דורבנות, מילים כ-

אסף שגיא הפעיל בצבא רשימת תפוצה בה אנשים שלחו מילים שחידשו בעברית. הוא רצה להעלות אותן לרשת במודל של אתר הסלנג האנגליתי Urban Dictionary.

הכרנו דרך חבורת היפופוטם, ושגיא ביקש רשות להעלות מילים מקטגורית “אבשלום קור” שבחדר 404. מפה לשם התחלנו לדבר על איך תיראה הגירסה הישראלית, והתוצאה עלתה בימים אלה לרשת: דורבנות.

אפשר להשתמש בדורבנות כמילון זמין למילים ששמעתם ואתם לא יודעים מה משמעותן, כחומר קריאה והעשרה, ואפשר ורצוי גם לתרום משלכם – מילים ועגה שנתקלתם בהם או שהמצאתם בעצמכם. בהמשך יעלו שם עוד תכנים מעניינים, כמו ניתוחים אטימולוגיים של סלנג עכשווי, תחרויות המצאת תחדישים וגירסה עברית של The Meaning of Liff.

נאצים, טרוריסטים, חיזבאללונרים

בתחילה, אדם שוב, מנהל קמפיין הרשת של רון חולדאי לראשות העירייה, השווה את פעילי הרשת למען דב חנין לנאצים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן:

בהסטוריה של האנושות היה שר תעמולה אחד שנהג לשנן לפקודיו: אם תחזרו על אותם שקרים הרבה פעמים הם בסוף יהפכו לאמת”.

להבדיל אלף אלפי הבדלות – הטכניקה שלך ושל שאר חלק מחבריך מזכירה לי את ההוא. ושוב: להבדיל.

אחר כך הוא קרא לנו טרוריסטים:

“פעילי חנין פשוט חיים בתוך הבועה הקטנה שלהם וקשה להם להאמין שיש אכן מגיבים בתל אביב שתומכים בצד השני. […] היו עשרות מקרים שהם טענו נגד גולשים שהם ‘מגיבים בתשלום’ בשעה שהמגיבים היו בלוגרים שפשוט חששו להזדהות בשמם בגלל ‘טרור הבלוגספירה’ של אנשי חנין.

ועכשיו אנחנו חיזבאללה. רק לשם הדימוי:

אם להשתמש בדימוי קצת בוטה, רק לשם הדימוי […], אנחנו [אנשי חולדאי] צה”ל הגדול, החזק, שומר החוק והמחויב לדין וחשבון. הם [אנשי עיר לכולנו] חיזבאללה, קטן, גרילאי, לא דופק חשבון לכלום. וגם מגרש המשחקים כאן הוא מגרשו הביתי של הצד השני: כלומר – צה”ל נלקח כאן למלחמה בסימטאות בינת ג’בייל.

אין לי אפילו מה להגיד על זה, סתם תהייה לגבי המעיינות מהם שואב שוב את עולם הדימויים הקיצוני והלא בריא שלו.

גנבו לברקוביץ’ את האמינות

הכדורגלן אייל ברקוביץ’ השתתף לא מזמן בקמפיין גרילה בתרמית פרסומית, בה כלי תקשורת מכובדים כאתר ONE דיווחו שנגנב הטלפון הסלולרי שלו, שהכיל חוזה סודי עם קבוצת כדורגל. הקמפיין לווה בעוד שלל פרסומים ומטרדי-רשת, כולל סרטון מצלמה נסתרת עלק, ובמהרה התברר שמדובר בפרסומת לטלפון סלולרי.

עכשיו מדווחת התקשורת שמישהו פרץ לברקוביץ’ הביתה, הרים צרור מפתחות וגנב לו את המכונית החדשה, שאותה קיבל רק יום לפני כן. כמובן שהמכונית יוקרתית, והמותג שלה זוכה לחשיפה יפה.

אני רוצה להאמין שאפילו המפרסמים לא חושבים שאנחנו אידיוטים עד כדי כך שניפול בפעם השנייה בשקר כזה, מה שמביא אותי למסקנה שאכן פרצו לברקוביץ’ לבית וגנבו לו את האוטו. ואני תוהה אם באיזון הקארמתי, הכסף שהוא קיבל מהקמפיין משתווה לכסף שהוא הפסיד על האוטו הגנוב. צדק, פואטי יהא שמך!

מרכאות מיותרות: חרצית של איקאה / תנור בגומחה

אני מניח שמשקים אותה ב”מים” ונותנים לה הרבה “שמש”.

(צילמה והלשינה: זהר מסד; ואם אתם מלשינים חדשים ויש לכם שם יוניסקסי, ציינו את המגדר שלכם)

(צילם והלשין: שאול אמסטרדמסקי)

מלחמת האותנטים

שלום לקוראים של עידוק ולפעילי הרשת האותנטיים של רון חולדאי. אני ג’וני, זה שמבטיח לעידוק פוסט אורח כל חצי שנה ואז לא מקיים. אז הנה, עידוק. תראה מה קצת טרולים מצליחים להוציא ממני. פוסט אורח.

לאחרונה, כפי ששמתם לב, התלכלך הבלוג המצוין הזה באוסף של תגובות “אותנטיות” ו”מהשטח” של “אנשים” שמדברים “מהלב” למען ראש העיריה הנוכחי. הטובקים שלהם בולטים בין שאר התגובות כמו שטר של מאה שקל בין החוחים, לא רק בגלל שהמגיבים האותנטים כולם גילו את חדר 404 כאחד, אלא כי כולם כל כך לא דומים לאנשים שמסתובבים פה בדרך כלל, עד שזה נראה כמו קומדיה מוצלחת על המלחמה הקרה: כל מיני רוסים מסתובבים בעייריה אמריקאית קטנה ומנסים לדבר במבטא מיד-ווסטרני.

האם מתקפת האותנטים פוגעת בבלוג של עידוק כי הוא הודיע שהוא פעיל בקמפיין של דב חנין? לא היא; כי אפשר למצוא את החבר’ה האלו תחת כל עץ רענן ובכל דיון שאיכשהו נוגע בחנין ובראשות העיר ושכחו לכבות בו את הטוקבקים.

זה מפריע להמון אנשים, במיוחד לדורה, והרבה אנשים מדברים על כמה זה לא בסדר, שיש טוקבקיסטים מטעם. אבל זו טענה שכל כך קל לצד השני להתמודד איתה, שכל דיון מסתחרר בסוף לתהומות של ייאוש, כמו זה של תומר בבלוג של חנין. היי, היי, היי! גם אתם מטעם, אומרים לנו. גם אתם יוצאים די חארות במלחמתכם למען חנין. אז גם לנו יש זכות להיות מטעם (ובמובלע: גם לנו מותר להיות חרא באינטרנט).

והם צודקים. מותר להם. ברשת מותר לכל אחד להיות שקרן ומניפולטיבי. מותר לשקר לגבי הזהות שלך (זה הרי הקסם הגדול באינטרנט, הנזילות הזו של הזהות). זאת לא הבעיה, שהם מטעם. הבעיה היא שהם שכירי חרב.

לכל קמפיין פוליטי יש אנשים מטעם, אחרת הקמפיין עקר ורדום. ככל שליותר אנשים איכפת יותר, ככה הם יותר מטעם יותר מהזמן. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלאה קמפיינים מלוהטים שבהם כותבים פמפלטים ושוברים ראשים. והרבה לפני שהמציאו את האינטרנט כבר ידעו אנשי שלומנו להסתנן למחנה היריב, לשתול טקסטים מביכים, לשבור עצרות תמיכה. כששני מחנות מתדיינים בלהט יש בדרך כלל תוצאות בלתי נעימות. ומי שאוהב נקניקיות ומכבד את שלטון החוק, עדיף שלא יברר איך רוקחים את מי מאלו.

הבעיה הגדולה היא שלראש העיר הנוכחי אין מחנה, אין תמיכה עממית, אין אהבה גדולה. לא קל להיות תל אביבי ולחבב את האיש כבד היד הזה, את העירייה הלא-חמה הזו. הוא לא ראש עיר נוראי, אבל הוא לא ראש עיר טוב, והוא בטח לא מנהיג כריזמטי ואהוב. גם מי שיצביע עבורו יצביע מתוך תחושה שאין טוב ממנו. אפשר למצוא מי שידבר בעד ראש העיר הזה, כמובן, אבל אי אפשר למצוא מי שיהרג בשבילו. לחנין, לעומתו, יש אוהבים. יש תנועה עממית. יש אנשים שהם מטעם בכל לבבם. איך יתמודד עם זה מנהיג שאין לו קהל? חוכמת אנשים מלומדה היא עוד מימי יוון הקלאסית, שכשהתושבים שלך לא ירימו חנית כדי להגן על עירם, אתה מזמן שכירי חרב מן החוץ.

וזה מה שכל כך מעליב ודוחה באנשים האלו שמופיעים בחדר 404 לאחרונה: לא שהם משקרים לגבי זהותם, לא שהם מניפולטיבים, אפילו לא כמה שהם משעממים. גם אנחנו לפעמים מצנזרים, משקרים, מתעללים ביריבים שלנו. הסיבה היא שהאורחים החדשים האלו הם ציבור כל כך מרופט וציני, שיש כל כך מעט להט מהפכני מאחורי המילים שלהם וכל כך הרבה שבלוניות מרירה ועייפה. אתה קורא את התגובות וממש רואה לנגד עיניך איך הכותב משפיל עיניים מדי פעם, כדי לקרוא מהדף המודפס את הנקודות שיש לחזור עליהן. אתה לא שומע אותם אומרים דברים חמים ונמלצים בזכות המועמד שלהם. רק לועגים לג’יפ של שי אביבי.

אנחנו שומעים מהם כל הזמן שציבור מרוצה לא יוצא אל הרחובות – אבל לקוחות נאמנים ומאושרים, כשהם שומעים שיחליפו להם את החנווני שהם אוהבים, יוצאים להגן עליו. ועם זאת איש לא אוהב את חולדאי ואיש לא מדבר בזכותו – רק חבורה של רונין, עיקשים וחסרי כבוד, שמסתתרים בינינו ומנסים לשכנע אותנו שהם, כמונו, אנשים שאיכפת להם מהעיר הזאת.

יהונתן זילבר הוא עיתונאי, עורך ערוצי דיגיטל וגברים במקו, וכותב הבלוג a digitali.st

she/he/shklee*

אתר gog לא מגביל אתכם לשני מגדרים משעממים:

(הלשינ/ה/ו/שקלי*: שי אלקין)

מן הארכיב: יש לך פין או פות?שירותי גברים או נשים?

(*) שקלי:

שתקל (שנקל בירושלמית) + בקשה

השמועה גורסת שבירושלים קוראים לשנקל (שני שקל) בשם “שתקל” (שתי שקל). ירושלמים וכאלה שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם ירושלמים: שמעתם על דבר כזה?

ואם כבר משכנו את תשומת לבם של הירושלמים, רחל כותבת לי:

בעניין שיבושי פרסומות, היום שמעתי שיש שלט משובש מהקמפיין של גאידמק ליד הגן התנכ”י בירושלים.

הסיסמא שלו היא “לא מדבר, עושה” רק שמישהו מחק את המילה “עושה” וכתב במקום זה “עברית”. לא ראיתי את השלט בעצמי אבל אם יש לך חברים שגרים באיזור הזה של העיר, אשמח אם מישהו יצלם את זה ותוכל להעלות את זה לרשת.

לצערי, אין לי שום מידע נוסף לגבי המיקום של השלט.

נדמה לי שראיתי את השלט הזה, אני לא יודע להגיד בדיוק איפה (זה שאני בכלל מצליח למצוא את ירושלים עם האוטו זה נס ניווטי, לא פחות), ולא יכולתי לצלם כי הייתי בנהיגה. אם מישהו פה ראה את השלט ויכול לצלם ולשלוח – יבורך מאוד.

הכפילים הישראליים של אלסטיגרל, פונג, הדבורה מאיה ומר קו

ידידנו דורון פישלר, מנאייק במשטרת הפוטושופ, אזכר את הפרסום פה על הדמיון בין לארה קרופט לבין ברברה בלייד, הדמות שמפרסמת את ליידי ספיד סטיק. במסגרת התחקיר הוא גילה שמגה גימל, בת דמותה המצויירת והמחוטבת של ג’ יפית שמפרסמת את רשת הסופרמרקטים מגה, היא שיבוט של אלסטיגרל, אייקייאיי הלן פר, אייקייאיי מיסז אינקרדיבל, מהסרט The Incredibles.

פישלר לקח תמונת יחצנות של אלסטיגירל, הפך אותה בהיפוך ראי ודחס את הרגליים שלה, ואז הלביש אותה על מגה גימל והראה שמדובר באותן פרופורציות בדיוק:

מסטנגה, אולפן האנימציה שיצר את מגה גימל, נמסר בתגובה לפישלר: “דמותה של מגה גימל היא דמות ייחודית שנבנתה בכוונה ברוח דמויות סופר הירו מוכרות. הפרופורציות נעשו במיוחד לדמות ואינן תואמות דמות כלשהי. העמידה של הדמות היא עמידה קלאסית של דמות גיבורה”.

בכלל, סטנגה מאוד מקוריים. הדבורה הזאת של סטנגה? אינה תואמת את דמות הדבורה מאיה.

והמשחק הזה של סטנגה? זה לא פונג, זה סטנגה.

והאיש הזה של סטנגה? דמות ייחודית שנבנתה בכוונה ברוח דמויות שאינן מר קו.

• מן הארכיב: הפרסומת שפוגל לוין עשו לחברת אזורים מועתקת מהסימז.

[This post in English • הפוסט הזה באנגלית]

השיק של קרן הצבי

הנה תבנית ניסוח סטנדרטית שצריך לכבס, לסחוט, לייבש, לקפל ולשרוף לאפר, ואז לכתוב מחדש בעברית, כזו שמדברים בישראל ה’תשס”ט:

• “הודעה על אובדן שיק בנקאי” – אם אתם לא מדברים על הבנקאות שאיבדה את השיק שלה אחרי קריסות הבנקים בארה”ב, אני לא מבין על מה אתם מדברים. שיק? מה זה שיק? אף אחד לא קורא לזה “שיק”, אפילו לא באיות המעצבן של “הארץ”. צ’ק או המחאה, בבקשה.

• “כל המשלם תמורתו, או המקבל אותו לכל מטרה שהיא, ‘שם את כספו על קרן הצבי'” – העובדה ששמתם את זה במרכאות אומרת שאתם חושבים שאם לא תשימו במרכאות, אנשים לא יבינו שזה ביטוי מטאפורי ויחשבו שהם אשכרה צדו צבי (איחס, צבי!), שמו לו כסף על הקרן ושלחו אותו לרעות באחו? חיסכו לנו את הצבאים וכתבו בפשטות “הצ’ק מבוטל ולא יכובד על ידי הבנק. כל המשלם תמורתו, או מקבל אותו לכל מטרה שהיא, יפסיד את כספו”.

(ואני לא אדבר בכלל על הרעיון המופרך שאנחנו אמורים לקרוא את המודעה הזאת, לזכור את מספר הצ’ק ולהימנע מלקבל אותו)

איך אומרים “וואלה!” בערבית?

פוסט אורח של ניבה שושי

מעניין מה היה קורה אילו בכניסה לאתרי אינטרנט היו מוצבים שלטי “ליהודים בלבד”. לצערי, כללי הפוליטיקלי קורקט וחוקי מדינת ישראל לא מאפשרים לעשות את זה. עדיין. כלומר לא מאפשרים לעשות את זה באופן ישיר ומופגן ובלי להתנצל על גזענות, אבל כן מאפשרים להתעלם מקבוצות חברתיות שלמות. למעשה, כשמסתכלים בחלק גדול מאתרי האינטרנט העבריים, נראה שלמרות ההתקדמות הטכנולוגית והזמן שעבר, חלק גדול מהתכנים ממשיכים לשנן את המנטרות של שיעורי מולדת בשנות השמונים בבית ספר יסודי בבנימינה: בארץ ישראל יש רק יהודים, חול וכולרה. גם באינטרנט.

קחו למשל את אתר האינטרנט מוטק’ה. האתר מיועד להיות בית וקהילה לקשישים בישראל, בין השאר באמצעות היוזמה, היפה כשלעצמה, של איסוף זיכרונותיהם. במסגרת “מפקד 48′” מזמינים פרנסי האתר את הקשישים, או כפי שהם מגדירים זאת “מי שהיה כאן ב-48′”, לספר את זיכרונותיו.

לכאורה “מי שהיה כאן” הוא ביטוי מכיל שמתייחס למרחב הגאוגראפי המכונה “ישראל”. הייתם כאן? אתם מוזמנים לחלוק זכרונות ולהפוך לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי. בחינה של תקנון האתר, לעומת זאת, מעניקה פרשנות מדוייקת יותר למילים המעורפלות:

מטרת המפקד: פניה לאוכלוסיה המבוגרת בישראל, לצורך קבלה ואיסוף פרטים, מידע וסיפורים אישיים מאת אנשים שהזדהו והיו שותפים ליסוד והקמת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ונכחו בה ביום הכרזת המדינה, וזאת לרגל מלאות ששים שנה לקיומה.

במילים אחרות, האתר מזמין זיכרונות מאת קשישים יהודיים.

אפשר היה לעבור הלאה ולקבל את הטענה שלכל קהילה יש זכות מלאה להחליט מי הם החברים שהיא מעוניינת לקבל אלמלא העובדה שהאתר מיועד להיות

חלק מפרויקט קהילתי רחב-יריעה שמטרתו הנחלת האינטרנט לקשישים, גימלאים, מרותקי בית ונכים בחוגי חינם ובמחירים מיוחדים לאוכלוסייה זו.
הפורטל מהווה כלי קשר ראשון מסוגו בארץ לקהילת המבוגרים, באפשרו להם ליצור קשרי קהילה, למצוא עבודה, חברים או בני-זוג, לקבל תמיכה מקוונת מאנשי מקצוע בכל נושא שהוא, לשוחח עם מומחים בפורומים, להעלות אלבומי תמונות אישיים, יומנים אישיים (בלוגים), ועוד.

כל זה, כאמור, ליהודים בלבד. או לערבים שהם במקרה גם ציונים נלהבים.

המשך מטריד לא פחות להתעלמות מאוכלוסיית הקשישים הערביים נמצא גם במסמך שפרסמה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת. במחקר, שמתיימר להיות “סקר בנושא האינטרנט ושימושי המחשב בקרב הגיל השלישי בישראל”, ומגדיר קשיש כ”מי שמלאו לו 65 ומעלה”, בחרו החוקרים להתעלם לחלוטין מקיומם של ערבים (וערביות) בני 65 ומעלה שיש או אין להם מחשב וחיבור לאינטרנט. טבלת האוכלוסיה המצורפת למחקר אומנם מציינת סעיף “ערבים” אך לא טורחת לציין שום נתון אחר שקשור אליהם למעט הסימן הלא ברור “—“.

אבל אולי המקום המפתיע ביותר למצוא בו הדרה של האוכלוסיה הערבית מן האינטרנט הוא השוק הקפיטליסטי, או במילים כלליות פחות, שוק הפרסום. סקר TIM של חברת TNS/טלסקר, שבודק חשיפה למותגי אינטרנט, מתייחס גם הוא אך ורק לקהילת הצרכנים היהודיים. לכסף אולי אין ריח אבל בהחלט יש לו צבע, ועדה, ודת.

שלוש הדוגמאות הן המחשה מצויינת להדרת האוכלוסיה הערבית לא רק מן הזירה הציבורית הפיזית אלא גם זו המקוונת. זהות קולקטיבית היא מכונה מסובכת שמורכבת מהרבה מאוד פרקטיקות ותכנים מודעים ולא מודעים שאנחנו סופגים לתוכנו ממקורות שונים שהאינטרנט הוא רק אחד מהם, ואולי הוא לא החשוב ביותר. יחד עם זאת, בהשוואה למדיומים תקשורתיים אחרים, האינטרנט הוא בעל פוטנציאל ההכלה הגדול ביותר. במקום ההדרה וההסתגרות, ניתן היה להשתמש במדיום האינטרנטי ובאפשרויות השיתוף הגלומות בו כדי להרחיב את גבולות הקהילה ולשתף בה קבוצות חברתיות חדשות. עד שזה יקרה, אנחנו נשארים עם החול והכולרה של שיעורי המולדת בבנימינה.

ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה

← לדף הקודםלדף הבא →