קופי ופייסט בוואדי ניסנס

שרית סרדס-טרוטינו פרסמה באחרונה בידיעות אחרונות וב-ynet כתבה על סיור קולינרי בוואדי ניסנס. הכתבה, גילתה ניבה שושי, היא העתק כמעט מדויק של כתבה דומה שפורסמה שנתיים וחצי קודם לכן במגזין על השולחן ובוואלה על ידי פיני לוי. כל הפרטים מאחורי הסיפור המוזר הזה בכתבה ששושי ואני פרסמנו ב”העין השביעית”.

ובונוס לקוראי הבלוג – עוד שני טקסטים קולינריים דומים:

“על השולחן”, 7/2007:

החומוס עצמו עדין וחם ומשכשך בשלולית ירקרקה של שמן זית. מה שלולית? אמבט! מצד שני, השמן המיוחד הזה כל כך טעים, שאין מצב שלא תספגו את כולו באמצעות הפיתה. המלצה שלנו: קנו לכם בקבוק שמן הביתה, ותמשיכו להתפעל ממנו גם אחרי שתעזבו את עכו. לפול קוראים פה מחלוטה וגם הוא מעולה, והמסבחה נקראת משאוושה. אפשר לבקש כמה קומבינציות בצלחת אחת, ואיש לא ירים גבה. כשהמלצר יבחין שהצלחת שלכם מבריקה וריקה מחומוס, הוא ינחית על שולחנכם כוסות קפה קטנות ומהבילות. זה, אם טרם הבנתם, האות עבורכם להתחפף ולפנות את השולחן לבאים בתור.

השני מ-ynet, מ-23/10/2008:

המחירים נמוכים והחומוס החמים והעדין משכשך באמבט קטן של שמן זית ירקרק וריחני. המלצה שלנו: קנו בקבוק שמן מהמסעדה, כדי שתמשיכו להתפעל ממנו גם אחרי שתעזבו את עכו. כשהמלצר יבחין שהברקתם את הצלחת, הוא ינחית על שולחנכם כוסות קפה קטנות ומהבילות. וזה, אם טרם הבנתם, האות עבורכם להתחפף ולפנות את השולחן לבאים בתור.

במקרה הזה סרדס-טרוטינו חתומה על שני הטקסטים. ומיחזור הוא הרי צו השעה.

• מן הארכיב: קופיפייסט גיימר-netמגזין • שני עיתונאים, אותה כתבה על סין

31 באוקטובר, 2008 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת, קופי-פייסט | 5 תגובות

מלחמת האותנטים

שלום לקוראים של עידוק ולפעילי הרשת האותנטיים של רון חולדאי. אני ג’וני, זה שמבטיח לעידוק פוסט אורח כל חצי שנה ואז לא מקיים. אז הנה, עידוק. תראה מה קצת טרולים מצליחים להוציא ממני. פוסט אורח.

לאחרונה, כפי ששמתם לב, התלכלך הבלוג המצוין הזה באוסף של תגובות “אותנטיות” ו”מהשטח” של “אנשים” שמדברים “מהלב” למען ראש העיריה הנוכחי. הטובקים שלהם בולטים בין שאר התגובות כמו שטר של מאה שקל בין החוחים, לא רק בגלל שהמגיבים האותנטים כולם גילו את חדר 404 כאחד, אלא כי כולם כל כך לא דומים לאנשים שמסתובבים פה בדרך כלל, עד שזה נראה כמו קומדיה מוצלחת על המלחמה הקרה: כל מיני רוסים מסתובבים בעייריה אמריקאית קטנה ומנסים לדבר במבטא מיד-ווסטרני.

האם מתקפת האותנטים פוגעת בבלוג של עידוק כי הוא הודיע שהוא פעיל בקמפיין של דב חנין? לא היא; כי אפשר למצוא את החבר’ה האלו תחת כל עץ רענן ובכל דיון שאיכשהו נוגע בחנין ובראשות העיר ושכחו לכבות בו את הטוקבקים.

זה מפריע להמון אנשים, במיוחד לדורה, והרבה אנשים מדברים על כמה זה לא בסדר, שיש טוקבקיסטים מטעם. אבל זו טענה שכל כך קל לצד השני להתמודד איתה, שכל דיון מסתחרר בסוף לתהומות של ייאוש, כמו זה של תומר בבלוג של חנין. היי, היי, היי! גם אתם מטעם, אומרים לנו. גם אתם יוצאים די חארות במלחמתכם למען חנין. אז גם לנו יש זכות להיות מטעם (ובמובלע: גם לנו מותר להיות חרא באינטרנט).

והם צודקים. מותר להם. ברשת מותר לכל אחד להיות שקרן ומניפולטיבי. מותר לשקר לגבי הזהות שלך (זה הרי הקסם הגדול באינטרנט, הנזילות הזו של הזהות). זאת לא הבעיה, שהם מטעם. הבעיה היא שהם שכירי חרב.

לכל קמפיין פוליטי יש אנשים מטעם, אחרת הקמפיין עקר ורדום. ככל שליותר אנשים איכפת יותר, ככה הם יותר מטעם יותר מהזמן. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלאה קמפיינים מלוהטים שבהם כותבים פמפלטים ושוברים ראשים. והרבה לפני שהמציאו את האינטרנט כבר ידעו אנשי שלומנו להסתנן למחנה היריב, לשתול טקסטים מביכים, לשבור עצרות תמיכה. כששני מחנות מתדיינים בלהט יש בדרך כלל תוצאות בלתי נעימות. ומי שאוהב נקניקיות ומכבד את שלטון החוק, עדיף שלא יברר איך רוקחים את מי מאלו.

הבעיה הגדולה היא שלראש העיר הנוכחי אין מחנה, אין תמיכה עממית, אין אהבה גדולה. לא קל להיות תל אביבי ולחבב את האיש כבד היד הזה, את העירייה הלא-חמה הזו. הוא לא ראש עיר נוראי, אבל הוא לא ראש עיר טוב, והוא בטח לא מנהיג כריזמטי ואהוב. גם מי שיצביע עבורו יצביע מתוך תחושה שאין טוב ממנו. אפשר למצוא מי שידבר בעד ראש העיר הזה, כמובן, אבל אי אפשר למצוא מי שיהרג בשבילו. לחנין, לעומתו, יש אוהבים. יש תנועה עממית. יש אנשים שהם מטעם בכל לבבם. איך יתמודד עם זה מנהיג שאין לו קהל? חוכמת אנשים מלומדה היא עוד מימי יוון הקלאסית, שכשהתושבים שלך לא ירימו חנית כדי להגן על עירם, אתה מזמן שכירי חרב מן החוץ.

וזה מה שכל כך מעליב ודוחה באנשים האלו שמופיעים בחדר 404 לאחרונה: לא שהם משקרים לגבי זהותם, לא שהם מניפולטיבים, אפילו לא כמה שהם משעממים. גם אנחנו לפעמים מצנזרים, משקרים, מתעללים ביריבים שלנו. הסיבה היא שהאורחים החדשים האלו הם ציבור כל כך מרופט וציני, שיש כל כך מעט להט מהפכני מאחורי המילים שלהם וכל כך הרבה שבלוניות מרירה ועייפה. אתה קורא את התגובות וממש רואה לנגד עיניך איך הכותב משפיל עיניים מדי פעם, כדי לקרוא מהדף המודפס את הנקודות שיש לחזור עליהן. אתה לא שומע אותם אומרים דברים חמים ונמלצים בזכות המועמד שלהם. רק לועגים לג’יפ של שי אביבי.

אנחנו שומעים מהם כל הזמן שציבור מרוצה לא יוצא אל הרחובות – אבל לקוחות נאמנים ומאושרים, כשהם שומעים שיחליפו להם את החנווני שהם אוהבים, יוצאים להגן עליו. ועם זאת איש לא אוהב את חולדאי ואיש לא מדבר בזכותו – רק חבורה של רונין, עיקשים וחסרי כבוד, שמסתתרים בינינו ומנסים לשכנע אותנו שהם, כמונו, אנשים שאיכפת להם מהעיר הזאת.

יהונתן זילבר הוא עיתונאי, עורך ערוצי דיגיטל וגברים במקו, וכותב הבלוג a digitali.st

31 באוקטובר, 2008 | בנושאים: 404, אבשלום קור, טוקבקים, פוליטיקה, פרסום ושיווק, צנזורשת | 27 תגובות

ביבי עשה סיבוב על מכונת הזמן

בראש השנה שלח בנימין נתניהו לגולשים סרטון ברכה, שבעמוד בו נשלחה הופיעה קריאה לשלוח לליכוד הצעות לסיסמאות לבחירות המוניציפליות. מאוחר יותר פורסם סרטון המשך, בו נתניהו מודה לשולחים על הסיסמאות ומבקש מהגולשים לדרגן.

אלא ששני הסרטונים צולמו באותו סשן צילומים, על רקע אותו קיר לבנים אדום ואותו עציץ, כשנתניהו לובש את אותה חליפה ואותה עניבה. כלומר, כשנתניהו מודה לגולשים על הסיסמאות ואומר שהן היו מוצלחות ומצחיקות, הוא עוד לא ראה ולו סיסמה אחת – משום שהסרטון בו ביקש את הסיסמאות צולם דקות לפני כן או אחרי כן, וטרם פורסם.

בקולנועית זה נקרא “חרא קונטינואיטי (continuity)” – אתה לא מצלם סצינות שמתרחשות בזמנים שונים ומלביש את השחקן באותם בגדים בדיוק. בעברית זה נקרא “ביבי שוב נתפס בשקר לבן”.

30 באוקטובר, 2008 | בנושאים: 404, מכונת הזמן תעשיות בע"מ, פוליטיקה, פרסום ושיווק | 7 תגובות

החמישיה הקאמרית על טוקבקי ספאם פוליטיים

בהמשך לזה:

(הלשינה: ניבה שושי)

30 באוקטובר, 2008 | בנושאים: 404, טוקבקים, פוליטיקה, פרסום ושיווק | 5 תגובות

די ללכלך לי את האינטרנט

כשבן אדם כמו עידוק מקבל ספאם ויאגרה או קזינו או עוקץ ניגרי לג’ימייל, הוא מוחק אותו.

כשהוא מקבל בחדר 404 טוקבק באנגלית עילגת של בוטים עם 27 לינקים לאתרי זבל, הוא מוחק אותו.

אבל כשהוא מקבל טוקבק בזו הלשון — או עשרים מהם —

תאורה יפה. איפור נהדר. כל השאר מזויף לא פחות. הרצון הבוער של ה”סלבס” האלה לחקות את הכוכבים הגדולים של ארה”ב במערכת הבחירות שלהם, גרם להם להגיע לסטודיו ולפטפט מול המצלמות. כל זה בשביל מועמד שמגדיר את עצמו כלא-ציוני? ממי אני אמור להתרגש שם? משי אביבי, שמדבר בדיוק באותה אינטונציה שבה הוא מקדם כרטיס אשראי של בנק גדול???

— הוא מגלגל עיניים וממשיך הלאה. והקוראים של הבלוג צריכים לעשות את אותו הדבר.

למה ספאם (=הודעת זבל מסחרית) פוליטי מקבל יחס סלחני יותר מסוגים אחרים של ספאם?

על זה צריך לשאול את עידוק, אבל יש לי כמה השערות:

1. עידוק לא אוהב למחוק תגובות באופן כללי, מכיוון שהוא עצמו כותב פרובוקטיבי ולא רוצה שישתיקו אותו. היושרה שלו דורשת ממנו סובלנות יתרה לפרובוקציות של אחרים.

2. מחיקת תגובות בדיונים פוליטיים, במיוחד כשהבלוגר מזוהה עם אחד הצדדים, מסריחה מצנזורה, וזה לא נעים.

3. אדם שוב, שאחראי על השיווק האינטרנטי של רון חולדאי, כבר התלונן בעבר על צנזורה אנטי-חולדאית בבלוגים ועידוק רוצה להיות נקי כפיים ב-200 אחוז בפעם הבאה שנכנסים לוויכוח הזה.

כל אלה טיעונים טובים, אבל אני לא בטוחה שהם טובים מספיק. תחשבו איתי שניה מה זה ספאם, ולמה אנחנו מוחקים אותו.

ספאם באינבוקס, כמו הדוגמה שנתתי למעלה, הוא מייל שלא ביקשנו; הוא מגיע אלינו בניגוד לרצוננו, לא מציע לנו דבר ודורש מאיתנו השקעה מסוימת (בקריאתו ובמחיקתו); הרבה פעמים הוא משקר לנו (בזיוף שם השולח, במתן שורת נושא מטעה וכדומה); והמטרה שלו בכל זה היא לשכנע אותנו, לפתות אותנו, להוציא מאיתנו משהו, בדרך כלל כסף. מקובל עלינו להתייחס לדואר זבל לא כדואר, בעצם, אלא כטפיל על שיטת הדואר האלקטרוני, מין מזיק שבבירור צריך להשמיד, ואם אפשר — ללא מגע יד אדם.

יש סיבה שעיתונים מפרידים, לפחות רשמית, בין התוכן המערכתי לפרסומות. יש סיבה שבארצות רבות חוקי הגנת הצרכן דורשים שפרסומות בכל מדיום יסומנו בבירור כפרסומות. פרסומות, מטבען, הן שקרים (“הכי טוב שתראו השנה!” “מכיל אנזימים שנלחמים בקמטים!” “יביא שלום!” — אף אחד לא חתום על האמירות האלה ולא נושא באחריות עליהן). אנחנו רוצים לדעת מראש כשמישהו מנסה לשקר לנו כדי למכור לנו משהו. כך לפחות נוכל לנסות לעמוד על המשמר.

טוקבקים ממומנים הם פרסומות סמויות. הם מתחזים לשותפים כנים וידידותיים בשיחה המקוונת, כשבעצם הם אורחים לא קרואים שבאו בחשכת הלילה כדי לכייס. מבחינת התועלת (האפסית) והנזק (האפשרי) הם זהים לספאם הוויאגרה הפתטי — רק שהם באמת עלולים לשכנע מישהו. על פי ההגיון, מקומם בבלוג מתוקן הוא כמו מקומו של לכלוך שהכלב של מישהו השאיר באמצע האינטרנט, וזה שרבים מהעורכים ומהבלוגרים מהססים למחוק אותם רק מעיד כמה השתרשה בישראל נורמת אי-מחיקת-הטוקבקים הפופוליסטית והדי מטומטמת.

באשר לטוקבקים ממומנים פוליטיים… אני לא יודעת, אבל האינסטינקט אומר שהם עוד פחות לגיטימיים, כי הם עוד יותר קשים לזיהוי לגולש הלא-מנוסה, וכי לפחות אני אישית מעדיפה שינסו לגזול ממני עשר שנקל ולא את הקול שלי בבחירות דמוקרטיות.

אז עידוק ובלוגרים אחרים: אולי אפשר לבקש כבר — גם אם זה יבעס אתכם כשלא תוכלו להגיד במסיבת השמאלנים הבאה שמעולם לא סתמתם את הפה למגיב — שתתחילו לשמור על נקיון סביר באגף הטוקבקים. הריח פה נהיה נורא.

29 באוקטובר, 2008 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, טוקבקים, פוליטיקה, פרסום ושיווק | 34 תגובות