא בשפה ממשלתית-דיפלומטית, יתן במה לתכני גולשים רלוונטיים בלי לקחת אחריות על כלל היצירה וההתבטאויות שלהם, וישמור על קשר דו-כיווני עם בלוגרים ופעילי סושיאל מדיה בולטים בארץ ובחו”ל. שיעורי בית: ללמוד את הדברים הטובים מעמוד הפייסבוק החדש והסחבקי של משטרת ישראל. גם בפורמט הזה יהיו כשלונות ופאדיחות אינטרנטיים, שהם בלתי נמנעים בסוג האינטראקציה הזאת – דוגמה טובה לכך היא טוויטר שגרירות ישראל בבריטניה, שבשבוע שבו נחשפה חוליית המוסד שחיסלה את מחמוד אל מבחוח דיווח על נצחון של שחר פאר בטורניר דובאי במילים “שחקנית טניס ישראלית מבצעת חיסול על מטרה בדובאי”. על משרד החוץ ומשרד ההסברה להיות ערוכים להתמודד עם נפילות כאלו, כמו שסטנדאפיסט ערוך להתמודד עם צופים שבאו להפריע.

• מתוך מדור “השרת” במוסף “פירמה” של גלובס, גליון יוני 2010

17 ביוני, 2010 | בנושאים: 404, אינטרנט, עיתונות ותקשורת, פירמה | 3 תגובות

שקל כלשהו: הונאות פילנתרופיה בפייסבוק

לפני שנתיים מצא קרייג רדפורד הבריטי מצלמה דיגיטלית ועליה תמונות של בלונדינית שאוהבת להצטלם בביקיני ובתחתונים, העלה את התמונות לקבוצה בפייסבוק וביקש את עזרת הציבור באיתורה. אחרי אלפי חברים והצעות סיוע (“לא פלא שהיא איבדה את המצלמה – אין לה כיסים!”, כתב אחד מהם). נחשפה התרמית: המצולמת היא וונדי, שחקנית פורנו, והקבוצה נוצרה לקידום אתר פורנו, שמפעיליו אמרו לתקשורת כי מדובר ב”קמפיין שיווק ויראלי מחוכם”.

בישראל פועלת גירסה משודרגת של הסיפור: נשים בלבוש חושפני שגם עוזרות לנזקקים. רחלי פרבר, שמצולמת בביקיני בפרופיל שלה, הקימה קבוצת פייסבוק בשם “הצילו את רותם”, הזקוק להשתלת מח עצם. רחלי הבטיחה שעל כל מצטרף לקבוצה יקבל רותם שלושה שקלים. הבלוג “מרגלשת”, הבודק מכתבי שרשרת ושמועות באינטרנט, דיווח שמדובר בהונאה מוכרת: גיוס חברים לקבוצה, שגם מגייסים חברים בעצמם; שינוי פרטי הקבוצה והקדשתה לקידום מוצר, משחק פירמידה, שיווק רשתי וכדומה; והצפת חברי הקבוצה בספאם פרסומי.

הקבוצה נסגרה ופרבר התאדתה, אבל התופעה נמשכת. למשל, בקבוצת “גם עוזרים לחייל וגם מרוויחים מאות שקלים בשבוע.תצטרפו”, שמודיעה כי “בקישור המצורף על כל אחד שמצטרף החייל מקבל שקל.אחרי שנרשמתם אתם מקבלים קישור אישי שדרכו אתם מצרפים חברים.על כל אחד שמצטרף קבלו שקל מתנה ללא הגבלת מצטרפים.פלוס קבלו כסף על מיילים שהנרשמים דרככם ופותחים.ובנוסף קבלו כסף על הנרשמים דרך מי שרשמתם (נכדים). כמה שתצרפו יותר אנשים הרווחים שלכם יגדלו יותר”. הלינק הוא של חבר Purecash, אתר שמבטיח לחבריו תשלום תמורת צפייה בפרסומות ותמורת גיוס חברים חדשים.

“חייל קרבי בחובות”, המשתמש הפיקטיבי שהקים את הקבוצה, פרסם את הלינק גם בקבוצת “הצילו את אלירן” – שנוסדה על ידי “צורית מגנדי” (בלונדינית-צבועה עם איפור כבד ומחשוף גדול) ויש לה 9,036 חברים. הקבוצה מדווחת כי “אלירן ממש חולה.הגענו להסכם עם תורם שעל כל אחד שמצטרף הוא תורם לניתוח שלושה שקלים.זה אמיתי לגמרי.בערב אני יעלה צילום של הדף שהוא חתם עליו.תזמינו את כולם.זה חשוב להצלת אלירן המתוק”). בעמוד הבית מופיע אותו לינק לפיורקאש.

חברי פייסבוק יריב מלכה ואלעד טוויג החליטו לפעול נגד התרמיות הללו. הם מדווחים על חלופת אימיילים עם “צורית” ששכנעה אותה לסגור את הקבוצה, על סגירת קבוצת “עזרו לאלכס הקטן שזקוק לניתוח!!! על כל חבר שיצטרף יתרמו 3 שקלים!!!!” (18,046 חברים) ועל השתלטות על קבוצת “דניאל זקוק להשתלה!” (לא פחות מ-137,225 חברים), שם הם מרכזים את פעילותם וקוראים לגולשים לסייע להם באיתור ודיווח על קבוצות דומות.

אביעד פינטו, לעומתם, פועל בדרכי סאטירה – הוא הקים קבוצה בשם “הכלב של דני זקוק להשתלה ומכל אחד שמצטרף דני מקבל 3 ש”ח למימון טיול בתאילנד”, וכתב בה: “הכלב של דני חולה מאוד וזקוק להשתלת פרווה אחרת לא ישרוד את החורף הקר!!! בבקשה ממכם אנשים טובים, על כל אחד שמצטרף קרואלה דה ויל תתרום 3 שקלים למימון הטיול שלו לתאילנד!! עזרו לו להגשים את החלום”.

• הטור התפרסם בגירסה שונה מעט במדור “השרת” במוסף “פירמה” של גלובס, גליון פברואר 2010

9 במרץ, 2010 | בנושאים: השרת, פירמה | 8 תגובות

גוגל וצה”ל נגד שונאי ישראל

מתוך הטור “השרת”:

דובר צה”ל פרסם באוקטובר 2008 באתרו הרשמי את “תוכנית דובר צה”ל לעולם ה’ניו-מדיה’: בלוגים, ימי עיון ועדכוני ‘יו-טיוב’ שוטפים”. חודשיים לאחר מכן החלה חיילת בדובר צה”ל, אליסה לנדיס, להעלות ליוטיוב סרטונים של תקיפות צה”ל שהתקשורת הבינלאומית לא רצתה לפרסם. אלה הוסרו מספר שעות מאוחר יותר. “אנחנו עצובים על כך שב-YouTube החליטו להוריד חלק מקטעי הווידיאו הבלעדיים שלנו המראים את הצלחות צה”ל במבצע נגד פעילי חמאס ברצועת עזה”, נכתב אז בערוץ הצה”לי ביוטיוב. “בעוד שמדינת ישראל מתמודדת עם אלה שרוצים להשמיד אותה, חשוב שאנו בצה”ל נראה לעולם את חוסר ההומניות המכוונת נגדנו, ואת מאמצנו לעצור זאת”. הסרטונים הוסרו בנוהל רגיל ביוטיוב, אחרי שגולשים דיווחו עליהם כבעייתיים, והוחזרו לאחר הבדיקה, אבל ישראלים רבים מיהרו לאמץ את עמדת “העולם כולו נגדנו”, ובגל”צ אף הופיע דיווח שגוי לפיו “הנהלת יוטיוב מתכננת להסיר את סרטוני דובר צה”ל בשל חוסר פופולריות”, והוצג אימייל שרשרת ש”קורא לכולם לצפות בסרטונים כמה שיותר ולהבטיח כי מסע ההסברה הלא-פורמלי של ישראל לא יסתיים”.

אבל גוגל שמחה שצה”ל משתמש בכלים שלה להסברה שלו, ואפילו מעודדת זאת, מסיבות תדמיתיות וכלכליות. לפני כחודשיים ערכו חטיבת דובר צה”ל והמרכז הבינתחומי כנס סגור בנושא “ניו-מדיה, מיתוג והסברה”, שארבעה מהדוברים בו היו בכירים בגוגל ישראל: המנכ”ל מאיר ברנד, שנשא דברי פתיחה; הסמנכ”ל אייל חן, שדיבר על ניצול כלים מקוונים לטובת הסברה; ציפי רינגלר, אסטרטגיית לקוחות גוגל ישראל, שהרצתה על פרסום ושיווק ברשת בדגש על אתרי יוטיוב ודיספליי; ואהרון די קסטרו, ראש תחום המגזר הציבורי בגוגל ישראל, שנושא הרצאתו היה “תחום החיפוש – בניית קמפיין, דרכים לקידום תכנים”.

די קסטרו ביקש להדגים לחיילים ולקצינים של דובר צה”ל את בעיית התדמית של ישראל ברשת. הוא נכנס לגוגל וכתב “Israel is”. שירות Google Suggest השלים את החיפוש לחיפושים פופולריים שמתחילים במילים הללו, ובהם “Israel is not a state” ו-“Israel is a terrorist state”. ישראל יכולה לנסות להפעיל מומחי קידום אתרים (SEO) כדי לדחוף אתרי הסברה במעלה תוצאות החיפוש הללו; די קסטרו הציע לדובר צה”ל לפרסם לצד החיפושים האנטי-ישראליים והאנטי-צה”ליים הללו ואחרים. כך שאם תגגלו מתישהו צירוף כמו “Israeli army kills civilians”, אל תופתעו אם תראו לצד התוצאות מודעה שמפנה לאתר של דו”צ – היא מיועדת לקהל היעד המפולח של גולשים ששונאים את ישראל.

• הטור מתפרסם בגירסה ערוכה במדור “השרת” במוסף “פירמה” של גלובס, גליון ינואר 2010

21 בינואר, 2010 | בנושאים: פירמה | 5 תגובות

Error 404: Gilad Shalit has not been found

כך פגעה הדיסלקציה הטכנולוגית בנוכחות של פרשת סרטון שליט ברשת; מה גורם לפייסבוק להיות זירה מאופקת יותר מטוויטר; ורון מיברג וגיא פינס צוללים לבלוגספירה בקפיצה נועזת

עלו על סרטון

הפארסה (לדעת רבים) של שחרור אסירות פלסטיניות תמורת סרטון גלעד שליט לוותה בפארסה קטנה של דיסלקציה טכנולוגית (שהודגמה בראש ובראשונה בשימוש במילה “קלטת”, כשלמעשה דובר בקובץ על תקליטור).

אותה דיסלקציה עיכבה את העברת הסרטון לשידור המוני ומתחה את עצביו של הציבור, שלפי נתוני הרייטינג היה צמא עד מאוד לסימן החיים המתועד של שליט. במשרד ראש הממשלה, צרובי ביקורת על התנהלות מערך ההסברה של לשכת נתניהו, הקפידו שאף ערוץ טלוויזיה לא יקבל את הסרטון לפני האחרים – ערוץ 2 שידר אותו בפּוּל, וערוצים 1 ו-10 התחברו לפיד שלו.

בצעד מתבקש העלה משרד ראש הממשלה את הסרטון גם לאתרו הרשמי, אולם במקום להשתמש בשירות שיתופי כמו יוטיוב האמריקני או פליקס הישראלי, בחרו שם להעלות את הסרטון רק באמצעות קאסטאפ, חברת שירותי “סטרימינג”. בכך נמנעה מהגולשים האפשרות להטמיע בנוחות את הסרטון בבלוגים ובפורומים, ולקיים סביבו דיון.

זו הסיבה שגולשים רבי-תושייה הקליטו את הסרטון מהטלוויזיה והעלו ליוטיוב (אחד הסרטונים אף הוסר מיוטיוב, והוחלף בהודעה, לפיה הוסר בגלל טענה של חדשות 2 לזכויות יוצרים עליו. בחברת החדשות הכחישו בשיחה עם “פירמה” כי ביקשו הסרה ואמרו שאולי מדובר בהסרה אוטומטית על-ידי גוגל, מפעילת יוטיוב. מגוגל טרם נמסרה תגובה).

במוצאי שבת הוסר הסרטון מאתר משרד רה”מ. חדשות 2 באינטרנט ביררו ודיווחו כי “במשרד ראש הממשלה הסבירו כי לאחר שהקלטת פורסמה בכל כלי התקשורת, לא היה עוד צורך בהשארתו באתר, כשירות לציבור, ולכן הוא הורד ממנו”. ההסבר המטופש הזה, ביחד עם ההחלטה המטופשת להתבסס רק על קאסטאפ, מעוררת שוב קנאה בהבנה האינטרנטית שמפגין ממשלו של נשיא ארה”ב, ברק אובמה. נאומו השבועי של הנשיא, למשל, עולה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית ובספרדית, וגם כקובצי MP3 ו-MP4 באתר הרשמי וכתמליל.

הפייסבוק יעבור לדום

“גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט פרסומות גלעד שליט גלעד שליט”. העקיצה הזאת, שכוונה לחדשות 2, פורסמה על-ידי משתמש הטוויטר אפי פוקס, יום אחרי פרסום הסרטון של שליט.

היא לא הייתה היחידה: טוויטראים רבים (ואני ביניהם) השתמשו בהומור שחור, סאטירה או סתם בדיחות חסרות טעם בבואם לעסוק בסיפור. בפייסבוק, לעומת זאת, נדמה שהרוח הייתה הרבה יותר ממלכתית ומדוכדכת, כראוי למעמד. בגיליון “פירמה” הקודם עמד רותם דנון על ההבדל הזה בפרשת מותו של אסף רמון: בעוד בפייסבוק פורסמו בעיקר הודעות עצב וזעזוע בלי לנקוב בשם המפורש, בטוויטר חשפו את שמו של רמון עוד לפני ההודעה הרשמית, ותיבלו בבדיחות.

ממה נובע ההבדל ההתנהגותי? ראשית, פייסבוק היא רשת חברתית ענקית שחברים בה מאות אלפי ישראלים, בעוד טוויטר עדיין שייכת למעגלים הראשונים של המאמצים המוקדמים, כך שלפייסבוק יש הרבה יותר נציגים של המיינסטרים, ואולי היא גם נתפסת על-ידי חבריה כמקום יותר מיינסטרימי, שבו ראוי הלך רוח לאומי ומכובד.

מעבר לכך, פייסבוק הוא “נוכחות רשת כוללת” של אדם, כזו המכילה פרטים אישיים עליו, תמונות, פרטים על חברים ומשפחה, רשימת אירועים שהשתתף בהם ועוד, ולצד שורת הסטטוס הקצרה והמהירה יש אפשרות לכתוב גם note, רשומה ארוכה יותר, בדומה לפוסט בבלוג.

טוויטר, בסופו של יום, הוא רק שורת הסטטוס, והפעילות בו דומה לשיחה בחדר צ’ט גדול, כשהמשתתפים כותבים טוויטים ומגיבים לטוויטים של משתתפים אחרים, ויכולים גם להפנות אליהם טוויטים מסוימים על-ידי הוספת שם המשתמש הרצוי בגוף הטוויט (אופציה שנוספה לאחרונה לפייסבוק, כדי להפוך אותו דומה יותר לטוויטר).

אנשים, באווירה של חדר צ’ט, מרשים לעצמם הרבה יותר חופש ממה שאדם מרשה לעצמו בתעודת הזהות האינטרנטית שלו, למרות שהטוויטים לא נעלמים, וזמינים לחיפוש בארכיון.

אגף הגבייה

העיתונאי הוותיק רון מיברג עזב באחרונה את “מעריב”, ומצא את עצמו, אחרי יותר משני עשורים וחצי, בלי בית מנייר. בכתבה על 25 שנה לעיתון “חדשות”, שפורסמה ב”פירמה” באפריל האחרון, אמר מיברג שאם מישהו היה מקים אתר בדמות האפינגטון פוסט או סלייט (מגזין אינטרנט איכותי שהיה בבעלות מיקרוסופט ונמכר ל”וושינגטון פוסט”), הוא היה מצטרף מייד: “הייתי צועק ‘אחרי!’ ויוצא ראשון מהעמדה”.

אתר כזה טרם הוקם, ומיברג, שיתקשה למצוא עבודה אצל המו”לים הגדולים, החליט לנסות ולפתוח אתר עצמאי משלו. המודל העסקי: מנויים משלמים. “מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על-ידי איש, אני מציע לקורא את האתר בתשלום”, כתב מיברג באימייל לחברים, שנחשף בנענע10. “לכן אני מציב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/ה לשלם $50 לחצי שנה או $100 לשנה כדי להיות מנוי על הבלוג/אתר שלי? תשובתך תכריע את גורלו של אתר זה”.

לישון עם הדגים

אין לנו בשורה אופטימית למיברג. “כמעט בלתי אפשרי להרוויח כסף מתוכן, שלא לדבר על תוכן איכותי (אבל את זה אפילו גוגל יודעים)”, אומר דורון “רד פיש” פישלר, אחד ממייסדי אתר ביקורת הקולנוע העצמאי “עין הדג”, שהודיע באחרונה על סגירתו הקרובה אחרי כמעט תשע שנות פעילות. “אבל את זה די ידענו, והמטרה של האתר לא הייתה להרוויח כסף”.

“בואו שבו שנייה. אנחנו צריכים לדבר”, כך פתח פישלר את הודעת הסגירה של “עין הדג” (fisheye.co.il/the_end), שפורסמה בסוף ספטמבר וגררה עד כה יותר מאלף טוקבקים. “ובכן, זה מה שקורה: ‘עין הדג’ עומד להיסגר. סליחה, זה יצא דרמטי מדי. בואו נגדיר את זה כפרידה ניסיונית. הפסקה ללא הגבלת זמן. חופשה ללא תשלום. בחינת אפשרויות נוספות. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה: ביי”.

פישלר נימק את הסגירה בעייפות העורכים, אבל סיפר גם שהחבורה ניסתה “למסחר את ‘עין הדג’ במידה שתהפוך את השעות המושקעות בו משעות פנאי לשעות עבודה”, והודה ש”לעשות כסף מתוכן באינטרנט זה בכלל לא קל”.

כתבת על עייפות. אם הייתם מגייסים כסף, הייתם מעבירים את הניהול לאחרים?
פישלר: “לא. אם אפשר היה לחיות מזה, הייתי חי מזה בכיף”. בתגובה לאחד הגולשים כתב: “האם אנחנו עייפים מהאתר? כן, אנחנו עייפים. אבל מחר ננוח, נצא לחופש, נחזור ונקום בבוקר רעננים יותר. השאלה היא לאיזה יום אנחנו קמים: ליום שבו אנחנו יכולים להקדיש את כל כולנו לעבודה על האתר, ואז ללכת לנוח קצת, או ליום שבו אנחנו צריכים ללכת לעבוד בעבודה א’ ואז בעבודה ב’ ואז סידורים וברבורים ועניינים ואז, אם יישאר זמן, לדאוג לאתר במקום לנוח.

“יש הבדל עצום בין אתר שהעבודה עליו היא עבודה, לבין אתר שהעבודה עליו נעשית בשברי זמן פנוי ובמקום שעות שינה. אנחנו הגענו למצב שבו האפשרות השנייה היא כבר לא אפשרות”.

לדברי פישלר, “ביחס לאתרים עצמאיים אנחנו ענקיים, ביחס לאתרים הגדולים אנחנו זעירים”. הוא מספר על מאות אלפי דפים נצפים בחודש, שהיתרגמו לקצת יותר מ-50 דולר בחודש מפרסומות של מערכת גוגל אד’ס. “אני בטוח שממספר כזה של כניסות אפשר להשיג הרבה יותר כסף, אבל בשביל זה צריך שיווק, ושיווק זה עבודה”.

יש מקום להתאגדות אתרים עצמאיים לטובת כוח כלכלי, כמו רשת פרסום משותפת?
“אני בספק אם זה יעבוד. בשביל פרסום טוב צריך פילוח. אם אתה מאגד קבוצת אתרים שאין להם דבר במשותף חוץ מזה שהם עצמאיים, אתה רק מקבל עוד גוגל. אפשר לעשות מזה כמה גרושים, לא להתפרנס. היה ניסיון כזה של וואלה (וואלה נטוורק, ע”ק), שהשתתפנו בו לזמן קצר, ואחר כך הוא נסגר”.

כמה הרווחתם ממנו?
“300 שקל בחודש, פלוס מינוס”.

שער הגיא

מן העבר השני, גיא פינס השיק לאחרונה את בלוג הרכילות והבידור “גיאפי” (guyp.co.il). בניגוד למיברג, פינס הוא כוכב טלוויזיה מצליח שמסקר תחום סופר-פופולרי. בניגוד לעין הדג, מאחורי פינס עומדים גופי מדיה חזקים: “פינס גלעדי תקשורת”, חברת ההפקות שלו ושל אביב גלעדי, וקונקטור, חממת מיזמי המדיה האינטרטיים של גלעדי, אודי רקנאטי ועופר שני.

פינס משדר בימים אלה את העונה ה-13 (והאחרונה) של תוכניתו הפופולרית ועטורת פרסי הטלוויזיה “ערב טוב” ב-HOT, וזה זמן טוב לבסס נוכחות אינטרנטית בלתי תלויה, בין אם התוכנית תחזור במקום אחר ובין אם לאו. מפרסמים כנראה שיהיה לו יותר קל לגייס מאחרים, כמו גם הכנסות משיתופי תכנים עם גופי תקשורת וספקי סלולר. בעבר, פינס סיפק תכני ניו מדיה לאורנג’ ולאחר מכן לסלקום, אך בזירה האינטרנטית העניין לא הבשיל לכדי משהו רציני (למרות כוונת סלקום להפוך את פינס לעוגן אינטרנטי אצלה). בהמשך, יוכל פינס לרקום שיתוף פעולה, שיהפוך את גיאפי למדור הרכילות הרשמי של אתר גדול כמו וואלה או ynet.

גלי בראון, עורכת תכניתו של פינס, סיפרה ל”פירמה” כי “הבלוג הוא רעיון שמתגלגל אצלנו כבר הרבה זמן כמוצר משלים לפעילות הכללית שלנו בתחום חדשות הבידור. מראש לא תכננו משהו שנסמך על תכני התכנית, אלא כזה שיש לו חיים משלו, בשפה שיותר ויותר בלוגים בעולם מתחילים לדבר בה. הכניסות הולכות ומתרבות בקצב שהפתיע אותנו. בחרנו לעלות ללא פעילות מסחרית כדי להתקדם בפיתוח התוכן, עם התלהבות של מתחילים, ולראות לאן תנשוב הרוח”.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 10.2009 של מוסף פירמה של גלובס

21 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, גלעד שליט, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | להגיב זה מגניב

גבייה מתה?

עידוק לא מצליח להחליט אם מרדוק עושה מעשה חכם או טפשי בגביית תשלום על תוכן אינטרנטי, נותן דוגמה מאלפת לאקטיביזם מרושת, עוקב אחרי עיתונאית אחת עם תעוזה עסקית ועוקץ את טק-קראנץ’

“מרוב זימונים, נראה לי שבסוף אמצא את עצמי מפגין נגד סגירת המאגר הביומטרי של עובדי ערוץ 10, שהורעבו על ידי אמם ולכן פתחו חניון בירושלים. מה?!” (הטוויטר יואב פוירשטיין מסכם חודש של אקטיביזם-מקלדת)

מוּבלים

הבלוגוספירה הישראלית טיפלה בלהט בשופט משה דרורי, שבפסק דין ארוך ומתנשא זיכה אברך שדרס קופאית אתיופית וגם אסר את פרסום שמו, כדי לא לפגוע בסיכויו להתמנות לדיין. רציתי להאמין שהבלוגוספירה היא זו שהניעה את התהליך שבסופו משך דרורי את מועמדותו לבית המשפט העליון, לאחר שאיבד את תמיכתו של השר גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים.

אלא שמהלך העניינים, אותו פרש חנוך מרמרי ב”העין השביעית”, מראה שאת כדור השלג הזה גלגלה העיתונות המסורתית בעידודו של אקטיביסט אחד, עו”ד איל רוזובסקי, יו”ר עמותת טבקה. זה כתב במעריב על פסק הדין המקומם מיד עם פרסומו, והציף את הנושא מחדש עם הגשת המועמדות של דרורי לבית המשפט העליון. הבלוגרים הרימו את הסיפור אחרי שרותי סיני פרסמה אותו בכלכליסט, אבל ארדן שמע עליו בכלל בטור של נחום ברנע, לפי עדות הטוראי הבכיר של ידיעות אחרונות.

ביקורת אזרחית על פסק דין שערורייתי היא מעשה דמוקרטי חשוב. אבל אומת האינטרנט הישראלית צריכה לשאוף גבוה יותר. למשל, לאתר בעצמה פסקי דין בעייתיים ולהעלותם לסדר היום, ולתת לעיתונים לעשות את הפולו-אפ. להוביל את התקשורת במקום להיות מובלת.

בגרות בביומטריה

את הקרבות נגד חוק הצנזורשת, שביקש לחייב סינון של אתרים לכל הגולשים הישראלים כברירת מחדל, ניהלה אומת האינטרנט בנימוס יחסי: פוסטים, באנרים (הסטיקרים של האינטרנט) ומעשי קונדס כמו הפצצת גוגל שגרמה למנוע החיפוש להציג את הערך “אוננות” בוויקיפדיה למי שחיפש “אמנון כהן”, הח”כ שעמד מאחורי החוק.

החוק נפל לאחרונה, והקרב נגד החוק הביומטרי, שמטרתו הקמת מאגר ממשלתי עם נתונים ביומטריים על כל תושבי מדינת ישראל, כבר מתנהל בלי כפפות. דמות מטרה שנבחרה למאבק היא ח”כ מאיר שטרית ממפלגת קדימה, יו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, בגלל הלהט הלא מוסבר שבו הוא מקדם את החוק, תוך התעלמות מדעות מנוגדות של מומחים (כולל המטה ללוחמה בטרור ו-14 מדענים בכירים), הצבעות יחיד שלו בוועדה ואף סילוק העיתונאי העצמאי ערן ורד, שהגיע לצלם את דיוני הוועדה עבור סרט תיעודי על החוק.

הבלוגר חנן כהן, שקיבל פעם טלפון מהעוזרת של ח”כ מתן וילנאי אחרי שקרא על שמו חוק נגד מסתננים ופליטים, קרא למוחים “להפעיל גם כלים קצת יותר ‘נמוכים’, כמו התקפה אישית” ו”לקרוא לחוק המאגר הביומטרי ‘חוק שטרית'”. הבלוגר רחביה ברמן ריכז בבלוג שלו לינקים לכל הטענות נגד שטרית. הבלוגר יובל דרור כתב פוסט שכותרתו “מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה”, ועודד גולשים לשלוח מכתבים בנוסח זה לחברי הכנסת. הבלוגר אפי פוקס פרסם בבלוג “חורים ברשת” פוסט תחת הכותרת “חשיפה: מדוע ח”כ שטרית כה להוט לקדם את המאגר הביומטרי?”; הפוסט הוסר מהבלוג ללא הסבר, ברמן העלה אותו מחדש בבלוגו, והמידע כבר עשה את דרכו לעיתונות.

פעילים אינטרנטיים נגד החוק ארגנו דרך הרשת הפגנה של כמה עשרות מפגינים בשבת שלפני אחת ההצבעות הגורליות על החוק, בהשתתפות הח”כים ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד”ש), דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ’ אלי ביהם, ואבנר פינצ’וק מהאגודה לזכויות האזרח. העיתונאי העצמאי ורד קנה ב-80 שקל את הכתובת של אתר ועדת וינוגרד, שהמדינה שכחה לחדש את רישומו. הוא העלה שם טקסט שקושר בין הפקרת נכסיה הדיגיטליים של המדינה לבין הפקרה עתידית של המאגר הביומטרי, שגם אותו, הסביר, “נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום”.

ההאקר גיא מזרחי הקים אתר שמאפשר חיפוש במרשם התושבים, כדי להדגים את הכשל המתמשך של המדינה בשמירה על פרטיות האזרחים; קבוצה אנונימית הקימה אתר שבו העלתה מהמרשם פרטים אישיים על הח”כים שתמכו בחוק.

את הקרב הזה הובילה אומת האינטרנט, בעוד התקשורת הפקירה את הסיפור וקברה אותו במדורי הטכנולוגיה, אף שהוא נוגע לפרטיות ולבטיחות של כל תושבי המדינה, גם אלה שאין להם מחשב בבית. רק ברגע האחרון, כשהוא רוכב על גבה של המדיה החברתית, יצא “ידיעות אחרונות” בכותרת ראשית על מכתב המדענים נגד החוק, ובטח חשב לעצמו, כמו בבדיחה על העכבר שרץ לצד הפיל, “תראו כמה אבק אנחנו עושים”.

שולמן ישלם

אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם, לפני כן, תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.

מרדוק הודיע באחרונה שהחל מהשנה הבאה, אתרי התוכן של אימפריית ניוז קורפ שלו, ובהם “הוול סטריט ג’ורנל”, “הניו יורק פוסט” ו”פוקס ניוז”, יגבו תשלום עבור תכניהם. “הניו יורק טיימס”, “הגרדיאן” ו”פייננשל טיימס” הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון.

מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יוביל לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתובת שלה (!); השני, עלייה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת.

אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא, כעיתונים החשובים שציינו למעלה שיעברו לצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.

ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ היא מפלצת תוכן ענקית, ומעבר של מפלצת כזו למודל של תכנים תמורת תשלום, עשוי לגרור אחריו תעשייה שלמה. מכירים את זה ש”ידיעות אחרונות” מעלה את מחיר העיתון, וכמה ימים אחר כך “מעריב” מיישר קו? בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון ל”פייננשל טיימס”: “נגבה תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מהודעות ושליחת תמונות ועד הורדת טרוטונים ורינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.

ואולי גם הקוראים הוותיקים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי “הניו יורק טיימס”. קלארק הויט, העורך הציבורי של “הטיימס”, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר “הטיימס” המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם “הטיימס” רק יבקש.

“תמיד קיבלתי מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של ‘הטיימס’ – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר “הטיימס”, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”.

עד מאה וארבעים

מעיין כהן היא אחת מבכירות כתבי האינטרנט בארץ, תחום שהיא סיקרה בגלובס במשך שנה ואחר כך שנה וחצי בדה-מרקר. במאי הודיעה בטוויטר על פרישה, ובתחילת אוגוסט השיקה את “140“, בלוג חדשות נישתי באותו תחום סיקור.

המודל הזה קיים ומצליח מאוד בארה”ב, עם אתרים כמו טקקראנץ’ והאפינגטון פוסט הפוליטי. בישראל הוא נדיר יותר. החלוצה היתה דבורית שרגל, שפתחה את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד” כבלוג עצמאי לא-מסחרי ואז הפכה אותו למקור הכנסה, בתחילה בדה-מרקר ואחר כך בבלוגיה של אפצה בלוגים באורנג’ (גילוי נאות: אני מנהל את הבלוגיה הזאת). כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה עזב את ידיעות אחרונות ופתח שירות חדשות פלילים סלולרי. כהן, שלדבריה הקימה את 140 כדי לפעול כעיתונאית עצמאית ולחזק את המותג האישי שלה, בחרה במודל עסקי של חסויות, שאותן מגייס עבורה פורטל נענע10.

היא עדיין רואה בעצמה עיתונאית, ואומרת שתמשיך לציית לכללי האתיקה העיתונאיים. “בתור כתבת בעיתון, ‘גלובס’ ו’דה מרקר’ היו הטופ של השאיפות”, אמרה לי. “זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר – הייתי בפלטפורמה הכי טובה שיכולה להיות. חיפשתי משהו אחר: רציתי לקדם את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי”.

היתרון של “140” הוא הגמישות, המהירות ועלות התפעול הנמוכה. החיסרון הוא שעבודת מערכת שלמה, שכוללת מפיקים ועורכים וצלמים וגרפיקאים, מוטלת על כתפי עיתונאית אחת. כמוה גם נטל ההוכחה. אם כהן תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. אם היא תצליח עיתונאית, פריצת הדרך הזאת תהיה בשורה משמחת.

קראנצ’י אבל מסריח

במאמר שפרסם לאחרונה הציע מייקל ארינגטון, עורך הבלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, ש-10% מכתבי “הניו יורק טיימס” יפרשו מהעיתון הנאבק על קיומו ויקימו כלי תקשורת רזה ויעיל משלהם, “הניו ניו יורק טיימס”. טק-קראנץ’ מצליח כל כך, ש”הוושינגטון פוסט” מסכים לקחת ממנו תכנים בסינדיקציה למרות ניגוד אינטרסים בעייתי – ארינגטון וכתבים שהוא מעסיק הם בעלים, יזמים, מושקעים ומעורבים בחברות טכנולוגיה. החברות הללו, ומתחרותיהן, מסוקרות באתר. “הפוסט” לא היה מעסיק עיתונאים בניגוד אינטרסים כזה.