האחראי על האינטרנט

הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ:

1.

Campbell’s, ציור מחשב של אנדי וורהול משנת 1985, אחת מ-23 יצירות שהתגלו לאחרונה. ©The Andy Warhol Foundation for the Visuals Arts, Inc., (שימוש הוגן)

יותר מ-20 ציורים לא מוכרים של האמן אנדי וורהול נחשפו כמעט 30 שנה אחרי שצוירו על מחשב קומודור אמיגה 1000. הציורים היו כלואים על דיסקטים שאי אפשר היה לקרוא בגלל היעדר ציוד מתאים, וחולצו לאחרונה בזכות יוזמה של אמן בשם קורי ארקאיינג’ל. חלק מהם אפשר לראות כאן.

http://www.youtube.com/watch?v=3oqUd8utr14

2.

העובדה שמכשירים רפואיים מסויימים ניתנים לפריצה ולחבלה על ידי האקרים ידועה זה מכבר – ב-2007, ג’ונת’ן ריינר, הקרדיולוג של של סגן נשיא ארה”ב דאז דיק צ’ייני, החליף לו את קוצב הלב ונטרל את האפשרות לשלוט בו אלחוטית, מחשש להתנקשות בידי האקרים. אולם במחקר בן שנתיים שערך סקוט ארבן, ראש אבטחת מידע בחברת שירותי הרפואה האמריקאית Essentia Health, הוא גילה שאפשר לפרוץ בקלות לשורה ארוכה של מכשירים רפואיים, לגנוב מידע, לחבל בנתונים ולשנות טיפולים באופן שעשוי לגרום למטופלים נזקים ואף מוות.

בין הגילויים: אפשרות לשנות מינון של מורפיום שמטופטף לאינפוזיה באמצעות משאבות, לשנות מינון של אנטיביוטיקה וכימותרפיה שמחולקים לחולים, לשלוח שוק חשמלי מיותר או למנוע שוק חשמלי נחוץ בדפיברולטור שנשלט בבלוטות’, ליירט צילומי רנטגן דרך הרשת האלחוטית של בית החולים, לשנות טמפרטורה של מקררים שמאחסנים תרופות ודגימות דם ולשנות תיקים רפואיים.

3.

מיכאל גריילסאמר, שמרית גריילסאמר ואוריאל סברדין מערבבים את ההמנון הלאומי של ישראל “התקווה” ואת נעימת הנושא של “משחקי הכס”. זהירות: אין ספוילר.

26 באפריל, 2014 | בנושאים: 404, האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | להגיב זה מגניב

משרד הכלכלה רוצה שנציף אותו בבקשות חופש מידע על היתרי העסקה בשבת

מדבקת “שמור שבת”. צילום: שרון גפן, cc-by-nc-nd

כ-300 עסקים מחזיקים בהיתר להעסקת עובדים יהודים בשבת, שהוענקו להם על ידי משרד הכלכלה. שר הכלכלה נפתלי בנט מהבית היהודי מוסמך להעניק היתר כזה “אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים חיוניים לציבור”, כך לפי אתר המשרד. כדי שהחלטותיו של השר בנושא יוכלו לעמוד לביקורת ציבורית, על המשרד לפרסם את רשימת העסקים בפומבי. המשרד לא מפרסם את המידע, וגם דוחה נסיונות לקבל את הרשימה.

ח”כ תמר זנדברג ממרצ ביקשה לקבל את הרשימה כחלק מחוק שהיא עובדת עליו להגנה מפני אפליית אנשים שלא עובדים בשבת. לאחרונה, כשנה מאוחר יותר, הבקשה נדחתה, כפי שדיווחתי בשבוע שעבר. עוזרת שר הכלכלה ליאת טליה דחתה את בקשתה בנימוק התמוה שלחבר כנסת לא מוקנית הזכות לקבלת מידע. דוברת משרד הכלכלה שירה קוה מסרה כי “המדובר במידע המחייב פנייה דרך חוק חופש המידע, וזאת מאחר ומדובר במידע הנוגע לצדדים שלישיים וחברת הכנסת זנדברג מוזמנת לפנות בדרך זו”.

מהתגובה של קוה עולה שלעסק יש זכות לשמור בסוד את העובדה שיש לו היתר מהמדינה להעסיק יהודים בשבת. אני לא מוצא הגיון בטענה הבלתי מנומקת הזאת.

קוה היא גם הממונה על חופש המידע במשרד הכלכלה. אורי הוך מהסדנא לידע ציבורי הגיש לה לפני יומיים בקשת חופש מידע כזו לקבלת הרשימה. קוה השיבה לו תוך שעה – בשלילה. “לאחר עיון בבקשתך עלי להודיעך כי, לא אוכל להשיב בחיוב לבקשתך מאחר בקשתך זו כרוכה בעבודה בלתי סבירה, וזאת עפ”י סעיף 8.1 לחוק חופש המידע. טרם העברת המידע המבוקש , עלי לפנות לאותם המעסיקים בעלי ההיתר על מנת לקבל את עמדתם ואת הסכמתם למסירת המידע לידך. וזאת עפ”י סעיף 13 לחוק חופש המידע – הגנה על צד ג’.( מדובר ברשימה שלמעלה מ- 300 בתי עסק)”.

מה שקרה כאן זה ששירה קוה אמרה שהדרך היחידה לקבל את המידע היא להגיש בקשת חופש מידע כי היא צריכה לבקש את רשותם של מקבלי ההיתרים לפרסם את זהותם, ודחתה בקשה כזו מיד כשהוגשה בנימוק שהיא לא יכולה לבקש את רשותם של מקבלי ההיתרים לפרסם את זהותם. הגיון ביורוקרטי צרוף. ייאמר לזכותה שהיא לא ניסתה את השיטה המקובלת של דחייה הרכה – לדרוש תשלום מוגזם על הזמן שיידרש לאסוף את המידע.

הוך ערער על תשובתה: “לשלוח כ-300 מכתבים זה מאמצים בלתי סבירים? לפי דעתי זה מאמץ סביר בהחלט ויותר מזה – מתבקש בשביל לספק את המידע הנדרש. אם אין למשרדכם האמצעים הדרושים אשמח לחתום על מסמך סודיות בשביל שאוכל לראות את הרשימה ואז לפנות בעצמי ועל חשבוני לכל המעסיקים בשביל לבדוק את התנגדותם”.

קוה השיבה: “לשלוח ל- 300 בעלי עסקים כשאני עובדת לבד ומוצפת בבקשות זו עבודה בחלט בלתי סבירה. אם יש לך שמות של עסקים אשר אתה מבקש לדעת ספציפית עליהם אשמח לעזור לך, באופן גורף לא אוכל לסייע לך”.

מה שקרה כאן זה שקוה אמרה שפנייה ל-300 בתי עסק זה יותר מדי עבודה בשבילה, אבל היא מוכנה לקבל בקשות לגבי בתי עסק ספציפיים – בקשות שפוטנציאלית מספרן בלתי מוגבל, ועלול לעלות בהרבה על מספר העסקים שמחזיקים היתרים כאלו בפועל. אני חושב שאלף קוראים שישלחו אלף בקשות כאלו על עסקים ספציפיים יבהירו למשרד הכלכלה שעליו לשקול מחדש את עמדתו. אפשר להגיש בקשות בדואר פיזי שמופיע כאן או באינטרנט דרך אתר “תביא ת’דאטה”, אם אתם פעילים של הסדנא לידע ציבורי.

[עדכון 27.4.2014] תנועת תיקון יזמה את הטיפול החקיקתי בנושא, ועובדת בשיתוף ח”כ זנדברג. לאה ווהל-סגל, מנהלת תוכניות השבת בתנועה, מסרה:

אנחנו הגשנו בקשה לחופש המידע ביחד עם הקלניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב בתחילת החודש וטרם קיבלנו מענה.

יש עניין אזרחי-ציבורי לדעת מי מבין המפעלים המעסיקים עובדים בשבת עושים זאת ללא אישור החוק, ולמעשה גוזל את יום המנוחה של העובדים. נראה לנו שמשרד הכלכלה צריך להיות בצד שלנו, ובעצם לפרסם את המפעלים שיש להם היתר ולנקוט בצעדים משפטיים כלפי המפעלים שאין להם היתר.

במקום זאת, נראה שמשרד הכלכלה בחר להערים קשיים על דרישה מוצדקת זו.

נדמה לי שבמקרה זה אפשר לדרוש שהמשרד יפרסם את המפעלים שעובדים ללא היתר, ויפעל נגדם. ללא זאת, המצב הוא בגדר שערוריה. לחשוב שכל זה קורה כאשר משרד הכלכלה נמצא בידיו של הבית היהודי מעלה דאגה רבה, מין ברית בין טייקונים ונבחרי ציבור, כשעולה חשש שדווקא מייצגי הדת, דווקא הדתיים, פועלים נגד השבת.

25 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

שלומי שבן גילה בפייסבוק שההופעה שלו יקרה מדי

189 עד 219 שקלים לכרטיס להופעה של שלומי שבן נשמע קצת מוגזם. אפרת בן צור כתבה על כך בפייסבוקה:

היא תייגה את הדף הרשמי של שבן, והוא הגיב לה מהדף הפרטי שלו וניסה להצדיק את המחיר:

הי אפרת. מה העניינים?
אני אנסה לעשות מעט סדר בדברים. הופעות הבכורה (בהיכל התרבות ,בירושלים ובשוני) הן הופעות מיוחדות. הן כוללות להקה של עשרה נגנים, וידאו ארט מושקע, במה שנבנית מיוחד בכל אולם,אורחים מיוחדים (שלא מופיעים בפרסום) ועוד הרבה פרטים הפקתיים משעממים, אך יקרים ומשמעותיים. מבלי להיכנס עמוק מידי למספרים, המחירים הללו הם המינימום ההכרחי כדי ״לכסות״ את ההשקעה הגדולה וכדי לנסות ולייצר חוויה באמת מיוחדת. מעבר לזה , המחירים שציינת הם לא נכונים (כנראה נפלה טעות באתר, אני בודק את זה) המושבים הרחוקים נמכרים ב99₪ והיקרים ב189₪. זאפה, אגב מתפקדים כמשרד כרטיסים ולא קשורים באופן ישיר לתמחור. אחרי ההופעות האלו אנחנו נעבור להופעות במועדונים שיותאמו למקום וימכרו במחיר הרבה יותר נוח למשתמש. אני ממש מקווה לראות אותך באחת מהן:) תודה לך.
מקווה שהדברים מבהירים מעט את הסיטואציה..
שלומי.

כעת כתוב באתר: “מחיר כרטיס: 189-219 ₪ / מחיר מיוחד: 129-159 ₪”.

בן צור הודתה לשבן על העידכון אבל הבהירה שהבעיה עדיין לא נפתרה:

בכל מקרה, אני חושבת שגם זה מחיר יחסית גבוה, ולא כל אחת יכולה להרשות לעצמה מחיר כזה להופעה אחת. זה משמח לשמוע שיהיו הופעות במחיר נוח יותר (ואכן בעבר היו הרבה הופעות במחיר נגיש והרבנו להגיע אליהן).
דבר אחרון, אולי במקרה הזה התמחור לא קשור ישירות לזאפה, אבל מצד שני אני לא יודעת מה ההסכם שלך/ של המשרד שלך איתם, וכמה הם גובים מכם לעומת אולמות ו/או הפקות אחרות. אני עדיין חושבת שיש קשר מסוים בינהם לבין המחיר, כי עוד לא ראיתי שם הופעה במחיר שפוי, ומאז שיש זאפה בירושלים, שלוקחים נתח נכבד מההופעות בעיר, אני מוצאת שאני פחות הולכת להופעות בעיר. זה פשוט לא אפשרי לעמוד בזה. מצד שני, גם לתלביב זה לא נוח להגיע בכל פעם. בתור צרכנית “כבדה” של מוזיקה והופעות, זה באמת מבאס ומצמצם את טווח האפשרויות.
אז אני לא יודעת אם יש לך באופן אישי מה לעשות עם המידע הזה, אבל אם אמנים ידרשו מחיר הוגן מהמקום הזה, או לחלופין לא יסכימו בעצמם לשלם להם כל כך הרבה, זה עשוי לעזור לעוד אנשים להגיע להופעות.
יש בעיר אלטרטיבות (למשל ה Avram Bar עם ההופעות היותר אינטימיות) אבל לא כל האמנים מגיעים לשם.

• עוד בחדר 404 מוזיקה: גולשת התבדחה על מותו של אפרים שמיר לפני איחוד כוורת, והוא הגיב

24 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

התלמיד יאיר לפיד מראה שיפור, אבל עדיין נכשל

יאיר לפיד מתמחה בשגיאות עובדתיות מביכות. המקרה האחרון היה כשהוא כתב ב-14.4.2014, “היה פעם במאה ה 16, פילוסוף בשם זנון ששאל, ‘האם אלוהים יכול לברוא סלע, שאפילו הוא לא יוכל להרים אותו?'”.

רוגל אלפר כתב ב”הארץ”:

זנון היה בן המאה החמישית לפנה”ס, והפרדוקס הזה איננו שלו. כשכמה מגיבים העירו לו על טעויותיו, מחק לפיד את הקביעה שזנון חי במאה ה-16, אך לא טרח לציין מתי הוא כן חי. במקביל, באופן דווקאי, הוא המשיך לייחס לו את פרדוקס האבן, אף שכבר הבין שאין לו שום קשר אליו

בדף הפייסבוק “יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות“, אשר מתעד את שטויותיו של שר האוצר, נשאו תפילה פרטית משלהם: “אלוהים, קצת לא נעים לנו לפנות אליך שוב, אבל הגיע הזמן שתגיד לו שכבר דאגת שמישהו ימציא את גוגל”.

עם מותו של גבריאל גרסיה מארקס, זה היה רק עניין של זמן עד שלפיד, שאוהב להציג את עצמו כאינטלקטואל, יכתוב משהו על ~~מרקז~~ מארקס. רבים שיערו שהוא ייחס לסופר המנוח ציטוט שגוי. לפיד הפתיע וכנראה כן חיפש בגוגל, מצא ופרסם:

הבעיה היא שמידע שנמצא בגוגל הוא לא תמיד נכון – לפעמים הוא רק מהדהד טעות נפוצה. כפי שגילה\ יוסי גורביץ, מקור הציטוט בספר אחר של מארקס, “הגנרל במבוך”.

טיפ לתלמיד לפיד: חיפוש בתוך ספרים בגוגל.

24 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

דושבג מנכ”ל סלקום: מציע ללקוח שעזב להישאר ידידים, לא מחזיר אימיילים

עזבתי את סלקום, חברה שהמשיכה לגבות ממני סכומים מופקעים גם אחרי שהמתחרים הציעו תעריפים נמוכים בהרבה, ואחרי המתנה ארוכה עד גיחוך לשירות הלקוחות.

סלקום היא משפחה, כידוע, ולכן מנכ”ל קבוצת סלקום ניר שטרן בכבודו ובעצמו שלח לי מכתב פרידה נרגש תחת שורת הנושא “חשוב לנו להגיד לך תודה, סלקום‎”:

מנכ”ל סלקום הקודם, עמוס שפירא, פרסם בפומבי את מספר הסלולר (של המזכירה) שלו, וביקש ממי שנתקל בבעיות בשירות להתקשר אליו (אליה). פעם התקשרתי והבעיה אכן טופלה. שטרן, לעומתו, לא מפרסם שום פרט, ורק מי שעוזב את החברה זוכה לקבל את כתובת האימייל שלו, nir@cellcom.co.il.

הערמת קשיים על שולחי אימיילים היא מדיניות בסלקום: בפרטי ההתקשרות של פניות הציבור, שמופיעים (בהתאם לתנאי הרשיון) בראש החשבונית, יש כתובת דואר פיזי ופקס, אך לא אימייל. זה לא שאין לפניות הציבור כתובת אימייל (cellcom_pniyot@cellcom.co.il), אלא שהיא מופיעה רק באתר, בעמוד יצירת קשר. שם היא לא מופיעה בטקסט אלא בקובץ גרפי, כשאי אפשר להקליק עליה ולא להעתביק אותה, רק להקליד אותה ידנית. רק הקלקה על לינק נוסף תביא אתכם לעמוד שבו הכתובת מופיעה בטקסט.

שלחתי אימייל לשטרן: “מעניין שרק עכשיו כשעזבתי אתם שולחים לי את האימייל של המנכ”ל, ולא כשבאמת הייתי זקוק לו, אחרי 43 דקות המתנה לשירות שלכם, ‘זמן המתנה ארוך מהרגיל’ (שקר) בזמן שבמוקד המכירות ענו לי תוך שלוש שניות”.

יותר משלושה שבועות עברו. שטרן לא השיב. “אשמח לשמור על קשר” בתחת שלי.

24 באפריל, 2014 | בנושאים: 404, סלקום, שירות לקוחות | 4 תגובות

הצעות לתיקון המשחק הגזעני שחמט // הלל גרשוני

Spy VS Spy. צילום: sean dreilinger, cc-by-nc-sa

אני לא מבין איך אנחנו במאה ה-21 ומשחק השחמט נשאר במתכונתו הגזענית הנוכחית. להלן תיקונים היסטוריים למשחק, שאני בטוח שיאומצו במהרה בידי כל מי שאינו מעוניין לתרום להמשך האפליה הסימבולית:

א. הרעיון שצד אחד הוא השחור וצד אחד הוא הלבן הוא לחלוטין לא קביל. לפיכך הכלים השחורים והלבנים יתחלקו שווה בשווה בין שני השחקנים.

ב. הניגוד המונוכרומטי בין שחור ולבן מחזק סטיגמות במקום להחליש אותן: יש לעבור לרצף בצבעי הכלים, משחור לחום כהה, דרך חום בהיר ועד ללבן.

ג. כל זה יהיה לתקופת ביניים, כדי להתרגל לשינויים. בסופו של דבר יש לעבור לכלים צבעוניים, עדיף בצבעי הקשת הגאה.

ד. השימוש בכלי המכונה “פרש”, מלבד האנכרוניזם שלו, מרמז על סוגנות, כאילו זכותו של האדם לשעבד את בעלי החיים. יש להחליף אותו ברכב – כמובן חסכוני ולא מזהם. מעתה הפרש יהיה בדמות אופניים.

ה. דמותם של הרץ, המלך והמלכה, מעבירים באופן מסורתי אידיאל יופי מעוות וקיצוני. יש לעדכן את עוביים כך שיתאימו ל-BMI תקין יותר.

ו. הצלב מעל המלך יוחלף מטעמים ברורים באופן אקראי בסמלי דתות שונות, ועדיף בסמל השלום.

ז. הייצוג של מלך חשוב וחלש לצד מלכה חזקה מלמדים על האידיאה הפטריארכלית של הגבר השולט ועל הפחדים הקמאיים של הגברים מצד נשים חזקות. כמו כן הרעיון של זוג הטרוסקסואלי כייצוג יחיד אינו קביל לחלוטין. מעתה יהיה באופן אקראי מלך ומלך, מלכה ומלכה, מלך ומלכה ועוד 47 סוגי מגדר, ובכל מקרה ומקרה תפקידיהם של המלך והמלכה יושוו אחד לשני.

ח. כמובן עצם השאיפה לעידן של מלכות אבסולוטית הוא דבר שיש לדכא, והמלך והמלכה יוחלפו בראשי ועדי עובדים וארגונים לזכויות אדם.

ט. הרעיון שחייל יכול להפוך למלכה, או דראג קווין, רק בהגיעו לקצה הלוח, הוא נכון בבסיסו אך מטיל חסמים מובנים. כל חייל יוכל להפוך למלכה או לסוס (כאן מדובר בבחירה חופשית, אז יוּתַר כלי מן הסוג סוס) בכל שלב שהוא.

י. כל הרעיון של חוקים וכללים הוא מיותר ויש לבטלו. גם הרעיון של “עימות” בין צדדים הוא רעיון מסוכן. יש להפוך את המשחק לשיתוף פעולה בין צדדים לקראת מטרה משותפת, והיא הבסת הפטריארכיה השוביניסטית. בדרך למטרה זו כל חוק אינו אלא המלצה בלבד.

הלל גרשוני הוא צריח, סטודנט לתלמוד באוניברסיטה העברית וכותב הבלוג “בלוגרשוני“, שם התפרסם הפוסט במקור. גרשוני כתב על זקן חכם בפייסבוק שרוצה לספר לכם סיפורי סבתא בגליון יולי 2012

23 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

דב מורן העתיק ממשה צ’יקפוקה // אהוד קינן

כלכליסט מדווח ש”דב מורן משקיע בסטארט־אפ לקיצור זמן פיתוח אפליקציות”.

אלא שהפעם מורן אינו הראשון בתחום: משה צ’יקפוקה היה שם הרבה קודם, עם המכונה שמקצרת דברים ב-10%.

(אחרי שהוא קרא לי מרושע על הביקורת על סטארטאפ המקלדת המחורבנת שנסגר, אני לא רוצה שוב לקרוא לו שוב כשלון).

אהוד קינן הוא אח. הוא כתב על קורס למנהלי מדיה חברתית בגליון מאי 2012

22 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

קוקה קולה בבקבוק משפחתי – 75.90 שקל

פחית קוקה קולה. ציור: Susan Murtaugh (cc-by-nd)

במלונות דן מוכרים בקבוק 330 מיליליטר של קוקה קולה ב-17 שקל, כשלפי מחירון החברה המרכזית למשקאות הוא נמכר לה ב-4.12 שקל. בגלובס דיווחו על כך והביאו את תגובת מלונות דן, שם שוגים באשליות שהמחיר סביר כי גם בתי מלון אחרים מפקיעים ככה, ומסבירים שאצלם המשקה מסבסד שירותים אחרים:

יודגש בזאת כי המחירים כוללים דמי שירות ומאפשרים לאורחים המגיעים למלונות שימוש חופשי באינטרנט ושירותים נוספים, כמקובל במלונות פאר. החברה משקיעה בשנה מאות מיליוני שקלים בשיפוץ וחידוש המלונות במטרה להעניק חוויית אירוח מפנקת ושירות מעולה. רק לאחרונה הלובי במלון דן קיסריה עבר שיפוץ נרחב הכולל חידוש הריהוט במקום בהשקעה מאסיבית.

הזעזוע בכתבה נובע מהפער בין המחיר הסיטונאי למחיר לצרכן. הבקבוק עולה למלון* 4.12 עם פקדון ומע”מ, ובניכוי הפקדון (שנגבה מהצרכן ומוחזר לו כשהוא מחזיר את הבקבוק) והמע”מ (שהמדינה מחזירה למלון) – 3.23 שקלים (בלי לקחת בחשבון הנחות שהמלון ודאי מקבל על מחיר המחירון). הבקבוק נמכר לאורחי המלון ב-17 שקל, ובניכוי דמי הפקדון (כנ”ל) והמע”מ (שהמלון גובה מהצרכן ומעביר למדינה) מכניס למלון 14.15 שקל. הרווח הנקי על בקבוק הוא 10.92, 338% מהמחיר הסיטונאי.

אבל הזעזוע לא צריך לנבוע רק מהגזל שמובנה במערכת המלונאות, אלא ממחיר המשקה עצמו. זאת למדתי מפוסט בבלוג “בלתי מסווג” של אסף שוסטר:

ארבעה חברים ישבו במסעדה איטלקית והזמינו פסטה ושתייה. לשולחן הוגשו ארבע צלחות עם פסטה איכותית וטעימה וארבע כוסות קולה. מחיר הפסטה: 58 שקלים. מחיר כוס הקולה: 12 שקלים. סה”כ 70 שקלים לסועד, 280 ₪ לשולחן לפני טיפ. סביר למדי, לא?

שבוע לאחר מכן ביקרו החברים במסעדה אחרת, שם הזמינו את אותה ארוחה בדיוק. לשולחן הוגשו ארבע צלחות פסטה ואיתן בקבוק קולה 1.5 ליטר. עבור ארבעת המנות חויבו הסועדים יחדיו ב-232 ₪. עבור בקבוק הקולה – 40 ₪. סה”כ 272 שקלים לפני טיפ – שמונה שקלים פחות מהסעודה הקודמת. למרות ששתי הארוחות היו זהות, סביר להניח שבמקרה השני הסועדים יהיו ממורמרים – “40 שקלים על בקבוק קולה זה שוד לאור יום!”.

אפילו סיכום מתמטי שיראה שבמקרה הראשון – כמות הנוזל שהוגשה הייתה 250 מ”ל לכוס (כלומר 1 ליטר לארבעת הסועדים) בעוד במקרה השני כמות הנוזל הייתה גבוהה בחמישים אחוז, לא ישכנע איש שהמחיר עבור הבקבוק הוא סביר. מנגד, אם המלצר היה לוקח את אותו בקבוק, מוזג ממנו מראש את המשקה לארבע כוסות, ומחלק את התשלום לארבע שורות נפרדות בחשבון (10 שקלים לסועד) – החברים שלנו היו מרגישים שהמחיר אפילו נמוך. זאת דוגמה נפלאה לקיבעון המחיר; בעוד תמחור של 12-14 ₪ לכוס שתייה קלה במסעדה נראה לנו הגיוני למדי, מחיר של 40 ₪ לבקבוק פלסטיק כמו שאנחנו קונים בסופר – הוא חסר פרופורציה לחלוטין.

הנה כמה מספרים מכתבה בדה-מרקר:

עלות הייצור של בקבוק קולה 1.5 ליטר, לפי הערכות בענף, מגיעה ל–2 שקלים בשער המפעל. עלות הייצור של מוצרי זירו ודיאט קולה וספרייט נמוכה ב–10%, משום שרכיב הסוכר מייקר את עלות הייצור של המוצר הרגיל. מחיר המחירון של בקבוק קוקה קולה 1.5 ליטר הוא 5.6 שקלים, כשההנחה הממוצעת שנותנת החברה היא 8% – כממוצע בין ההנחה לשוק הקר (פיצוציות וקיוסקים) ולשוק החם (רשתות השיווק, חנויות ומינימרקטים). כך, המחיר האפקטיבי 5.15 שקל לבקבוק משקף רווחיות גולמית של 61%, ורווחיות גולמית גבוהה יותר – לכיוון של 65% מהמחזור, על מוצרי הדיאט והזירו.

רווחיות גדולה אף יותר מגיעה, לפי הערכות, מבקבוקי ה–500 מ”ל, שעלות ייצורם מוערכת על ידי גורמים בענף בפחות משקל, והם נמכרים לרשתות ולקיוסקים לפי מחיר מחירון (לפני מע”מ) של 3.59 שקלים ו–3.3 שקלים אחרי הנחה ממוצעת לקמעונאים של 8%.

מכיוון שרשתות השיווק מוכרות בקבוקי קוקה קולה 1.5 ליטר ברווחיות נמוכה, ולעתים אף במחירי הפסד, נוצר מצב אבסורדי שלפיו בקבוק 500 מ”ל נמכר לצרכנים באותו מחיר ואף במחיר גבוה יותר מאשר הבקבוק הגדול יותר. באתר מגה, למשל, נמכר בקבוק קוקה קולה 1.5 ליטר ב–6.3 שקלים, ובקבוק 500 מ”ל ב–7 שקלים. באתר שופרסל נמכרים גם בקבוק קוקה קולה 1.5 ליטר וגם בקבוק קוקה קולה 500 מ”ל במחיר של 6.4 שקלים.

הוצאות השינוע, ההפצה והמכירות מהוות, על פי הערכות, 20% מהמחזור, והוצאות הפרסום עוד 5%. בתוספת תמלוגים לקוקה קולה העולמית, בסדר גודל של עשרות מיליוני דולרים, והוצאות הנהלה וכלליות, ניתן להעריך שהרווחיות התפעולית של החברה המרכזית למשקאות קלים נעה בטווח שבין 25% ל–30% מהמחזור, כלומר רווח תפעולי של 500 עד 600 מיליון שקל לשנה.

נחזור לתמחור בקבוק הקוקה קולה שמוגש במלונות דן:

3.23 שקלים לבקבוק 330 מ”ל, המחיר נטו שהמלון משלם, משקף מחיר של 9.78 שקל לליטר קולה.
16.70 שקל לבקבוק, המחיר לאורח המלון (כולל מע”מ, שאותו הוא לא מקבל בחזרה אלא אם זו הוצאה מוכרת), משקף מחיר של 50.60 שקל לליטר קולה.
השוואה דמגוגית אך יעילה: מחירו המפוקח של דלק 95 אוקטן נטול עופרת כולל מע”מ: 7.50 שקלים לליטר דלק.

לפי התחשיב הזה, בקבוק משפחתי של ליטר וחצי היה עולה למלון 14.67 שקל, ולאורח המלון 75.90 שקל. כמעט שבעים ושישה שקלים לבקבוק קוקה קולה משפחתי.

שתו מים.
______________________________________
* כל החישובים שלי לוקחים בחשבון מחיר של בקבוק מלא במשקה בלי ההוצאות הנלוות – פרסום, עמלות לקוקה קולה העולמית, תחזוקת מקררים, חשמל, שעות עבודה של מלצרים, שכירות וכו’.

22 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

מוטי פוגל רוצה ללמד אתכם לקרוא // סמול טוק

קוראים ספרים? מוטי פוגל רוצה ללמד אתכם להעשיר את הקריאה, אבל מבטיח לא לגלוש לאקדמיזציה

שמעתי שאתה עושה סדנאות כתיבה.
“לא, סדנאות קריאה. יש לא מעט אנשים שפוגשים אותי ואומרים לי, ‘אה, אתה מבקר ספרים?’ והשאלה הבאה היא: ‘אתה כותב?’ אז מלבד העובדה שביקורת ספרים היא כתיבה לכל דבר, ההנחה שמסתתרת מאחורי זה היא שקריאה היא בסך הכל פעילות שמובילה לכתיבה ושהאדם הספרותי, אם הוא קורא, זה בשביל לכתוב. כפעילות בפני עצמה, קריאה לא מספיק נוכחת בתרבות הישראלית”.

אנחנו לומדים לקרוא בכיתה א’. מה אנחנו לא לומדים שם?
“זה לא קורס בתאוריות ספרותיות של קריאה, אני מנסה לכוון לקריאה אינטואיטיבית עשירה יותר באמצעות כלים פשוטים יחסית. כלי יעיל באופן מפתיע הוא לתאר מה קורה בסיפור. עד כמה שזה נראה בנאלי, אבל כשעשרה אנשים יתארו את אותו סיפור קצר, יהיו לפחות חמישה תיאורים שונים משמעותית זה מזה”.

מי קהל היעד?
“הסדנה מיועדת לאנשים שאוהבים לקרוא ורוצים להעשיר את הקריאה שלהם באופן לא אקדמי ומרחיק, לאנשים שרוצים לדבר על מה שקראו, כי קריאה יכולה להיות עניין חברתי, וגם לאנשים שמרגישים שקריאה חסרה להם ואין להם זמן לקרוא. קוראים 1-3 סיפורים קצרים בכל מפגש, זה מאפשר לעבור על מגוון ז’אנרים וכותבים. חלק מהסופרים מוכרים וחלק פחות – קפקא, באבל, קנז, אטווד, קורטסר, בירשטיין ובורחס, בין השאר”.

איך קוראים אחרת כשיוצאים מהסדנה?
“קוראים ברובד נוסף מעבר לרובד הגלוי של הטקסט ונחשפים למתודות שונות של קריאה. מצד אחד יש את ההנחיה שלי, ואני מביא את הנסיון שלי כמבקר ספרים וקורא משוכלל, ומצד שני יש דינמיקה בין המשתתפים. בתחילת הסדנה אנשים אומרים שהם אוהבים לקרוא אבל מודים שלא הבינו את הסיפור. לקראת סוף הסדנה הדיון כבר רץ בלעדי”.

ילדות יפניות קוראות בספר. צילום: 1Q78 (cc-by-nc-nd)

האם קריאה מונחית, כמו שאתה מלמד בקורס, עלולה לפגוע בהנאת הקריאה?
“חד משמעית לא. אני מאד נזהר מאקדמיזציה של הקריאה. זה לא שיעור ספרות באוניברסיטה או בבית הספר”.

כשאתה מקריא לילדים שלך סיפורים, אתה עושה את זה בדרך שונה משאר ההורים?
“אני מקווה שלא. לפעמים, הסיפור מזכיר להם סיפור או סרט, וזו תמיד שיחה מרתקת. אבל אני לא כופה את עצמי על הסיפור, ולא מתחיל שיחה כזאת בעצמי”.

גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.2.2014

22 באפריל, 2014 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

יותר מששמרו ישראל על השבת, שמר שר הכלכלה על רשימת היתרי העבודה בשבת

לאילו מעסיקים מותר להעביד עובד יהודי בשבת? התשובה נמצאת בידי שר הכלכלה נפתלי בנט מהבית היהודי, שמוסמך לתת היתרי העסקה כאלו. אולם משרדו מסרב, בנימוק משפטי משונה, להעביר את הרשימה לידי ח”כ תמר זנדברג ממרצ.

האיסור על העסקת יהודים בשבת מוגדר בחוק שעות עבודה ומנוחה, שמסמיך את השר האחראי לתת היתר להעביד עובד ביום המנוחה השבועי שלו. לפי אתר משרד הכלכלה, ההיתרים ניתנים “אם הוא [השר] משוכנע שהפסקת העבודה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים חיוניים לציבור”.

ביולי בשנה שעברה ביקשה זנדברג מבנט מידע בנושא, ובין השאר את הרשימה של מעסיקים בעלי היתר כזה. במשרד הכלכלה חיכו עד דצמבר להשיב לה שיש היתרים כלל ענפיים, שנוגעים לכל המועסקים בענף מסוים, כמו מפעלים רפואיים, שמירה, סדרנות בבתי כנסת וטיפול בבעלי חיים; ויש היתרים מיוחדים, שניתנים לחברות או גופים באופן פרטני, וכיום נמצאים בידי 281 גופים. שמות הגופים לא נמסרו.

אפיית חלה לשבת. צילום: ChameleonsEye/Shutterstock

זנדברג המשיכה בפניות למשרד כדי לקבל את המידע. עוד חצי שנה עברה, והחודש התקבלה תשובה – סירוב להעביר את המידע. “מעיון בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בדבר ‘מסירת מידע על ידי הממשלה לכנסת וועדותיה’ (להלן-ההנחיה) עולה כי לא ניתן להיענות לפניה”, כתבה לה עוזרת השר ליאת טליה. “לפי ההנחיה, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: הכנסת ותקנון הכנסת קובעים במפורש את זכותה של ועדה של הכנסת לדרוש מנושאי משרה בשירות המדינה וברשויות ציבוריות אחרות למסור לה מידע וידיעות שבידם על פעילות הגוף שבו מכהנים, ואשר דרוש לה לשם מילוי תפקידיה, יחד עם זאת ההנחיה קובעת בסעיף 6 כי הזכות לקבלת מידע אינה מוקנית לחבר כנסת מן השורה, גם אם הוא מכהן כחבר ועדה של הכנסת או אף כיושב ראש ועדה. הסמכות והזכות לדרוש מידע היא של ועדה כגוף, בהחלטת ועדה, ולא של חבר ועדה (בג”ץ 337/83 ח”כ חיים רמון נ’ שר המשפטים, פ”ד לז(3)418). ההנחיה לא קובעת חריגים – מקרים בהם רשאי חבר כנסת לבקש מידע כחבר כנסת מן השורה. ההנחיה קובעת מפורשות כי ‘הזכות לקבלת מידע מוקנית לכנסת כגוף, ולוועדה של הכנסת, בהחלטת ועדה, ואין זכות זו קנויה לחבר כנסת מן השורה'”.

“אני באמת לא יודעת מה יותר מדהים פה: העובדה שבמשך כמעט שנה אי אפשר לקבל תשובה לשאלה הפשוטה והלגיטימית הזאת, או הנימוק לסירוב”, אומרת ח”כ זנדברג. “זה אחד מכלי העבודה הבסיסיים שיש לנו. ההסבר המפותל הזה הבהיר לי שכנראה יש שם מה להסתיר. אני לא יודעת את מי זה יביך – את שר הכלכלה או את הציבור החילוני”.

דוברת משרד הכלכלה, שירה קוה, מסרה בתגובה: “המדובר במידע המחייב פנייה דרך חוק חופש המידע, וזאת מאחר ומדובר במידע הנוגע לצדדים שלישיים וחברת הכנסת זנדברג מוזמנת לפנות בדרך זו. באשר לפנייתה כחברת כנסת, כפי שהיא נענתה, על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, גם לח”כ אין סמכות לקבל מידע ללא פניה כמקובל”.

זנדברג עובדת עם תנועת תיקון והקליניקה לזכויות עובדים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על חקיקה שתגן על עובדים שמופלים בגלל סירובם לעבוד בשבת. בעקבות הסירוב שקיבלה, הקליניקה הגישה בשבוע שעבר בקשה לקבל את הרשימה לפי חוק חופש המידע. עם זאת אומרת זנדברג: “חבל לי שנגיע לחוק חופש המידע בהקשר הזה. החוק לא נועד למנוע מידע, כשרק באמצעות שימוש בחוק או בעתירות אפשר יהיה לקבל אותו. החוק נועד ליצור בסיס נורמטיבי שרשויות המדינה אמורות לעבוד לאורו ולנרו. אבל אם צריך, נהפוך את המקרה הזה לטסט קייס. הרשימה הזאת תהיה. אני מצפה מהשר שאליו פניתי גם לעשות סדר במשרד שלו, ולדאוג שתשובות מוזרות ומביכות כאלו בשבילו, ומדהימות כאלה בשבילנו כציבור, לא יצאו משם יותר”.

התפרסם במקור במדור “תוצרת הארץ” בגליון 18.4.2014 של מוסף הארץ

22 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →