עוד פורע חמץ הצליח לרכוש ביסלי, הפעם ב”טיב טעם”

פרנקי סימון מספר:

כך הצלחתי לרכוש שתי שקיות ביסלי גריל (חמץ) בסניף “טיב-טעם” נחלת-בנימין שאינו שומר כשרות.

בשום שלב לא נוצר כל מגע פיסי ביני לבין הקופאית, ואף צד לא עלה לטונים גבוהים, למרות המתיחות המובנת.

בפרקים הקודמים:
• עומר כביר גונב חמץ ומשאיר כסף
• שי רינגל חושב שעומר כביר הוא פרובוקטור כושל
• אסף שגיא מקבל חמץ בחינם
• יהונתן זילבר פורץ לחנות וגונב מלפפונים חמוצים

11 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 8 תגובות

למכירה: נעלי תינוק. עכשיו תורכם

תנו את הגירסה שלכם לסיפור הקצרצרצר המפורסם המיוחס לארנסט המינגוויי, “למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו”.

אפשר להשתתף בתגובות כאן, בפייסבוק או בהשתגית #נעליתינוק בטוויטר

_______________________

• למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו. קיבלנו אותן במתנה ויש לנו כבר כאלה (נעמה בר-לב)

• למכירה: נעלי תינוק. האמת שזה סיפור די מצחיק – קניתי אותן בשביל התינוק שלי אבל אז הוא מת לפני שהוא הספיק ללבוש אותן ואין לי ממש מה לעשות איתן עכשיו אז אני מציע אותן למכירה פה במודעה הזאת, מישהו מעוניין??? אתם יכולים גם לקחת את העריסה שלו ואת העגלה, הן סתם יושבות כאן ומזכירות לי את התינוק המת שלי ): (אריאל ויסמן)

• למכירה: מחאה חברתית, מעולם לא מומשה (שחר)

• למכירה: לייקים אינדונזים, מעולם לא נבדקו (ג’ון בראון)

11 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 18 תגובות

זיי פראנק חוזר בתוכנית רשת חדשה, אבל זה לא קאמבק כי בלב הוא תמיד היה איתנו

פוסט של שי רינגל

אני אוהב את זיי פראנק. מעבר לזה שהוא תמיד היה שם צעד לפני כולם, מדובר כנראה באחד האנשים הכי מצחיקים. לא באינטרנט, בכלל.

עוד על תולדותיו של זיי (Ze, קיצור של http://room404.net/?p=50964 ) פראנק, ובכלל על תולדות ההומור ברשת, תוכלו למצוא בכתבה שעשיתי עליו לכלכליסט. אבל עכשיו זה לא זמן להסתכל על העבר אלא על העתיד, כשהתוכנית החדשה של זה פראנק עולה לאוויר.

לפניכם הפרק הראשון והאובר מרגש, שבו פראנק מניח את היסודות למה שהולך לבוא בהמשך. פראנק מתכנן להעלות שלוש תוכניות בשבוע (!) למשך שנה (!!!). כבר ציינתי שאני מתרגש?

11 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

חישבו על הסביבה לפני הדפסת פוסט זה

(דרך לאפינג סקוויד)

11 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

ילד בונה משחקיה שלמה מקופסאות קרטון, מוכיח שהוא מדהים

פוסט של שי רינגל

זה הסיפור על קיין, ילד בן 9 ממזרח לוס אנג’לס, שמצא את עצמו משתעמם בעבודה של אבא שלו במהלך החופש הגדול. קרטון הצטרף לקרטון וקיין בנה לעצמו משחקיה מתפקדת בעזרת קצת מסקינגטייפ והמון יצירתיות. ממשחק קליעה לסל ועד מכונת צוות לאיסוף צעצועים, קיין הצליח להמציא מכונות ארקייד פשוטות ומגניבות להפליא. הוא אפילו פיתח שיטה יחודית למכירת כרטיסים – תמורת דולר אחד תקבלו ארבעה סיבובים על איזה משחק שתבחרו, אבל בשני דולר תוכלו לקבל לא פחות מ-500 סיבובים. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

הימים עברו, וקיין עמד שם בפתח המשרד של אבא שלו, חיכה ללקוח הראשון שיבוא לשחק בארקייד שהוא בנה במו ידיו, אבל בלי פרסומת אף אחד לא הגיע. עד שבמקרה נקלע למקום הלקוח הראשון בארקייד של קיין, שמיד התאהב. ואז – טוב, בלי ספויילרים, תקליקו פליי ותראו מה קרה לקיין, הילד בן תשע הכי מגניב בעולם.

(דרך בוינג בוינג)

11 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

איך קניתי ארבעה מוצרים בכפל הנחה, ואפילו נהניתי בקולנוע

פוסט של יהונתן זילבר

ביום שבת האחרון הזדמנתי לסניף “אמ:פמ” בכיכר צינה דיזנגוף שליד ביתי. התכוונתי לרכוש מלפפון, שמן תינוקות, מבחן הריון ביתי וקולב. למיטב ידיעתי כל המוצרים הללו כשרים לפסח. אבל שוד ושבר: כשהגעתי לשם גיליתי כי הסניף לא נקרא עוד “אמ:פמ” כי אם “מגה בעיר” ושהוא סגור בשבת. הזדעזעתי מהפגיעה באורחות חיי וכמעט והלכתי משם לקנות בסניף לא מרוחק של “טים טעם”, שם גם יש פיתות בצורת ריבוע, עד שנזכרתי: המלפפונים ב”טיב טעם” לא טעימים בכלל. החלטתי לעשות מעשה לטובת הציבור החילוני כולו ולבצע רכישה אזרחית.

ראשית בדקתי את הדלתות והחלונות שבחזית הסניף, אך אלו היו חסומים, כנראה במצוות איזה “רב כשרות” כזה או אחר. הדלת האחורית הייתה נעולה גם כן. ועם זאת המזל האיר לי פנים: נזכרתי שהסופר חולק קיר עם קולנוע “רב חן” הסמוך, שדווקא היה פתוח בשבת (רואים, מגה בעיר? תלמדו). פסחתי מעל ראשו של הקופאי בכניסה תוך שאני מנופף בכרטיס הקאנטרי שלי ומסנן “משטרה”. סרקתי את המקום וזיהיתי דלת לחדר ההקרנה של אולם 1, השוכן בחלק האחורי של בית הקולנוע. לאחר שפיניתי את החדר מיושביו היה קל לקדוח חור לא גדול בקיר, והופה, מצאתי את עצמי בתוך הסופר.

למרות שהסניף לא הואר (אני לא יודע, אולי אור בשבת זה לא כשר או משהו), לא היה קשה למצוא את המוצרים, ובתוך דקות יכולתי לסיים את הקנייה. אליה וקוץ בה: כשצעדתי ליד מחלקת השמנים והתלבטתי בין שמן תינוקות שלא נוסה על בעלי חיים ובין שמן תינוקות שלא נוסה על תינוקות דרכתי בטעות על עין אלקטרונית והאזעקה הושמעה. ציינתי לעצמי לדווח על המקום, משום שעוצמת הרעש עברה בהרבה את המותר בשכונת מגורים כמו שלי, בוודאי בשבת.

כעת נותרה בפני סוגיית התשלום. לא היה עימי כסף מזומן, מכיוון שהתכוונתי לשלם בכרטיס אשראי, ולכן השארתי על שולחנה של הקופאית הראשית פואמה קצרה פרי עטי. אמרתי לעצמי שהיצירה ערכה ודאי רב הרבה יותר מאשר המוצרים המעטים שרכשתי. על הדף כתבתי “עבור 4 מוצרים. הכל כשר לפסח. יז”. הוספתי את מספר כרטיס חבר YOO שלי – וגם את מספר כרטיס החבר בטיב טעם, כדי שידעו שדווקא היו לי אופציות.

הייתי צריך לנחש שהם לא יתנו לי לבצע את זכותי האזרחית לרכוש בקלות כזאת. בזמן שפניתי לעבר היציאה לאולם הקולנוע חסם את דרכי מנהל התחזוקה של הסניף, שמעון בוסקילה (וידאתי את שמו המלא מול תעודת זהות שהוא מסר לי), שגר בבניין ממול ושמע את האזעקה. נזפתי בשמעון על הווליום הלא סביר של האזעקה ופניתי לצאת, אבל גיליתי ששמעון מעוניין שאחכה שם עד שתגיע המשטרה. ברגע כזה, אדם רגיל היה מפחד. למזלי, כבעליו לשעבר של הבלוג “זהלאזה” (2004-2007) באתי מצויד מראש במכשיר הקלטה, במצלמת DSLR, בחצובה ובירחון עדכני מטעם “בצלם”. שמעון עזר לי להקים את החצובה ואני דרשתי ממנו שיסביר לי בשם איזה חוק הוא לא פותח את הסניף היום. שמעון מלמל משהו שנשמע כמו “חוק שעות עבודה ומנוחה” (?) ואני תקפתי בחזית אחרת: איך יכול להיות שהם לא מוכרים קולבים בבודדים? אני אישית נאלצתי לקרוע בשיניים את כיסוי הפלסטיק שעטף חבילה של עשרים קולבים כדי לקחת את הקולב שלי. שמעון אמר שיברר, ושמיד כשהשוטרים יגיעו נשים דברים על דיוקם.

בשלב הזה הצטרפו אלינו אישתו של שמעון ובתו בת העשרה, ואני הצעתי לכבד אותן מהמלפפון שלי. הסברתי לשמעון שאני עוזב עכשיו, ושאני לא מאמין שהוא מתייחס אלי כמו גנב, ושהוא יכול ללכת לקופה הראשית ולקרוא את הפואמה שלי אם הוא לא מאמין לי. שמעון חסם את דרכי בגופו, העטוי רק פיג’מה, ואני הסברתי לו שהוא מסתבך עכשיו. אפילו הראיתי לו בחוברת של “בצלם” כמה זה חמור להחזיק אדם כלוא כנגד רצונו. שמעון הבין שאני לא סתם אזרח מהשורה ונאלץ לתת לי ללכת. יש לציין שבכל הזמן הזה, ה”בוסקילות”* עמדו בצד ולא הפריעו. טיפסתי בחזרה, נופפתי לשמעון לשלום עם עדשת המצלמה שלי ויצאתי לאולם הקולנוע החשוך והקריר.

_______________________
* ב”בוסקילות” אני מתכוון לחיה בוסקילה, אשתו של שמעון, ולאוראל בוסקילה, בתם.

יהונתן זילבר הוא עורך ynet מחשבים ולא קורא את הטוקבקים שלך, אז אל תטרח

10 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 23 תגובות

גם גוגל רוצה להיות אקטיביסטית מאגניבה

פוסט של שי רינגל

לאור ההצלחה הפנומנלית של אומת האינטרנט כנגד החוק הדרקוני SOPA שאיים עליה כל כך, גוגל החליטה לרכוב על גלי המחאה.

נכון, גוגל לא החשיכה אז את הדף הראשי שלה כאות מחאה, כפי שעשו אתרים רבים ברחבי הרשת ובהם וויקיפדיה, אבל היא כן הפנתה את הגולשים למידע על החוק שאיים להפוך את רוב הגולשים באינטרנט לפושעים ואת רוב האתרים לנרדפי החוק. אך ימיה של גוגל כאקטיביסטית לוחמת אינם מסתיימים בקיץ אחד יפה וזועם. עכשיו היא מבקשת מהגולשים שלה לקחת חלק בשיחה על האינטרנט. בדף שהיא פתחה היא מבקשת ממכם, ציבור הגוגלים, להשלים את המשפט “לאינטרנט יש את הכוח ל…”

למה? כי לדעתה של גוגל, כולנו חייבים לקחת חלק בשיחה על העתיד של האינטרנט. חוקים כמו סופּה מוכיחים שהדיון על האינטרנט והכוח שלו מלא בפחדים. חוקים נגד הפרת זכויות יוצרים לא מנסים לקדם את האינטרנט, הם מנסים להביא אותו למגרש שלהם, שבו חוקי זכויות יוצרים לא התקדמו כבר כמה עשורים. חוקים מתיישנים, תפיסות מתיישנות, אבל האינטרנט הוא כלי שיכול לקדם אותנו, והוא דורש חשיבה מתקדמת. במקום לחשוב על העבר ואיך דברים התנהלו בעשרות השנים האחרונות, גוגל מבקשת מאיתנו לחשוב כיצד עלינו לנהל את העתיד שלנו.

הרעיון של גוגל יפה. גם אם לא תרצו להשלים משפטים כי, ובכן, אתם כבר לא בכיתה ג’. יש משהו מרגש בעובדה שגוגל עסוקה בלנהל שיחה חיובית עם הגולשים שלה. מצד שני, כשנזכרים שאפשר גם להשלים את המשפט הזה ב”לאינטרנט יש את הכוח להציג לאנשים תמונת עולם מצונזרת כדי לשמור עליהם נאמנים וצייתניים למשטר הטוטליטרי הסיני, וגוגל לא תתמיד בחרם עליו כי בסופו של דבר הכסף מדבר”, כל העסק נראה פתאום הרבה פחות חיובי.

עוד בנושא: שמונה עובדות מפתיעות על האינטרנט בסין

10 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, אקטיביזם, גוגל, זכויות אזרח, זכויות יוצרים | 3 תגובות

כך הצלחתי לרכוש במגה בעיר מוצרים שאינם חמץ אך משום מה אינם כשרים לפסח, ואפילו לא הייתי צריך לשלם עליהם

פוסט של אסף שגיא

שלשום (א’) הלכתי ל”מגה בעיר” בשכונתי, בבלי בתל אביב, כדי לקנות כמה מצרכים – חומוס, סירופ ענבים, בקבוק מי טוניק ורוטב סויה. את החומוס והסירופ מכרו לי בשמחה, אבל את הטוניק והסויה נאלצתי להשאיר בסניף, וזאת על אף שהם אינם מכילים חמץ (סויה נחשבת קטניה, אסורה רק למחמירים ואינה חמץ), ולא היו מוסתרים מאחורי ניילון שמאחל לי “חג שמח”. הקופאית הראשית אמרה לי שהם כן אמורים להיות מכוסים ושהם יטפלו בזה. כמו כן, היא סירבה לקבל ממני בקבוקים ריקים למיחזור, בטענה שאסור להם לאסוף בקבוקים בזמן הפסח.

אתמול קראתי את הפוסט של עומר כביר, שבו הוא מתאר איך באותו יום בדיוק יצא עם שקית ביסלי לא כשרה לפסח מסניף של רשת שופרסל. מעודד מהצלחתו, החלטתי לצאת למגה בעיר שוב כדי להשיג את המוצרים שאני רוצה. הפעם עם תדפיס שהוצאתי של חוק חג המצות, בקבוק למיחזור של שוופס תפוח-ליים מוגז עדין ומכשיר הקלטה מוסתר.

נכנסתי לסניף, והדבר הראשון שניסיתי לעשות היה שוב להחזיר את הבקבוק תמורת פיקדון, כחוק. כאמור, הוא לא מכיל חמץ בשום צורה. הקופאית הראשית סירבה שוב לקבל אותו והפנתה אותי לסגן מנהל הסניף, שהזדהה בתור איתמר. הוא טען שלפי “חוק הכשרות” (כך במקור) אסור לו להחזיק בקבוקים למיחזור בסניף. השתמשתי בלוגיקה פשוטה שאומרת את זה:

החוק מחייב אותך לקבל ממני בקבוקים למיחזור
אין בבקבוק חמץ. הוא לא נמכר כחמץ ולא טבלתי אותו בחמץ.
חוק חג המצות אוסר על הצגת חמץ, לא על קיומו או מכירתו.
יש חמץ בסניף. הסניף לא נוקה מחמץ, והוא פשוט מסתתר מאחורי ניילון שכתוב עליו “חג שמח”.
לפיכך, עליך לקחת ממני את הבקבוק. מצדי תסתיר אותו מאחורי ניילון.

הלוגיקה פסחה מעל ראשו והוא עדיין סירב לקחת את הבקבוק ממני. הוא אמר לי לזרוק אותו לפח מחוץ לסניף והוא יתן לי שלושים אגורות מכיסו. לא הסכמתי, השארתי את הבקבוק בשקית שלי והמשכתי בדרכי לתוך הסניף כדי לקנות מי טוניק ורוטב סויה. בכל אותה העת הבקבוק של המוגז העדין היה אצלי בשקית, ולכן אם למישהו יש בעיה עם הכשרות של זה אני ממליץ לו לא להיכנס למגה בעיר סניף בבלי עד צאת החג.

המדפים של הסויה וגם של מי הטוניק לא היו מכוסים בניילון, אפילו אחרי שיידעתי את הקופאית הראשית יום קודם לכן. לקחתי את המוצרים וניגשתי לקופה. הקופאית העבירה אותם, כנראה כי הבינה שאני לא מנסה לקנות חמץ, אבל על צג הקופה הופיעה הודעת שגיאה שאומרת שהפריט חסום. סגן מנהל הסניף, איתמר, ניגש אלי שוב. הוא טוען שאני לא יכול לקנות את המוצרים האלה כי הם חמץ. ניסיתי שוב את הלוגיקה:

זה לא חמץ.
גם אם זה היה חמץ, מותר לך למכור לי את זה כי זה לא מוצג בפומבי מחוץ לחנות (והנה פסיקה תקדימית בנושא).

הלוגיקה פסחה מעל ראשו, והוא עדיין סירב למכור לי את המוצרים. כנראה מתוך יאוש משיחתנו על בקבוק הפיקדון, הוא הציע לי לקחת את המוצרים ולשלם לו אחרי החג. וגם אם לא אשלם, זה בסדר לדבריו. ההצעה הנדיבה שלו סתרה את כל מה שהוא ייצג קודם לכן על איסור החזקת חמץ, אבל אני מוכן לוותר על לוגיקה אם היא אומרת שאני מקבל את המוצרים שאני רוצה. הכנסתי את המוצרים לשקית שלי והלכתי לכיוון היציאה.

הוצאתי מהתיק את המצלמה שלי על מנת לצלם את השלט שאומר שמגה בעיר לא מקבלים בקבוקי פיקדון בחג הפסח, אבל איתמר עצר אותי. הוא אמר שאסור לצלם בתוך החנות כי זה עסק פרטי. השתמשתי בלוגיקה פשוטה שאומרת את זה:

אני מקבל את העובדה שזה עסק פרטי, ולכן לא אצלם בתוכו.
אם זה עסק פרטי, מותר לך להחזיק פה חמץ ולהציגו כי זה לא בפומבי.
פומבי זה מחוץ לחנות.
לפיכך, או שאתה מוכר לי חמץ או שאתה נותן לי לצלם בסניף.

הלוגיקה פסחה מעל ראשו והוא התעקש שלא אצלם. יצאתי מהסניף כדי לצלם את השלט מבחוץ והוא נעמד מולו כדי להסתיר לי. לאחר מכן הוא ניסה שוב להסביר לי שהחמץ בסניף נמכר לערבים לפני הפסח והוא הראה לי מסמך שמעיד על כך. לחצנו ידיים (כי בכל זאת, יצאתי עם שני מוצרים שרציתי בחינם), יצאתי מהסניף, צילמתי את השלט שרציתי והלכתי הביתה לשתות מי טוניק.

אסף שגיא הוא מייסד ומנהל אתר דורבנות. סלקום גרמו לו לפהק בגליון מאי 2010

10 באפריל, 2012 | בנושאים: 404 | 59 תגובות