המהפכה האיראנית בפייסבוק: סיבוב שני?
פוסט של תמר עילם גינדין
אומת האינטרנט האיראנית רוחשת.
ממשלת איראן חוסמת את הרשתות החברתיות רוב הזמן, וגם כשאפשר לגלוש, הגלישה היא איטית מאוד. רוב הגולשים מתוך איראן מתחברים בדרכים לא דרכים, ורבים נוספים פשוט אינם מתחברים. לכן כל קול שנשמע מייצג קולות רבים שלא הצליחו להתחבר.
בשבועות האחרונים עקבו האיראנים בעניין רב אחר המתרחש בתוניס ובמצרים, תוך שהם מביעים תמיכה מלאה בעם המצרי ומייחלים ללכתו של מבארכ. בזמן שהתבהרה התמונה – שמצרים עומדת בפני עידן חדש ומבארכ עומד בפני התפטרות – החלו הירוקים האיראנים לארגן את המחאה הבאה שלהם. הפעם, מעודדים מהצלחת המהפכות בצפון אפריקה, החליטו הירוקים ללכת עד הסוף.
נפילתו של מבארכ התקבלה בשמחה, אך גם בחשש מה שמא תקום שם רפובליקה אסלאמית נוספת. אפשר היה למצוא בפייסבוק קריאות כגון “הורא!!!!!” לצד ביטויי דאגה, תקווה שהמצרים ילמדו מהניסיון של האיראנים ולא יחליפו דיקטטורה אחת בדיקטטורה נוראה ממנה, וצער עמוק על כך שאומה עם תרבות כה עתיקה ומפוארת, במקום להיות אור לגויים, הפכה ללקח שצריך ללמוד ממנו ולא לחזור עליו. על כך שכדי שאומות אחרות ילמדו לקח הם שבויים כבר שלושים ושתיים שנים.
ביום שישי האחרון, 22 בבהמן, ציינה הרפובליקה האסלאמית 32 שנים לנפילת השאה. הפגנת הירוקים הגדולה נקבעה ל-25 בבהמן 1389, כלומר 14 בפברואר 2011, תחת הסיסמה “אנו רבים מספור”. כאשר אחמדינז’אד בירך את העם המצרי, ענו לו האיראנים בפייסבוק, בטוויטר וביוטיוב: אתה הבא בתור. מיר חוסין מוסווי, שהפסדו בבחירות ביוני 2009 הצית את גל המהומות הראשון, ומהדי כרובי תומכים במפגינים, אבל לפי הלך הרוח בפייסבוק, המפגינים אינם מעוניינים להחליף את הנשיא, אלא את השלטון כולו, את שיטת הממשל.
בעמוד הפייסבוק שהוקם למהפכה החדשה, בין שרשורים אחרים, היה גם קישור לקריאה של התנועה הירוקה להתחיל את ההפיכה החדשה בקריאת “אללה אכבר” יום לפני תחילת ההפגנות, ב-24 בבהמן (היום, 13.2) ב-22:00. רוב מהתגובות התנגדו לקריאה אללה אכבר: “אחיי, בקריאות אללה אכבר לא נגיע לשום מקום”, “אותן תנועות דתיות הביאו אותנו לחוסר האונים הנוכחי. אנו צריכים לומר שאנו רוצים דמוקרטיה חילונית על בסיס זכויות האדם. אסור שיהיה לדת שום מקום בקביעת גורלנו”. בנוגע לתמיכתם של מיר חסין מוסוי ומהדי כרובי, נכתב: “מה זה? במי אתם תומכים? […] העם רוצה דבר אחד והאדונים מוסוי וכרובי רוצים דבר אחר. זה לא יילך ככה”.
באותו עמוד ניתן גם ללמוד על ההכנות, על החששות ועל הכוונות החדשות: “הבה נצבע את כיכר אזאדי (כיכר החרות, בדיוק כמו כיכר א-תחריר) בירוק ולא נרפה עד שתהיה דמוקרטיה”, “שכל אחד יצעק מה שבא לו, העיקר שתבואו” “אסור שהרחובות יתרוקנו עד שכל ירוקי איראן יהיו חופשיים”.
את המהפכה מארגנים גם מחוץ לרשת החברתית – שהגישה אליה, כאמור, מוגבלת מאוד. אחד החברים בעמוד פירט את פעולותיו להפצת המהפכה: “עשיתי 327 שיחות ב-5 כרטיסי טלפון. לא יכולתי יותר כי כל הגוף קפא לי. 18-25 אנשים קיללו ואמרו לי לא לדבר ככה. 200-250 לא אמרו כלום ורק הקשיבו למה שאמרתי. כ-100 אנשים תמכו והביעו נכונות. […] להתקשר מטלפונים ציבוריים זוהי הדרך הטובה ביותר. אני מבקש שתעשו זאת!” אחד אחר הציע: “אם אתם מתקשרים מטלפון (סלולרי), שזה יהיה כרטיס שיחות. אל תשאירו את הפרטים האמיתיים שלכם על הסים של הכרטיס, ואל תדברו ממקום אחד אלא תהיו בתנועה כל הזמן”.
ויש גם התייחסות לאלה שנשארים בבית: “אנשים שיושבים בבית מכל סיבה שהיא ומעדיפים את העולם הנוכחי על פני עולם אחר רק בגלל הפחד, הם גם אשמים, ואני מקווה שאלוהים יסלח להם”. וגם התייחסויות פחות סלחניות, כמו “בשביל הכיס שלהם הם נתנו ונותנים להרוג את העם”.
רוצים להביע תמיכה? קפסטו בפרופיל שלכם:
دوستان سبز ایرانی ، نماز های من با شماست (“חברים איראנים ירוקים, תפילותיי עמכם”).
או:
سبزهای ایرانی ، مردم اسرائیل همدل شماست (“ירוקי איראן, אנשי ישראל מזדהים [מילולית: אותו לב] איתכם”).
ההשתגית בטוויטר: #25Bahman
________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"
“נשמח להציע נשים חזקות ועוצמתיות”
אימייל ממשרד יחסי הציבור שרי ישראלי SIPR:
נושא: האם יש כתבה על נשים חזקות לקראת יום האשה הבינלאומי ?
שלום,
אנחנו מיחצנים מספר חברות גדולות במשק ונשמח להציע נשים חזקות ועוצמתיות לכתבה בנושא הנ”ל
האם מתגבשת כתבה בנושא הזה ?
• עוד על נשים חזקות: "הכוח הנשי במשלחת של בן אליעזר"
המולטיספירה 13.2.2011
זיו ברנע: “אנחנו דור סביר, עכשיו בהיר (פברואר 2011)” #
דוד ורטהיים: “יחצ”ן יקר, לידיעתך: ההסכם הלא כתוב “לייקים תמורת כתבה”, תקף גם אחרי שהיא עולה לאוויר” #
רונה טל: “יש לי ערימה כזאת של כביסה כבר שבועיים בחדר, קיפלתי אותה לצורה של: כביסה לא מקופלת, וחבל לי להרוס את זה” #
חייש הראל: “הבו לי נעליים שהן גם יפות וגם נוחות ואזיז איתן את העולם” #
יניר כהן: “יש לכם בתפריט מנה אחת אפיים?” #
שירה קריצ’מן: “רק בישראל אנשים מתחילים משפט במילים ‘רק בישראל'” #
עידוק: “בין הדיסלקטים לדיסגרפים יש הסכם לא כתוב” #
רותם דנון: “תמי 4 מסנן גם שיחות מההורים?” #
אסף לוי: “בהמשך להרפתקאות הדיור של גלנט, גנץ וברק – העיתון במחנה החליט להוציא מוסף נדל”ן שבועי: בשטחים” #
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, ארכיון המולטיספירה.
כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור במולטיספירה? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס.
יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות
בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>
אנגרי בירדז מצרים
אביתר סריזדה בקריקטורה מדויקת על התפיסה של המהפכה במצרים בעיני התקשורת ואומת האינטרנט (זו הפרשנות שלי, בכל אופן):
הרמטכ”ל: המכתבים המרגשים ביותר
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“הצדעה אחרונה” נכתב בכותרת במעלה שער “ידיעות אחרונות”, המפנה ל”פרויקט מיוחד” במוסף לשבת של העיתון: “שיקום הצבא, ההצלחות המבצעיות והמחשבות על התפטרות בשיאה של המלחמה שהכריז עליו ברק”. כותרת ההפניה לטורו של ברנע באותו מוסף היא “קנאת ברק”. בסך הכל, נראה שלא את הפרידה מאשכנזי מציינים ב”ידיעות”, אלא את ההזדמנות להיפרע מברק.
“רות, סוף”, נכתב בכותרת המפנה למוסף לשבת ומודפסת במעלה שער “מעריב”, לצד תמונת קלוז-אפ מעט גרוטסקית (המאפילה בגודלה אפילו על ראשו של מובארכ בצילום הצרוב בגסות מתחתיה). בצמוד לאוזנו של אשכנזי נכתב: “רוצים לכתוב לרמטכ”ל? קוראי מעריב וגולשי nrg שולחים מכתבי פרידה לגבי אשכנזי. המכתבים המרגשים יפורסמו כאן”.
כן, כך באמת כתוב ב”מעריב”, זו אינה פארודיה. בשנת 2011, עיתון בישראל קורא לאזרחים לשלוח מכתבי פרידה לראש הצבא היוצא, ואף דוחק בהם לכתוב מכתבים “מרגשים”. מה בדיוק עובר במוחותיהם של עורכי “מעריב”? האם הם רואים בדמיונם נשים בשלות בקומבניזון תחרה כשהן אוחזות קסת ונוצה רוטטת? או ילדים עטויי חאקי שכותבים בעיפרון לא מחודד על שולחן שעליו מפוזרים דגמי מטוסים ושפופרות דבק פלסטי?
מהיכן מגיע הפטריוטיזם הדביק הזה, בעיתון שאך לפני רגע הוביל מתקפה אגרסיבית, פרועה ומשתלחת בקצין בכיר אחר, והביא בסופו של דבר לביטול מינויו לרמטכ”ל? הרי האופן בו טיפל “מעריב” ביואב גלנט הוכיח שיראת הצבא נוסח שנות החמישים אינה נחלתו של העיתון. אין מנוס מלאבחן כי “מעריב” אינו אוהב את הצבא, שונא את הצבא או מפחד מהצבא. “מעריב” אוהב את הסנסציה, שונא את שיקול הדעת ופוחד מהטעם הטוב.
על שער “ישראל היום” אין זכר לאשכנזי. אחרי הכל, “ישראל היום” הוא העיתון היחיד מבין היומונים שאהדתו נתונה לברק, שותפו הקואליציוני הקרוב של נתניהו ויריבו העיקש עד כדי תמיהה של אשכנזי. “ישראל היום” הוא העיתון היחיד שסיקר את פרשת קרקעות גלנט בנימה התומכת בגלנט (ובפטרונו – אהוד ברק), ושפרשנו הבכיר, דן מרגלית, עסוק בכתיבת ספר ביקורתי על אשכנזי. אבל “ישראל היום” הוא גם עיתון פטריוטי, שאף פעם אינו שוכח שהוא ישראלי (למרות היותו מודפס במכונות הדפוס הליברליות של “הארץ”).
אל דאגה ישראלים, לכל יש פתרון: במקום להיפרד מראש הצבא היוצא, נברך את זה הנכנס, שעדיין לא נקשר במחנה זו או אחר. “ועדת טירקל אישרה מינוי גנץ לרמטכ”ל”, מכריזה כותרת על שער “ישראל היום”, “הוועדה קבעה: ‘מועמד ראוי מאוד'”. לא כמו הזה.
על שער “הארץ” מודפסת ההפניה “גבי אשכנזי, ימים אחרונים”. “המונחים השגורים בפרשת גלנט, שיש לקוות כי תסתיים ביום שני הקרוב בהשבעתו של האלוף בני גנץ לרמטכ”ל ה-20, לקוחים היישר מסרט טורקי סוחט דמעות”, כותב עמוס הראל במוסף “השבוע”, “זה סיפור על כבוד וחוסר כבוד, המלווה בהטחה הדדית של טענות על עוול, השפלה ועלבון. הרמטכ”ל היוצא, גבי אשכנזי, נעלב מההשפלות שספג משר הביטחון, אהוד ברק; ברק נפגע מחוסר הכבוד שמפגינים הרמטכ”ל וקצינים נוספים כלפי הדרג הממונה; כבודו של האלוף יואב גלנט נרמס בתקשורת. העדה הפולנית, מתברר, עדיין שולטת בכללי ההתנהגות כאן, גם אם חלקה היחסי באוכלוסייה הצטמצם לאורך השנים”.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
המולטיספירה: נפרדים מאיקאה, קונים את מובארק
סקנדינביה עולה באש, מצרים מציעה למכירה את מובארק וכריסטינה אגילרה גונבת לווירד אל ינקוביץ’ ינקוביק את הפרנסה בסופרבול.
עכשיו במולטיספירה >>
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, המולטיספירה בחדר 404.
רוצים לככב במולטיספירה? כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס. יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
מסתירים את השער, מסתירים את ההסתרה
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
עיתון “כלכליסט” יצא הבוקר לאור כשהוא עטוף בכמה עמודים של פרסומת לטלפונים ניידים. לפני כמה ימים היה זה תורו של “ישראל היום”. הבדל בולט בין השניים: בעוד “ישראל היום” מציג את השער הקנוי גם במהדורה האינטרנטית של העיתון, “כלכליסט” מציג באתרו את השער השני, זה שמתחבא מאחורי הפרסומת.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית של ה-10.2.2011
איפה הפיראטים של המוזיקה? עברו ליוטיוב
מחקר (שהמתודולוגיה שלו שנויה במחלוקת) טוען שקבצי מוזיקה מהווים רק 2.9% מההורדות בביטורנט, לעומת 85.5% קבצי וידאו (פורנו, סרטים, סדרות). מחקר אחר מציג עליה בשימוש בעשרת שירותי צריכת המוזיקה המקוונים הגדולים, ובראשם יוטיוב. כתבה שלי ב-ynet מחשבים: מוזיקה ברשת – ירידה בהורדות, עלייה בהאזנה >>
אפליקציה של ישראל היום לאייפד: שעמומון
“‘ישראל היום’ – העיתון הישראלי הראשון באייפד!”, הודיע החינמון בניוזלטר של יום חמישי, 10.2.2011. תיאור האפליקציה בידיעה מהניוזלטר:
האפליקציה של “ישראל היום” מציגה את כל תוכני העיתון בפורמט דיגיטלי חד וברור, והיא בעלת ממשק נוח ויעיל לשימוש הכולל גם חידושים טכנולוגיים רבים. ניתן לדפדף בעיתון בצורות שונות, להגדיל ולהקטין כתבות, לערוך חיפוש בעברית בתוכן, להמיר כתבות לפורמט של טקסט בלבד, להגדיל ולהקטין את הפונטים, לשמור כתבות למחשב וגם לשגר כתבות בדואר האלקטרוני ולשתף בפייסבוק ובטוויטר.
נשמע דומה להפליא לגירסה הדיגיטלית הקיימת של העיתון (על פלטפורמה של אוליב), העתק דיגיטלי של העיתון המודפס, כולל רעש הדפדוף המלאכותי המעצבן, ובלי שום יכולות מדיה עשירה או אינטראקטיביות (אה, סליחה, באפליקציה אפשר לשתף בפייסבוק ובטוויטר. וואו). וזה מהעיתון שירד על הדיילי של רופרט מרדוק במילים “יפה, אך דל בתוכן”.
בוואלה ציטטו את מנכ”לית ישראל היום, ציפי קורן: “עם השקת האפליקציה של האייפד, ולאחר הקמת העמוד של העיתון בפייסבוק, ישראל היום מתייצב בראש המחנה גם במדיה החדשה”. אין מילים.