הציע נישואים לחברתו וטינף את האינטרנט

הקאתי קצת בלב עכשיו.

14 בפברואר, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

הפייסבוקאים שנותנים תגובה ציונית הולמת

במקום ליילל על התשקורת הם מתיישבים על המקלדת, מנסחים עוד סטטוס ציוני שנון ומושחז ומשגרים אותו למאות חבריהם. קבלו את הסיירת המובחרת של לוחמי ציונות הפייסבוק

באחרונה התפרסם דו”ח של חברת קומסקור, ואיתו הידיעה הלא ממש מפתיעה כי ישראל היא שיאנית השימוש העולמית בפייסבוק. הישראלי הממוצע בילה בחודש אוקטובר כ-11.1 שעות בטיפוח קשרים וירטואליים ו-94% מכלל הגולשים בישראל כבר מחוברים לצוקרברגיה. ישנם הרבה סוגי משתמשים בפייסבוק – הפאסיבים, הנעדרים, המציפים, המגיבים האובססיביים. אנחנו פה כדי לדבר על יחידת העילית. אלו שכותבים סטטוסים שנונים, מדויקים, שכל סטטוס שלהם הוא פנינה של ממש. אלו שגורמים לכם להגיד “אוי, כמה שהוא צודק” וללחוץ מייד על לייק או אפילו על “שתף”.

בעידן המודרני, הניוז-פיד החליף זה מכבר את כיכר העיר ובמדינה רותחת כמו שלנו היה ברור שהפוליטיקה לא תישאר הרבה זמן מחוץ לעסק. שהשוויצריים יעלו תמונות של החתולים שלהם, הישראלים כאן כדי לשכנע (בעיקר את עצמם) שהם צודקים.

אז קבלו את עשרת הלוחמים המצטיינים, חבר’ה שנמאס להם לראות תמונות תעמולה מפוברקות של חיילי צה”ל רומסים ילדות והחליטו לפעול בעניין. למה הם עושים זאת? אידיאליזם מהול בדלק שמניע את תעשיית הרשתות החברתיות – הרצון ליחס, תשומת לב והערכה. אז קדימה, אתם מוזמנים לקחת מקלדת ולהתחיל לתרום את חלקכם. רק מילה קטנה מאיתנו לפני שאתם מתחילים: זהירות, זה ממכר.

זיו תדהר

מי: בן 40, אדריכל, יליד דימונה ותושב תל אביב

כמה: 1,587 חברים

מה: אם השם זיו תדהר מצלצל לכם מוכר, זה כנראה כי שמעתם אותו מקריין חדשות בגל”צ, שם הוא עדיין משמש כמבזקן בשירות מילואים פעיל. אך אל תטעו בו, תדהר הוא ממש לא הגל”צניק הטיפוסי. הוא מגדיר עצמו כציוני, יהודי ואוהב ישראל, וככזה הוא מרגיש חובה לחוות את דעתו כל אימת שהמציאות מוציאה אותו משלוותו. עניין של שלוש-ארבע פעמים ביום. עם כמות חברים מרשימה, כמעט כל סטטוס שלו זוכה לאינספור תגובות ולייקים, והוא מככב תדיר באתרים המצטטים סטטוסים נבחרים כמו “סטטוסים מצייצים” או “שרוטונים”. אבל מבחינת תדהר, הסיפוק האמיתי הוא לאו דווקא כמות התגובות אלא אם הצליח לעצבן חברים מסויימים שלו מהגדה השמאלית.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אנשים שמקללים אותי, לרוב סביב ויכוחים פוליטיים. אני בדרך כלל מוחק את תגובותיהם. אם הם ממשיכים לקלל, אני פשוט חוסם את המשתמש”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “עתידות בזוקה מהדרין של חרדים: אם תתפלל חזק, בגיל 18 לא תלך לצבא”

סטטוס שאהבנו: “אנסטסיה מיכאלי: “הוט ווטר… סמול גלאס…”.

קליק >>

דידי הללי

מי: בת 37, מוזיקאית, חיפה

כמה: סביב ה-2,100 חברים

מה: עזבו אתכם משנינויות וסטטוסים מתחנפים. דידי הללי כאן בשביל לפקוח לכם את העיניים וכמה שיותר מהר. הילדה-טובה-חיפה הזו השתייכה בעברה לקבוצות שמאל רדיקלי, עד שיום אחד התפכחה ושינתה את דעותיה מן הקצה אל הקצה. הרדיקליות אגב, נשארה. הללי משתמשת בפייסבוק כדי לחשוף את הפתולוגיה שמאחורי אנשי השמאל (כך לדבריה), את מנגנון התעמולה של התקשורת ומעל לכל את האיש שלדעתה אחראי לכל מה שקורה מסביבנו – ג’ורג’ סורוס. היא צינית, בועטת והכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, מה שהביא אותה לא אחת לקבל איומים לתביעות מצד החבר’ה של “שלום עכשיו”. אבל זה כל הכיף, לא?

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “לא מתייחסת אליהם. מבחינתי הם אידיוטים שימושיים שטופי מוח”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “רופא השיניים שלי אמר לי היום שאני צריכה טיפול סורוס. שאלתי אותו אם לא ניתן להסתפק בעקירת יישובים או לכל הפחות בסתימת פיות. אמר שחייבים טיפול סורוס”.

סטטוס שאהבנו: “הפכנו מעִברים לעִוורים. תענוג איתנו!”

קליק >>

יואב פסקרו (Yoav Paskaro)

מי: בן 32, מהנדס מחשבים ביום וכותב למדור הסאטירי במקור ראשון, “בריחת המוחות” בלילה, גר בירושלים

כמה: 414 חברים

מה: יואב פסקרו נמצא בעסק מסיבות אידיאולוגיות לא פחות מהללי, הוא פשוט מעדיף לעשות זאת עם כמה שיותר הומור. בבחירה שלו בין שתי צורות התמודדות של יהודים עם צרות, אנחנו לגמרי איתו; למה לקטר אם אפשר לצחוק על המצב? למרות שמדובר בבחור דתי-ימני קלאסי, הוא לא בהכרח מצדד אוטומטית בקבוצה הביתית ומבקר גם אותה לא פעם בנושאי הדרת נשים או חוק לשון הרע. אורח קבוע בעמוד משחקי המילים “בא לה לייקה”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “מישהו שהשווה את הביטוי ‘העם הנבחר’ לגזע הארי. ההשוואה הזו עצבנה אותי כי זו דמגוגיה זולה. הגבתי לו שעם ישראל הוא אכן העם הנבחר – נבחר לקבל עליו יותר חובות מוסריות משאר העמים בניגוד ל’עם הנבחר’ הארי שלקח לעצמו זכות להרוג את כל השאר”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “נשים שלא יודעים להתחלק הם אנשים אי זוגיים”.

סטטוס שאהבנו: “מסתמנת פשרה במועצת הביטחון: יגנו את ישראל (נכתב בעקבות הטבח המתמשך בסוריה)”.

קליק >>

רגינה גרוזינגר

מי: בת 39, חילונית ומתנחלת שגרה בדרום הר חברון, ביישוב שמעה. עובדת כמנהלת לשכה בחברה לפיתוח הר חברון.

כמה: 548 חברים.

מה: רגינה היא אושיית פייסבוק מזן קצת שונה. היא מגיבה בעיקר בדפי פייסבוק אחרים כמו “אוי דוט קום”, “פטפוט”, “תמונה יומית”, ו”נו ניוז”, ואוהבת לגרור סטטוסים של אחרים למחוזות משעשעים ולהוציא אותם מהקשרם. תגובותיה זוכות בדרך כלל לתשומת לב רבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: מעצבת אותי באופן כללי מדיניות הבלטת האידיאולוגיה החברתית של שלי יחימוביץ והצנעת דעותיה השמאלניות קיצוניות. זה כמו מסך עשן בעיני הציבור הישראלי שנוטה לרוץ אחר החדש והמסעיר.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “צהריים. מרק שעועית ואני. מישהו עובר ומפטיר: ‘מי שאוכל לבד מת לבד’. אני: ‘לא רוצה שימותו איתי, מה אני מחבלת מתאבדת?'” וגם: “שטייניץ: הרופאים העבירו לי דרישותיהם – אני עדיין מנסה לפענח מה הם כתבו”.

סטטוס שאהבנו: “הרשות שוקלת: בית המשפט העליון – אתר מורשת פלסטיני” (בעקבות הפרסום ב-YNET על כך שהרשות שוקלת להכריז על ים המלח כאתר מורשת פלסטיני).

קליק >>

דודו עזריה

מי: בן 40, מבאר שבע, איש סיסטם בחברת תוכנה ופרילנסר בעיתונים שונים. אוהד שרוף של הפועל באר שבע.

כמה: 587 חברים.

מה: כל מה שמעלה לו את החלסטרה: חדגוניות תקשורתית, סטיגמטיות בתקשורת ובטלוויזיה. יש לו גם הרבה מה להגיד על בעיות התחבורה הציבורית בבאר שבע, ובאופן כללי בעיניו הכל קשור בסופו של דבר לכדורגל.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: האמירה של גל אוחובסקי לרונן שובל מתנועת “אם תרצו”: ‎”אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות..הכי נראה בחור טוב כזה, שמאלני…”

והאיש הזה מדבר על דברים שמזכירים לו את גרמניה הנאצית?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “תאמינו לי, בישראל שמים מליונים על תוכניות לא מצחיקות באמת כמו ארץ נהדרת, בזמן שבאל ג’זירה מרימים הפקות קורעות בדינר שמונים”.

סטטוס שאהבנו: “עכשיו, כשאתם קוראים שאת הטיל שנורה עלינו אתמול לא ירה חמאס אלא ארגון אחר שמחזיק לו כמה בסטוק וזה בכלל לא בגללנו אלא בגלל פעילות המצרים בסיני – נכון שאתם מרגישים הרבה יותר טוב?”

קליק >>

אמילי עמרוסי

אמילי עמרוסי. צילום: מירי צחי

מי: בת 33, מטלמון, סופרת ועיתונאית (“ישראל היום”).

כמה: 3,308 חברים.

מה: הפייסבוק של אמילי הוא סוג של מאגר חיוני בסגנון “דע את הימין”. תמצאו שם הרבה ביקורת תקשורת, והרבה נסיונות להגחיך אמירות שמאלניות מרגיזות. הקיר שלה די מתוייר, וכל סטטוס שהיא מעלה זוכה לעשרות לייקים, ומאות תגובות ושיתופים. לא מעט אנשים מנסים לרכב על הרייטינג של הדף שלה, ומבקשים שיתוף והפצה של מסרים שלהם. בדרך כלל היא עונה: “מצטערת, אני לא לוח מודעות”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אני תמיד מחכה לאמירות מרגיזות של גדעון לוי ויריב אופנהיימר, רק כדי לשים אותן על הקיר שלי ולכתוב ‘תודה. אתם עושים לנו עבודת יח”צ מצויינת'”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “יום שישי, בראנץ’ אצל השגריר הצרפתי. אני בסביבת שועים ורוזנים. והנה, חוטובלי חולפת ליד הבופה הכשר. גדעון לוי (אליי): את הרבה יותר דתייה מחוטובלי.אני: ?? (מאותתת לכיוון המכנסיים שלגופי) גדעון לוי: יש לך את הדבר הזה על הראש, ולה אין. אני: אה, זה בגלל שהיא לא נשואה, ואני כן. גדעון לוי: מה זה קשור לנישואין? עמנואל רוזן: היא לא נשואה? לגלות שלא רק כמה מהמתנחלים גרים בבועה אטומה”.

סטטוס שאהבנו: “אתמול פתחתי את הראש. בחורה פתוחה כמוני – יש עוד מה לפתוח? | דלת של ארון הצליחה לפצח את הראש הקשה. מטומטמת שכמוני, נכנסת בארונות במקום לצאת. הדביקו. עכשיו: הפצע הפעור – צלקת הארי פוטר. התחבושת על הראש – אריק שרון. | ואז אני מגלה שזה בדיוק שש שנים לאירועי עמונה (בעקירת גוש קטיף שרנו ‘שיר למעלות’ – בכיכר טיינאנמן של עמונה שרנו ‘שיר למה אלות’). כואב, כמה כואב”.

קליק >>

אבישי עברי (Avishai Ivri)

מי: בן 33, כותב ועורך באתר “לאטמה”, תל אביב

כמה: 1,201 חברים

מה: כעורך ראשי באתר “לאטמה” עברי נוהג לאכול שמאלנים (או סמולנים כפי שהוא נהנה לכנותם) לארוחת הבוקר. מדובר בחיית רשתות חברתיות המתפקד גם כצייצן אדוק וכאחד משריפי הימין הבודדים בערבות הטוויטר. ברשימת החברים שלו תמצאו הרבה עיתונאים ואנשי ברנז’ה תלאביבים כך שאף פעם לא משעמם אצלו על הוול. בעמוד שלו הוא משתף בלינקים שעצבנו אותו, סטטוסים משעשעים ואפילו במאמרי דעה ארוכים ומנומקים. אחד הפופולריים מהם עסק לאחרונה במוחמד בכרי ובדיסוננס והצביעות שהוא חש כלפי הכיבוש הישראלי.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אם הייתי מתעצבן מהם לא הייתי יכול להיות במקצוע שלי”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: שלום, מדברת אראלה. לא, מה מפעל הפיס? עזבתי שם מזמן. אני עובדת בהוצאה לפועל היום, שומע?

סטטוס שאהבנו: רה”מ אנס עובדת! כלומר לא הוא אלא עובד בלשכה, כלומר לא אנס אלא הטריד, כלומר לא ממש הטריד רק… לא חשוב. ביבי מניאק.

קליק >>

אבי סגל

מי: בן 42 מגבעת שמואל, עיתונאי (“בשבע”) ומחבר תשבצי הגיון.

כמה: 871 חברים.

מה: סגל אוהב לכתוב ביקורת תקשורת, ובגדול אומר את דברו על כל מה שמעלה לו את הסעיף. במקביל, יש לו פטיש בלתי מוסבר לבדיחות גלעד שליט. ביום של העסקה הוא כתב: “השאלה אם המחבלים המשוחררים חתמו או לא חתמו על התחייבות כלשהי – מרתקת אותי בדיוק כמו השאלה אם הנשיא פרס סולח להם או לא”. לאחר מכן הוסיף: “אם יום אחד החמאס יחטוף אותי, אני דורש מממשלת ישראל לא לשחרר אלף מחבלים עבורי. לדעתי, אני שווה לפחות 10,000 מחבלים, שלוש מדינות פלשתיניות וחזרה של כל היהודים לאירופה”. בניגוד לסגנון הכתיבה הרציני-יחסית שלו כעיתונאי, בפייסבוק הוא מקפיד להיות ציני ושנון, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: כששלום עכשיו הוציאו קמפיין להחרמת ההתנחלויות. בתגובה כתבתי על הקיר “כשאתה קונה חלוה של אחוה, אתה תורם לעידוד הכתיב החסר בהתנחלויות”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “סליחה, אני הרשיתי לו לצפות במשחק בשעות כאלו? הוא הילד של כולנו או לא?” (על ביקורו של גלעד שליט במשחק ביד אליהו).

סטטוס שאהבנו: “פורסם שמה המלא של א’ שהנשיא ביצע בה את פשעיו החמורים – אוסלו”.

קליק >>

אור רייכרט (Or Reichert)

מי: בן 28, קריקטוריסט וארט-דירקטור בחברת פרסום, רחובות

כמה: 1,064 חברים

מה: בעוד רובנו מתאמצים לנסח סטטוסים שיהיו גם מקוריים, גם מבריקים וגם עם פואנטה רייכרט מצליח להכניס את כל הפרמטרים הללו לתוך תמונה פשוטה אחת. אימג’ כידוע, שווה אלף מילים. זה יכול להיות קריקטורה, איור גרפי או סתם צילום של כותרת בעיתון שהוא כבר יעשה ממנה מטעמים. את כל אלו הוא מעלה מדי יום לעמוד שלו “קריקטורה יומית ושאר ירקות” בה הוא מנסה לתת פייט לארגוני שמאל שונים כמו תגובתו לקמפיין הפראיירים המפורסם. אם תהיו ממש נחמדים אליו הוא ייצור גם עבורכם תמונת פרופיל מאוירת ומגניבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “כרזה של פו הדב בבית כלא כחלק מקמפיין תמיכה בילדי עובדים זרים. כלומר, מהגרי עבודה”.

תמונה שזכתה להכי הרבה לייקים: פשקוויל.

תמונה שאהבנו: אחד האלים אם לא ה’!

קליק >>

מאיר עוזיאל

מי: בן 67 מתל אביב, לשעבר בעל המדור המיתולוגי “שיפודים” וכיום עוסק בכתיבה, תיאטרון וניהול אמנותי של אגודת הסופרים

כמה: 2911 חברים

מה: עוזיאל נדחק לפתוח דף פייסבוק בלחץ הקוראים, ומאז הוא מקפיד לפרסם בכל יום סטטוס אחד לפחות, ובסופי שבוע – את פינת השלולית האהובה. סגנון הכתיבה דומה לזה של המדור, וכל סטטוס זוכה לתגובות ושיתופים רבים. הוא אפילו זכה פעמיים לפרגון באתר “חורים ברשת”, שבוחר בכל שבוע את 20 הסטטוסים המוצלחים ביותר בפייסבוק. עוזיאל טוען כי “אין לי סגנון. אני מגיב על טיפשות של אנשים, ועל חוכמה של אנשים אחרים”.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: “כששאלו איך זה שלוקחים את התלמידים לחברון בלי להפגיש אותם גם עם הפלשתינים. זה בדיוק מה ששאלתי גם אני. מדוע שלא יפגישו את ילדי בתי הספר שלנו עם פלשתינאים וערבים אחרים, כדי שיספרו להם כמה הם רוצים להשמיד אותנו? מדוע להשאיר את הילדים בחוסר ידיעה?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “דוברי שלום עכשיו זועמים: ‘סטודנט פעיל ב’אם תרצו’ קיבל ציון גבוה במתמטיקה’. נוכח גילוי מדהים זה החליטה האוניברסיטה לבטל את כל הבחינה, ואת ציון הבחינה, ואת מקצוע המתמטיקה, ולכן גם שאר הסטודנטים יקבלו אפס” (בתגובה לביטול קמפיין שתי מיליון סיבות טובות של בנק לאומי).

סטטוס שאהבנו: “במטרה ליצור שקיפות והגינות בבחירת השופט המזרחי לבית המשפט העליון, הוחלט לא להשאיר את הערכת מזרחיותו של השופט לגורמים ישראלים בלבד, העלולים להיות נגועים במשוא פנים, ואם יהיו פולנים בין הבודקים אף ייתכן שהם יקבעו שהונגרי נחשב למזרחי”.

קליק >>

הם משלנו

גם כותבי מוצש ומקור ראשון לא טומנים ידם בצלחת הפייסבוק. הנה מקבץ:

אוריה קניג
– אבא, איפה אתה היית כשכולם יצאו לרחובות?
– איפה שדפני ליף הייתה כשכולם נסעו לבקו”ם.

עקיבא ביגמן
מה שרונן שובל היה צריך לומר לגל אוחובסקי: עשיתי סרט עלילתי על כך שאמא שלך פרוצה. לא תיעודי, עלילתי. הסרט ייקרא “גברת אוחובסקי הפרוצה, לכאורה”, ויצוין בתחילתו באותיות גדולות שיש בו הרבה פרטים שאינם מדוייקים והוא לא מתאר את המציאות אלא תחושות של היוצר. מה אתה אומר, גל, תפגין נגד ההקרנה שלו? מהנקודה הזו הדיון על “ג’נין ג’נין” צריך להתחיל. [עדכון 13.2.2012] ביגמן כתב בפייסבוק: “השבוע ב’מוצ”ש’ מבית מקור ראשון התפרסם טקסט של אחד מכותבי דעות ב60, נחום אבניאל, שעסק בהיסטוריה המקצועית של אימו של גל אוחובסקי, לכאורה. בשל טעות שלא ברורה טיבה, במוצ”ש בחרו לפרסם זאת תחת שמי, על אף שלא אני חיברתי אותו. היום בבוקר ערכתי שיחת הבהרה עם מערכת מוצ”ש ועם נחום אבניאל (שהטקסט שלו נרשם כאחד המוצלחים בכל הזמנים), וכל כוחותינו שבו בשלום. בעקבות המעבר לפורמט החדש, אני מאמין שיהיה יותר ברור מי עומד מאחורי הטקסטים שבאתר, באשר כל כותב מוזמן לפתוח חשבון אישי בו הוא מעלה את הטקסטים בעצמו שיתפרסמו לאחר אישור העורך. במצב כזה שמו של הכותב יתנוסס בחדווה מעל הטקסטים שלו ויימנעו אי-הודאויות להבא. עקיבא ביגמן, עורך ב-60”.

גדעון דוקוב
“הביאו את הסתיו” (כותרת הראיון עם סתיו שפיר שיפורסם בסביבות חנוכה באחד העמודים הפנימיים של שבעה לילות במסגרת הפרויקט המיוחד — “מנהיגי המחאה, איפה הם היום”).

גיל סלוביק ואסף וול
עוד מהלך מבריק: ציפי לבני פורשת מקדימה לצורך כניסה לפוליטיקה.

יהודה יפרח
הקולות שמהדהדים על ההרים בלילה — אללה הוא אכבר! א–לוהים הוא גדול! עושים לי את זה. חוק מיותר בתכלית. אמנם, הייתי מציע לשדרג למוסיקה סופית ושגם בתי הכנסת ישדרו מהגגות את שירת הבקשות ופיוטים של אנסמבל היונה. אבל בשום אופן לא לוותר על הקונפסט. הלוואי גם בתל אביב.

אורי אורבך
ברור שתלמידי ישראל חייבים(!) לבקר במערת המכפלה. ולדעתי גם בקבר רחל, וכמובן בכותל המערבי ובעיר העתיקה. לא יוצאים מזה ימניים, כמו שביקור בבית המשפט העליון, בכנסת ובקבר רבין לא הופך אדם לשמאלני.

הכתבה התפרסמה במקור במוסף “מוצש” של מקור ראשון, גליון 10.2.2012. כל התמונות באדיבות מוצש.

13 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק | 16 תגובות

חומוזילה פיירפוקס עם תוספים

אמיר אלישע אהרוני ואשתו יצרו את לוגו דפדפן פיירפוקס בצלחת חומוס, שמצטרף לאינספור שחזורי לוגואי דפדפנים במאכלים ובמדיומים אחרים.

“אני בישלתי את החומוס (בלי סודה לשתייה!) אחרי השריה של יומיים, וטחנתי עם שמן זית, לימון, מלח, פלפל וטחינה. אשתי קישטה לבקשתי”, מספר אהרוני, הוא פעיל וויקיפדיה ומוזילה ישראל, שמבקש לנצל את ההזדמנות ולהזכיר ש”מוזילה זה לא רק דפדפן טוב עם סמל חמוד, אלא גם תנועה של פעילים למען אינטרנט חופשי, פתוח ותקני”.

11 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 9 תגובות

הגבר שהגבר שלך יוכל להיות ניצב בקליפ שלו

קמפיין הגבר של אולד ספייס עלה לישראל בגירסת חריץ הישבן המיוזע. גל ינאי עשה מחווהעתקה של סרטון הפרסומת שלהם עבור להקת השובבים, שמנסה לגייס כסף מהציבור למימון קליפ חדש שלה.

הגיוס מתבצע באמצעות אתר מימונה, גירסה עברית של אתר קיקסטארטר, ומי שיתרום 50 שקלים יזכה לככב כניצב בקליפ. גם לכם זה מזכיר את צביעת הגדר של תום סויר, כשהחברים שלו משלמים לו כדי לעשות את העבודה שלו?

8 בפברואר, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות

יאיר לפיד נמנע מהסברת משנתו בפייסבוק?

השבוע התפרסם פה פוסט של טל שניידר על פעילות הפייסבוק של יאיר לפיד. גל חן מהבלוג “תחפושת מבריקה” מספקת תובנה נוספת:

לאחרונה נהיה לי מנהג חדש, לקרוא את עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד באופן תדיר. אני קוראת את אלפי הודעות התמיכה בו, ואת עשרות תגובותיו, כתופעה אנתרופולוגית מרתקת. מתוך ניתוח הודעות המשתמשים ניתן לראות כי:

• רבים מתומכיו הנלהבים של לפיד מצהירים בגלוי שהם לא בדיוק יודעים מהי דעתו של לפיד ומהי דרך הפעולה הצודקת בעיניו בסוגיות ספציפיות, ועם זאת מצהירים כי יש לתמוך בו בהיותו אלטרנטיבה טובה לנבחרי הציבור האחרים.

• כאשר לפיד מגיב לשאלות קשות שנשאל (דבר שלא קורה הרבה, יש לציין), הוא מפנה את השואלים לטקסט שכתב, או קטע יוטיוב בו הוא מתבטא בנושא, וכך מתחמק במופגן מהסברת משנתו באופן שעלול לעורר דיון ציבורי על קירות הפייסבוק. שילכו לטקבק ביוטיוב, אם הם ממש רוצים.

3 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יאיר לפיד, עיתונות ותקשורת, פייסבוק | תגובה אחת

משפט הפייסבוק לאנונימי המטריד: על אחריות חברתית ברשת והוקעת חריגה מהנורמה

פוסט של פרנקי סימון

השבוע הופצה ברשת הפייסבוק תמונה של אדם דתי שלכאורה חפן את ישבנה של הצלמת. ורק לפני שבוע, רובנו עקבנו אחרי ההתפתחויות בפרשת “(הזוג) הישראלי המכוער” שהשאיר חלקת יער מלוכלכת. בשני המקרים מיהרו מגיבים רבים לקרוא כנגד ההתנהגות החריגה/סוטה (בהסתייגות האומרת: בהנחה שהפרטים נכונים). אך רבים הדגישו דווקא את הסכנה שב”משפט השדה” שנערך לאדם הנאשם, ללא ידע אמיתי לגבי הפרטים.

פרשיות פייסבוק דומות היו לנו כבר לפני כמה שנים, ולפחות שתיים מהן זכו להתייחסות בכלי התקשורת המקוונים. 2008 – פיצה שרגא בדיזנגוף סנטר. אם לילד אוטיסט הפיצה ברשת אימייל שבו היא מתארת התנהגות מתעלמת של מוכר פיצה מהילד שלה. במכתב היא קוראת להחרים את הפיצריה. מישהו העלה את הטקסט לפייסבוק ופתח קבוצה שהפכה תוך זמן קצר לאחת הקבוצות הגדולות בפייסבוק הישראלי (כך לפי הכתבה). 2009 – דוקטור מרקו והבעיטות בחתולים: לקוחות התלוננו על כך שבעל מסעדה מסלק חתולים שנכנסים לתוך המסעדה בבעיטות.

שני המקרים, אגב, אכן קרו, ובשני המקרים ה”אשמים” הודו לפחות חלקית בהתנהגות המיוחסת להם. על שני המקרים (ועל רוב הנושאים הקשורים) כבר כתבו רבים וטובים, אבל רציתי לתרום את שני היורו-סנט שלי. בסוף יצא הרבה יותר מדי אבל מקווה שמשעמם לכם.

הרשת מלאה במידע אמין וגם שקרי, בדעות וטענות. הכמות והזמינות שלהן הופכת לכמעט מנטרלת. אמנם כל אחד יכול להביע את דעתו, אך מה שווה דעתו אם היא קול אחד בתוך מיליון, או בתוך מיליארד? ובכל זאת אנחנו מוצאים שבמקרים מסויימים, הרשת הכאוטית כאילו מתאגדת ומגישה לנו סוגיה או מקרה מסויים על מגש, כמעט כאילו מישהו העביר הוראה תת-הכרתית: את זה תפיצו, לכולם, עכשיו.

יהיה קשה להבין מה גורם לנו לאמץ ולהפיץ ממים, אבל במקרים שהוזכרו כאן אנחנו עוסקים בקרקע הרבה יותר מוכרת, גם אם האמצעים שונים: חיזוק הנורמה באמצעות הוקעת החריגה ממנה. התנהגות לא-נורמטיבית מקבלת ביקורת ציבורית, ובכך אנחנו מזכירים לכולם מהי הנורמה ומהו המחיר של הסטיה.

אלו שמבקרים את שיתוף הידיעות צודקים בכמה מטענותיהם: אנחנו אכן לא היינו שם, אנחנו אכן לא יודעים אם הדברים היו כפי שהם מוצגים. יש סכנה בפגיעה בשם הטוב של האדם אותו מאשימים.

אך הם נוטים להתעלם מהעובדה שבכל המקרים שעלו לכותרות (ולפידים) לאחרונה, הצד המאשים אינו אנונימי. למעשה, הוא נושא באחריות כבדה: לא משנה כמה אנשים יפיצו את הטענות, מי שכתב את המכתב המקורי, הטוען המקורי – הוא זה שתמיד יזוהה איתן.

כשאנשים מזהירים מפני הפגיעה בשמו של מי שמאשימים, מדוע אין הם חושבים על הסכנה שבפגיעה בשמו של הטוען/החושף של הפרשה? אם אכן קהילת הרשת עושה משפט שדה, מה ייעשה למי שהעיד עדות שקר? אם יתברר שהוא שיקר או הטעה, לא יבואו בטענות כלפי המפיץ ה-500, אך בהחלט יבואו בטענות כלפי מקור הטענות. ויותר מזה, ברגע שמישהו יוזם את ההפצה, הוא חושף את עצמו לנזק ממשי מפני האדם שאותו הוא תוקף או ממקורביו.

אני לא רוצה להגיד שזה בלתי-אפשרי שמישהו ישקר, אלא שברגע שהטענה אינה מגיעה ממקור אנונימי, יש משמעות רבה גם לנורמה החברתית של עדות אמת. יכול מאוד להיות שאנחנו גם נוטים להפיץ יותר מקרים שמגיעים מאדם אמיתי (או לפחות שנראים לנו כמגיעים מאדם שאפשר להגיע אליו בסופו של דבר) – יותר מאשר מקרים כמו “שמעתי ממישהו ששמע ממישהו”.

האמת היא שעדיין לא חווינו מקרה קיצוני שיכול להגיד לנו שהתהליך הנוכחי הוא אכן מסוכן. ומקרה כזה יכול בהחלט להשפיע על הגישה שלנו להפצה כזאת. כרגע רבים רואים ב”משפט השדה” כסוג של הסתה, שיכול להוביל לכך שמישהו “ייקח את החוק לידיים”, ימצא את האדם המואשם ויפגע בו. אך יכול להיות גם מקרה אחר: מה אם האדם הנאשם או קרוביו יגיעו לפגוע בטוען המקורי? מי שזכה לראות את תגובת בני הזוג שהואשמו בלכלוך חלקת יער אולי ראה שאחד מחבריהם הזהיר את ה”רוסי” המלשן שאם הוא יגיע לעיר שלו הם יגלגלו אותו למטה, או משהו בסגנון. התגובה הזאת הוסרה בינתיים.

אם אכן מקור הידיעה ייפגע בעקבות כך שחשף התנהגות חריגה, רוב הסיכויים שזה ייגרום לרובנו לכעס ולחיזוק ידיהם של מי שמסתכנים בהפצת האמת. ולהיפך, אם מישהו יתגלה כשקרן, הלחץ על הוכחת הטענות יהיה רב יותר בעתיד.

לסיכום (ותודה למאזינים) הפייסבוק הוא לא בדיוק האינטרנט, השיתוף בו זוכה לעידוד ממוסד מחד והאנונימיות בו מוגבלת מאידך. לכן, הוא קצת יותר דומה לשכונה או קהילה מבוזרת. המקרים שזוכים להיות מופצים הם משמעותיים מכיוון שהם מבהירים לנו מה “חשוב” לנו, כחברה. כך גם הדיון המרתק לגבי עצם הדיון :)

__________________
פרנקי סימון הוא מתכנת פרילאנסר ומוזיקאי. הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק שלו.

2 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 4 תגובות

קניתם בגד ברשת והוא לא מתאים. במקום להחזיר, למה שלא תמכרו?

מיכל פדלון הזמינה באינטרנט קרדיגן, וכשהגיע גילתה שהוא לא במידה המתאימה. טרם פותחה הטכנולוגיה שתפתור את סוגיות הפער בין המידות המוצהרות לבין המידות בפועל, ובין הבגדים כפי שהם נראים בחנות האינטרנטית לבין איך שהם נראים כשהם מגיעים לבית הלקוח. בחלק מהמקומות אפשר לקבל החזר, אבל זה מצריך לשלוח את המוצר בחזרה ולשלם דמי משלוח. שתי חברות טובות של פדלון, רעות מרים כהן ונטע שמעוני, מצאו פתרון ביניים: דף פייסבוק בשם “פתק החלפה“, שמחבר בין אנשים שקנו פריטי לבוש ואקססוריז שלא מתאימים להם, לבין אנשים שמעוניינים לרכוש אותם, אחרי מדידה.

“גם אני וגם נטע נוהגות להזמין המון המון בגדים מהרשת”, מספרת מרים כהן, עורכת וכותבת באתר כלכליסט, בת 28 מתל אביב. “שתינו נתקלנו בבעיה שהרבה פעמים מזמינים דברים ולא מקבלים את מה שדמיינת בדיוק, מבחינת המידה והגזרה. חברים כל הזמן תוהים: ‘איך אפשר להזמין באינטרנט בלי למדוד, לא חבל על הכסף?'”. “להחזיר מוצר שקנינו בחו”ל זה פרוצדורה, ללכת לדואר, לשלוח לחו”ל, לשלם על המשלוח”, מסבירה שמעוני, מעצבת גרפית וכותבת על תרבות בכלכליסט, בת 29 מת”א.

מרים כהן: “מיכל פדלון העלתה את הרעיון. למה אין מקום באינטרנט שאפשר לקנות דברים כאלה, אחרי שמודדים? היא אמרה שנעשה את זה, כי לנו יש יותר נסיון”.

שמעוני: “שתינו חובבות אופנה וזה הקטע שלנו”.

מרים כהן: “ולי יש קצת נסיון בלהקים עסקים באינטרנט”.

זה גם מכניס לכן כסף?
שמעוני: “ממש לא. כרגע, במצב הנתון, העמוד הזה בפייסבוק הוא ללא מטרות רווח לחלטוין, אנחנו עושות את זה כדי לעזור לאנשים שיש להם אותה בעיה כמונו”.

מרים כהן: “אנחנו גם לא נותנים לאנשים לבקש בעמוד מחיר יותר גבוה מהמחיר שהם שילמו. זו לא פלטפורמה שנועדה להכניס כסף, זה נועד לעזור”.

שמעוני: “ולשמח אנשים, זה גם חשוב. פתחנו את עמוד היום בצהריים, וכבר יש לנו באופן יחסי די הרבה לייקים (81 נכון למועד הפרסום, ע”ק). כל הזמן שולחים לנו עוד ועוד פריטים לפרסם. זה לא מפסיק. יש לנו כבר כמה קונים פוטנצאיליים, אנשים יצרו קשר ביניהם, זה כבר נהיה תהליך עצמאי של אנשים שמתחברים אחד לשני דרך העמוד”.

מרים כהן: “אם נראה שהעמוד ממש צובר תאוצה ויש המון היענות והוא מצליח לאורך זמן, אולי נעביר את זה לאתר מסודר ולא כעמוד פייסבוק – זו לא בדיוק פלטפורמה אידיאלית לדבר הזה”.

תתפרשו לתחומים נוספים, כמו ספרים או גאדג’טים?
מרים כהן: “הכל פתוח. מוקדם להגיד. היום פתחנו את העמוד. הכל עוד אפשרי”.

1 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק | 5 תגובות

הצנזורית הצבאית הראשית: “יש בלוגים שזכו למדד אמינות מאוד גבוה, ועליהם אנחנו יושבים”

הצנזורית הצבאית הראשית, תא”ל סימה וואקנין-גיל, התראיינה אצלי ל-ynet מחשבים לקראת השתתפותה בכנס “רשתות ודמוקרטיה” ביום ראשון. טעימה:

וואקנין-גיל: “רביב דרוקר כתב את דעתו על הצנזורה. זה היה בבלוג שלו ורביב הגיש לי [לאישור לפני הפרסום]. הוא עיתונאי, זה מאוד הגיוני שאם הוא מגיש דברים שהוא משדר בטלוויזיה אז הוא יגיש גם דברים מהבלוג. יש בלוגים שזכו למדד אמינות מאוד גבוה, ועליהם אנחנו יושבים. כשזה אנשים שהם לא מהמילייה התקשורתי, שזה קלאסי שנעבוד איתם, אז אני עושה את זה בתיאום. אם אני רואה דברים בעייתיים אני מעירה לו”.

גם חשבונות פייסבוק?
“פייסבוק בכלל לא”.

טוויטר?
“לא. אנחנו לא שם. נהיה שם רק לכלי תקשורת [שמפעילים נוכחות ברשת חברתית, ע”ק]”.

אבל בלוגרים כותבים פוסטים ומקדמים אותם בפייסבוק.
“אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שרוב הבלוגרים לא יכתבו דברים שיעברו את הרף של ודאות קרובה [לפגיעה בבטחון המדינה, המבחן שלפיו הצנזורה פוסלת ידיעה לפרסום, ע”ק]. ניקח לדוגמה מישהו כמו יוסי מלמן מ’הארץ’, שזוכה למדד אמינות מאוד גבוה, עד כדי כך שאלג’זירה ואלערביה מביאים אותו לעתים כפרשן. נניח שהוא היה כותב בלוג, זה בלוג שהייתי מתקשרת למלמן ואומרת שהצנזורה יושבת עליו. אחרי פעם-פעמיים, אם הייתי רואה שיש דברים שלא מוגשים לנו לצנזורה לפני הפרסום, הייתי פונה ומבקשת שיגישו לנו. איש אקדמיה הוא לא אחד שאני אעשה לו את זה, אבל אם איזה איש אקדמיה זכה לרמה מסויימת של אמינות תקשורתית, אני אצור איתו קשר”.

ומה לגבי גולש מן השורה, שאינו עיתונאי אבל מפרסם מידע באינטרנט שיכול להגיע לאנשים רבים?
וואקנין-גיל מציגה לי דף מעוצב עם רשימת נושאים שמחולק למערכות תקשורת ואומרת: “אם אתה כותב על אחד מהנושאים האלה, אתה חייב להגיש לצנזורה”.

כאשר תוצפי בפניות של עשרות או מאות בלוגרים ואלפי אנשים ברשתות החברתיות, את תצטרכי לקבוע סדר עדיפויות שונה לגמרי, או שתגיעי למצב שלא תעני לאנשים כי אין לך כוח אדם, או שאנשים יפסיקו לפנות כי הם יבינו שהם לא מקבלים תשובות.
“יכול מאוד להיות, לא יודעת להגיד לך. זה אחד הפחדים הכי גדולים של החבר’ה שעושים את העבודה המקדימה על האתר [שהצנזורה מתעתדת לפתוח, ע”ק]. באיזשהו מקום, אל תשכח שזה אתר גלוי לכולם. עניתי לאחד, הסברתי לו את הלוגיקה של עבודה מול הצנזורה, אתה לא צריך לשאול אותי את אותה שאלה, אתה תראה את התשובה באתר. יהיו שם שאלות לתשובות. אני מעריכה שאולי תהיה הצפה בשלב ראשון ואחרי זה תהיה רגיעה. אבל בגדול יהיה שם את זה [רשימת הנושאים, ע”ק], יהיה את הסכם ההבנות. כל עיתון רשמי וכלי תקשורת רשמי מסודר. מי לא מסודר? בלוגרים. בצ’טים ופורומים הצנזורה לא רוצה להתערב, עם כל הכבוד. אלא אם כן, לדוגמה, אם יש פורום שבו כותבים אנשי 8200, שם אני אהיה. אבל אם יש פורום שכותבים בו סתם אזרחים מהשורה, גם אם יכתבו את הדברים הכי בעייתיים, ‘אני יודע שישראל עומדת לתקוף באיראן’, אז מה? מי כתב את זה, מי אמר את זה, מי אומר שזה נכון? אם יש בלוג של יודע דבר, נניח שזה עיתונאי מקושר שכותב גם בלוג, על הבלוג שלו אני אשב. אם ערוץ 2 בפייסבוק, אני שם. בפייסבוק שלך אני לא אהיה. בסוף נמצא את האיזון”.

לכתבה המלאה >>

31 בינואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, צנזורשת | 7 תגובות

משפיעני האינטרנט | מתוך מוסף פירמה – 100 המשפיעים בתקשורת 2011

גיא לרר, עוזי וייל, ג’ודי מוזס, סילבי קשת, כרמל שאמה-הכהן, העוקץ ו-וואלה ברנז’ה

סמלי סטטוס

אף שלסלבים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים יש את יתרון המפורסמוּת, ברשתות החברתיות הם צריכים להתמודד על תשומת הלב של הגולשים כמו כל אחד אחר. שנינות וכנות מקבלים שם ציון גבוה, גם אם הכנות אינה מודעת לעצמה, וגם אם צוחקים על הסלב, ולא איתו.

אין טבעי מהחיבור בין התסריטאי עוזי וייל לבין פייסבוק: “השער האחורי”, שאותו כתב עד 2001 במקומון התל אביבי “העיר” (ז”ל), רק חיכה לפלטפורמה שתישק על שפתיו ותעיר אותו מהתרדמת**. זו הגיעה באיחור של עשור בדמות הפרופיל של וייל בפייסבוק, שם הוא נותן לדמויות שלו, ותיקות כחדשות, להשתולל. “השתעממתי”, הסביר בראיון לגליון אוקטובר של פירמה, “אני עובד נורא קשה על ‘המשרד’. מדי פעם אני צריך פשוט להתאוורר איכשהו, או שעובר לי איזה רעיון אחר בראש, ואני יודע אם אפתח אותו יותר מדי, אני אסטה ממה שאני עושה. אז מדי פעם אני משחרר רעיונות שעולים לי במוח תוך כדי עבודה”. למשל: ‎”זאת מכונת זמן! זה לא משנה כמה זמן לוקח לתקן אותה.”

ויש גם את זה: “אני לא פמינסטית במובן הקלאסי,אני לא טומי לפיד.אני אישה שאוהבת אנשים.חרדים,דתיים,מתנחלים,חילוניים.רוצה שכלם יחיו באהבה,כמו בברוקלין”. זו כבר ג’ודי שלום-ניר-מוזס, שאלמלא היתה קיימת, וייל היה צריך לכתוב אותה. אבל מוזס, אשת עסקים, אשת תקשורת ואשת פוליטיקאי, חיה, קיימת ומצייצת בטוויטר לכ-7500 עוקבים, כשהדברים העסיסיים יותר מוצאים את דרכם גם לתקשורת. נראה שמוזס כותבת מהבטן, בלי להתחשב בפוליטיקלי קורקט, נימוסים וטקט. אולם לדבריה בכנס אילת לעיתונות, “אם לא היה לי בעל שהוא ממלא מקום ראש הממשלה, הייתי מצנזרת את עצמי פחות”.

וגם: “רק עכשיו התפניתי לזרוק עיין על מוספי סופשבוע של ”ידיעות,’ שאני רק מציצה בכותרות, כי אינני מתכוונת לבזבז על החומרים שם תאים אפורים שמתכלים. וגניליתי שיהיר המשואה מרצה לנו ברצינות פטריוטית תהומית מה זו מולדת ולמה צריך לאהוב אותה. ןהמרעיש מכל: איווט האיום הוא ילוד אשה! יש הוכחות: תמונות שלה.! [השגיאות במקור, ע”ק]” כותבת הסטטוס היא סילבי קשת, שעד פרישתה לפני שש שנים היתה אחד השמות המזוהים ביותר עם אחד המוספים הללו, “המוסף לשבת”, שם שירתה כלוחמת גרילה עם עט בין השיניים ודיו על הידיים ביחידה המובחרת “פתחלנד”. השנים מחוץ לתקשורת לא ייבשו את הארס שבקצה החץ שלה, אבל לפעמים היא לוקחת הפסקה, יורדת לשוחה וממליצה על סרטים קלאסיים שמשודרים בטלוויזיה. ויש לה גם מה להגיד על האכסניה: “שונאת שונאת שונאת את הפורמט החדש של הפייסבוק. מגובב ומקושקש”.

כמו כן: “ברכות לים המלח ומשרד התיירות על ההישג המכובד, אחד מ-14 פלאי עולם, מחר אעבור מעליו בדרך לאילת לכנס שמאי המקרקעין השנתי”. המברך הוא יו”ר ועדת הכלכלה, ח”כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד). פוליטיקאים רבים מפעילים פרופיל בפייסבוק, אבל שאמה הכהן, שמבין שפייסבוק יהיה זירה מרכזית בבחירות הקרובות, מקפיד לעדכן את הפרופיל בעצמו, בהתייחסויות לאירועי הים, עדכונים מפעילותו הפוליטית, התייעצות עם הגולשים בסוגיות שונות, אירועים שבהם ישתתף, מאבקו העיקש בראש עיריית רמת גן ותזכורת שבועית על פרשת השבוע. פייסבוק חלחל גם אל שפתו של שאמה הכהן – שמפרגן עם “ביג לייק” ומאחל לעוקביו “שנת LIKE לכל אחת ואחד מכם ולמשפחתכם”. לוהט או פאתט? הציבור יצביע באגודלים ובקלפיות.

* הקטע על כרמל שאמה-הכהן לא פורסם ב”פירמה”, מאחר שהח”כ כבר הופיע במקום אחר ברשימת המשפיעים.
** גדי שמשון העיר לי: “זה שאתה לא יודע על המדורים של וייל בנענע סירקא 2000 זה פאק שלך, לא?”

העוקץ

ד”ר יוסי דהאן וד”ר איציק ספורטא לא היו מרוצים מהטיפול של עיתונות המיינסטרים בכלכלה ובחברה, וב-2003 עשו מעשה והקימו את הבלוג “העוקץ“, שעם הזמן נפתח גם לכותבים אורחים. שתיים מהאורחות, אורטל בן דיין ואשכר אלדן כהן, פרסמו בו פוסטים שאילצו את התקשורת הממוסדת לטפל בתלונות על עבירות מין וניצול מרות לכאורה שהיא לא רצתה לגעת בהן – פרשות ~~פרופ’ אייל בן ארי~~ ד”ר גדעון ארן ויצחק לאור.

ב-2009 קיבל העוקץ מימון מהקרן החדשה לישראל וגייס את העובד הראשון שלו, העיתונאי והעורך מירון רפופורט. עונת המחאות החברתיות העצימה את השפעתו של אתר השמאל, שנתן רוח גבית אידיאולוגית למחאה מחד וסיפק במה לביקורת רדיקלית עליה מאידך.

גיא לרר

בימים שב”אינטר-נט” עוד היה מקף, התקשורת ראתה בה מרחב מוזר המאוכלס בתמהונים שתפקידם לספק סיפורי צבע משונים. השנים עברו והאינטרנט יצאה מהמרכאות ובלעה את התקשורת. גיא לרר עשה מסלול דומה: פינת סרטוני רשת מצחיקים שהגיש, “הצינור”, הפכה ל”צינור לילה”, תוכנית יומית שבה הוא וסיידקיקים מתחלפים מגישים מיקס שמח של חדשות, תופעות רשת, סקופים שחורגים מהגטו הגיקי וכמובן סרטוני רשת מצחיקים. התוכנית מלווה בדף פייסבוק סואן ורייטינג גבוה יחסית לשעה המאוחרת. “התוכנית של לרר מאוד זולה ומאוד מצליחה. אולי הכי מצליחה ביחס עלות-תועלת”, העיד מנכ”ל חדשות 10, אורי רוזן.

מחאות אינטרנטיות זוכות לסיקור נרחב בצינור לילה, כולל הראיון הראשון עם דפני ליף שניה לפני הפריצה. אולי זו הסיבה שלרר מרגיש עכשיו נטוש, שלא לומר נבגד. “אומת האינטרנט בוחרת להגיב במתינות לנושא של ערוץ 10, וזה נשגב מבינתי”, אמר במפגש עם בלוגרים שעסק במשבר המאיים על קיום הערוץ. “אומת האינטרנט ידעה להתגייס לנושאים כמו המאגר הביומטרי, הרגשת נחשול אדיר שבא מהאינטרנט והבלוגים ועוצר עוול. זה לא קורה עכשיו”.

וואלה ברנז’ה

nrg ברנז’ה, חלוץ ערוצי הברנז’ה באינטרנט העברית, ונענע10 ברנז’ה נסגרו השנה, והשאירו הרבה עבודה לוואלה ברנז’ה, פינת שיחות המטבחון של התקשורת הישראלית, שעברה שנה סוערת במיוחד.

הסערה לא פסחה על אנשי וואלה ברנז’ה: העורכת ב-5.5 השנים האחרונות, הדס ריבק, פוטרה. חברתה וכתבת הערוץ לשעבר, ענת קם, נשלחה למאסר על הדלפת מסמכים צבאיים ל”הארץ”. מחליפתה של קם, אמילי גרינצווייג, עזבה לתפקיד מקביל ב”הארץ”. בוואלה שקלו אף לסגור את הערוץ, לפי דיווח באייס, אולם בינתיים מונה דוד אברהם, פליט נענע10 ברנז’ה, למחליפה של גרינצווייג. האם בקדנציה שלו הוא יזכה בכבוד המפוקפק לדווח על הפיטורים של עצמו ולכבות את האור ביציאה?

* יונתן כיתאין עדכן אותי שהקטע על וואלה ברנז’ה לא פורסם בסופו של דבר ב”פירמה”.

________________________
התפרסם במקור בגליון ינואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס – 100 המשפיעים בתקשורת