האם אפשר לכתוב פוסט שכולו לינקים?
ספאם העצמאות של ביבי
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר נתפס מעתיק מנשיא ארה”ב ברק אובמה, עושה זאת שוב, הפעם כשהוא פונה אל העם בסרטון אינטרנטי, בברכה ליום העצמאות. אבל איפה אובמה, שהשיק את מועמדותו בסרטון יוטיוב, סלל את דרכו לבית הלבן כשהוא נישא על כתפיהם של אנשי אומת האינטרנט, מתעקש להמשיך ולהחזיק בבלקברי שלו ולוקח ברצינות רבה את החשיבות של הנגישות האינטרנטית של הממשל ושל האזרחים, ואיפה נתניהו, הגולש באינטרנט בלי מקלדת ועכבר, שטרם הנחיל למשרדי ממשלתו את השקיפות והאינטראקטיביות ואיסור השימוש בפקסים מעודדי הבירוקרטיה, וששלח את ברכת יום העצמאות שלו בספאם. כתבתי למקו טור בנושא: ספאם העצמאות של ביבי.
ברכת יום העצמאות של נתניהו:
השקת המועמדות של אובמה:
“מותם של העיתונים יבוא יד ביד ובד בבד עם מותו של דור”. ראיון עם רון מיברג
ביארצייט ה-15 לסגירת עיתון “חדשות” כתב רון מיברג בנרג’:
עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את “חדשות”. הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. “חדשות” נסגר ביום שבו התברר שהיו לו 20 אלף קוראים. לירחון “מוניטין” היו 20 אלף קוראים. קוראים גלשו ב”חדשות” לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל. החרון הקדוש ש”חדשות” היה שופך על רצח רבין היה הופך את המדינה. לשיטתו.
האמירה הזאת היתה נקודת המוצא לכתבה שכתבתי למוסף פירמה [עדכון: הכתבה עלתה לאתר], ובמסגרתה ראיינתי את מיברג, שכבר יצא לי להגיד בלא מעט מקומות שכתיבתו היא אחד הדברים שמשכו אותי לעבוד בעיתונות. ראיינתי אותו ב-2/4/2009, בשיחת טלפון לביתו שבמיין. הראיון מוגש פה בעריכה מינימלית בלבד.
מי צריך טוקבקיסטים?
התקשורת הממוסדת צופה בעניין מעורב בחשש על האינטרנט, המאתגר אותה ומאיים על עצם קיומה. לפעמים היא נלחמת בחידושים, ולעתים היא מעדיפה לאמץ אותם, בעיקר כשהם סקסיים ומצליחים כמו טוויטר, פלטפורמת המיקרובלוגים שמגבילה פוסט ל-140 תווים. רשת ABC ראיינה את המועמד הרפובליקני לנשיאות ג’ון מקיין בשיחת טוויטר; רשת סקיי מינתה כתבת שטח בטוויטר; סלייט בדה את השירות הפארודי Flutter, שמגביל את הכתיבה ל-26 תווים; הגרדיאן יזנח את הכתבות הארוכות לטובת דיווחי טוויטר, לפי מתיחת 1 באפריל שנשמעה הגיונית להרבה אנשים; ועל תחרות הזין הגדול בין אשטון קוצ’ר ו-CNN אין צורך להרחיב.
ואיפה שיש מיזם אינטרנטי מצליח, תמצאו את סטיבן קולבר בודק את הגבולות שלו. קולבר, מנחה תוכנית הבידור החדשותית הקולבר ריפורט, ראיין לאחרונה את ביז סטון, ממייסדי טוויטר. “אני אשאל אותו על כל פרט משעמם ויומיומי של חייו”, הציג את המרואיין, ובזמן שסטון ניסה להסביר את ההצלחה וגמגם מודלים עסקיים, קולבר הרים את הסלולרי בחוסר נימוס מופגן ועדכן בטוויטר שלו פוסטים כמו “‘ביז’? אתה צוחק עלי?” ו”תזכורת לעצמי: לשלוח רובוט לעבר להמציא את טוויטר לפני הבחור הזה”. קולבר המציא בזאת ז’אנר חדש: אוטו-טוקבקים בזמן אמת.
| The Colbert Report | Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c | |||
| Biz Stone | ||||
|
||||
(הקטע יתפרסם מחר, בגירסה שונה מעט, בטור “השרת” במוסף פירמה)
The great granny conspiracy
באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלוש השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.
בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכרה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.
דיאטת שלוש השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוחך. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.
זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. עם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת היא כמו הפאנצ’ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במקו ואת הבלוג קורות ממלכת עילם, שם פורסם במקור פוסט זה
כך הפכה דורה החוקרת מגיקית לפקאצה
בשנת 2000, שנה אחרי הפיילוט המוצלח שלה, הגיחה לטלוויזיה דורה חוקרת הארצות (Dora the Explorer, ובעברית “מגלים עם דורה”), ילדה לטינית-אמריקאית בת 10, שחומת עור, בעלת פריזורת קארה-קערה חומה ועיניים חומות גדולות, שיצאה למסעות ניווט הרפתקניים וחינוכיים של פתרון חידות וגילוי של העולם החייכני שסביבה (גשר! תיק גב! שער! ספר אדום גדול!). לתפקיד המבוגר האחראי שלצדה לוהק בוטס הקוף הרעשני (מרקו התקשר, הוא רוצה תמלוגים), ואת תפקיד הזאב הרע גילם סווייפר השועל התחמן, חטפני בגירסה העברית. המנה האנומלית הזאת בתפריט הפאסט הטלוויזיוני החזיקה עשור שלם, אבל עכשיו ערוץ ניקולודיאן וחברת המשחקים מאטל רוצים לבגר אותה, כלומר להעביר אותה תהליך של כוסיפיקציה, כדי שהיא תדבר לטווינאייג’ריות (גילאי 10-15) שמתחילות להשתעמם מבוטס וספר אדום גדול ולגלות עניין במגפיים וליפסטיק אדום קטן. קולקציית הסתיו הקרוב של דורה תכלול פחות שומן ילדוּת ופחות בד.
דורה נולדה מן האינטרנט, בימים שבהם בועת הדוטקום התמלאה אוויר ודולרים לקראת הפיצוץ והתפיחה המחודשת. פתיח הסדרה מציג אותה כדמות במשחק מחשב מהדור הישן, סופר מריו גירסת גן ריקי. גם בסדרה עצמה מופיעה אלמנט וובי בולט, סמן בצורת חץ מאיר את המקומות שאליהם היא צריכה להגיע. היא יודעת למצוא תשובות ופתרונות, כמו הילדים שגדלו על גוגל וּוויקיפדיה, וכשהיא לא יודעת היא שואלת את הצופים שהיא מעולם לא פגשה – כמו שמי שלא מוצא תשובה במנוע חיפוש נעזר בחבריו לאומת האינטרנט. שם הסדרה, Dora the Explorer, מעורר חשד שמא מדובר בכלל בפרסומת סמויה לדפדפן אקספלורר של מיקרוסופט (מה שמציב את בוטס בתפקיד הסייען של מיקרוסופט, מהדק הנייר המעצבן). החשד הקונספירטיבי מתגבר כשרואים את סווייפר (חטפני), שדומה דמיון מטריד ללוגו הדפדפן המתחרה פיירפוקס.
דורה, שקהל היעד המקורי שלה הוא פעוטות וילדי גן, היא חנונית מגניבה: אינטליגנטית, חקרנית וסקרנית, קוראת ספרים, דוברת אנגלית וספרדית, חביבה ואוהבת אדם וחיה. בכל פרק היא יוצאת, בוטס לצדה ותיק הגב המדבר על גבה, למסע בו תדבר עם הצופים ותיעזר בהם, תתגבר על מכשולים ותפתור חידות, תפגוש חברים מוכרים וחדשים, תפטפט בספרדית ותגיע תמיד ליעדה בשלום. גם כשסווייפר השועל מנסה לחבל במסעה, היא לא מקללת ולא מאיימת ולא מרביצה, רק דורשת באסרטיביות “סווייפר, תפסיק לגנוב!” שלוש פעמים, וזה עובד. ספרו את זה לנשיא לשעבר בוש.
הדור הבא של דורה מקוון גם הוא, אבל אחרת. במקביל להבגרת הדמות תשיק מאטל, שהמפורסם במותגיה הוא ברבי, בובת דורה שמתחברת לאינטרנט ו”מעצימה ילדוֹת להשפיע ולשנות את החיים של דורה ושל חבריה”, כפי שלרלרה סגנית הנשיא לשיווק של מאטל, ג’ינה סירארד. בעברית פשוטה, אפשר לשחק איתה כמו עם ברבי 2.0: הילדות יכולות לשנות את אורך שערה, צבע עיניה ותכשיטיה (כרגע יש לה צמיד בצורת פרח), שינויים שיחולו גם בבובה הפיזית, ולצייד אותה באקססוריז נוספים, שיימכרו בנפרד. החיבור יאפשר גם להפעיל את דורה בעולם המקוון, לדבר עם חבריה וגם להרוויח כסף. אין לי מושג איך – אולי היא תגבה תגבה תשלום מחברים לכיתה כדי לעשות להם את שיעורי הבית. הלימוד והסקרנות, הבנתם כבר, הם לא העניין כאן. “הבובה באמת מתחברת לאהבה של הטוויניוֹת לאופנה”, מסבירה סגנית הנשיא סירארד. “הסיפוק המיידי שהבנות מקבלות בעודן משנות את דורה אונלייין וחוזות בבובה משתנה באורח קסם מול עיניהן היא פריצת דרך בשוק הצעצועים של ימינו. בנוסף, ההורים יכולים לחוש בנוח בידיעה שהעולם המקוון של דורה מספק חוויית משחק בטוחה ושלמה לילדים שלהם”. כן, חוויה בטוחה כמו לשלוח נערה למסע שופינג בקניון.
וזה לא שדורה לא התמסחרה עוד קודם – היא הכניסה מיליארדים במוצרים נלווים, אבל ההורים לפחות יכלו להתנחם בעובדה שהם קונים לילדים צעצוע חינוכי, ולא ברבי עם פרופורציות לא טבעיות של רגליים ארוכות, מתני צרעה ושדי פלסטיק ענקיים, או בראץ שרלילה עם שפתיים ענקיות ויותר מדי איפור. “יש מגוון לא קטן של מוצרים שכמעט בלתי אפשרי לרכוש לא ממותג, אז אם כבר, אני מעדיף את המותגים שמשדרים פחות אלימות, פחות רוח שטות, ודורה די עונה על הצורך הזה”, אומר ברק פיטוסי, בן 35, איש תקשורת וגרפיקה ששניים משלושת ילדיו, בני חמש ותשע, צופים בדורה.
***
ההידרדרות הערכית של דורה מלווה, באופן טבעי, במהפך חיצוני. ניקולודיאן ומאטל הודיעו במקור שיחשפו את הדמות המשופצת במלואה רק בסתיו ובינתיים שחררו צללית שלה, כאילו היתה אמבר החשפנית, צלליתה החשופה מוטלת על המסך רגע לפני שהיא מגיחה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה.
לפי הצללית, אצל דורה החדשה מחליף שיער שופע את תספורת הקערה, תיק בית הספר עם המפה המדברת נעלם, אולי לטובת סלולרי חכם עם מפות מקוונות ו-GPS, והחולצה ומכנסי הספורט עפו לטובת מה שנראה כמו שמלה קצרה שחושפת רגליים ארוכות. אלה, שנעטפו פעם בנעלי סקוטש וגרביים צהובים עם פרנזים, מסתיימות עכשיו בנעליים נשיות ואופנתיות (תודה לאל, על עקבים ויתרו לה, לעת עתה). בעוד דורה הישנה עמדה בטבעיות ונופפה בידיה, תנוחת היד של דורה החדשה מעודנת ופלרטטנית, ובמקום לעמוד יציבה על שתי רגליים היא עומדת עם רגל אחת באוויר מקופלת לאחור, ספק נוגעת ספק מתחככת ברגל השנייה. באתר Examiner.com שמו זו ליד זו את צלליתה של דורה החדשה ולצדה צללית של בובת בראץ; קשה היה להבדיל ביניהן.
דורה החדשה תפלג את הקונצנזוס המגדרי: בנים לא יוכלו להמשיך את ההזדהות הא-מינית איתה – היא תהפוך לאחת מהבנות, שירצו לדמות לה, והבנים או שלא ירשו לה לשחק איתם, או שיתאהבו בה. “ילדים יזדהו עם הדורה במראה החדש, לא זו הגוצה שמסכמת את התמימות הילדותית”, הזהיר הפסיכולוג ג’ק בויל בסאנדיי מייל הבריטי, ולין שרידן מאוניברסיטת קלדוניאן אמרה: “דורה נתנה השראה למיליוני ילדים בלי שתהיה במידה אפס. הסירו את ידיכם מדורה”.
הורים שראו את הצללית המאיימת לא נשמעו נלהבים. כמה מהם ארגנו עצומה ובה מחו על מסלול ההתבגרות הלא-טבעי של דורה, שלדעתם “לא היתה הופכת לאייקון אופנה או שופהוליקית. היא היתה מפתחת את כישורי קריאת המפה שלה ומדמיינת את המקומות אליהם היא יכולה להגיע. היא היתה מנצלת את כישורי פתירת הבעיות שלה להמציא דרכים חדשות להביא מים נקיים לקהילות נזקקות ברחבי העולם. אולי היא היתה הופכת לאצנית ברמה עולמית או הולכת אחרי אהבתה לחיות והופכת לפעילה לשימור הטבע או לביולוגית”. בקיצור, דורה המבוגרת משלבת את הערכים של אמא תרזה והיכולות של לארה קרופט. צחוק צחוק, אבל העצומה גייסה למעלה מ-5000 חתימות, והפרסום השלילי הטריד את ניקולודיאן, שמיהרה להדגיש שדורה החדשה לא תחליף את המקורית אלא תתווסף אליה, תתאפיין ב”דימוי עצמי גבוה, אינטלקט מפותח ורוח הרפתקנית”, ו”תמקם את המרחב ההרפתקני בעולם שבו פיתרון תעלומות מעוגן בסוגיות פרו-חברתיות רלבנטיות, כגון: חיסכון במים, התנדבות ונטיעת עצים”. לגבי הגרדרובה החדשה מסרו מניקולודיאן כי “הבובה החדשה לבושה בטוניקה, חותלות וסנדלים. היא אינה לובשת חצאית קצרה, כפי שנטען במספר פרסומים כוזבים”. טוב, ככה זה כשמתייחסים לדורה החדשה כאל ראש המוסד ומשחררים צללית שלה במקום תמונה. זמן קצר לאחר מכן שוחררה התמונה הלא מוצללת.
***
דורה לא לבד: דמויות ילדוּת אחרות לפניה עברו מהפך כדי להתאים לילדים שיונקים מגיל חד-ספרתי דימויי גוף מעוותים ופורנו חופשי מהטלוויזיה, משלטי החוצות ומהאינטרנט. דובי אכפת לי האהובים הלכו לדיאטנית והורידו את הכרס, צבי הנינג’ה עשו שעות נוספות במכון כושר ושריריהם השתרגו, באגס באני וחבריו מהלוני טונז הפכו לכנופייה לבושת שחורים מפחידה, ובובת הולי הובי הפכה מילדה עם קרזולת אדמונית ושמלת טלאים הומלסית לנערה עם שיער גלי בלונדיני, לבושה בחולצה קצרת שרוולים וג’ינס. אחת שעברה שינויים מאוד דומים לאלה של דורה היא סטרוברי שורטקייק, בובה ודמות מצויירת מהאייטיז. שורטקייק היתה ילדה שמנמנה עם נמשים, ראסטות אדומות, כובע קצפת ותותים ושמלה מיושנת עם שרוולים ארוכים – ובאופן כללי נראתה כמו קאפקייק. בשנה שעברה היא נכנסה לטיפול עשרת אלפים וויצאה ממנו בחורה גבוהה ודקיקה (היא כבר לא נוגעת בקצפת, מסתבר), לבושה בשמלה צמודה ועליונית עם שרוולים קצרים, שיער גלי ורוד וארוך ושפתיים נוצצות מליפגלוס. ב”ראיון” בגוד מורנינג אמריקה אמרה שורטקייק המונפשת: “יש רק דרך אחת לתאר את המראה החדש שלי: פשוט טעים!”. המראיינת שאלה מדוע היא שינתה את הלוק. “מי אוהבת ללבוש את אותה תלבושת שוב ושוב ושוב?”, צחקקה קורבן האופנה.
סטרוברי שורטקייק עם ליפגלוס זה סבבה, אבל ונסה הודג’נס בת ה-20 מ”היי סקול מיוזיקל” חטפה על הראש בשנה שעברה, כאשר צצו תמונות לנז’ריי ועירום שלה, שצולמו לדברי יחצניה באופן פרטי ודלפו לאינטרנט, וכמוה גם מיילי סיירוס בת ה-15, כוכבת “האנה מונטנה”, שהצטלמה אצל אני לייבוויץ ל”ואניטי פייר” כשהיא לבושה רק בסדין, גבה חשוף ומבטה פתייני.
לדורה היו כל הנתונים לגדול אל תוך הגיק-שיק האתני סטייל סשה ומאליה אובמה (שגם הן זכו לבובות בדמותן). החליפות רוצים לראות אותה כפקא3ה שמשדרת מיניות, כמובן רק עד הרמה המותרת על פי חוק המיינסטרים האמריקאי לכוכבת ילדים. אלא שהסיפורים של סיירוס והודג’נס, ועוד אינספור כמוהם, מזכירים לנו שברגע שמזניקים את המירוץ למיניות של כוכבות ילדים, קשה לעצור אותו. במיוחד כשהתקשורת והאינטרנט דורשים את ליטרת הבשר החשוף שלהם, והדרך מהשער של מעריב לנוער לשער של בלייזר קצרה מתמיד. כך שאם לא ניזהר, בעוד כמה שנים אנחנו עלולים למצוא את דורה מדגמנת אנורקסיה, מוציאה אלבום שירי פופ שעברו עריכה בפוטושופ ויוצאת מלימוזינות בלוס אנג’לס בלי תחתונים. חייבים לעצור את זה: בעולם יש מספיק פריס הילטוניות, לינדזי לוהאניות ואחיות אולסן. דורה יש רק אחת.
(הכתבה פורסמה במקור ב”רייטינג” ב-18/3/2009, ומובאת כאן בגירסה שונה מעט ומעודכנת)
החלום
אתמול לפני שהלכתי לישון קראתי תגובות באיזה פוסט אצל עידוק, שתיתי יותר מדי ואכלתי גבינה בולגרית מקולקלת. ככה שבאופן טבעי נוצרו אצלי בלילה חלומות. אני אנסה לתסרט כאן את אחד החלומות, לטובת הקוראים והמגיבים וההיסטוריה.
אז דורה קישינבסקי, אדר שלו, אחד שיודע וסטאלין יושבים על גדר. זה אחו פסטורלי אבל באמצע שלו יש מתקן שיגור גרעיני סובייטי. ליד דלת הכניסה המנותצת, יאיר לפיד נלחם בנאצים.
דורה: איזה אפס.
יאיר לפיד: [לבוש במדי חייל בריטי ממלחמת העולם השניה: קפל”ד על הראש, חולצה חומה, קרבין, כוס תה] נאצים, שתדעו לכם. העולם שלנו, זה עולם שראוי, ששווה, שחשוב לחיות בו. ואני לא אעמוד מנגד בזמן שאתם תנסו לשגר את הטיל הגרעיני הזה, כי כל עוד יש גרעין קטן של התנגדות, כל עוד יש זיק של תקווה, כל עוד אנשים טובים עומדים ועושים מעשה — אין לנבלים כמותכם סיכוי.
דורה: אנשים טובים עושים מעשה. אז איף.
אדר: עוד פעם איזה טאלנט עושה כאילו איכפת לו, בזמן שהוא מסיט את הדיון מחובתה האמיתית של המדינה לסבסד כבשים לאיכרים עניים, כדי שלא יגדלו להיות נאצים.
אחד שיודע: ומה זה הג’ל הזה? הלו? הניינטיז התקשרו, מר לפיד, הם רוצים את הג’ל שלהם חזרה?
דורה: אף פעם לא ראיתי מישהו שנלחם בנאצים בצורה כל כך לא משכנעת. הוא בלון נפוח, הוא לא יודע להלחם בנאצים בכלל, חבל שהוא לא מת. עשירים לא מפריעים לי בכלל. אם הוא היה מת הייתי רוקדת לו ריקוד קטן על הקבר. [מדגימה.]
אחד שיודע: ולמה הוא לבוש במדים של הצבא של הוד מלכותו? ממתי הוא נתין בריטי? יש כאן מקרה ברור של חוסר באתיקת-מדים.
סטאלין: моя воздушной подушке полна угрей!
אחד שיודע: פנק הבועלים! חנורט חנורט חנורט חנורט
יאיר לפיד: אתם יודעים, נאצים, לפני כמה שנים שהיתי במחיצתה של משפחה אמריקאית חביבה מספר חודשים. מה שריגש אותי מאוד כישראלי היה שמתוך כבוד אלי, אב המשפחה היה מניח תפילין מדי בוקר, אפילו שאני לא ידעתי עד אז איך תפילין נראים בכלל. בכל אופן, עכשיו אני אכסח לכם את האימא. [נותן לנאצים אגרוף קונג-פו, אבל הנאצים עוד לא שמעו על הקונג-פו אז לא כואב להם.]
גדי שמשון: כולכם מוצצים לאימא של ערפאת! ילדים קטנים הולכים למות! תוציאו את הפדיקור המטופח שלכן מהכוס ותעשו משהו!
דורה: אבל יש לי רחם!
גדי שמשון: [מתבייש והולך.]
אדר: הבעיה העיקרית כאן זה שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא חייל כשאר החיילים, כשבעצם הנאצים קונים לו טיל גרעיני משלו כל חודש. על מי הוא מנסה לעבוד בחלום הזה? אם הוא באמת היה בצבא הבריטי, הוא הרי היה קצין והוא לא היה נלחם עם הידיים שלו.
דורה: [מצחקקת] כן, והוא היה יושב בבונקר וקורא עיתון ומעשן מקטרת והוא היה כאילו “ג’פרי! הבא לי את כפכפי-הערב!”
[לנאצים נמאס להתעסק עם יאיר לפיד, אז הם הולכים ומשגרים את הטיל. העולם נחרב.]
דורה: אני חושבת שיש לנו כאן טקסט פוליטי.
[בשלב הזה כל הנוכחים הופכים לאימא שלי או לדולפין ואני מגלה שלא הכנתי שיעורים ועוד פעם באתי בלי בגדים לבית הספר. אבל זה כבר סיפור אחר.]
בלוך הבא, חבליקו
האם פייסבוק שכרו תאילנדי לתרגם את הממשק שלהם? ובהשראת השגיאה הזאת, הקורא שהלשין על זה מציע לפתוח אתר דמוי Engrish בשם “עבלית”.
משחק מחשבה: שש דרגות של וויקיפדיה
מנפיקים שני ערכים אקראיים בוויקיפדיה, ומנסים להגיע מאחד לשני דרך כמה שפחות הקלקות על לינקים בתוך הערך. פירוט מלא ודוגמאות בממתקים, ושם גם אפשר לטקבק את המסלולים שעברתם והציון שלכם.
(האיור הזה נוצר עבור מעריב והועלה לפליקר ב-cc-by-nc-nd. היוזר הוא Nick Shadow, אני לא זוכר את שמו האמיתי, אם מישהו זוכר הוא מוזמן לטקבק. [עדכון] המאייר הוא עמיר קדרון. [\עדכון])
קורי נגד וואלה נגד עידו, סיבוב ראשון
בדרך כלל, כששני חברים מתווכחים על מי צודק והולכים למומחה בתחום זה לא אירוע חריג. השאלה של “מי צודק” תזכה בבירה, אולי בטיפה מעבר לזה, אבל היא לא שאלה כל כך מהותית. החל מ”האם בנימין נתניהו עמד על המרפסת בכיכר ציון כשקראו ליצחק רבין בוגד” (כן), דרך “אם תשתה קולה ואז תאכל מנטוס, האם הקיבה שלך תתפוצץ?” (בשביל זה יש Mythbusters) ועד “אם תזרוק מטבע של פני ממגדל האמפייר סטייט והוא יפגע במישהו, האם זה יגרום למותו?” (לא ידוע). לכן, כשדידי חנוך ועידו קינן החליטו לריב על הסוגיה הזו ופנו אליי לענות, לא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב על כמה השאלה מסובכת.
תקציר המקרה הוא כזה: דידי לקח טקסט מבוינגבוינג על קינדל ומאבק הסופרים בו, תרגם אותו ופרסם באותו באתר וואלה!. עידו לקח את הטקסט והעתיק אותו, מילה במילה, לבלוג שלו מבלי לתת קרדיט לדידי עבור התרגום.
עכשיו, מה יש כאן מבחינה משפטית? דידי לקח את הטקסט והעתיק אותו כיוון שהטקסט שפורסם בבוינגבוינג שוחרר לציבור תחת רשיון קריאטיב קומונס לשימוש לא מסחרי. אותו רשיון, שהוא חלק ממשפחות רשיונות קריאטיב קומונס (קראו עוד כאן) הולך נגד הכלל של זכויות היוצרים ואומר שניתן להעתיק את היצירה המקורית, לעשות בה שינויים ולפרסם אותה מחדש, והכל כל עוד נשמר הקרדיט המקורי והדבר נעשה לא למטרה מסחרית.
עידו טען כי השימוש של וואלה! הוא שימוש מסחרי ולכן דידי הפר את הרשיון.
למרות שיש לא מעט בדבריו של עידו, התשובה לכך אינה מוחלטת. ההגדרה של ‘שימוש מסחרי’ לא מופיעה ברשיון Creative Commons אלא מסתפקים שם באמירה שאין להשתמש ביצירה בכל דרך שמיועדת בצורה עיקרית ליתרון עסקי או לתגמול כספי (הטקסט המשפטי של הרשיון, סעיף 4(b)). לכאורה, וואלה! מציג מודעות ומשיג תגמול כספי מתוך הצגת הכתבה וכך על פניו הוא אמור להחשב כאתר מסחרי. אולם, הדבר אינו ברור בהכרח ולא כל אתר המציג פרסומות חייב להחשב כאתר מסחרי (וראו טור שכתבתי לפני מיליון וחצי שנה). אולם, יש כאן מאפיין נוסף שגרם לכך שההצגה תהיה, לפחות לדעתי, מסחרית: דידי קיבל תגמול כספי עבור התרגום. מאי נפקא מינה אם קיבל ישירות תוספת למשכורת על התרגום או שעשה זאת כחלק מעבודתו, מדובר ביצירה מסחרית; העובדה שמאוחר יותר קורי דוקטרו, מחבר היצירה, אישר את השימוש בדיעבד, לא מוסיפה לפרשנות.
לכן, כיוון שדידי הפר את תנאי הרשיון ועשה שימוש מסחרי ביצירה, הוא הפקיע מעצמו את הרשיון והשימוש (תיאורטית, אלמלא היתה מתקבלת הסכמתו של דוקטרו) היה מוגדר כהפרת זכויות יוצרים. לכן, כל הטענות שהולכות להיות מובאות מכאן ואילך הן תיאורטיות לגמרי ולא קשורות למחלוקת.
התרגום, שבוצע על ידי דידי, הוא יצירה נגזרת של היצירה המקורית, וככזה הינו יצירה נפרדת. את היצירה הזו לאו דווקא פרסמו תחת רשיון קריאטיב קומונס, כיוון שהרשיון לא מחייב לעשות זאת (להבדיל מרשיון cc-by-sa-nc). ולכן, לו דידי היה עושה שימוש לא מסחרי ועומד בתנאי הרשיון, הוא היה יכול לשחרר את היצירה תחת הגנת “כל הזכויות שמורות”, מה שהיה אוסר על עידו לפרסם אותה בבלוג כאן. (אגב, דידי היה יכול לעשות הלבנת זכויות יוצרים, וקודם לתרגם ולפרסם במקום לא מסחרי תחת רשיון cc-by רגיל ואז לתת קרדיט, הרשיון עצמו של cc-by-nc הוא רשיון רע מאוד)
לכן, למרות שדידי הפר את הרשיון ובפועל יצר “יצירה לא חוקית” שאין לה הורים, לעידו עדיין לא היתה את הזכות לפרסם בבלוג שלו את היצירה המתורגמת, כיוון שזכויות התרגום ‘נקנו’ ברשיון על ידי דידי, והופרו, כך שהן בכלל פקעו. דידי גם לא הכריז על בעלותו בטקסט כיוון שהוא בעצמו לא נתן לעצמו קרדיט על התרגום למרות שהוא ערך את הטקסט, מה שגרם לכך שניתן היה לחשוב כי דוקטרו בעצמו תרגם את הטקסט ושלח לוואלה!, ושחרר אותו תחת אותו רשיון.
לכאורה (בלבד), דינה של היצירה המתורגמת הוא בפח הזבל של היצירות העזובות (ולא יצירות יתומות) שיוצריהן יצרו אותן מהפרות זכויות יוצרים אחרות. יצירות כמו Hey של הפיקסיז, שהופרו על ידי ליטל מייזל כאשר זו ערכה סרטון בו היא עושה ליפסינקינג לצלילי השיר; האם מייזל, שהוסיפה ליצירה לא מעט, היתה יכולה לתבוע על הפרת זכויות היוצרים שנעשתה כאשר הבמאי קווין סמית’ החליט לערוך לה מחווה? לא, מייזל בנתה את זכויות היוצרים שלה על יצירה אחרת, ולא יכולה לקנות אותן עכשיו (וראו גם).
אז מה יש לנו כאן? דידי הפר, לכאורה, את הרשיון וקיבל אישור בדיעבד, עידו טעה ולקח טקסט יתום ופרסם אותו, וכולנו למדנו שכשנותנים לעורכי דין לדבר זה לא נגמר בפחות משבע-מאות מילים, לא משנה מה.
אז מה פסק הדין? אם הייתי צריך להכריע במחלוקת בצורה רצינית, הייתי חייב להגיד ששני הצדדים טועים, כל אחד במקום אחר, מה שגרם לנו לטראגדיה של טעויות, שאפשר לפצות עליה בארוחה. הפרטים יתואמו מראש.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין שעוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. בזמנו הפנוי הוא דואג להיות אדם טוב ולהלחם בצנזורה באינטרנט ואפילו לעזור לאנשים כמו עידו לפתור סכסוכים.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
