זעקת האנגרי בירדז // השרת
Angry Birds הוא הטטריס החדש: משחק הסמארטפונים המצליח גוזל אנשים ממשפחתם, מחבריהם, ממעסיקיהם ומכל דבר שאינו יידוי ציפורים כועסות על חזירים שגנבו להן את הביצים. בזמן האחרון נתקלתי בשני ארגונים ישראליים ניסו למנף את הפרסום והפופולריות של המשחק לטובת אקטיביזם ומחאה.
חברי תנועת “דרור ישראל” יצרו משחק בשם Angry Breads, שעליו דווח בבלוג “חורים ברשת”. השחקנים במשחק מיידים לחם על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ “כחלק ממאבק גדול הזוכה לאהדה רבה ברחוב וברשת נגד הפערים הגדולים והמכוונים שיוצרים ביבי ושטייניץ ונגד השיטה בה פוגעים בנו ומיטיבים עם העשירים”, הסביר אודי קארו, אחד המפתחים.
פעילי אנונימוס לזכויות בעלי חיים נאבקים בימים אלו נגד התרת גידול תרנגולות בכלובי סוללה צפופים, במסגרת רפורמה שמשרד החקלאות מתכנן בנושא. כצפוי, הם הלכו על הקטע החייתי, והפיצו מדבקות ושלטים עם תרנגולות שעוצבו כמו הציפורים מהמשחק, לצד הכיתוב “כל החיים בכלוב… פלא שהן זועמות? כלובי סוללה הם התעללות!”
באמצע מרץ הוגשה הצעת חוק פרטית שתחייב להעניק לחיות במשקים חקלאיים מרחב מחיה גדול יותר. משרד החקלאות מסר כי ההצעה תידון בוועדת השרים לחקיקה. מעניין כמה מהשרים יקשיבו וישתתפו בדיון החשוב, וכמה מהם יהיו שקועים באייפון 4 החדש שקיבלו, מיידים שוב ושוב ציפורים כועסות על חזירים שגנבו להן את הביצים.
ועוד ציפורים
אנגרי ברדז מהפכות בעולם הערבי.
אנגרי ברדז מצרים של אביתר סריזדה. פורסם גם במולטיספירה.
אנגרי ציפורעס של ניצן סדן. עוד כאלה ב-ynet מחשבים.
פרסומת לאיזה שירות תוכן סלולרי שלא קשור לאנגרי בירדז אבל רוכב על ההצלחה.
Hungry Birds של אור רייכרט.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
גוגל כופפה את סימן הקריאה של וואלה
אתר שירותי בריאות כללית, דוגמה טובה לניצול נכון של האינטרנט לשירות לקוחות וקידום תדמיתי, מבקש מהמשתמשים משוב על השימוש בו. אחת התשובות לשאלה האמריקאית “איך הגעת אלינו?” היא “מנוע חיפוש לועזי”.
התשובה המשעשעת הזאת, שכנראה נשתמרה שם מימיו המוקדמים של האתר, היא תזכורת נוסטלגית לימים שבהם תעשיית האינטרנט הישראלית ניסתה לתת פייט למנועי החיפוש האמריקאים, שלא תמיד התייחסו יפה לשפה המשונה וההפוכה שלנו. בספטמבר 2003, כשמייסדי גוגל חגגו בישראל את יום ההולדת של הנשיא האינטרקונטיננטלי שמעון פרס, וואלה הכריזה בחוצפה ישראלית על החלפת מנוע החיפוש הישן שלה, למעשה אינדקס אתרים מוגבל, במנוע חדש שפותח על ידי ארז פילוסוף, אחד ממייסדי הפורטל והמשנה למנכ”ל דאז, בשיתוף עם חברת פאסט, חברת בת של אוברצ’ור שנרכשה באותה שנה על ידי יאהו. פילוסוף הסביר אז שהמנוע של וואלה יהיה רלוונטי יותר לגולשים הישראלים, עם הצעות לשיפור החיפוש, תוצאות שיתחשבו בהקשר המקומי והעדפה לאתרים ישראליים.
וואלה המשיכה להתגרות בענק ממאונטן ויו. ב-1 באפריל 2004 הכריזה גוגל על השקת ג’ימייל, שירות אימייל עם תיבה בגודל הבלתי נתפס בזמנו של גיגה. אחרי שהובהר שלא מדובר במתיחה נכנסו בוואלה לפעולה. חודשיים אחר כך, כשג’ימייל עוד רץ בגירסת בטא מצומצמת, הכריזה וואלה על הגדלת כל תיבות וואלה מייל לגיגה. בסוף אותה שנה עקף גוגל לראשונה את וואלה והגיע למקום הראשון בסקר TIM, המודד זכירות של אתרים. מנכ”ל וואלה אז, אילן ישראלי, אמר בזלזול כי “זה אתר שהוא מנוע חיפוש, לא צריך לשכוח”, אבל בחברה הבינו היטב את הסכנה. בתחילת 2006 הכריזה גוגל רשמית על השקת הפעילות המקומית שלה בישראל, שהתרכזה אז בשיווק ומכירות, תחרות ישירה עם וואלה על שוק הפרסום האינטרנטי המקומי. בגוגל לא התאפקו והכניסו קטנה לוואלה, כפי שגילה אז הבלוגר חרמון. בעמוד ההסבר על חיפוש תמונות בגוגל הובאה הדוגמה הבאה: “כדי למצוא את כל התמונות של קופים בוואלה, השאילתה תהיה: site:walla.co.il קופים”.
בתחילת 2007 שדרגה וואלה שוב את מנוע החיפוש שלה ושילבה בו את מערכת הפרסום וואלה AdVantage, שמודעותיה עוצבו בדומה לאלו של גוגל. המנוע המחודש מותג בשם “וואלה! Search”, והגירסה המינימליסטית שלו בכתובת srch.co.il נראתה כמו עקיצה לגוגל, שהתגאתה תמיד בעמוד החיפוש המינימליסטי שלה, אך לאורך השנים ויתרה על עוד ועוד חלקים ממנו לטובת פיצ’רים ושירותים חדשים. זמן קצר לאחר ההשקה המחודשת פרש ארז פילוסוף מוואלה. הרשת החברתית שתכנן להקים, וואלה Sphere, מעולם לא ראתה אור, ונקברה סופית ביולי 2008 כשוואלה רכשה את הרשת החברתית “מקושרים”.
בתחילת 2008, אחרי שנה שבמהלכה התנהלו גם מגעים עם גוגל, בחרה וואלה להטמיע את טכנולוגיית החיפוש של יאהו במנוע שלה. המשנה למנכ”ל וואלה, דודו בקר, הסביר אז כי “בזמנו דובר עם גוגל על פתרון כולל, שכלל גם את תוצאות החיפוש הגנריות וגם את מערכות הפרסום סביבן, בעוד שההסכם עם יאהו הוא רשיון לתוצאות החיפוש ללא נגיעה במערכות הפרסום מסביב. אנחנו מאמינים במערכות הפרסום שלנו ומרוויחים מהן טוב, כך שלא רצינו להפוך גם את המרכיב הזה לחלק משיתוף הפעולה”. חודשיים לאחר מכן נפתח מרכז מחקר ופיתוח ראשון של יאהו בישראל, באותו בניין שבו נמצא מרכז המו”פ החיפאי של גוגל.
רמז ראשון לנסיגה של וואלה ממירוץ החיפוש הגיע באמצע החודש שעבר, באימייל ששלחה ללקוחותיה ואשר נחשף בבלוג “חופש החיפוש”: “הרינו להודיעך כי החל מיום 25.3.2011, יבוטל שירות הפרסום וואלה! Advantage”. בסוף החודש נפלה הפצצה: וואלה קברה את מנוע החיפוש שלה והטמיעה במקומו את זה של גוגל. מערכת הפרסום אדוונטג’ הוחלפה בגוגל אדסנס.
נדמה לי שאין עיתוי מתאים מזה להסיר מהלוגו של וואלה את סימן הקריאה הישראלי המתריס. אתם יודעים, מינימליזם.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
קולנוען חשוד בפיראטיות, בכירה בכבלים לא יודעת מה זה טלוויזיה
הגניבה // ביום של הפצה
כך מגיעים סרטים בעותקים איכותיים לרשתות הפיראטיות, לפעמים עוד לפני שהם מגיעים לאקרנים
כשסרט מגיע לקולנוע, תעשיית הפיראטים שולחת אנשים לאולמות עם מצלמות וידאו לצלם את הסרט, בגירסה רועדת באיכות טכנית גרועה ועם רעשי קהל. לא רק שאנשים מורידים את הגרסאות הללו בחינם מהרשת – יש אפילו כאלו שמוכנים לשלם כמה דולרים ולרכוש מדוכן מזוייפים עותק פיראטי כזה. כשהסרט מגיע לטלוויזיה ולדיוידי, העתקתו פשוטה ואיכותיות יותר. אבל איך מגיעים עותקים איכותיים לרשתות הפיראטיות כשהסרט עדיין בקולנוע, ואפילו לפני שהוא מגיע לשם?
מנואל סירגו הוא חבר ותיק ומכובד בתעשיית הקולנוע הספרדית: הוא במאי, כותב, מייסד חברת ההפקות “12 פינגווינים”, עובד לשעבר בחברות וורנר ודיסני, חבר האקדמיה הספרדית לקולנוע וזוכה פרס גויה, האוסקר הספרדי, לסרט הקצר הטוב ביותר ב-2002 על סרטו “פויו”. סירגו הוא גם חשוד בהפצת סרטים לרשתות שיתוף קבצים לפני יציאתם למסכים, שנעצר ונחקר לאחרונה בנושא על ידי המשטרה הספרדית.
לפי דיווח של אתר חדשות שיתוף הקבצים טורנט-פריק, סירגו נעצר באמצע מרץ בעקבות הלשנה שהתקבלה מארגון זכויות היוצרים הקולנועי הספרדי EGEDA. לפי החשד, סירגו השיג עותקים של הסרטים ממחשב של האקדמיה הספרדית לקולנוע, שם יש לו גישה לסרטים שטרם הופצו, וביחד עם שניים מעובדיו העלה את הסרטים לרשת. סירגו הכחיש את ההאשמות וטען שגורם עלום השיג את הסיסמאות שלו והשתמש בהן להוריד את הסרטים ולפרסמם ברשת. “איך אני אבצע פיראטיות של סרטים אם אני במאי?”, הגיב באמצעות עורך דינו.
המלחמה // תיק לכל גולש
כך נלחמת התעשייה במאות אלפי צרכנים פיראטים
המלחמה של תעשיות הבידור והתוכן בפיראטיות נתפסת אצל חלק מהמבקרים כהתכחשות למציאות והתחמקות מהתמודדות עמה. ההתפתחות הטכנולוגית והדיגיטציה של התוכן הובילה לשינוי בהרגלי הצריכה ובהשקפת העולם. אדם שלא היה גונב דיוידי מחנות לא תופס את עצמו כגנב כשהוא מוריד סדרה מביטורנט. יותר מכך: הסביבה לא תופסת אותו כגנב. המבקרים קראו לתעשיה להפסיק לראות בפיראטים עבריינים, להציב תחרות ראויה להפצה הפיראטית ולחשוב מחדש על מודלים עסקיים.
גורמים בתעשיה האזינו, הפנימו, יישמו והציגו מודל עסקי עדכני: תביעת מורידים פיראטיים ברבבותיהם. מי שלא רצה לשלם 10 דולר בקופת הקולנוע ישלם אלפי דולרים בהסכם פשרה. לפי דוח שפורסם באתר טורנטפריק, מינואר 2010 עד ינואר 2011 הוגשו בארה”ב תביעות נגד כמאה אלף גולשים על הורדת סרטים, בעיקר בביטורנט. הסרטים נשואי התביעה נעים מ”מטען הכאב” זוכה האוסקר דרך סרטי אינדי ועד לפורנוגרפיה. הצופים, משערת תעשיית הסרטים למבוגרים, יעדיפו לסגור את העניינים בפשרה ולא להגיע לדיון משפטי שיחשוף בפני העולם את העדפותיהם בתחום הפורנו.
אחת התביעות העדכניות נוגעת לסרט “Nude Nuns With Big Guns” (“נזירות עירומות עם רובים גדולים”), פיסת טראש מהסוג שאנשים אוהבים להפוך לסרטי קאלט ולצפות בהם בצורה אירונית ומודעת לעצמה. בתחילת מרץ הגישה חברת הסרטים האמריקאית קמלוט דיסטריביושן גרופ תביעה פדרלית נגד 5865 גולשים שהורידו את הסרט בפרוטוקול שיתוף הקבצים ביטורנט ברבעון הראשון של השנה.
קמלוט לא יודעת את שמות הנתבעים – התביעה הציגה רשימה כתובות איי.פי (מספר ייחודי שמוקצה לכל מכשיר שמתחבר לאינטרנט), ומבקשת מבית המשפט להורות לספקי האינטרנט לאתר את הלקוחות לפי הכתובות ולהעביר לה את פרטיהם. השלב הבא יהיה לשלוח לגולשים מכתבים שמודיעים להם על התביעה ומציעים להם להגיע לפשרה ולפצות את קמלוט על הנזקים. מי שלא יסכים לפשרה יגרר לבית המשפט וישלם, תאורטית, סכום גדול הרבה יותר.
מפיקי סרטים, גם אם הם גרועים, רשאים וזכאים להתפרנס מעבודתם, אבל הרציונל שעומד בבסיס התביעה בעייתי. ייתכן שההורדות הפיראטיות הסבו לקמלוט נזק כלכלי, אבל קשה לקבל את ההנחה שבהיעדר פיראטיות,, כל אחד מאלפי המורידים היה משלם כדי לצפות בסרט – קונה כרטיס בקולנוע, שוכר את הסרט בספריה או בשירות צפייה מקוון, מזמין אותו ב-VOD או מעביר דמי מנוי חודשיים לספק טלוויזיה שמשדר אותו באחד הערוצים. לפי אותו הגיון, ג’דסון לייפלי, יוצר הסרטון “אבולוציה של הריקוד”, שרשם עד כה 169 מיליון צפיות ביוטיוב, יכול היה להיות מיליונר אם במקום להעלות את הסרטון לצפייה חינמית ביוטיוב היה מעלה אותו על דיוידי ומפיץ לחנויות.
הנה עוד דרך להסתכל על המופרכות של התיק הזה: אם בית המשפט יגזור על כל אחד מהנתבעים של קמלוט את סכום הפיצויים המקסימלי, 150 אלף דולר, יגיעו ההכנסות של “נזירות עירומות” בארה”ב ל-879,750,000 דולר, יותר מההכנסות ברוטו בארה”ב של סרט שאולי שמעתם עליו: “אווטאר“.
הספין // שודדי הפיראטים
כך נעשה באוסטרליה שימוש בדוח מפוקפק לקידום חקיקה נגד הפיראטים
תעשיית הבידור האוסטרלית נחלה כשלון אחרי כשלון בבתי המשפט בנסיונותיה לאלץ ספקי אינטרנט לפעול נגד משתפי קבצים. בפברואר 2010 פסק שופט פדרלי כי ספק האינטרנט iiNet אינו אחראי משפטית להורדות הפיראטיות שמבצעים לקוחותיו. תעשיית הקולנוע ערערה על הפסיקה, ושנה לאחר מכן, בפברואר 2011, נדחה הערעור. בית המשפט קבע כי אין תוקף לטענה שהספק “אישר” שיתוף קבצים פיראטי בכך שלא פעל למנוע מלקוחותיו לשתף קבצים.
חזית נוספת של התעשיה היא חקיקה. ה-Australian Content Industry Group הזמינה מחברת המחקר ספיר אנליסיס דוח על נזקי הפיראטיות. לפי הדוח, שפורסם בתחילת מרץ, בשנת 2010 צרכו 4.7 מיליון אוסטרלים תוכן פיראטי אונליין, שכולל סרטים, סדרות, מוזיקה ותכנים אחרים. הפיראטיות הסבה לתעשיות המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה, התוכנה ומשחקי הווידאו נזק של 900 מיליון דולר, גרמה למדינה להפסיד 190 מיליון דולר וחיסלה 8000 משרות בתחום. ב-2016, מעריכים מחברי הדוח, יעלה מספר הפיראטים ל-6.5 מיליון, ואלו יגרמו לנזק של 5.2 מליארד דולר לתעשיה ו-1.1 מיליארד דולר למדינה, ויפגעו ב-40 אלף משרות.
האמנם? בסידני מורנינג הראלד נטען כי הדוח מסתמך על דוח דומה שנכתב באירופה והופרך עד היסוד, שאי אפשר לבסס תחזית של חמש שנים על נתונים של שנה אחת בלבד, ושהמספרים שמופיעים בו מפוקפקים, אם לא מומצאים. כשאתר טורנטפריק ביקש לבדוק את המתודולוגיה של הדוח כדי לברר את אמינותו, הוא כשל בכך, וחשף מידע מעניין על הגופים שעומדים מאחוריו. ACIG, שהזמינה את המחקר, היא חברה לא מוכרת, שנרשמה כחברה רק ארבעה חודשים לפני כן, ואין לה אפילו אתר אינטרנט. גם חברת המחקר ספיר אנליסיס נרשמה כחברה חודשים ספורים לפני פרסום הדוח, וגם לה אין אתר. שם החברה רשום על שם תאגיד ספיר פרופרטי קורפוריישן, שעוסק ככל הנראה בנדל”ן.
ההתייחסות הראשונה לדוח ניתנה בנאום של היועץ המשפטי לממשלה רוברט מקלילנד, בכנס על עתיד חוק זכויות היוצרים, כשהציבור טרם שמע על הדוח או ראה אותו. מקלילנד התייחס בדבריו לנזקים הכלכליים שגורמת הפיראטיות. שבועיים לאחר מכן פורסמה ידיעה על הדוח בעיתון The Age. הכתב שחתום על הידיעה הודה שלא קרא את הדוח המלא, אלא קיבל מידע עליו ממקור שהוא לא רוצה לחשוף. אנשי טורנטפריק, שהסתייעו במפלגת הפיראטים האוסטרלית ובבקשת חופש מידע מהיועץ המשפטי, לא הצליחו לקבל עותק מלא של הדוח.
ואתם חשבתם שפיראטים זה דבר מפוקפק.
הטכנולוגיה // מה זה טלוויזיה?
כך מצא את עצמו תאגיד טיים וורנד כייבל בצד של הפיראטים
במלחמה נגד הפיראטיות, תאגידי ענק נמצאים באופן טבעי בצד התובע והמאיים, כשבצד השני הגולשים שצורכים ומשתפים תכנים פיראטיים. אבל לאחרונה מצאה את עצמה טיים וורנר כייבל, ספקית טלוויזיה רב-ערוצית בכבלים, בצד של הפיראטים.
טיים וורנר כייבל השיקה אפליקציית אייפד בשם “TWCable TV“, שאיפשרה למנויי הטלוויזיה בכבלים של החברה לצפות בחלק מהערוצים על האייפד שלהם. טו”כ ראתה באייפד זרוע ישירה, קטנה וניידת של השידור על מסכי הטלוויזיה – האפליקציה עובדת רק כשהצופה נמצא בבית ומחובר לקו האינטרנט הביתי, ועל כן מהווה שירות של ניוד התכנים מהמסך הגדול והנייח למסך הקטן והנייד, שאפשר לקחת לשירותים או למיטה.
ספקי התוכן של טו”כ, לעומת זאת, ראו באפליקציה סכנה לפגיעה במקור הכנסה פוטנציאלי וממשי – למשל, מכירת סדרות וסרטים בחנות המקוונת של אפל, אייטיונז, לצפייה באייפד. הזרמה של סדרות וסרטים באייפד, טוענים הספקים, היא שירות שונה ונפרד משידור טלוויזיה בכבלים. לפי דיווח של ביזנס אינסיידר, כמה מהם דרשו מטו”כ להפסיק מיד את השירות.
סמנכ”ל הפרוגרמינג של טו”כ, מלינדה וויטמר, טוענת שהחוזים הקיימים של החברה עם הספקים מתירים לה הזרמת ערוצים לכל מכשיר בבית, כל עוד המידע מועבר על גבי הכבלים או ברשת מאובטחת. “אנחנו לא מגדירים בחוזה שלנו מהו מכשיר צפייה, כי הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת”, אמרה בראיון לוול סטריט ג’ורנל.
בהתחשב בכסף הגדול שעובר בין הצדדים, לא נראה שמדובר פה בשבירת כלים. ספקי התוכן רוצים לבצר את כוחם במו”מ על גובה התשלום על שידור במכשירים חכמים, מול טו”כ, ספקי טלוויזיה רב-ערוצית אחרים וגופים כמו חנות המדיה אייטיונז של אפל, שירות השכרת התכנים נטפליקס ואתרי סרטונים כמו יוטיוב. טו”כ רוצה להוכיח שלמרות שהיא לכאורה כלכלה ישנה של כבלים ומכשירי טלוויזיה, היא פלטפורמה יעילה לשיווק ולהעברה של שידורים גם למכשירים חכמים.
תפקידה של וויטמר הוא למצוא תכנים, לרכוש את הזכויות עליהם ולארגנם לצפייה ברצועות השידור המתאימות, בעולם שבו הצפייה החיה והלינארית הולכת ומפנה את מקומה לצפייה לפי דרישה במגוון מכשירי קצה תוך דילוג על מתווכים (כמו חברות כבלים) ופירוק של מדורות השבט של הפריים טיים. אולי הפער הזה הוא שהוציא מוויטמר את המשפט המהמם הבא, בראיון לג’ורנל: “אני כבר לא יודעת מה זה טלוויזיה. זה סוג של מונח אנכרוניסטי”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
השרת: פייסבוק נגד עירום אמנותי
“העליתם תמונה שמפירה את תנאי השימוש שלנו, והתמונה הזאת הוסרה”.
שולחת ההודעה היא פייסבוק, ההפרה היא פרסום תמונת עירום, הנמען הוא האקדמיה לאמנויות בניו יורק, והתמונה היא “סימון”, דיוקן של אישה עירומה מאת הצייר הפיגורטיבי האמריקאי סטיבן אסאל. התמונה נמחקה, והאקדמיה נענשה בשבוע של חסימת העלאת תמונות לדף הפייסבוק שלה.
“פייסבוק, אוצרת של תרבות”, קראה-לעגה כותרת של פוסט על התקרית בבלוג האקדמיה, שם נכתב: “כמוסד של השכלה גבוהה עם מסורת ארוכה של שימור ‘הערכים והכישורים המסורתיים’ של עולם האמנות, אנחנו, בית ספר לתואר שני של אמנות פיגורטיבית, מתקשים להרשות לפייסבוק להיות הפוסק הסופי – והאוצר המקוון – של האמנות שאנחנו חולקים עם העולם”.
בפייסבוק אמרו לניו יורק טיימס שהרשת החברתית אוסרת פרסום צילומי עירום, אולם יש לה מדיניות בלתי כתובה שמתירה פרסום ציורים ופסלים שמציגים עירום. דוברת של פייסבוק מסרה כי “אנו מברכים את האמן על התיאור המציאותי, שאם להיות כנים, הטעה את המבקרים שלנו” – לא מדובר במבקרי אמנות אלא במסנני תוכן של פייסבוק, שמבקרים ומסירים תמונות שמשתמשי פייסבוק סימנו כבעייתיות. אם הם ראו את הדיוקן הזה, דיו על נייר, וחשבו שמדובר בצילום עירום, כנראה שהם עובדים קשה מדי, או שבפייסבוק לא מספרים לנו שהמחיקה בוצעה למעשה על ידי אלגוריתם זיהוי עירום. זו לא היתה התמונה היחידה שנמחקה, והאקדמיה פצחה בקמפיין – היא העלתה מחדש תמונות שנמחקו, כשאת העירום מכסים טקסטים עיתונאיים שסיקרו את הפרשה.
אם עירום אמנותי מותר בציור ומותר בפיסול, מדוע הוא אסור בצילום? האם בפייסבוק חוששים שאישור עירום אמנותי הוא מזרון חלקלק שבתחתיתו מחכה העירום הלא-אמנותי והפורנוגרפיה? כשנגמור להפיל את כל המשטרים הדיקטטוריים הדכאניים, נצטרך לארגן דרך פייסבוק מחאה להפלת המשטר הדיקטטורי דכאני של פייסבוק.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
השרת: פייסבוק לפי בזק וצבא מצרים
המועצה הצבאית של הצבא והכוחות המזויינים במצרים הודיעה בתחילת החודש כי היא מקבלת את התפטרותו של ראש הממשלה אחמד שפיק וממנה תחתיו את עסאם שרף. שפיק מונה בסוף ינואר על ידי הנשיא דאז חוסני מובארק, כתגובה לפעולות המחאה נגד השלטון.
כשמובארק רצה לכבות את אש המהפכה הוא הורה לחסום את הגישה לאינטרנט, בנסיון לשתק את התקשורת הפייסבוקית. המועצה הצבאית דווקא אימצה את פייסבוק, אם מרצון ואם מכורח, ומתקשרת שם עם הציבור בדף פייסבוק רשמי שצבר למעלה מ-700 אלף חברים מאז נפתח בסוף פברואר. דיווח באל ג’זירה מדגים את הרצינות שבה מתייחסת המועצה לנוכחות הרשת שלה: “ההודעה [על החלפת ראש הממשלה; ע”ק] פורסמה בדף הפייסבוק של הצבא ביום חמישי, ולאחר מכן אישר אותה דובר של הצבא”. קודם כל דיבור ישיר עם הציבור, רק אחר כך קומוניקטים.
ובמעבר חד-למחצה: לאחרונה פרסמתי טור ובו ביקורת על בזק, שלא מפרסמת באתרה מחירון לתשתית אינטרנט. העליתי את טרונייתי בדף הפייסבוק של החברה, ובטור ציטטתי את התשובה שקיבלתי שם.
אחרי הפרסום, דוברת של בזק התלוננה שלא פניתי לקבל תגובה רשמית. אני חשבתי שהתלונה מגוחכת. בזק נשאלה שאלה בדף הפייסבוק הרשמי שלה, והשיבה עליה לעיני כל. מה זה אם לא תגובה רשמית? האם בזק לא עומדת מאחורי הדברים שנכתבים בשמה בדף הפייסבוק שלה? האם כשעיתונאי יפנה לדוברות עם אותה שאלה, היא תתכחש לתשובה בפייסבוק ותתן תשובה שסותרת אותה?
דף פייסבוק של ארגון הוא רשמי לא פחות מאתר האינטרנט שלו ומהודעותיו לעיתונות. מה שנכתב שם הוא פומבי, רשמי ומחייב, והארגון חייב לקחת אותו ברצינות. מסתבר שלחברת התקשורת יש מה ללמוד מהצבא המצרי.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
כשלי מודעות פייסבוק
הייתי מתקשר, אבל האייפון שלי מושבת.
נועה אנג’ל: “האם אני היחידה שמוטרדת כבר תקופה ארוכה מהכותרת של הפרסומת הזאת בשילוב התנועה שהבחורה עושה עם הפה?”
בקרוב בגרופון: 70% הנחה על בודק איות.
השתלות שיניים לגברים שרוצים להיות נשים.
מה עם תואר ראשון בעיצוב, שימנע תאונות פוטושופ כמו הדבקת הידיים החובבנית הזאת?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
הזזת ערוצים? yes בעד/נגד
עם המעבר משיטת הזכיונות לשיטת הרשיונות בטלוויזיה מבקש שר התקשורת משה כחלון לקבץ את ערוצי הברודקאסט באפיקים 12-16, הן בכבלים והן בלוויין, שהם “אפיקים עם נגישות גבוהה לציבור”, כדבריו. קשת ורשת, זכייניות ערוץ 2, הודיעו בשימוע שהן מעדיפות את האפיקים החד-ספרתיים 1-5, שהם נגישים יותר לצופים, ועל כן יבטיחו הכנסות גבוהות יותר מפרסום. בערוץ 10 מעדיפים את הריחוק מתחילת הסקאלה, כדי שערוץ 2 לא יקבל את אפיק 2 וימשיך ליהנות מהמיתוג החזק.
גם ל-yes היה מה להגיד בנושא. ספקית הטלוויזיה הרב-ערוצית בלוויין הודיעה כי “אנו מצרים על כך שלא מתחשבים בלקוחותינו הנאלצים להסתגל לאפיקים חדשים בשל גחמות רגולטוריות. אנו מקווים כי לקוחותינו יקבלו בהבנה את ההתערבות הרגולטורית בהרגלי הצפייה”.
הדאגה הכנה של יס ללקוחותיה נגעה ללבי, עד שנזכרתי שיס עצמה אילצה אותם להסתגל לאפיקים חדשים, שוב ושוב ושוב. שנת 2003: ערוץ התכלת עובר מאפיק 19 ל-36. שנת 2004: ערוץ סטאר וורלד עובר מ-15 ל-27 כדי לפנות מקום לערוץ הפיי-פר-ויו יס וידאו בוקס. 2005: ערוץ הולמרק עובר מאפיק 6 לאפיק 77 כדי לפנות מקום לערוץ יס אוסקר. 2005: ערוץ 3 (של הכבלים, ששודר אז גם ביס), יס וויקאנד, יס וידאו בוקס, TCM, ריאלטי TV, יס אנימה, בלומברג, פוקס ניוז, פרייבט בלו ושני ערוצי וידאובוקס אירוטי מחליפים אפיקים. 2006: סטאר וורלד עובר מאפיק 27 ל-270 (ואחר כך נעלם כליל), ובי.בי.סי וורלד עובר מ-104 (לצד ערוצי חדשות בינלאומיים אחרים) ל-154, כדי לפנות מקום לשני ערוצי חדשות חדשים. 2008: אף שערוצי הספורט מרוכזים באפיקים 50-60, יורוספורט הועבר לאפיק 112. שנת 2009: יורוספורט, פוקס ספורט, ספורט 5 אינטראקטיב, אקסטרים, אגו, אגו טוטאל ואקסטרים מחליפים אפיקים. רשימה חלקית.
בסבב החילופים הגדול של 2005 הוציאה יס הודעה לעיתונות בנושא, שבה התנצלה בפני לקוחותיה על כי שיקולים מסחריים אילצו אותה לפגוע בחוויית הצפייה שלהם. אני צוחק, כמובן: “חברת yes, שחרטה על דגלה להיות קשובה ללקוחותיה ולהעניק חווית צפיה איכותית, העלתה לאוויר בתקופה האחרונה ערוצים רבים. בעתיד הקרוב, אנו מתכוונים להעלות עוד ערוצים נוספים ובלעדיים. על-מנת לפנות מקום לערוצים חדשים אלה, ולשפר את חווית הצפייה, חלק מהערוצים ישנו את מיקומם”.
ומה עם מי שחסמו ערוצים מסויימים לצפייה, או טרחו וסידרו לעצמם רצף ערוצים נבחרים באפיקים 900-914, שהוקצו למטרה זו? יס ביקשה להרגיע את הלקוחות והודיעה שלא תהיה פגיעה בערוצים המועדפים והחסומים. עליתם עלי, אני שוב מתבדח: הם כתבו ש”במידה והגדרתם ערוצים כמועדפים או חסמתם ערוצים לצפייה, יש להגדירם מחדש במידה ושינו את מיקומם”.
בניגוד למנהגם, יס נמנעו הפעם מהתפארות עצמית המקובלת בהודעות לעיתונות. כן, אני מתלוצץ: ההודעה נסגרה במילים “אנו ב-yes נמשיך לעשות מעל ומעבר על-מנת להעניק לכם את החווית הצפייה הנוחה, העשירה והאיכותית ביותר בישראל”.
מיס נמסר בתגובה: “אין כל מקום להשוואה בין הגחמות הרגולטוריות שמציג משרד התקשורת באשר למספור ערוצי הברודקאסט המונע משיקולים שאינם שיקולי צפייה לשינוי הערוצים שביצעה yes לפני למעלה מ-6 שנים אשר נבעו מצורך אמיתי של לקוחותינו והתבססו על מחקרים של רצונות וצרכי הלקוחות והתקבלו בברכה על ידם”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?
הניו יורק טיימס יעביר בקרוב את האתר שלו למודל של תשלום. גולשים יוכלו לקרוא בחינם עד 20 כתבות בחודש, ועל יותר מכך יצטרכו לשלם באחת מהחבילות המוצעות. הנה שני טקסטים שכתבתי ב-2009 על הרעיון לגבות תשלום על גלישה לניו יורק טיימס.
1.
ספטמבר 2009. אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם לפני כן תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על לאונרדו דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.
מרדוק הודיע באחרונה שבקרוב יחלו אתרי התוכן של האימפריה שלו, ובהם הוול סטריט ג’ורנל, הניו יורק פוסט, הסאן ופוקס ניוז, לגבות תשלום עבור תכניהם. הניו יורק טיימס, הגרדיאן והפייננשל טיימס הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון. מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יובילו לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתבות שלה (!); השני, עליה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת. אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא – הוול סטריט ג’ורנל של מרדוק, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הפייננשל טיימס, עיתונים חשובים ואיכותיים, נמצאים בצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.
ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ של מרדוק היא מפלצת ענקית של תוכן, ומעבר של מפלצת כזאת למודל של תכנים תמורת תשלום עשוי לגרור אחריה את כל התעשיה. מכירים את זה שידיעות אחרונות, שליט שוק הפרינט בישראל, מעלה את מחיר העיתון היומי, וכמה ימים אחר כך מעריב מיישר קו? אז בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון לפייננשל טיימס: “בכוונתנו לגבות תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מתכנים דרך שליחת הודעות ותמונות ועד הורדת רינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.
ואולי גם הקוראים הוותיקים והמבוגרים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי הניו יורק טיימס. קלארק הויט, העורך הציבורי של הטיימס, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור דו-שבועי בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר הטיימס המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם הטיימס רק יבקש. “אני הרבה זמן בעסק הזה, ותמיד מקבלת מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה יסמין נמיני, חברת ההנהלה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים מאנשים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של הטיימס – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר הטיימס, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”
2.
ניו יורק, דצמבר 2009. המרתף של בניין הטיימס-סקוור ברחוב 43 מארח בימים אלה שתי תערוכות: האחת חושפת שרידים מספינת הפאר טיטניק, והשנייה מציגה דגמים של מכונות שנבנו לפי תוכניות, שרשם לאונרדו דה וינצ’י במחברותיו לפני חצי מילניום. ובאנלוגיה למשהו שניתן למצבו בין ספינת פאר ששוקעת לבין גוף שמנסה להטמיע חדשנות כדי להציל את עצמו, ניתן לדבר על ה”ניו יורק טיימס”. מתחילת המאה ה-20 ועד לפני שנתיים, שכנה באותו בניין מערכת העיתון, שמפטרת בימים אלה 100 אנשים נוספים מצוות מערכת החדשות שלה, לפני סוף השנה. זאת, בניסיון להתמודד עם הקשיים הכלכליים שבהם נתון העיתון, שכוללים ירידה בפרסום בעיתון ובתפוצתו ובהתאם הפסדים גדולים. בנתונים שפירסם ה-ABC, גוף עצמאי שמודד תפוצה של עיתונים בארה”ב, בחודשים אפריל-ספטמבר 2009 רשם העיתון ירידה של 7.2% בתפוצה היומית ו-2.6% בתפוצה בסוף השבוע, לעומת התקופה המקבילה ב-2008.
במאמר שפירסם בעיתון, ושציטטנו בטור השרת באוגוסט 2009, סיפר העורך הציבורי של הטיימס, קלארק הויט, שהעיתון מקבל מכתבים מקוראים שמוכנים לספוג את העלאת מחיר העיתון כדי להבטיח את המשך קיומו. איך זה מתיישב עם הירידה בתפוצה? אני פונה לפרשנית שלצדי, דודתי הניו יורקית נ’, תושבת האפר ווסט סייד וקוראת אובססיבית של מגזינים ועיתונים.
הטיימס הכבד היה נוחת מדי בוקר על סף דלתה, ומשהסתיים המינוי היא ביקשה לחדשו, אבל לא יצא לה. לא יצא לה ולא התחשק לה. סיבה אחת היא גודל העיתון. מספר העמודים בעיתון נקבע, בין השאר, לפי מספר המודעות שנמכרו, ומכר שלה בטיימס מספר שהירידה דרמטית ומורגשת. לא צריך לעבוד בטיימס כדי להבין את זה: מספיק להרים את העיתון ולהרגיש כמה הוא קל, לפתוח אותו ולראות את המוספים המכווצים.
הפחתת כמות התוכן, כמו פיטורי העובדים, היא כמו בבדיחה על האיש שרצה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול, כדי לחסוך בהוצאות. הוא הפחית את כמות המזון בהדרגה. הסוס היה מתרגל לכך, אלמלא היה נופח את נשמתו.
“הזקנים ימשיכו לקרוא עיתון מנייר, כי קשה להם להסתדר עם האינטרנט”, אומרת נ’, “והצעירים שגדלו בלי העיתון היומי על סף הדלת, כבר לא ירכשו עיתון מנייר, אבל הטיימס צריך להילחם על דור הביניים, הבייבי בומרז, שגדלו על נייר מחד וחשים בנוח באינטרנט מאידך”. הקניבליזציה שמבצעים אתרי חדשות בעיתונים שלהם הם שייכים, היא עובדה מוכרת. כשנ’ פותחת את העיתון בבוקר, היא מגלה שכבר קראה את רוב הידיעות החדשותיות יום לפני כן באתר. אבל הניו יורק טיימס מביא את זה לקיצוניות: הוא מפרסם באתרו טורים קבועים של העיתון, לפני שהם מופיעים בעיתון. כך נוצר מצב אבסורדי בו ביום שני אפשר לקרוא באתר כתבה, שבתחתיתה נכתב כי פורסמה במקור בעיתון ביום שלישי. בשיטוט באתר מצאנו טור קבוע מאחד ממוספי יום חמישי, שעלה לאתר שלושה ימים שלמים לפני שראה אור בעיתון.
את הכסף שלה נ’ תשמור, כנראה, לעיתון אחר.
________________________
הקטעים התפרסמו במקור במסגרת מדור "השרת" במגזין פירמה של גלובס, גליונות ספטמבר ודצמבר 2009
מצאתי בשירותים קמפיין גרילה פייסבוקי עלוב, מישהו יודע למי הוא שייך?
אם אתם נמצאים בלופ כלשהו של אימיילי-שרשרת, ודאי קיבלתם לא פעם אימייל כבד ועמוס צילומים שנמצאו על מצלמה נטושה, לצד קריאה לעזרה באיתור בעליה.
קריאה כזאת פורסמה באמצע פברואר בפייסבוק – “נמצאה מצלמה בשירותים של נתב”ג, מישהו מכיר?” 35 תמונות קטלוג-האופנה הציגו צעירים נאים מבלים בכל מיני מקומות, בחלק מהמקרים בבגדי ים ובבגדים תחתונים. “תאמינו לי שפרסמתי פה את התמונות הנורמליות ויש פה גם סרטון שאני לא מעז לפרסם בחיים”, כתב המוצא, יוגב. בהמשך הוא פרסם סרטון שבו נראות שתיים מהמצולמות רוקדות בחדר מלון בחולצות קצרצרות ותחתונים, כשברקע נשמעת מוזיקה וקולו של גבר שאומר מילה אחת בעברית.
זמן קצר לפני פתיחת הדף שדרגה פייסבוק את הדפים והוסיפה להם יכולות שיווקיות. עד אז, אפשר היה לפרסם ולהגיב בשם דף רק בתחומי הדף עצמו. מאז השדרוג אפשר לפרסם ולהגיב בשם דף בדפים אחרים ואף בפרופילים של חברים. מפעיל דף המצלמה האבודה ניצל את הפיצ’ר ופרסם את קריאתו לאתר את בעל המצלמה בדפי פייסבוק פופולריים: מקו, עכבר העיר, גיא פינס, ארץ נהדרת, האח הגדול, הישרדות והיפה והחנון.
כבר למחרת פתיחת הדף, הגולש אורי ברקוביץ’ פרסם שם אזהרה לגולשים: “זהירות! זוהי פרסומת סמויה ורמאות. שום מצלמה לא הלכה לאיבוד. זוהי פרסומת של חברה שרוצה שתראה את הדוגמנים עם הבגדים שלהם ותפנה לחברים שלך – וכל זה בחינם בשבילם. אל תאמינו. אל תפיצו”. “פעילות שכזו כבר ראינו לא פעם בעבר אבל תמיד כיף לראות קוזינות בחסות משרדי פרסום ומפרסמיהם”, כתב דורי בן ישראל קריו בבלוג “מזבלה” שבוע אחרי פתיחת הדף, “אני מהמר על קמפיין של חברת אופנה שכביכול איבדה את צילומי הקטלוג שלה”. הפוסט דורג על ידי 35 אנשים וקיבל 14 תגובות.
למרות נסיונות הקידום המסיביים, למרות הפרסום במזבלה ולמרות הצעירים הנאים בבגדיהם התחתונים, הדף רשם פעילות מינימלית: בשבועיים של פעילות ניתנו שם לייק אחד ואפס תגובות לסטטוס הפתיחה של בעל הדף, 4 לייקים (משני משתמשים) ואפס תגובות לכל 35 התמונות, 2 לייקים ואפס תגובות לסרטון, ורק 11 סטטוסים שנכתבו על ידי חברים בדף (אחד מהם, כאמור, הזהיר מפני התרמית, ועוד אחד שטען שנראה שמדובר בקמפיין), וזכו גם הם להתייחסות מינימלית, אם בכלל.
הסטטוס האחרון של בעל הדף טען כי “נמצא הבעלים של המצלמה!” – צלם אופנה ישראלי שצילם קטלוג לחברת אופנה – והכיל סרטון נוסף, ארוך יותר ועם לוגו החברה. הסרטון זכה לעשרה לייקים ולשלוש תגובות.
המספר המשמעותי היחיד הוא מספר החברים בדף, 2351 אנשים. אבל לו הייתי סמנכ”ל השיווק של חברת האופנה הזאת, לא הייתי ממהר לרקוד על השולחן. תכנים של דף נחשפים לחברים של הדף בניוזפיד (זרם העדכונים בעמוד הבית של פייסבוק) ביחס ישר לרמת הפעילות בו, ובהשוואה לרמת פעילות של דפים דומים בגודלם. ברמת פעילות נמוכה כמו זו של הדף הזה, רוב החברים כלל לא נחשפו אליו מעבר לביקור הראשוני שבו נרשמו לדף, אלא אם טרחו ונכנסו אליו שוב ביוזמתם.
קמפיין גרילה עלוב בפייסבוק: מסתבר שעדיין יש פראיירים שמוכנים לשלם על זה.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
החלטורה של קופולה
“יש לי עבודה נוספת. אני יוצר סרטים”, הצהיר הבמאי פרנסיס פורד קופולה בראיון לאתר The 99 Percent. הצלחת “הסנדק” הרחיקה אותו מחלומו לכתוב ולביים סרטים המבוססים על סיפורים אישיים. אבל כספי הסנדק מימנו לו רכישת יקב, וזה מממן לדבריו את הסרטים שהוא חלם ליצור. “אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אבל אני עושה את הכסף מתעשיית היין. אתה עובד בעבודה נוספת וקם בחמש בבוקר וכותב את התסריט שלך”.
קופולה טוען שההצלחה של הקולנוע פגעה במדיום: “השפה הקולנועית קרתה בזכות התנסות – על ידי אנשים שלא ידעו מה לעשות. אבל למרבה הצער, אחרי 15-20 שנה, הקולנוע הפך לתעשייה מסחרית. אנשים עשו כסף בקולנוע, והם התחילו להגיד לחלוצים: ‘אל תתנסו. אנחנו רוצים לעשות כסף. אנחנו לא רוצים לקחת סיכונים'”.
כבר לפני 20 שנה חזה קופולה שההמונים יקחו את הקולנוע מידי התעשייה: “התקווה הגדולה שלי היא שעכשיו שיצאו מצלמות ה-8 מ”מ הקטנות ודברים כאלה, אנשים שבאופן רגיל לא היו יוצרים סרטים יתחילו ליצור אותם, ואתה יודע, לפתע, יום אחד, ילדה קטנה ושמנה מאוהיו תהיה המוצרט החדש – היא תיצור סרט יפהפה עם המצלמה הקטנה של אבא שלה, והמקצוענות-לכאורה בסרטים תושמד לנצח. וזה יהפוך באמת לצורת אמנות”.
מאז נכנסו לחיינו גם מחשבים אישיים זולים ונוחים יותר לשימוש, מצלמות דיגיטליות, תוכנות עריכה ביתיות, יוטיוב ורשתות חברתיות, שפישטו את כל תהליך יצירת הסרטים – רעיון, תסריט, צילום, עריכה, פוסט פרודקשן, פרסום והפצה. אבל הטכנולוגיה הביאה עלינו גם את מכשיר הווידאו, צורבי הדיסקים ורשתות שיתוף הקבצים, האויב דה-ז’ור שתעשיית הקולנוע רואה בו סכנה לפרנסתה ולקיומה ונלחמת בו ציבורית ומשפטית. מה חושב על זה קופולה של 2011? “התפיסה שמטאליקה או איזה זמר רוקנרול יהיו עשירים, זה לא בהכרח הולך לקרות עוד. כי, בעודנו נכנסים לעידן חדש, אולי האמנות תהיה בחינם. אולי הסטודנטים צודקים. הם צריכים להיות מסוגלים להוריד מוזיקה וסרטים. הולכים לירות בי על שאני אומר את זה, אבל מי אמר שאמנות צריכה לעלות כסף? ולפיכך, מי אומר שאמנים צריכים לעשות כסף?”
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
