לפיתה שלי ארבע פינות

הפיתות המרובעות התחילו לצוץ בסביבות מאי. “עצמאות בפיתה כבר לא תהיה כמו פעם”, כתב שי קורן בפליקר. “זו המצאה גאונית”, צייץ חנן כהן בטוויטר. “מה עוד האשכנזים יעוללו למזון שלנו. לא סבלנו מספיק במעברות?!”, התפלץ טריסטיאן בטוויטפיק. ואנטון ליבשיץ כתב בבלוגו: “עכשיו כבר ראיתי הכל”.

חוק ידוע הוא שחפצים מקבלים מגניבות חדשה אם משנים להם את הגודל או הצורה (תחשבו עפרון בגובה חצי מטר, אבטיח בגודל של תפוח וכו’). אנחנו רגילים ללחם מרובע (חלה), אבל פיתה מרובעת מעיפה לנו את המוח ברגע הראשון. ואכן, הפיתה נולדה כגימיק שיווקי של מפעל “פיתה אקספרס” של יגאל שי שאשא וצביקה יפרח. “הרעיון של ‘פיתה בריבוע’ התחיל בכלל ממחשבה על בידול באיכות הפיתה”, מספרת המנכ”ל, הילה מושקוביץ. “לאחר שנתיים של ניסיונות מרובים, הגענו לנוסחה מנצחת של פיתה בעלת מרקם מיוחד, משובח יותר וערב יותר לחיך. ידענו, שאם נצא עם פיתה עגולה על המדף, היא עשויה להיבלע בין שלל היצרנים בשוק. והמסר של האיכות וסטנדרט הייצור הגבוה שלנו – היה מתפספס. ואז נולד הרעיון, של לשנות את הצורה של הפיתה. מכאן, נזרקו כל מיני רעיונות לאוויר, על צורות וגדלים שונים של פיתות. הרצנו בדיקות רבות על צורות גיאומטריות שונות. חשבנו על פיתה בצורת מלבן, שתתאים לנקניקיה, אבל בסוף, הצורך להכניס פרוסה של גבינה צהובה לפיתה, או פיתה לתוך טוסטר – גבר. והריבוע ניצח”.

לדבריה, “בשל האווריריות שלה והמרקם הספוגי מבפנים, הפיתה מתאימה לספיחת נוזלים וטעמים ועונה על הצרכים של דוכני מזון”. התנסות שלי עם הפיתה העלתה שצלעותיה נכנעו לתכולה ונפרמו. יצויין גם כי הפיתות שקניתי לא היו בשיא טריותן, דבר שתרם להתפוררות. מושקוביץ אמרה: “אני מניחה שזה היה בתקופת הפיילוט, כשטרם הגענו למוצר המוגמר והסופי. “תופעה כזו – לא אמורה להופיע היום”.

הפיתות המרובעות משווקות לרשתות שבהן טיב טעם ויוחננוף, אולמות אירועים, מסעדות ודוכני מזון. הסנדוויצ’אי הוותיק דודי פליישר מ”הסנדוויץ’ של איציק ורותי” בשינקין נתקל בפיתה המרובעת וממש לא התלהב. לעומתו, המכולתניק השכונתי שלי העיד שהלקוחות אהבו את הגימיק וחיסלו את המלאי.

תוכניות לעתיד? מושקוביץ: “מגוון צורות גיאומטריות וגדלים נוספים, כגון פיתה מיני בריבוע, פיתה ביס מיני עגולה ופיתה בצורת משושה”.

_________
התפרסם במקור בגירסה שונה במוסף הארץ, 24.6.2011

22 ביולי, 2011 | בנושאים: כתבות מ"הארץ" | 9 תגובות 

ואיך עושה היפופוטם? “אוינק אוינק”

כך שומרת יבואנית צעצועים על נפשותיהם הרכות של ילדינו מפני חזירים טמאים

ניצן אזולאי-רוזנס קיבל צעצוע: חוואי שנוהג בטרקטור ובו חיות משק. לחיצה על החוואי גורמת לו לשיר את “הדוד משה” ללא מילים בטרה-לה-לה, ולחיצה על החיות מוציאה מהן קולות: “מו מו” מהפרה “טוויט טוויט” מהתרנגול, “מה מה” מהכבשה ו”אוינק אוינק” מההיפופוטם.

רגע, אוינק? למה ההיפופוטם נוחר כחזיר? ומה הוא בכלל עושה בין חיות משק? אמו של ניצן, חגית אזולאי-רוזנס, מתרגמת ויוצרת, מצאה על האריזה של המשחק, שמיוצר בסין עבור חברת קידילנד, שתי גרסאות לקול ההיפופוטם: “אואה אואה” ו”אוינק אוינק”. באריזה הפנימית מופיע דווקא חזיר. מה קורה כאן?

“פעם זה באמת היה חזיר”, אומר יעקב עינת, איש מכירות של היבואן “אצבעוני”. “אנחנו ביקשנו מהספק שיחליף לנו את החיה, מכיוון שאתה יודע, חזיר בארץ זה קצת בעיה. אנשים לא מתלוננים, אבל הרבה אנשים לא קונים”.

אתם יודעים בוודאות שאנשים לא קונים בגלל שזה חזיר?
“כן כן, בהחלט”.

אזולאי-רוזנס כתבה בבלוגה שמדובר במקרה לא מוצלח של גיור, ענף שהיא מכירה מהמקצוע שלה: “בתרגום ישנו ענף שנקרא לוקליזציה, או בעברית, גיור. כשמייבאים לארץ תוכנה, לדוגמה, צריך לגייר אותה. כלומר, לתרגם את כל הממשק שלה לעברית, להפוך אותו משמאל לימין, לשנות את לוח השנה כדי שיתחיל ביום ראשון ולא שני, ועוד התאמות מקומיות. דוגמה אחרת ללוקליזציה היא החוברות של איקאה. מעבר לתרגום החוברות לשפה המקומית, מתבצעת בה גם לוקליזציה של האנשים המצולמים, בהתאם למדינה. אז האנשים שמצולמים בארץ דומים יותר לישראלים, בסקנדינביה הם בלונדינים, ובמקומות אחרים הם שחורים, מלוכסנים, וכו’. גם הצעצוע הזה שניצן קיבל עבר לוקליזציה, וחלקה מוצלח. הנהג של הטרקטור שר ב’אוניברסלית’. הוא אמנם שר את ‘לדוד משה הייתה חווה’, אבל כל ה”מילים” שלו הן ‘טרלללההה’, ורק הפזמון ב’אנגלית’ – ‘אי איי אי איי אווו’ (בעברית זה היה צריך להיות ‘איה איה או’). החלק הפחות מוצלח הוא הגיור של החזיר. יש הגיון בשינוי החיה לקהל היהודי, אבל אין הגיון בבחירת ההיפופוטם, מה גם שהם שכחו (?) לגמרי להחליף את הקול שהוא משמיע, וכך נוצר הסיפור המצחיק הזה”.

“ישראל זו מדינה קטנה”, מסביר עינת, “מה שאנחנו מביאים זה לא כמויות גדולות לעומת יבואן אמריקאי או גרמני. כשאנחנו מבקשים לעשות שינויים, בתי חרושת לא כל כך מתייחסים אלינו. במקרה אנחנו מביאים קצת יותר מהמוצר הזה, אז הספק הלך לקראתנו וזה מה שהוא הצליח לעשות”.

אבל גם היפופוטם הוא לא כשר.
“היפופוטם לא כשר אבל גם לא אוכלים אותו”.

___________________________
הפוסט התפרסם במקור ב"מוסף הארץ", 21.1.2011

22 בינואר, 2011 | בנושאים: כתבות מ"הארץ" | 4 תגובות 

הרב כהנא, היד

טוקבקיסטים מציפים אתרים בשנאה והסתה כי הם יכולים להסתתר מאחורי כינויים, קובעת אקסיומה ותיקה. מבט בפייסבוק יבהיר שהאקסיומה מיושנת, אם לא מופרכת: אנשים כותבים שם דברים איומים תחת שמותיהם ותמונותיהם האמיתיים. ובעוד הטוקבקים עוברים סינון כלשהו, בפייסבוק אפשר לטנף בחופשיות יחסית. היסטוריונים יתווכחו בעתיד אם הרשת החברתית רק שיקפה את השיח המידרדר, או לקחה חלק בדרדורו, כשסיפקה פלטפורמה להתארגנויות כמו קבוצת “כולנו כהנא – ממשיכים בדרכו”, 88 חברים נכון לשעת הכתיבה.

ובינתיים במציאות: קירות ירושלים מלאו כרזות של תומכי כהנא למיניהם. באחת מהן, על אירוע לציון רצח בנימין וטליה כהנא, מוצג לוגו כ”ך, אגרוף על רקע מגן דוד. אלא שאת האגרוף מחליפה יד שאגודלה זקור, סמל מתוך גופן הסמלים Wingdings, שמזכירה את סמל מחוות ה”לייק” הבסיסית והפרימיטיבית של פייסבוק. “בשירו כותב יהודה עמיחי כי ‘גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות'”, אומרת גילי רעי, ירושלמית וסמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח, שסיפרה לנו על הכרזה. “כנראה שבעידן הפייסבוק גם האגרוף יכול לשנות פניו לסוג של ‘לייק’. לא יודעת אם לצחוק או לבכות”.

_________________________
הפוסט התפרסם במקור ב"מוסף הארץ", 7.1.2011

8 בינואר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"הארץ" | 3 תגובות 

וויקיליקס: לכבות את השמש

האנלוגיה האנלוגית המקובלת להמחשת נפח אחסון דיגיטלי היא ספרים וספריות – כמה מהם נכנסים בתוך כרטיס זכרון, כונן קשיח או דיסק און קי. נגנים נמדדים בשירים: על האייפוד הכי גדול, 160 גיגהבייט, אפשר להושיב כ-40 אלף מהם. בראדלי מאנינג, אמריקאי בן 23, שייך לדור של אנשים שמחזיקים בכיס יותר אלבומים ממה שההורים שלהם החזיקו בידיים כל החיים; הכמויות מעידות שלפחות חלקם הגיעו מהורדות פיראטיות.

טר”ש מאנינג, אנליסט מודיעין שהצבא האמריקאי הציב בעיראק, עשה לממשל האמריקאי את מה שהדור שלו עשה לתעשיית המוזיקה: הוא גנב רבע מיליון מברקים דיפלומטיים מסווגים ושני סרטונים שתיעדו הריגת אזרחים ושלח אותם לאתר שיתוף הסודות וויקיליקס, שכל העולם יוכל לראות ולהוריד.

“הייתי נכנס עם מוזיקה על דיסק לצריבה רב-פעמית שכתוב עליו משהו כמו ‘ליידי גאגא’, מוחק את המוזיקה ואז מעלה עליו קובץ מכווץ מחולק. אף אחד לא חשד בכלום, ורוב הסיכויים שהם לעולם לא יחשדו”, התוודה בצ’ט עם ההאקר אדריאן ליימו, שהסגיר אותו לשלטונות. הסרטונים פורסמו בוויקיליקס, מאנינג נעצר בסוף מאי והוא ממתין למשפט. באמריקה לא חסרים נבחרי ציבור שקוראים להוציאו להורג באשמת בגידה.

רבים היו רוצים לראות גם את ג’וליאן אסאנג’, עיתונאי והאקר לשעבר וכיום הפנים המפוקפקות של וויקיליקס, נטען בכמה מאות וולטים בכסא חשמלי או נהנה מהשפעתה המרגיעה של זריקת רעל משולשת. הוא נוקט בשתי שיטות אבטחה: האחת, חיים במחתרת ומעבר תכוף ממקום מסתור אחד לאחר, כשהוא מדיר רגליו ממדינות שעלולות לעוצרו או להסגירו; השנייה, קובץ מוצפן שהועלה לוויקיליקס והופץ באינטרנט, ושאיש מלבד אסאנג’ וכנופייתו לא יודע מה יש בו; הסיסמה לפתיחתו תשוחרר לרשת אם יאונה לאסאנג’ כל רע.

אבל אסאנג’ ומאנינג, ואחרים שצצו ויצוצו תחתם, הם לא הבעיה. הבעיה היא שהעולם עבר מהפכה: אנחנו נגררים בשמחה אחרי הטכנולוגיה לחיים בלי פרטיות, בלי סודות ובלי זכויות יוצרים. כל מה שאפשר לעשות לו דיגיטציה, מצילום ועד מיקומו של אדם ברגע נתון, אפשר להעלות לרשת. כל מה שאפשר להעלות לרשת עלול לעלות לשם. וכל מה שיעלה לשם יפורסם, יופץ, ישוכפל ויהפוך לבן-אלמוות. המאבק המדובר של האמריקאים נגד סורקי העירום בשדות התעופה אולי נראה כמו התקוממות עממית נגד עולם שבו כל אחד הוא האח הגדול, אבל יכול מאוד להיות שהיא בסך הכל נשיכת הברבור של העולם הישן.

נורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר?

בסוף השבוע שעבר סגרו הרשויות האמריקאיות כמה עשרות אתרים בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, הן בעולם הפיזי של טובין מזוייפים כמו תיקי יד ושעונים, והן בעולם הדיגיטלי של קבצי מוזיקה פיראטיים. האתרים עוטרו בעמוד בגרפיקה כעורה וצעקנית עם הכיתוב Seized (עוקל), סמלי הרשויות המעורבות והודעה שהדומיין עוקל על ידי סוכנות המכס וההגירה של המשרד להגנת המולדת לפי צו של בית משפט מחוזי. אומת האינטרנט התעצבנה, אבל לא הפסיקה לרגע לחרוש על הביטורנט.

הדומיין של וויקיליקס כנראה קשה יותר לעיקול. על כן, כשנודע שאתר ההדלפות מתכוון לפרסם את המסמכים בתחילת השבוע, גרמה מתקפה עלומה להפלתו הזמנית. אסאנג’ ודאי חייך לעצמו במקום מושבו אי שם באי שם: מאות אלפי המסמכים כבר הופצו לכלי התקשורת שנבחרו ללוות את החשיפה, והפלת האתר רק תרמה לחשיפה המפלצתית ממילא שהסיפור קיבל בתקשורת הגלובלית.

“הפומביות מומלצת בצדק כתרופה למחלות החברה והתעשיה, אור השמש נחשב לטוב שבחומרי החיטוי ונורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר”, טען השופט האמריקאי לואיס ברנדייס בציטטה מרוטה מרוב שימוש. יכול להיות שאור השמש לא טוב לעולמות הדיפלומטיה והמלחמה. אבל קשה להאמין שהתשובה לבעיית וויקיליקס היא לנסות לכבות את השמש.

_________________________
הטור מתפרסם היום ב"מוסף הארץ". תודה לאורי תובל על השיחה שהולידה את הטקסט הזה

עוד על חשיפת מידע ברשת:
• חבורת סוד מודלף בהחלט
• לחשוף את א' מפרשת בר-לב: אל"ף בי"ת של אתיקה אינטרנטית
• המשפחה של ראש המוסד הבריטי עושה בושות בפייסבוק
• המשטרה חוסמת אתרי הימורים, ספקי האינטרנט מתגלים כרכיכות
• אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו

3 בדצמבר, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"הארץ", צנזורשת | 5 תגובות 

בלוגותרום: בלוגרים ישראלים מגייסים תרומות מקוראים

“אני חי על טבק ואלכוהול. שניהם זולים, והכמות אינה מספקת”, כותב יוסי גורביץ בעמוד גיוס התרומות בבלוגו “החברים של ג’ורג’“. לחיצה על כפתור ה-Donate הצהוב מעבירה את הגולש לעמוד בו הוא יכול לתרום בפייפאל או בכרטיס אשראי. “רמת ההכנסות משתנה מעת לעת”, מספר גורביץ. “יש שבועות שאין בהם תרומות כלל, יש שבועות שיש בהן תרומות זעומות – 30, 40 שקל – ולפעמים מישהו מנחית עליך פצצה של 400 שקל. החודשים של פרוייקטי 300, שבהם הייתי כותב פוסט כל יום, הניבו הכנסות גבוהות: בראשון כ-650 דולר ובשני כ-750 דולרים, שיא התרומות”. גם חנן כהן, מפעיל אתר בירור השמועות “לא רלוונטי“, מצליח לגרוף כמה שקלים: “כל ההכנסות מהאתר מהוות בערך משכורת של חצי חודש בשנה. ההכנסות מכסות את עלות אחסון האתרים שלי והשאר עובר לקיבוץ [העירוני תמוז, שבו הוא חבר; ע”ק]”.

מצטרפת חדשה לשורת המתרימים היא יעל “קלבה” רגב, מעצבת אופנה ועיתונאית שכותבת את הבלוג “Kalba In Glam Town“: “הרעיון לשים קופת תרומות הוא משהו שמתבשל אצלי הרבה זמן, בעיקר אחרי שקראתי לפני כמה חודשים איזה מניפסט הורס שאמנדה פאלמר, סולנית הדרזדן דולז, כתבה בבלוג שלה על כל הקונספט של מעמדו הפיננסי של האמן בעולם החדש. היא כמובן התייחסה למוזיקאים ולכל הרעיון שאין שום דרך היום להתפרנס ממוזיקה בגלל האינטרנט, והיא הצדיעה שם לרעיון של קשרי מסחר ישירים בין האומן לקהל שלו. אני חשבתי שזה היה קטע אדיר ומסקנה אדירה. הרי אמנים, וגם הקהל שלהם, מתלוננים שנים על ההתערבות המזוהמת של כל המתווכים למיניהם, דוגמת חברות התקליטים או חברות ההוצאה לאור, בתכנים של האמן. אז מעולה, הנה יש לכם הזדמנות להוכיח שאם מסירים את ההתערבות הזאת, אתם עדיין מסוגלים להתנהל בהגינות הראויה – לקבל, ולדעת גם לתת. סוג של ניסוי באנרכיה, אני משערת – לראות אם בלי ה’ממשל’ של המתווכים, האנשים באמת יצליחו להתנהג בצורה מוסרית והגונה אחד כלפי השני”.

לצד התרומות קיבלה רגב גם תגובות שליליות, והשיבה למבקרים בבוטות: “קפצו לי חתיכת צבועים נחותים. אני מבינה שאתם מעדיפים שאני אטביע את הבלוג בפרסומות במקום, לא? או אקבל כספים מאנשי יח”צ ואקבור את הבלוג בתוכן יח”צני ואשטוף לכם את המוח בלי לעדכן אתכם? אולי זו דרך הרבה יותר הגונה בעיניכם לעשות כסף מתכנים..”

אבל גם הבלוגרים עצמם לא חשים בנוח בחליפת השנור. “אתה נראה קצת מתמסחר”, מודה גורביץ. “הרעיון נראה לי מוזר בהתחלה, קצת מביך אפילו”, אומר שלום בוגוסלבסקי, כותב הבלוג “תניח את המספריים ובוא נדבר על זה“. “זה נראה כמו הזנייה של הבלוג – אחותי כינתה את זה קיבוץ נדבות, ויש משהו פולני בבקשה הזו, שגורם לאי נעימות מצד הקוראים”, מספר-מתנצל דובי קננגיסר, דוקטורנט שכותב מקנדה את הבלוג “לא שומעים!” ומתרים טרי.

אז למה תרומות ולא פרסומות, שנדמות לפעמים כמודל העסקי הבלעדי בווב שתיים אפס? “פעם היו לי בבלוג פרסומות של גוגל”, אומר קננגיסר. “הבעיה היא שגוגל אוסרים על בעלי אתרים לדון בעובדה שיש לך פרסומות שלהם באתר על גבי האתר עצמו, ובמיוחד הם אוסרים להגיד לאנשים שתשמח אם הם יקליקו על פרסומות. מכיוון שלי הייתה רשומה כזו, ומכיוון שהם פנו אלי בדרישה שאני אסיר אותה, החלטתי להסיר את הפרסומות במקום. בזמנו, אחרי כעשרה חודשים של הצגת פרסומות גוגל, צברתי סכום אסטרונומי של 30 דולר, כשבחודשים האחרונים של התקופה ההכנסה הממוצעת שלי עמדה על פחות מחצי דולר לחודש. מתרומות כבר עברתי את ה-100 דולר תוך חודשיים”. יש לו גם בעיה ערכית עם הפרסומות: “יש משהו מטריד ברעיון שאתר מצליח (כלכלית) הוא אתר שמושך מספיק אנשים טמבלים מספיק כדי להקליק על פרסומות. מנגנון התרומות עובד הפוך – המבקרים הקבועים, אלו שהכי אוהבים את הבלוג שלך הם אלו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לתרום”.

בוגוסלבסקי, שהקים את בלוגו רק בחודש שעבר, התלבט לפני שהצטרף למתרימים: “חששתי שהיות שהבלוגוספירה העברית למבוגרים לא בדיוק ענקית, התפשטות כפתורי התרומות תביא לסוג של קניבליזציה בתחום”. מצד שני, הוא אופטימי: “אני אשמח אם זה יהפוך למקור הכנסה אמיתי, ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך. בתור מי שלא גומר את החודש ולא תמיד יש לו את המינימום הנדרש לקיום סביר, גם סכומים קטנים הם מקור הכנסה אמיתי. אבל מעבר לזה, ככל שאני נהנה מהעבודה שלי, אני נהנה יותר מכתיבה. אם ההכנסות מתרומות יאפשרו לי לעבוד פחות ולכתוב יותר, אשמח מאוד. אני משקיע בפוסט ממוצע זמן ומאמץ (בתחקיר, כתיבה והגהה) שווה ערך ליום עבודה. אם אחד מעשרה קוראים יתרום סכום של כוס קפה בחוץ על כל פוסט, אני אוכל להפסיק לעבוד ולהקדיש את זמני לכתיבה”.

סכומי התרומות שמגלגלים הבלוגרים עדיין לא מתקרבים למשכורת. ובכל זאת, מדובר בכסף שמגיע מגולשים ישראלים, אלו שלפי הסטריאוטיפ משיגים תוכנות פרוצות בפורומים, מורידים מוזיקה, סרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים ומייבשים אתרי חדשות ומגזין שמבקשים תשלום. כהן מגלה שבמקרה שלו, הגולשים עצמם יזמו את התרומות: “קוראי האתר ביקשו להודות לי באופן כספי”. הוא התייעץ עם זיו פוגטש, מייסד אתר המרצ’נדייז “פרינטמול“, וזה הקים בסוף 2004 את לתרום.קום, שירות גיוס תרומות לאתרי תוכן עצמאיים (שמסיבות טכניות עובד כיום רק עם עמותות רשומות ומלכ”רים). “תרומה, בניגוד לאחותה האנאלפבתית הצדקה, מגיעה ממניע אחר. תורם מביע מעורבות, צדקה נועדה להיעשות בסתר”, מסביר פוגטש. “תרומה לבלוגרים מגיעה מאותו מקום שמניע טיפ במסעדה. אתה יודע שלא ישלמו לו בלעדיך, כי אתה מכיר את כוחות השוק. משתמש שכבר יצר קשר רגשי עם בלוג, יעשה חישוב נסתר ששווה לו להשקיע כמה עשרות שקלים פעם בחצי שנה. ולעשות את זה מרצונו. בניגוד למודל התוכן בתשלום שמרגיש לישראלי המצוי כאילו באים לעשות עליו קומבינה ולמכור לו תוכן! בכסף!”

“דבר אחד שעדיין מהווה מגבלה הוא הסכומים הרלוונטיים”, אומר קננגיסר. “לתרום 20 או 40 ש”ח לבלוג זה סכום משמעותי, אבל אחרי העמלות של פייפל, לא נשאר הרבה כסף שם. זה גם לא משהו שהייתי עושה כלאחר יד. אם היה מנגנון יעיל של מיקרופיימנטס, כפתור כזה שנרשמים פעם אחת ואז כל פעם שלוחצים עליו זה אוטומטית מעביר שקל לבלוגר, אני חושב שהיה ביקוש בקרב הרבה בלוגרים להצטרף למנגנון הזה. הנה רעיון לסטארטאפ שאני תורם בחינם (סטארטאפיסט יקר: פטור מעמלות לכל החיים יהיה נחמד כתודה). התחושה שלי היא שלרוב האנשים לא היה אכפת אם במקום כפתור ‘לייק’ היה כפתור ‘יש’ך שקל?’, והבלוגרים היו זוכים לעוד טפיחה על השכם”.

___________________________________
• הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר במדור "קפטן אינטרנט" בעיתון "הארץ", 28.9.2010 (הכתבה באתר "הארץ", הכתבה ב"וואלה")

• עוד על כסף וכתיבה:
• עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
• בלוגרים למכירה

5 באוקטובר, 2010 | בנושאים: 404, בלוגים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"הארץ", עיתונות ותקשורת | 26 תגובות