דברים שיאיר לפיד שכח לציין בביוגרפיה באתר המפלגה החדשה שלו
“מדוע נעלמה קריירת הדוגמנות מהביוגרפיה של יאיר לפיד באתר מפלגתו החדשה?”, תוהה אפרת שפושניק. חיטוט בביוגרפיה מעלה נעלמים נוספים:
• עבודתו כפרזנטור של בנק הפועלים במקביל לעבודתו העיתונאית (רמז מטרים להתמודדותו הפוליטית במקביל לעבודתו העיתונאית?)
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=NJkMs69dOzE[/youtube]
• תחביב האגרוף המפואר, שהוא לא מפסיק לאכול עליו את הראש.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Kf5t7wETNvU[/youtube]
• ספרו הראשון, “הראש הכפול”, ושני הספרים הנוספים שבהם כיכב הבלש ג’וש שירמן (ספרים אחרים של לפיד כן מוזכרים בביוגרפיה).
• הסדרה הקומית (אבל נדמה לי שלא במתכוון) שיצר, “חדר מלחמה“.
• כתיבת המנון התל אביביות השינקינאית, “גרה בשינקין”.
• הופעת האורח המעולה (ללא סרקזם, צפו בזה) בסרט “כבלים” (הלשינה: גלית נעמן).
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=v5skbvhcN8M[/youtube]
עוד נקודות ציון משמעותיות שחסרות בביוגרפיה? ספרו לי בתגובות או בת”ד 404.
ליחצנית אחת ממש נמאס מאיך שעיתונאים מתייחסים אליה וממה שהם חושבים עליה
יחצ”נית מתוסכלת שלחה את הטקסט הבא לפרסום בחדר 404.
בעילום שם? “יחצנית” וזהו? או שתאזרי אומץ ותחתמי בשמך?
“זה לא עניין של אומץ. זה רצון שישפטו את הדברים כפי שהם בלי שהשם שלי ישפיע על הכתוב. זה בשמם של כל היחצ”נים.. לא רק בשמי…”
היר גואוז:
מיומנה של יחצ”נית מתוסכלת
כתב/עיתונאי יקר,
כן, זה יפתיע אותך- יש לי תואר שני בתקשורת. אני יודעת להבדיל בין “שלוש” ל”שלושה” ואפילו מסוגלת לכתוב הודעה לעיתונות בלי שגיאות כתיב. אני לא מציקה לך, לא מתקשרת הרבה, באמת רק על הדברים החשובים שלרוב נוגעים לאקטואליה וחדשות. ובכל זאת, כשאתה שומע את צמד המילים “יחסי ציבור” אתה בד”כ מזדעזע וממהר לבקש שאתקשר “עוד שעה, שעתיים גג, אולי מחר כי אני ממש עמוס”. אתה מקווה בליבך שאני בטח אשכח להתקשר. האמן לי, יום יבוא וגם אני עלולה לשכוח להעביר אליך סיפור מוצלח.
איזה כייף זה שרודפים אחרייך? מחפשים אותך, מסמסים, משאירים ביפרים, מיילים, והכל בשביל שתתעלם. הכי טוב להתעלם. אתה הרי עסוק, כל היום מתקשרים אלייך ואין לך זמן לעוד יח”צנית שבטח לא יודעת לכתוב כותרות. זו הרי נקודת המוצא, לא? היח”צנים הם אנשים עם אוצר מילים דל, חוסר יכולת לחבר משפטים בצורה קוהרנטית ובעיקר ימכרו את אמא שלהם בשביל אייטם. אז אפתיע אותך בשנית- לא כולנו כאלה. רובנו אפילו בעלי השכלה אקדמית, חלקנו אף היינו בעברנו עיתונאים ויש בנו כאלה שיוגדרו כאינטליגנטיים ואנשי שיחה מעולים. ומה לגבי אמא שלנו? לא תודה, החלטנו להמתין עם מכירתה בשלב זה. כל מה שאנחנו מבקשים הוא אנושיות. לא מסובך במיוחד: להשתדל לענות לנו תשובה כנה, לתת לנו קרדיט כשאנחנו ממש מבקשים ולא לסנן אותנו במשפטי סרק רק כי שמעתם את המילים “יחסי ציבור”.
אנחנו לא אוהבים להרגיש מטרד, לא נהנים לשלוח לך את אותם פרטים שוב ושוב ושוב רק כי אתה מתעצל לשמור אותם פעם אחת כמו שצריך. לא מגיע שינתקו לנו בפנים, שיצעקו עלינו, שיגרמו לנו לחשוב 20 פעם לפני שאנחנו מרימים את שפורפרת הטלפון. אנחנו, בדיוק כמוך, מנסים לעשות את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר. באמת שאנחנו משתדלים.
בעיקר אנחנו משתדלים לכבד אתכם, הכתבים, לדעת שאתם עסוקים, להבין שאתם בלחץ, ולזכור שלא תמיד אתם זוכרים מתי, למה ואיפה. נשמח מאוד, אם לכמה רגעים תנסו גם לכבד אותנו. ואם אתם כבר מקשיבים והגעתם עד כאן אגלה לכם שחיוך אפשר לשמוע בטלפון. הוא לא עולה הרבה, ולא לוקח זמן, רק קצת חיוך לפעמים, שיזכיר לכולנו שאנחנו יחד בסירה אחת.
קורס מנהלי מדיה חברתית, שיעור ראשון: מציאת תמונה למודעה לקורס מנהלי מדיה חברתית
עשרות (!) סטודנטים לקחו קורס מנהלי מדיה חברתית. כולם למדו שם לחפש תמונות בגוגל אימג’ז.
פוליטיבוק: משחקי כס עור הצבי, ציפי לבני אינסטגרם ועוד
אוסף עדכוני פוליטיקה מקוונת:
• בהתבסס על בדיחת רשת אמריקאית, אורי שטרנפלד יצר את משחקי הכס הישראלי, השוואה בין פוליטיקאים ישראלים לדמויות ממשחקי הכס. “במשחק כסאות עור הצבי אתה מנצח או שאתה נהיה נשיא המדינה”, הוא אומר.
• ציפי לבני נפרדת מהכנסת בפתק שמצולם בסגנון אינסטגרם.
• אריה אלדד מפחיד את השועלים עם סרטון אריות והופך לבדיחת רשת.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=sVX_YqUN54s[/youtube]
• נפתח דף פייסבוק מזוייף למפלגת “יש עתיד” של יאיר לפיד.
• יאיר לפיד מעלה תמונת דיוקן שנראה שעברה פוטושופ לא מוצלח ומקבל עצות אופנה מהגולשים, כמו “אני אישית חושב שהתמונה הזאת משדרת פלסטיקה פוליטית ופחות את גישת “אני אמיתי כמוכם”, שאתה כן מנסה להעביר (ועד כה די בהצלחה)” ו”התמונה הזו מזכירה לי פוליטיקאים אחרים, וחבל”.
• אהוד ברק בצ’ט עם הגולשים: “אני מצטער שאני יכול לראות רק את המסכים עם השאלות ותמונות מיקרו שלכם”. אם אתם לא עושים מזה מם אתם לא חברים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-E0pXEAyDmo[/youtube]
• המפלגה החדשה של אלדד יניב: מפלגת הישרדות VIP.
• איך עושים את זה לייק אה בוס: ברק אובמה מזמר תעמולה בתוכנית של ג’ימי פאלון.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=vAFQIciWsF4[/youtube]
פולמוס צומטסקי | יש בגדים יפים. יש בגדים יקרים. יש בגדים מיוחדים. ספר אינו בגד
המשל הנו אחד הכלים הספרותיים העתיקים המוכרים לאדם. עוד בטרם כתבו ספרים סיפרו אנשים זה לזה משלים, בעיקר כדרך לחנך או לשם המחשת רעיון, לחיזוק מסר, לרוב על ידי שימוש בחיות או באנשים נחותים מאתנו, וזאת על מנת להביא את השומע או הקורא להבנת מוסר ההשכל. אך כדי שהמשל יוכל ללמדנו דבר על הנמשל (שהוא הנושא האמיתי של הסיפור כולו), עליו להיות שקול לו, דומה. לא כך הוא במקרה של הפוסט של רינה ארטשטיין “לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף“. ארטשטיין מספרת לנו סיפור על מעצבי הבגדים המפצירים בנו, הקונים, לרכוש את הבגדים בחנויות מעצבים בלבד. לא להתפתות לקניה ברשתות הזולות, הפוגעות בפרנסת התופרים, הגוזרים, מעצבי הבדים. ואנו, קוראי הפוסט, אמורים להקיש מכך על הנמשל – הסופרים שדורשים מאיתנו לרכוש ספרים ביוקר, בחנויות עצמאיות, לא אצל הרשתות הזולות.
ובכן משל אין כאן. אין דין סיפור אחד כסיפור שני. אלא אם כן (ואולי כך הדבר) משווה הכותבת בין בגד לספר. נכון, יש בגדים יפים, יש בגדים יקרים, יש בגדים מיוחדים, אך בגד בבסיסו הנו כסות לגוף. ניתן להגיע לאותה התוצאה – לא להיות עירומים – עם בגד זול ובגד יקר. ישנו כמובן עניין של העדפה אישית, נוחות, שיקולים של תקציב או תכתיבים חברתיים, אבל בסופו של דבר בגד זה… בגד. להשוות בגדים לספרים זה כמו להשוות אוכל למוזיקה. האחד מאפשר את החיים, השני הופך אותם יפים יותר, מלאים יותר, מעניינים יותר, מרגשים.
ולא נעצור כאן. אם נלך הלאה עם המשל, נאמר – רוצים אתם באמת להשוות את מצב העניינים בשוק הספרים הישראלי לשוק האופנה, נציג את הדברים כפי שהם. שתי רשתות אופנה, שמוכרות כמעט את כל הבגדים הנמכרים בארץ, שמכתיבות את המחיר שהן מוכנות לשלם עבור כל בגד שהן מוכרות בחנות, ללא קשר לאיכות, לרמת הגימור, לזמן העבודה שנדרש, למחיר החומרים. הרשתות רוצות למכור הרבה, ובזול, ולכן כל מי שבצר לו עוסק בעיצוב אופנה, בתפירה, בשיווק של בגדים, ימצא עצמו מחויב לשווק את מרכולתו ברשתות אלו, במחיר שהן מכתיבות, שהוא עבורם למעשה מחיר הפסד. וכך מתחילים המעצבים להשקיע פחות, לא להעסיק מודליסטים אלא לתכנן רק על הנייר, לתפור בבדים זולים, בתפירה מרושלת, להשקיע כמה שפחות זמן בכל בגד כדי להספיק לתפור כמה שיותר. משום שבמצב השוק שלהם כיום, הם עובדים בחינם. זו, אם תרצו, הצגה נכונה יותר של המשל.
ובכן, סופרים אולי אינם מורמים מעם, אבל הם בהחלט נמצאים בנישה מיוחדת. מה שנקרא – אמנות. ספרים נכתבים ונקראים לא מתוך צורך קיומי (אף שאני בטוחה שסופרים רבים ואף קוראים רבים יחלקו על אמירה זו) אלא מתוך רצון לתת לקיום משמעות, להכניס בו יופי, לבטא כאב, להעשיר, לרגש. אמנות היא הביטוי האמיתי של תרבות, ולאורך ההיסטוריה היה לה מקום מיוחד בחברה. אם אמנות, וספרות בתוכה, היתה צריכה להימדד על פי כללי השוק, כנראה היינו צופים כולנו באח הגדול וקוראים “ישראל היום”. מושגים כמו ניצול כסף אופטימלי אינם ראויים להיאמר בהקשר של צריכת אמנות. אם רוצים אתם ניצול מקסימלי של כספכם – קראו את ספר הטלפונים. הוא ארוך מאוד ומחולק בחינם.
כותבת הגב’ ארטשטיין שהיא, בעבור כספה, “מעדיפה ללכת על בטוח”. לא רוצה לשלם כסף רב (80 שקלים חדשים זה הרבה כסף? סרט בקולנוע עם בן הזוג עולה לפחות כך, לא כולל פופקורן ובייביסיטר) ולהתאכזב. אבל עכשיו, לשמחתה, היא יכולה לרכוש ארבעה ספרים במחיר של ספר אחד, מתוך מחשבה שאולי אחד יקלע לטעמה. כשאדם הולך לסרט הוא יכול לדעת בוודאות שהוא יהנה ממנו? כשהוא יושב בקונצרט, בהצגה, נכנס למוזיאון? אנשים צורכים תרבות לא כי זה “הימור בטוח”, אלא כי הם מאמינים שקיימת האפשרות שירגשו אותם, יפתיעו, ירוממו את נפשם. וכן, לפעמים יש אכזבות. לפעמים עוזבים קונצרט באמצע כי הנגינה או היצירה אינם משביעים רצון. זו לא סיבה להתחיל ללכת רק להופעות של כוכב נולד בקניון…
אז הסופרים נשלחים לעסוק בכתיבה כתחביב. בזמנם הפנוי. שימצאו עבודה אמיתית, משמונה עד שש, כמו כולם, ואז, אחרי שהם מכינים ארוחת ערב לילדים שלהם ומחליפים שתי מילים עם בני זוגם, שישבו לכתוב ספרות גדולה, כזו שתהיה שווה את 25 השקלים שלנו. אינני יודעת, כי מעולם לא כתבתי ספר, אבל יש לי תחושה שזה לא ממש עובד כך. כתיבה היא מלאכה שמצריכה התמסרות, ואף התייסרות. זו עבודה סזיפית, של ישיבה אינסופית ומאבק פנימי, של פרצי כתיבה ותקופות קיפאון. לא כולם יכולים לעשות את זה, ואלו שכן משלמים בדרך כלל מחיר על בחירתם. אין בטחון בעבודה, אין קביעות, אין וודאות שקיים עוד סיפור שתוכל לספר. זו עבודה של בדידות, ופחד, ולעיתים סיפוק. וכמובן שרצונו הגדול ביותר של הסופר הוא שיקראו את ספרו. ולא שניים או שלושה קוראים מוערכים, אלא אלפים. שידברו על הספר, שהוא יעיר משהו באנשים, יצית את הדמיון. אבל לא בחינם. אף אחד לא רוצה לעבוד בחינם.
אדבר על משהו שאני כן מבינה בו קצת – תרגום והוצאה לאור. עבודת המתרגם דומה במידה מסוימת לעבודת הסופר. המתרגם יושב חודשים (כן, חודשים!) ליד המחשב, נאבק בכל מלה, בכל משפט, בכל פסקה, מנסה בכל כוחו להביא את הרוח, הניואנסים, ולא רק את המשמעות המילולית. המתרגם נלחם בכל רגע לבל ייקרא תרגומו כתרגום. הוא משקיע את נשמתו כדי שהחיים שהפיח הסופר בדמויות, בסיטואציות, בסיפור כולו, יעברו גם אל קורא התרגום. שלא תפגע החוויה, שלא תפגע האמנות. אחרי המתרגם, יושב העורך, ולאורך שבועות מתווכח עם המתרגם על כל משפט, על דקויות, עד שהם מסכימים על נוסח. ואז יש הגהות, וסידור לדפוס, והגהה נוספת, ופגישות עם גרפיקאים, ובחירת פונט, ושליחה לבית הדפוס. כל העבודה הזו נעשית על מנת להביא לך – הקוראת הביקורתית – ספר טוב ככל שניתן. כתוב בשפה רהוטה, נטול שגיאות, זורם וקולח, בפונט נעים לעין, בניר איכותי, בכריכה שתתגאי להניח בספרייתך. כל זה עבור…. 15 שקלים חדשים לספר. במקרה הטוב.
נחלק אפוא את הסכום הזה בין הסופר או המתרגם, העורך, המגיהה, הסדר, הגרפיקאי, הדפוס (כולל עלויות הדפוס). אחסוך מכם את התרגיל המורכב – כדי להצדיק את קיומו ספר צריך למכור סדר גודל של 5,000- 10,000 עותקים. אחרת, עבדת בהתנדבות, שילמת משכורות (רעב), ויצאת מופסדת.
וכל זאת למה? כי ספרים נמכרים במשקל.
אז נחזור רגע למשל של ארטשטיין, ונבין מה יקרה לאיכות היצירה אם המצב יוותר כמו שהוא, אם צומטסקי ימשיכו לנווט את הספינה הזו. האמנות טובעת. כל מה שיישאר זה ספרות זולה.
אבל היי, תמיד יש את האח הגדול.
ענת קרמנר וינשטיין היא מתרגמת ומו”לית שותפה בהוצאת ספרים “סאגה”, שהוקמה בשנת 2004 ומתמחה בפרוזה מתורגמת
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
איור פלסטלינה: טופי סטולר. לוגו צומטסקי: אני (cc-by-sa).
סיוון כהן תשלם את המחיר על אגדת דיסניוורלד, העורכים שלה ימשיכו להסתתר מאחורי הקלעים
כתבת חדשות 10 ששידרה את האגדה האורבנית על חטיפת ילדה בדיסניוורלד, סיוון כהן, זומנה לשימוע לפני פיטורים בפני מ”מ מנכ”ל ערוץ 10 והעורך הראשי של חדשות 10, אורי רוזן. בוואלה מדווחים מפי גורם בערוץ 10 שהפיטורים כבר הוחלטו והשימוע הוא הליך פורמלי בלבד. רוזן עצמו, אגב, לא זומן לשימוע לפני פיטורים, כנראה כי אדם לא יכול לעשות שימוע לעצמו.
היא עשתה טעות, היא עומדת בפרונט, היא סופגת את כל החרא הציבורי, תמונתה הופכת למם והיא משלמת במשרתה. והוא? הוא לא טעה, הוא יושב בקונטרול, הוא לא אכל חרא, תמונתו לא הפכה למם, הוא לא צריך להגיד לכתבת שמביאה סיפור לא אפוי שהיא צריכה לצאת לשטח ולחזור עם עובדות, הוא לא אחראי על מה שמשודר. הוא בסך הכל מביא לשידור.
סופרים, עזבו את חוק הספרים – תבעטו במו”לים וצומטסקי!
רני גרף כתב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך פספס את הפואנטה. הבעיה בקיצור, למי שלא מכיר: בישראל, מה לעשות, פועל בעשור האחרון דואופול צומטסקי הבעייתי, שמורכב מרשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים. בגלל הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי “ארבע במאה” שפוגעים, בסופו של דבר, בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים, ואת גרף, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.
אלא שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם, היא לא בעיה של חנויות הספרים – היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש”אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל”. כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.
גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם שבו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו”לים שאצל רובם חלקו של הסופר מגיע מ”רווחי” ההוצאה לאור, ועל כן פעמים רבות, כאשר יש “מכירה מיוחדת”, חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמה, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים שלהם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר ב-40 אגורות לעותק בערך. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מחזיק בהסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.
הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוזיקה, הם יצליחו לנצח את המו”לים ואת חנויות הספרים. מה לעשות, מו”לים, כמו חברות התקליטים, אינם נחוצים בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב – הוא כבר משתנה, והוא הולך להמשיך ולהשתנות בדיוק כמו שוק המוזיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו”לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.
בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. עשור עבר, ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר, וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. כשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו”לים ושל חנויות הספרים. הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.
אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו”לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד “חלק של המו”ל” ו”חלק של הרשת”; החלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו”ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity, שם התפרסם הפוסט במקור. קלינגר טחן לאבקה את שקרי עלון תעודת הזהות החכמה בגליון ינואר 2012
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
קפקא צדק, הבין ג’וני כשגילה שרשיון הנהיגה שלו פג לפני תשעה ימים
לאחרונה אני חושב הרבה על ממשקים ועל מה הם אומרים על הבעלים שלהם. למשל, זה שצריך לנווט בתפריטים קוליים מסובכים כדי לדבר עם מישהו בחברה הסלולרית שלכם – מה זה אומר על היחסים ביניכם ובינם? הנה דוגמה יותר מעניינת.
ככה נראה רישיון הנהיגה שלכם (וגם שלי):
המסמך הזה הוא, בעיני, הוכחה טובה שהממסד שונא אתכם (וגם אותי). למרות שהמסמך הזה נאה ומתהדר בצבעים נעימים, הוא גם מוכיח שהממסד מתעב את מי שהוא מנפיק לו תעודות כאלו. הוא לא מעוניין שנחיה, אתם ואני, באותו מקום שהוא משמש בו כממסד. לא מאמינים לי? תסתכלו עוד פעם ואחרי זה תחזרו לשאלה קצרה.
מוכנים לשאלה? אוקי: איזה מהמספרים המוטבעים על הרישיון הוא מספר רשיון הנהיגה שלכם?
הנה עוד אחת: איפה כתוב מה סוג הרישיון שלכם – כלומר, באלו כלי רכב אתם מורשים לנהוג? הנתונים מופיעים, אבל הם מקודדים תחת סעיפים שלא אומרים כלום: 4b. 9. 4d. מידות החזייה האלו אמורות להגיד לנו משהו. מה? התשובות לא נמצאות במהופך: את הצד השני של הכרטיס הזה תופסת דיאגרמה של סוגי כלי רכב. איפה אפשר ללמוד מה זה 4b?
ובכן, למשרד התחבורה יש אתר באינטרנט. הוא לא כל כך תומך במובייל, ולכן, סעו לכם הביתה, הדליקו את המחשב, גגלו “משרד התחבורה”, בהו באימה באתר הכעור ועמוס המידע הזה, התעשתו, הזינו בשדה החיפוש מצד שמאל למעלה “רישיון נהיגה”, חפשו את כפתור החיפוש (אין כזה, וגם זכוכית המגדלת מימין אינה קליקה, צריך לתת אנטר), הגיעו לדף שנראה זהה לקודם, גרדו בראשכם בתימהון, ואז גללו למטה ותגלו שם את תוצאות החיפוש. שופו עיניכם בתוצאה הראשונה: “אילת – אופטיקה זוית ראיה, בחזית בית עברונה 25 (קבלת קהל/צילום לרישיון הנהיגה)”. התוצאה השנייה היא “משרד הרישוי ירושלים – התנופה 17, בית קרסו, תלפיות”, התוצאה השלישית למשרד הרישוי כרמיאל, לאחריו זה של טבריה (רחוב הגליל 20 – לשימושכם). חזרו לשדה החיפוש וחפשו “איך קוראים את רישיון הנהיגה?” בשלב הזה אתם כבר יודעים שצריך לגלול מטה כדי להגיע לתוצאות החיפוש, ואכן אחרי שתגללו תראו את הכיתוב “מילות חיפוש: איך קוראים רישיו ; נמצאו סה”כ 0 תוצאות”.
כאן אני מרשה לכם להגיע למסקנה שגם אתר האינטרנט של משרד התחבורה הוא הוכחה שהממסד שונא אתכם (וגם אותי). ואם לא שונא, אז פשוט בז לכם. מבחינת הממסד, אתם לא צריכים לדעת מה אומר סעיף 4b. מי אתם (או אני)? בשביל זה יש עובדי ממסד, כמו שוטרים. הם יודעים מה זה 4b.
זה די חמור, כי סעיף 4b מציין את תאריך פג התוקף של רישיון הנהיגה שלכם. אני, (לא אתם – רק אני), גיליתי את זה בוויקיפדיה, בתום קריאה של דקה – ותשעה ימים אחרי שפג תוקף הרשיון שלי.
ג’וני, אתם אומרים, אל תהיה אידיוט. מגלים שהרשיון פג תוקף בדרישת השלמונים הזו שהממסד שולח אליך הביתה. ככה נראית דרישת השלמונים:
ואני לא קיבלתי אותה מעולם. חבל: אני חובב גדול של מכתבי כופר, והייתי משלם מיד, הכל כדי להמשיך לנהוג על גבי התשתיות המתפוררות המחברות את ערי ישראל יחדיו כפלסטר, לו רק הייתי מקבל, כאמור. למה לא קיבלתי? בטח טעות. מישהו לא הדפיס את המכתב. או שהדפיס אבל המדפסת עושה בעיות, והיא הדפיסה עקום, ואותו מישהו אמר שהוא ידפיס שוב אחרי הפסקת הצהריים ולא הדפיס. סביר לבקש ממני שאני אבין, שאני אגלה קצת סבלנות, קצת אורך רוח. בכלל, נדמה לי שכדי לחיות במחיצת הממסד המסויים שלנו בלי להשתגע ולדרוס מישהו צריך דליים של סבלנות ואורך רוח. מלבד זאת, אני לא הייתי צריך לחכות לאיזה מכתב ממשרד התחבורה: הרי תאריך פקיעת תוקפו של הרשיון מצוין ממש על גבי הכרטיס עצמו, כשהוא מתחבא תחת הקוד האידיוטי 4b.
לכן אני מוסיף את מכתב השלמונים, זה שלא מגיע, לרשימת הממשקים שמוכיחים מה הממסד חושב עלי (ובינינו – גם עליכם).
אני אוהב לנהוג מדי פעם ואני מעדיף שאם שוטר יעצור אותי, יהיה לי מה לתת לו. ולכן פניתי לחדש את רשיוני. גיליתי שלמשרד התחבורה יש מענה קולי 24 שעות ביממה, במספר שקל לזכור, 5678* – שני דברים המרמזים דווקא על חיבתו של הממסד כלפי וכלפיכם, ולכן, הבה נתקשר, ונשמע ברכה משונה: “לידיעתכם”, (מי פותח שיחה ב”לידיעתכם”?), “ניתן לפנות גם לאתר האינטרנט של משרד התחבורה” – ואז מכתיבים את הכתובת של האתר של משרד התחבורה, זה שנתן לנו אינפורמציה כל כך מוצלחת קודם. אחרי זה מבקשים שלעברית נקיש 1, כלומר, חזרנו לשיט הזה, של החברות הסלולריות, התשה באמצעות תפריטים קוליים. יאללה, סבלנות ואורך רוח. בואו ונקיש 1, נתבקש להציע את תעודת הזהות שלנו, ואז נתבקש להכין רישיון נהיגה, רשיון רכב וכן כלי כתיבה (!). לרשיון נהיגה צריך להקיש 1, ואז השיחה מתנתקת.
אנחנו מתקשרים שוב: לידיעתנו יש אתר אינטרנט שכתובתו. 1 לעברית. תעודת זהות. הכנתי כלי כתיבה. הקשתי 1. הפעם לא מתנתק. לחידוש מקישים 1. עכשיו צריך להקיש שוב את מספר הזהות. למה שוב? הפעם יש הסבר: לאחר מספר הזהות מקישים סולמית – הנמצאת מתחת לספרה 9. בשביל ההסבר הזה, איפה הסולמית (תמיד תהיתי!) אני מוכן להקיש את מספר תעודת הזהות שלי. המערכת לא מחרחרת ולא מקיאה: היא ממשיכה הלאה ומבקשת ממני להקיש את… מספר רשיון הנהיגה… שמתחבא… ברשיון… תחת הקוד… מי יודע…
הנה: כשיש ממשק אחד גרוע, אפשר להגיד שהוא נולד בטעות ובטח יחליפו אותו בקרוב. כשיש ארבעה ממשקים גרועים, אפשר להיות בטוחים למדי במה שהאנשים הטובים במשרד התחבורה אומרים לנו. הם אומרים לנו, אף אחד לא אמר לנו שקפקא כתב משלים חברתיים ופוליטיים. חשבנו שהוא מחבר מדריכים לאיך מעצבים רישיון נהיגה.
יהונתן זילבר התייחד עם זכר כספי ניצולי השואה בגליון אפריל 2012
אריה אלדד – שם את הווטף באיירון כמו ליון בזיון
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=sVX_YqUN54s[/youtube]
אחרי החתולה והתוכי של בנימין נתניהו, אריה אלדד מביא אותה ביציאה עם ילדים מחופשים לאריות. הבחירות הקרובות הולכות להיות מאוד, אמממ, הלם כלשהו.
מילות השיר:
Iron like a lion in Zion
Iron lion Zion
אם אתה בעד שתי מדינות לשני עמים שאחת היא בירדן,
אם אתה נגד הכיבוש הערבי תגיד אמן
רק תקווה אחת בימין, כן
מהmeme.
__________
הלשין: אלי לוין.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
