םיאבה םיכורב
שמוליק ליברמן צילם את השלט הזה בכניסה לעיר ניס ברביירה הצרפתית:
זו לא הפעם הראשונה שהגויים מגיעים עם כוונות טובות, אבל לא מצליחים להבין את הקונספט של שפה שנכתבת מימין לשמאל:
“אם ‘רשת’ עבורך אינה מיועדת לדיג”
אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, הנה מקום להימנע ממנו:
(תודה, ג’וני)
חדשות ערוץ 2 טוענים לזכויות יוצרים על קלטת גלעד שליט
מישהו העלה ליוטיוב את הסרטון של גלעד שליט, אותו הקליט מחדשות ערוץ 2. הסרטון כלל עוד שניות ספורות של הפאנל של חדשות 2 אחרי הסרטון. עכשיו הסרט הוסר מיוטיוב, וכתוב שם שהסיבה היא טענת זכויות יוצרים מצד חדשות ערוץ 2.
[עדכון 4.10.2009: חברת החדשות מוסרת שאין לה בעיה עם שימוש בסרטון גלעד שליט ממשדריה. התגובה המלאה כאן.]
ומילא שהם טוענים את הטענה המגוחכת הזאת – למה גוגל/יוטיוב משתפים עם זה פעולה? אין להם מחלקה משפטית בגודל של נס ציונה בשביל לנפנף מכתבי-סרק-מעו”ד כאלה?
• מן הארכיון: חדשות 2 לא מבינים בטוויטר • חדשות 2 בטוויטר קבעו את אשמתו של דודו טופז
בשבילי רק עמבה של “גריי פופון”
ברור, אין חיבור טבעי יותר משוופס מוגז עדין ופרגיות בלאפה.
שילינג שוקר (טל גוטמן משיב ליהונתן זילבר)
יהונתן זילבר כתב פה על הערך התזונתי הירוד של טקסטים באינטרנט. טל גוטמן משיב לו.
לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.
אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.
החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:
1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”
2. “כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית”. Peter Medawar
וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:
היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל”ף-בי”ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)
בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.
הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. התפיסה של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפינץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).
הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.
שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.
כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.
לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.
כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.
כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור
אי אפשר לבחור בין קל ובין טוב
פוסט של יהונתן זילבר
יש מדד כזה לכמה הבלים כל מדיום יכול לסבול, אפשר לקרוא לו “מדד חם היום”. זה עובד ככה: האם במדיה נתונה ניתן לכתוב “כמה חם היום, חבריא” ושזה יתקבל בסדר? לחילופין, כמה עבודה צריך כדי להפוך את ההצהרה הזאת, שחם היום, לתוכן מתקבל? הנה למשל. טוויטר: כמה חם היום. [עובד יופי]. בלוג: וואו, כמה חם היום. הייתי בחוץ והייתה שמש. הלכתי לבקר את האבא החורג שלי, שיואו, כמה שאני שונאת אותו. [גם כן עובד יופי, בלי הרבה מאמץ]. טור יומי בעיתון יומי: היום, כך אומרים המומחים, היה יום חמישי החם ביותר זה חמישים ושש שנה, היום החם ביותר מאז החלו החזאים לתעד בספריהם את מדידות החום. זה לא פלא שדווקא ביום הזה התפוצץ הנסיון למשא ומתן היסטורי בין הישראלים, הפלסטינים, והמשלחת של הנשיא אובמה, המייבשת את זיעתה ברוח הקרירה הנושבת בין ירושלים לעזה. [עובד, אבל צריך לתת לקורא גם קצת תוכן]. מגזין בינלאומי טוב, כתבה של 15 אלף מילה: אתה יכול לכתוב שהיה לך חם היום ולנסות לצאת מזה לאיזה אלגוריה חכמה על מצב החבושים בגליל, אבל אלא אם כן גם אתה וגם העורך שלך גונזואים לאללה זה פשוט ירד בעריכה. פייסבוק: אפשר לכתוב שחם היום, אפשר להעלות תמונה שלך בביקיני. זה בערך כל מה שאפשר לעשות בפייסבוק. (אה, אפשר גם לתת לינק לקליפ של השיר “איזה חם היום” ביוטיוב).
כל זה זה לא מעניין, אלא אם כן אתה מושך בעט הסופרים וגם במקרה חם לך. מה שכן מעניין הוא שמדד חם-היום מודד יפה בכמה זבל (המכונה בנימוס רעש) הקורא נאלץ לדשדש בדרך לתוכן טוב בכל מדיה נתונה. הנה למשל, גם השנון והרלוונטי בטוויטראים ישתדל להשמיד את זמנך בכל מיני הלצות שעלו לו בחדר הנוחיות או תוך כדי שהוא התלוצץ עם חבר שלו ניר. גם הטוב שבבלוגאים יגלה מדי פעם שיש לו יום קשה היום וימשיך בפוסט שאינו שנון, אינו הגון או פשוט מבוסס על עובדות שהבלוגר שמע פעם בתור לקופה לסופר. וכן הלאה. ככל שקל יותר לכתוב שחם היום סביר פחות לשמוע בעיקר דברי טעם. לשון אחר: ככל שאתה מנוי על יותר מדיה שחם בה היום כך פחות סביר שאתה קורא דברים עם ערך תזונתי.
אנחנו מדשדשים לנו בזבל הזה – אולי סטטוס אחד מחמישים בפייסבוק הוא לא שטות מוחלטת של מישהו שאתה לא באמת מכיר, אולי טוויט אחד משלושים אינו בדיחה פרטית בין שני טוויטראים מגניבים ממך, אולי פוסט אחד מעשרים בקורא ה-RSS שלנו שווה קריאה – ומקללים. אבל זבל באינטרנט זה כמו יתושים בטבריה, אי אפשר להלחם בזה, עדיף לקלל.
גם ידידי ורעי טל גוטמן, שכמוני מחזיק בחשבון טוויטר, שנה על כך בבלוגו, תוך שהוא מצביע על כך שכמה שקל לעדכן בטוויטר, ככה גם קל להפליץ. והמטאפורה אינה בלתי ראויה.
העניין הוא שאני לא צריך להביא לכם ניתוחים של טראפיק ברחבי הרשת בשביל שתסכימו איתי לגבי איזה סוג של תוכן אנחנו צורכים יותר ואיזה תוכן אנחנו צורכים פחות. כמה מילים היו בכתבה ממוצעת ב-1989, כמה מילים בפריט תוכן ב-2009. מעניין לציין שהתכנים הטובים לא התמעטו, אבל הם איבדו את הבכורה לסרטונים קצרים, טוויטים קצרים, ציצים קצרים, פוסטים בבלוג של ההיא על המקרה המרגש הזה שבו היא מצאה את המסרגות של סבתא – מרגילים אותנו לתוכן שלא מכבד אותנו ולא נותן לנו כלום, מרגילים אותנו לרע. מרגילים אותנו לצרוך תוכן אגואיסטי, עסוק בעצמו, עצלני ובלתי מעניין, ואנחנו מתרגלים. למה אנחנו מתרגלים? במיוחד כשהאינטרנט הביאה לנו כזה עושר של מידע טוב ומעניין?
כי זה קל.
כי תמיד יש לך ראש לטוויט האחרון של מה-שמו, גם אם לא בא לך לשבור את השיניים על 15 אלף מילה באתר של הניו יורקר ועוד באנגלית (גם הכתבים ומערכות העיתונים מתעצלים, אבל כבר דשנו בזה דוש וחזור). לקרוא ספר? תעזוב אותך, חם היום. תמיד אפשר ללכת לשוטט קצת בפייסבוק ולקוות שמישהי שם לובשת ביקיני.
קל.
להבדיל מחקלאות שאינה בת קיימא, הלוואות בריבית סאב פריים ופליטת גזי חממה, החסרונות בצריכה תוכן אינסטנט גרוע מתגלות מיד: בואו נודה על האמת, פייסבוק משעמם, מרגישים את זה מיד, השיעמום הוא אינסטנט, כמו התוכן. תחושת האין מה לראות הזאת, שאנחנו רגילים לה מהטלוויזיה, הועתקה בשלמותה לרשת והיא אפילו עוד יותר מזוקקת וחריפה פה. ובכל זאת אנחנו נשארים לבהות בתוצאות החידונים של ההיא שהוספנו פעם כי חשבת שהיא למדה איתנו בחטיבה ולא הולכים לעשות משהו עם המוחות שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שמשעמם לך יותר, כך פחות סביר שתפנה לפעילות הדורשת העמקה. לזה אפשר לקרוא בשם ספירלת החם לי.
עידוק, פה תשים תמונה של ספירלה עם בר רפאלי בביקיני עליה. ותשאיר את ההערות שלי בגוף הטקסט, כדי שיבינו שאתה לא עורך את הטקסט שלי או מכבד את הקורא או מה שלא קישקשתי שם על מדדים.
טוב, מה הלאה? אני לא חושב שכולנו צריכים לסגור!!! את הפייסבוק!!! והטוויטר!!!!111 ולעבור לגור בבקתה מעץ ולקרוא פפירוסים. להפך, אני חושב שטוויטר הוא מדיום מענין עם המון פוטנציאל לא ממומש ושפייסבוק הוא ניסוי חברתי מלהיב שאולי יגדיר את הדרך שבה הילדים שלנו יתייחסו לכל מיני מושגים מיושנים כמו פרטיות. אבל אני כן רוצה שנשים לב למחיר של כל דבר שאנחנו עושים. כמו שאם באמת נקרא את פירוט כרטיס האשראי ששולחים לנו כל חודש אולי נבזבז פחות על פיצה ואולי גם נרזה יותר, אם נשים לב לכמה מעט תוכן מעשיר אנחנו צורכים על חשבון כל הטראש הזה, אולי נטרח להשקיע בעצמנו במוח שלנו ואולי נדע יותר, אולי אפילו נהיה יותר. אין סיבה להתנזר מפיצה, אין סיבה לא להנות מחתולים חמודים באינטרנט. אבל גם המוח שלכם צריך לאכול. אני אישית הבטחתי לעצמי להנות מעוד תוכן שעושה לי טוב, שמישהו השקיע מחשבה וידע (ועריכה) בכתיבה שלו, ולשמור את הטראש לרגעים של ניקוי ראש. זהו. ודרך אגב, אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ממש נהיה קריר פה לאחרונה.
יהונתן זילבר כותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט ואת הפוסט שכרגע סיימתם לקרוא
שמור מרחק, שמוק
גליה פסי קיטרו צילמה את שיבוש המדבקה הזה:
התיקונים 27
כאן אפשר להגיב על הטור.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
