העוקץ החודורקובסקי

לנו יש גז טבעי ולניגריה יש העוקץ הניגרי, אחד ממוצרי הייצוא הרווחיים של המדינה האפריקאית. כניסת האינטרנט הקטינה את ההוצאות (מעטפה ובול) הרחיבה את קהל הלקוחות הפוטנציאלי, ושירותי התרגום האוטומטיים מאפשרים לפנות גם לקהלים שלא דוברים אנגלית. לשורת המלכים הניגריים העצורים מצטרף עכשיו הפרזנטור החדש, איל הנפט שהפך לאויב הממשל הרוסי מיכאיל חודורקובסקי, שבסוף השנה שעברה נגזרו עליו 14 שנות מאסר נוספות. פייק רומן חודורקובסקי בנו שלח לי אימייל ובו הוא מבטיח לי 12 מיליון דולר מתוך 40 מיליון שאביו הפקיד בחשבון באירלנד. נראה לי שאלך על זה. לייטרז, לוזרים!

Dear friend,

I am Roman Khodorkovsky son of the jailed Russian former richest person and oil mogul Mikhail Khodorkovsky. I am writing you as a matter of utmost priority for mutual business assistance as a result of the current ordeal of my family.

I am currently under the protective custody of the Irish Government (political asylum) as a result of development back home in Russia. I am afraid to go back to Russia at this time and cannot openly invest the money my father deposited in a private security deposit company in Ireland. This money was deposited by my father in the name of a foreign partner who bears the same surname as you.

The amount in question is $40 Million USD. I will like you to present yourself before this security deposit company in Ireland as the foreign partner of my father under whose name the money was deposited in 2002. I will be supplying you with every information and documentation necessary for you to receive this money on my behalf and invest same in any business that we both will decide in due course.

To successfully consummate this business, you will be required to travel to either Ireland or Canada. The security deposit company has its International headquarters in Canada and European office in Ireland. So depending on which location is closest to you, you will be traveling there to sign for the release document and collect the money.

My family and I have agreed to compensate you with 30% ($12 Million USD) of the money for your assistance. Also, you will serve as an adviser in all future investment of my share of the money pending when the time is right for me to openly and actively do business.

Please get back to me via telephone and email as soon as possible with your decision on this proposal. This will enable me supply you the information necessary for the claim.

Finally, I will like to add here that this is a very confidential transaction and should therefore be treated as such. I am counting on your integrity, honesty and trust since I do not really know you. I am hoping that this meeting will be the beginning of a life-time partnership between us. Thank you for your understanding and cooperation.

Sincerely,

Roman Khodorkovsky

9 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

הרב כהנא, היד

טוקבקיסטים מציפים אתרים בשנאה והסתה כי הם יכולים להסתתר מאחורי כינויים, קובעת אקסיומה ותיקה. מבט בפייסבוק יבהיר שהאקסיומה מיושנת, אם לא מופרכת: אנשים כותבים שם דברים איומים תחת שמותיהם ותמונותיהם האמיתיים. ובעוד הטוקבקים עוברים סינון כלשהו, בפייסבוק אפשר לטנף בחופשיות יחסית. היסטוריונים יתווכחו בעתיד אם הרשת החברתית רק שיקפה את השיח המידרדר, או לקחה חלק בדרדורו, כשסיפקה פלטפורמה להתארגנויות כמו קבוצת “כולנו כהנא – ממשיכים בדרכו”, 88 חברים נכון לשעת הכתיבה.

ובינתיים במציאות: קירות ירושלים מלאו כרזות של תומכי כהנא למיניהם. באחת מהן, על אירוע לציון רצח בנימין וטליה כהנא, מוצג לוגו כ”ך, אגרוף על רקע מגן דוד. אלא שאת האגרוף מחליפה יד שאגודלה זקור, סמל מתוך גופן הסמלים Wingdings, שמזכירה את סמל מחוות ה”לייק” הבסיסית והפרימיטיבית של פייסבוק. “בשירו כותב יהודה עמיחי כי ‘גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות'”, אומרת גילי רעי, ירושלמית וסמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח, שסיפרה לנו על הכרזה. “כנראה שבעידן הפייסבוק גם האגרוף יכול לשנות פניו לסוג של ‘לייק’. לא יודעת אם לצחוק או לבכות”.

_________________________
הפוסט התפרסם במקור ב"מוסף הארץ", 7.1.2011

8 בינואר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"הארץ" | 3 תגובות

המולטיספירה היומית

יניר כהן: “אד”י אד”י, אד”יאד”יאד”י, למה ת’כבד? למה ת’כבד?” #

אודין שדמי: “הובטח לנו מחברת טוויטר שעל כל ריטוויט הם יעבירו לנו דולר למימון השתלת הדבר החשוב הזה אצל הבת הנורא קטנה שלנו. אנא רטווטו” #

דורה קישינבסקי: “אתם יכולים להפסיק להגיד “נא לרטווט”, ניג’סים. מן הסתם אתם רוצים ריטווט. מי שלא רוצה ריטווט לא מטוויט” #

אסף טרפיקנט: “נזכרתי בציטוט שמיוחס לאריק שרון – אנחנו בתחילת עיצומו של המשך התהליך” #

אור רייכרט: “עכשיו ברכבת, ערסים לא רצו להנמיך את המוסיקה מהפלאפונים, באו אבטחה והורידו אותם בכח. הרבה כח. אני סולח לרכבת ישראל על האיחור האחרון” #

הלל גרשוני מגיב לכתבה על חשודים שאנסו נערה שהכירו בפייסבוק: “הערה טכנו-משפטית: מכיון שאי אפשר להצטרף לפייסבוק אלא אם אתה מצהיר שאתה מעל גיל 13, כבר יש לטענת הנאשמים קייס, שהם לא ידעו שהיא בת 12 וחשבו שהיא מבוגרת יותר. 13, 17, מה כבר ההבדל” #

פייק אלי ישי: “בדקתי ואני יכול להגיד ממקור ראשון: אלוהים עסוק כרגע” #

עידוק: “‘אתה לא אפליקציה מבחינתי’ זה ה’אתה לא פונקציה מבחינתי’ החדש” #

* באחת המולטיספירות היומיות הבאתי את הסטטוס של אהוד קינן (המשמש גם כאחי): “בוקר טוב. המטריה שלך חזרה!” ג’יימס ליבובסקי מעיר שהוא היה קודם.

המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, ארכיון המולטיספירה.

כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.

יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.

7 בינואר, 2011 | בנושאים: מולטיספירה | 2 תגובות

קוסמופוליטן מזייף אורגזמות

פוסט של אנה נורת', ג'זבל

שער גליון ינואר של קוסמופוליטן רווי סקס כתמיד – לפחות בדוכני העיתונים. אבל אנחנו השגנו עותק של הגירסה שהמגזין שולח למפרסמים, והיא צנועה יותר באופן משמעותי. מה קורה פה?

שימו לב להיעלמותם הפלאית של “60 טיפים לסקס” ו”בתולות אורגזמה” – פתאום, קוסמו מתאים גם לסבתא שלך! או לקמעונאי החביב עליה. מי שדיווח לנו על כך טוען שהשער הנקי אמור להיות “מתאים יותר ללקוחות [מפרסמים] שמרנים, שמחלקת המודעות מקווה לשטות בהם”. אם כך, הם לא עושים עבודה מוצלחת במיוחד – תוכן העניינים בגירסה הידידותית למפרסמים עדיין מציגה הן את הטיפים לסקס והן את כתבת האורגזמות כסיפורי שער.

דוברת של קוסמו סיפקה את התגובה התמציתית הבאה: “במגזינים מקובל שיש גרסאות שונות של השער”. החלטנו לבדוק אם זה אכן נפוץ במגזינים אחרים. קרוליין נקולז מ”טין ווג” אמרה לנו שלמגזין יש בדרך כלל רק גירסה אחת של השער – אם כי לטין ווג, המיועד לצעירים, יש מלכתחילה תדמית נקייה יותר, ופחות מה להסתיר. אז התקשרנו ל”מקסים”, מגזין גברים וולגרי, ומקור שם אמר לנו שגם הם מפיקים רק שער אחד, שהולך לדוכנים, למנויים ולמפרסמים כאחד. זה לא אומר שאף מגזין לא עושה מה שקוסמו עשה, אבל זה לא הסטנדרט בכל התעשייה.

כמובן שזה לא מפתיע שמגזין עושה כל מה שהוא יכול כדי להשיג תקציבי פרסום. ובכל זאת, יצירת שער חדש הוא צעד גדול למדי. איזה תקציב פרסום מצדיק ניקוי דרסטי שכזה? מותג אופנה יוקרתי? (על המפרסמים הנוכחיים בקוסמו נמנים דיור ושאנל). יצרניות מכוניות או מוצרי צריכה מיינסטרימיים? (גליון ינואר כולל מודע של שברולט). אולי הם מנסים להשיג את התקציב של עמותת קאנדי לחינוך למניעת הריון בקרב נערות? איזה מותג שלא יהיה, בקוסמו מניחים שרוכשי המודעות לא מתעמקים בקריאה, ולא יודעים שהמגזין מספק ייעוץ מיני וטיפים לאורגזמות לתלמידי חטיבות ביניים להוטים מזה עשרות שנים.

____________________
הפוסט התפרסם במקור בבלוג ג'זבל ברשיון cc-by-nc

7 בינואר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת, פרסום ושיווק | תגובה אחת

השבוע במולטיספירה: קניה ווסט אוכל פירה

הפנטזיות המצוייצות של קנייה ווסט, פרידה מיוסף שילוח, תרומת האיברים של אבי כהן, אמני פיתוי מזמרים, קונספירציה צבית, והנשיא קצב ב”אוז”. אה, וגם צב. אוכל. פירה. השבוע במולטיספירה >>

המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, המולטיספירה היומית.

כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.

יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.

6 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, מולטיספירה | להגיב זה מגניב

התמודדות עם סכנות הפייסבוק: צאו קצת מהבית

פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית

“האזכרה הרשמית להרוגי השריפה בכרמל הפכה למפגן של כעס מצד המשפחות השכולות נגד ראש הממשלה ושר הפנים”, נכתב בכותרת המשנה על שער “מעריב”, “מי שחשב להסתפק בנאומי ניחומים לא הבין את עוצמת הכאב והתסכול של משפחות הרוגי השריפה”, נכתב בזו של “ידיעות אחרונות”. […] ב”ישראל היום” אירוע ממלכתי סוער שראש הממשלה מככב בו לא הפך – משום מה – לכותרת ראשית, וזו נתונה לחיבור חסר משמעות של שני מקרים שאין ביניהם שום קשר חוץ מהאפשרות להדפיס את המילה “פייסבוק” (ולהתחמק מסיקור של אירוע אחר בכותרת הראשית): התאבדות ילד בן 16 וחשד לאונס של בת 12, תחת הכותרת “ילדים בלי רחמים”. פרויד היה אומר אולי שזו הכותרת שעורך “ישראל היום” היה רוצה להשתמש בה לסיקור אותה עצרת ממלכתית.

[…]

“התעללות בפייסבוק” היא אחת הכותרות היום על שער “מעריב”, הנדחקת לפינת העמוד מפני תמונת נתניהו ורוזן התופסת את רובו. “בן 15 מאיזור ירושלים התאבד לאחר שחבריו הקניטו אותו ברשת החברתית הפופולרית”, נכתב בכותרת המשנה. “עשו לו את המוות” היא הכותרת לידיעה על שער “ידיעות אחרונות” (שם גילו של הילד הוא 16): “ספג מחבריו בפייסבוק השפלות במשך חודשים ושתק”, נכתב בכותרת המשנה המספקת גם דוגמאות. כותרת נוספת על השער היא “מדריך להורים: איך להגן על הילדים בפייסבוק”.

יש משהו מגוחך במיסגור הזה של העיתונים את הטרגדיה של הילד ומשפחתו, טרגדיה שניתן לשער שכלל לא היתה זוכה לסיקור, בוודאי לא סיקור בנפח כזה, לולא היתה קשורה ל”רשת החברתית הפופולרית”. איך כתב מישהו (איתו הסליחה: איני זוכר את שמו) בפייסבוק, מתחת לציטוט של אחת הידיעות על ההתאבדות שהתאפיינה באותו מיסגור בעייתי: לפני מאה שנה כתבו בוודאי בעיתונים על ילד שהתאבד בגלל שהציקו לו בטלפון.

ובכל זאת, למרות הגיחוך המתבקש מהאופן בו מסקרים העיתונים את ההתאבדות, ולמרות התרעומת על האופי הציני של הסיקור, המשתמש בטרגדיה כדי לפרסם עוד ידיעה על פייסבוק, יש כאן גם ניסיון, רדוד ככל שיהיה, לעסוק בבעיה אמיתית: פייסבוק לא הביא להתאבדותו של אף אחד, כשם שהטלפון לא עשה זאת, אולם פייסבוק הוא תופעה חדשה בעולמנו, ואנו צריכים ללמוד להתמודד איתה, עם סכנותיה ועם נפלאותיה. התקשורת אמורה לסייע בכך לציבור, ו”מדריכי התגוננות” למיניהם, מטופשים ככל שיהיו, תורמים במשהו לעידוד השיח בנושא שעד לא מזמן (עד כמה שהדבר נראה כעת מפליא) היה נחשב איזוטרי ו”של ילדים” או קבוצות מיעוט כאלה או אחרות, בדיוק כמו שהיו פעם האינטרנט, או הטלפון.

האם ההורים והילדים יודעים כבר להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו השימוש בטלפון? לא בטוח. אבל זו לא סיבה לא להתחיל ללמוד להתמודד גם עם פייסבוק, שבשנה הבאה, או בחודש הבא, תהיה הטלפון של לפני מאה שנה. וכמובן – ילדים התאבדו גם לפני שהיו טלפונים. אפילו לפני שהיו עיתונים.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית

• עוד בנושא: אונס בפייסבוק! התאבדות בפייסבוק! פייסבוק פייסבוק פייסבוק! הקלקתם?

6 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

הייתי מסננת טוקבקים

פוסט של ואן נויין, "מעין"

כהרגלי חיפשתי עבודה ודפנה אמרה שיש אחת סתמית שמתפנה. היא סידרה לי ריאיון. פגשתי איזה סגן עורך ששאל שאלות. הוא שאל אם אני רוצה לשתות משהו.

אחרי שהכין קפה ועשה לי סיור במערכת, התיישבנו בגג הבניין לצד אנטנה גדולה (ביקשתי לעשן במהלך הריאיון. הנחתי שאם העבודה מעפנה, אז גם אין טעם לנסות להרשים אותו בגינונים).

בגג, “זה לא מסוכן?” שאלתי, והוא ביטל: “כולם מעשנים פה”.

היה ריאיון חביב, סיפרתי שלפני כן מכרתי פוליסות ביטוח. הוא כנראה התרשם כי כשחזרתי הביתה דפנה שלחה לי מייל משתף. הוא שאל, והיא ציטטה: “למה לעזאזל היא רוצה את העבודה הזו? זו עבודה סתמית לחלוטין”. דפנה כתבה שהסבירה לו שזה חלום חיי, לשבת מול מחשב ושיהיה לי מספיק כסף לכסות את הוצאות הטלפון שלי, לנסוע באוטובוסים ועוד קצת סתם, ליציאות עם החבר’ה. זה ו/או “אנערף היא משוררת”, הסבירה.

בערב שלח סגן העורך שני קבצים: קובץ אקסל של סידור העבודה וקובץ וורד של חוקי זהב. התבקשתי לשנן אותם. הם שיעממו אותי. במקום לשנן, החלטתי להגיע למערכת, להדפיס את החוקים ולנעוץ את הנייר בקיר.

ביום הראשון במערכת קיבלתי שם משתמש וסיסמה, התיישבתי ליד זו שעוזבת.

“למה את עוזבת?” שאלתי.

“זו עבודה סתמית”, השיבה והסבירה לי על התוכנה לצנזור טוקבקים. הושיבה אותי במקומה, “נו, נראה אותך”, השתעשעה. אמרה שהיא כבר לא קוראת וצחקה כשהשתדלתי לקרוא הכול.

כשהגיע הזמן היא לקחה את הדברים שלה והלכה כשהיא מפטירה: “אה, בהצלחה”, ושאגה בצחוק: “לא, באמת. זו עבודה ממש אבל ממש סתמית”, והלכה צוהלת. תהיתי אם סתמית זה קל או קשה.

אשקלונאי כתב ש”כל האשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור. אנחנו יכולים לפלוש לעזה ולעזאזל מה שהמדינה מחליטה”. תהיתי על הכתוב, הרי זו קריאה למרד ובחוקי הזהב הוחלט שהמרדה היא מנוגדת לחוקים. חשבתי שחבל למחוק את האשקלונאי ואת ההצעה המקורית שלו. החלטתי לערוך את האשקלונאי כדי שיעבור את הצנזורה, כי סתם באסה לו שחשב כך והתעקש להקליד וללחוץ על סנד. אז פרסמתי תחת שמו: “לדעתי, הרי זה ידוע שהאשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור? אני חושב שאנחנו מסוגלים לפלוש לעזה, אבל מה שהמדינה מחליטה”. הנה, הידד. עבר צנזורה.

סגן העורך הנחה אותי לשאול כל עורך זוטר שעובד אתי במשמרת, היה ואני נתקלת באיזה הרהור. “אבל בגדול”, אמר, “החוק המרכזי בחוקי הזהב הוא: אם יש ספק – אז אין ספק”.

כלומר אם יש ספק פשוט לא לאשר, כלומר למחוק. ומה זה בעצם למחוק? זה אומר שמישהו חשב וכתב ושלח, ודעתו לא נחשבת. אבל היא נשקלת. אם מישהו חושב ושוקל אותה כלומר. “אבל את לא חייבת לקרוא הכול”, הסביר סגן העורך. “מילות מפתח” הוא הנחה אותי ותהיתי למה לא טורחים להזין מילות מפתח אל תוך התוכנה, שהיא כבר תצנזר וחסל מחשבה. “את יותר זולה”, הסביר.

עברה שעה והתרוממתי עייפה מהכיסא. יצאתי מהמשרד לשירותים. הלכתי לעשן. הכנתי קפה. כששבתי סגן העורך עמד בעמדת המחשב שלי. “הצטברו לך מלא תגובות”, נזף והתיישבתי.

המשכתי להקליק “אשר” ו”מחק” בהתאם לחוקי הזהב. סגן העורך קיפל את דבריו, זרק “שלום” מהיר ויצא מהמערכת. נשארתי לבד בחדר. עורך זוטר הקליד כל מיני דברים בחדר השני. עוד טוקבקים ולפתע התעורר בי הצורך לוויכוח, השבתי: “ל-97, אני חושבת שאתה לא באמת מבין את המושג ‘אנטישמי’. אנטי-שמי לא מתייחס ליטרלית רק ליהודים, זה ניכוס לשוני שנובע מבורות. הרי גם הערבים באו משם, גם הם צאצאי אחד הבנים של נח כידוע: שם, חם ויפת”. שלוש דקות ועשרים ושבע שניות על השעון, קיבלתי את התגובה הזו: “ל-121 אל תזיין את השכל י’חתיכת עוכר ישראל, אנטישמי מסריח. אנטישמי זה מי שנגד היהודים יא סמולני מוצץ”. לא הייתי צריכה לקרוא באמת, רפרפתי. ובכן, המון מילות מפתח.

לא היה ספק. מחקתי אותו.

בתכלס, אם היה ספק, גם אז הייתי מוחקת אותו.

וממילא הצטברו תגובות בכל הזמן הזה.

מדי פעם נחשפתי לידענים שהגיבו על פרסום ממצאים מדעיים חדשים. תהיתי אם לקרוא הכול ולחקור את המידע שכתבו. תזכורת: בחוקי הזהב צוין שאם יש ספק – אז אין ספק. קרי: אם התגובן לא בטוח בתוכן התגובה ולא יודע שכך וכך, ובשביל להימנע מרכילות ולשון הרע, אז יש למחוק את התגובה.

לעזאזל. אין לי באמת מושג על כל הנתונים שהעלו. גם באיזו כתבה במדור הכלכלה זרקו כל מיני מספרים, ספקולציות על מניות ועוד. הממ… למחוק? או לאשר? רפרפתי על התגובות כדי לחפש מילות מפתח לא קבילות, וכשלא מצאתי אותן כמובן שאישרתי. התייסרתי מאי הידיעה. אי ידיעה משמע טיפשות. “יוהו! אני שולחת לך לינק על המאמר המדעי”, קראתי לעורך הזוטר ושלחתי לו לינק לכתבה. “קיבלת?” צעקתי אל החלל, ובחדר השני השיב הזוטר שקיבל: “אבל מה את רוצה בעצם?”

“תקרא את התגובה האחרונה, הארוכה. היא נראית לך?” מהר הוא השיב שכן.

“למדת גאולוגיה?” שאלתי .

“אל תהיי מגוחכת”, קרא יהיר, “אם יש ספק אין ספק, פשוט תמחקי”, מלמל.

“לא קראת את התגובה”, הבנתי מאוכזבת, “אתה רוצה לעבור גם על התגובות שאישרתי במדור הכלכלה? אולי תעבור עליהן?” שאלתי בהיסוס.

“תאשרי כל מה שאין בו קללות ומספרי טלפון ולינקים, והעורך של המדור יעבור על זה בבוקר”, הוא נזף את החוקים.

שבתי אל האוטומטיות. אשר, מחק, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, מחק. אשר. אוף. משעמם לי.

החלטתי שכל טקסט שיכיל 400 תווים ומעלה יימחק. כבר קראתי איזה 40 אלף מילה בשעתיים. מחקתי 30 אחוז מכל התגובות באיזו כתבה במדור הפוליטי.

גם לא אהבתי את הציטוטים והתימוכין התנכיים, כי מה? גוגל עכשיו? מי מבטיח לי שזה ציטוט מדויק ולא הנפצה? “הפלסטינים בעזה הם לא עם אמיתי, הם סתם החליטו שהם עם—-“, ובכן, גם על זה אין לי מושג ואני יכולה לחקור, אבל האם זה מצריך מחקר? האם יש לי זמן לערוך מחקר? האם אני רוצה לחקור? העורך הזוטר שלח לי מייל שמצטברות לי תגובות.

“אני ראש קטן”, חשבתי לעצמי ונרגעתי, “משלמים לי 20 שקל לשעה”, ונשענתי לאחור. כ”פרילנס” הרמתי רגליים ומתחתי אצבעות. ובכן, חוקי זהב ומילות מפתח.

אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר.

קול הזוטר התבצבץ מהקיר: “תגידי, יש לך עוד תגובות לכתבה הזו?”

“לא”, השבתי.
באמת לא היו.
– מה קרה לכל התגובות?
– איך אתה יודע שהיו עוד תגובות?
– כתבתי כמה תגובות והן לא מופיעות לי.
– אה הה.
– מחקת אותן?
– כנראה. כלומר מן הסתם, אם הן לא פורסמו בכתבה והן גם לא מופיעות לי כאן.
– טוב… מה? הן לא בסדר?
– כנראה. יש סיכוי. כלומר, הרי הן לא אושרו. כלומר, אני לא אישרתי. אתה הרי טוען שאתה לא רואה את התגובות שכתבת. אז הן לא אושרו. כלומר הן לא בסדר.
– טוב.
– טוב.

שתיקה. שמעתי תקתוקי מקלדת והנחתי שסיים אתי וחזר לעיסוקיו. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. יאללה, יד קלה על ההדק, רפרוף מהיר, אין קללות ומספרים ולינקים. אשר, אשר, אשר. אופס, זין שרמוטה מזדיין. מחק.

קולו של הזוטר הפציע שוב. “מה לא היה בסדר עם התגובות ההן?” צמרר את קולו.

“אני לא זוכרת. היו מלא תגובות. עדיין יש לי כאן תגובות, אבל לכתבות אחרות”, נבהלתי מהטון.
– כן, אני רואה.
– איך אתה רואה?
– אני יכול לראות את התגובות שמתקבלות. אני יכול לראות את הבק אופיס שלך.
– אוקי. אז אתה בטח רואה שעכשיו מצטברות עוד תגובות בכתבות אחרות, נכון?
– כן, כן.
– טוב… אם אתה רואה את התגובות, אז למה צריכים מישהו שיצנזר את הטוקבקים?
– כי יש תקן.
– אוקי.
– ואני מקשיב פה לחדשות וכל זה, ביפר את יודעת. ואני קורא עיתונים באינטרנט, את יודעת, בשביל להיות מעודכן אם יקרה משהו. אני גם צריך לכתוב על זה. אז אין לי זמן להתעסק עם התגובות. זה גם לא כיף. סתם כאב ראש. אף אחד מהעורכים לא אוהב את העסק הזה של התגובות.

“אוקי”, סיכמתי את ההקשבה וחזרתי לעניינים. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. “תקשיבי רגע”, הוא קטע את השוונג. “אה”, מלמלתי והנחתי את העכבר, נעמדתי.

– הכתבה ההיא.
– נו.
– זו כתבה שאני כתבתי.
– טוב.
– תשתדלי לאשר כמה שיותר תגובות, טוב?
– אוקי.

הגעתי לעמדה שלו וחייכתי. הוא בהה בי לרגע והמשיך: “זה חשוב”. הוריד את המבט בהיסוס.

“נעים מאוד”, הושטתי את היד והצגתי את עצמי. הוא מלמל את שמו, “כל השאר, כאילו כתבות אחרות, פשוט יד קלה על ההדק, אם זה מצטבר לך, כלומר”.

– טוב. רגע, יד קלה על ההדק זה אומר לאשר או למחוק?
– פשוט אם יש ספק, אז תמחקי.
– טוב.

והלכתי למטבח להכין לעצמי עוד קפה. אולי תה. אולי קפה. כבר שתיתי קפה. אז מים. וגם תה, שיהיה. מה יש פה? חיטטתי בארונות. סוכר, תיונים, קפה. כוסות פלסטיק, כוסות קלקר. אוקי. חזרתי לעמדת המחשב בסתמיות מסוימת.

הבטתי מחוץ לחלון, ירח חצוי מעל תל אביב.

____________________
הטקסט התפרסם במקור בגליון 6 (חורף 2010-2011) של כתב העת מעין, שמופץ יחד עם עוד שלושה מוספים: "גלשן", ספר השירה של מיכל דר; "שירה מפרקת חומה", שירון ערבי-עברי של חבורת גרילה תרבות; ו"החדש והרע", מגזין לאמנות. ואן נויין פרסמה בהוצאת "מעין" את ספר השירה "עין הכמהין".

עוד על טוקבקים:

• התגובמולטור
• זבל מניאק / בן של ערביה בת / אלף / יא חרא בן חרא
• טוקבקים פיזיים בשירותים
• טוקבקים לכותבת טור על אופנה למידות גדולות
• דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים

6 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 14 תגובות

אומן הפיתוי סטס מבצע מעשה מגונה בשיר “כשאת אומרת לא”

5 בינואר, 2011 | בנושאים: 404 | 11 תגובות

אונס בפייסבוק! התאבדות בפייסבוק! פייסבוק פייסבוק פייסבוק! הקלקתם?

פוסט של הלל גרשוני

בתזמון מעניין הזדמנו היום שלוש פרשות פייסבוק לכותרות החדשות.

“נער התאבד בזמן צ’ט בפייסבוק”, זועקת כותרת אחת, מנסה להתחרות בחברתה “חשד: אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק”. ותוך כדי כך, עולה מבזק שלפיו הפרקליטות הורתה לחקור קבוצות פייסבוק המסיתות נגד ערבים.

עיתונאות במיטבה: הרי אונס והתאבדויות לא חסר. כיצד למשוך קוראים לידיעה הזו? מה מבדיל אותה מידיעות אחרות? אה, כמובן: הפייסבוק! מילת הקסם שכל כותרת תכרע ותיפול לפניה.

טיפ לכתבים: כתבו ידיעה חדשותית, מכל סוג שהוא, ושתלו בה את המילה “פייסבוק”. מובטח לכם שהיא תגיע לעמוד הראשי בתוך שנייה, והמילה “פייסבוק” תמורקר ותודגש.

הרי מה יש לנו כאן? נער התאבד. האם הפייסבוק גרם לו להתאבד? לא. אולי החברים שלו בצ’ט של הפייסבוק גרמו לכך, כך נרמז (האשמה נוראית!). אבל באותה מידה הם יכלו לדבר אתו בטלפון, או לשלוח לו גלויה. נדמיין את הכותרת: “נעד התאבד במהלך שיחת טלפון!”

מה לגבי הידיעה השנייה? אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק. הם יכלו לפגוש אותה גם בבית הספר, או ברחוב, או בכל מקום. הפייסבוק הוא במקרה המקום שבו מצאו אותה.

דווקא המבזקון שהוזכר הוא הקשור ביותר לפייסבוק באמת (אם כי אם ננקה את ההתלהבות מהפייסבוק, לא נמצא בזה עניין רב מעבר לעוד פתיחה בחקירה ביחס למישהו שמלכלך על מישהו).

האם יש מסר המתחבא מאחורי הדברים? “הפייסבוק הוא המצאה מסוכנת”, “שמרו את בניכם ובנותיכם מן הפייסבוק הנורא”? אולי. זה לא חדש – לפני שנפוץ הפייסבוק האשימו את הצ’ט, ולפני כן בטח האשימו את הטלפון ואת הדואר. אולי יש כאן הסרת אחריות: לא אנחנו אשמים, זו הטכנולוגיה אשמה.

ואולי אין יותר מדי פילוסופיה מאחורי הדברים, אלא פשוט שימוש המילות קסם שמושכות קהל קוראים, וככל שירבו בהן הכתבים והעורכים, כן ייטב.

אבל אל דאגה: בקרוב גל ההתלהבות מההמצאה החדשה, ואת מקומה תתפוס המצאה אחרת. רק המתאבדים ימשיכו להתאבד, והאנסים ימשיכו לאנוס, ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס בגליון דצמבר 2010

5 בינואר, 2011 | בנושאים: הפוסטומט, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 13 תגובות