קומיקס של חגי גילר

סטטוסים מצייצים (מהדורת ערב). והפעם: תגובה טבעונית לתגובה קרניבורית למערכון פרודי טבעוני שצוחק על פרסומת קרניבורית שמתחזה בהפוך על הפוך לפרסומת טבעונית.

[עוד על הטלוויזיזציה של פייסבוק]

חגי גילר הוא קומיקסאי, והוא מגייס כסף ליצירתו דרך Patreon. הקומיקס התפרסם במקור בדף הפייסבוק הרשמי שלו, חגילר

27 במאי, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

אקספלורר, פקס ועוד דברים שצריך בשביל לקבל שירותי אינטרנט מבנק הדואר // נועה אסטרייכר

הדרך לקבלת קוד לשירותי האינטרנט של בנק הדואר:

1) להיכנס לאתר האינטרנט שלהם.
2) שעובד רק באינטרנט אקספלורר.
3) להדפיס טופס.
4) למלא אותו ולחתום ידנית על כל אחד מהעמודים.
5) לשלוח את הטופס בפקס.
6) להתפלל יפה שיגיע ושמישהו יתייחס.
7) לקבל את הקוד תוך זמן לא ידוע באמצעות הדואר.

נועה אסטרייכר היא פעילה חברתית ועורכת בעיתון “הארץ”

27 במאי, 2014 | בנושאים: 404, פראייר.נט | להגיב זה מגניב

המברג של אגד אינטראקטיב

בתור פראייר.נט ונוסע מתמיד בתחבורה ציבורית, יש לי לא מעט תלונות לאגד. אחת מהן היתה שבאחד האוטובוסים שלהם, הצלון הוברג לדופן האוטובוס כך שאי אפשר היה להסיטו. איימתי לבוא עם מברג בפעם הבאה.

זה עבד. אחרי ארבעה ימים הגיב אגד אינטראקטיב, אחד מפרופילי הפייסבוק של החברה:

פייר, אתה צודק. אבל אתה בוודאי יודע שאם תשלח לנו פרטים על הנסיעה, נוכל לאתר את האוטובוס ולשלוח איש משק עם מברגה ולחסוך לך את ההתעסקות עם מאבטחים ואת התשובה לשאלה “למה יש לך מברג בכיס?”.

סיפקתי את הפרטים, ואחרי קצת יותר משלוש שעות הם העלו תמונות של טקס הסרת הבורג:

27 במאי, 2014 | בנושאים: 404, אגד, פייסבוק, שירות לקוחות, תחבורה ציבורית | תגובה אחת

נתונים בנושא התאבדויות בישראל // שוברים אמברגו

רוצים לקרוא על נתוני אובדנות בישראל ב-2011? משרד הבריאות שלח היום הודעה לעיתונות באמברגו לפרסום ב-28.5.2014, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

התאבדות. איור: Gwendal Uguen (cc-by-nc-sa)

להמשך קריאה

26 במאי, 2014 | בנושאים: 404, אמברגו, שוברים אמברגו | 5 תגובות

האינטרנט האלחוקי של תל אביב וחיפה: במשרד התקשורת לא מצליחים להחליט, כרגיל

עיריות תל אביב וחיפה מספקות אינטרנט אלחוטי בחינם לתושבים ולמבקרים. פרישתן מנוגדת לחוק התקשורת, שאוסר לעשות זאת בלי רשיון משר התקשורת. את הכתבה המלאה שלי בנושא אפשר לקרוא כאן.

משרד התקשורת בוחן כבר שנה וחצי את האפשרות לתקן את החוק כך שייתר את הצורך ברשיון. גילעד נס, בעברו כתב טלקום בכלכליסט, מרחיב בתגובות:

צריך להבין את ההקשר של הסיפור האבסורדי הזה – האיסור ההיסטורי נגזר מהעובדה שכוחות הביטחון מפעילים אמצעים מסויימים (גלויים וסמויים) הפועלים על תדרים אלחוטיים, שפעילות אחרת עלולה לשבש אותם. זו היתה הסיבה העיקרית לכך שבמשך כמה שנים טובות לפני עשור וחצי בערך חברות הסלולר נדרשו על ידי משרד התקשורת לנטרל את רכיבי ה-bluetooth שלהם (בהמשך, כשהפארסה הזו הסתיימה, חלקן המשיכו לנטרל את הרכיב על מנת שהלקוחות יאלצו להעביר זה לזה תמונות על גבי האינטרנט הסלולרי, בתשלום, אבל גם הטריק הזה החזיק מעמד זמן קצר יחסית).

כבר הרבה שנים שנושא התדרים פחות מהותי מבחינת הפרעה לפעילויות שכאלה, וגורמים מסויימים במשרד התקשורת הציעו כבר ב-2009 (ואולי אפילו קודם) לבטל את הצורך בקבלת רישיון לאספקת אינטרנט אלחוטי במקומות פתוחים, אך אז התרחש משהו מעניין: הדיבור על Wi-Fi Offloading הלך והתעצם בעולם, והתחיל להגיע גם לישראל. בשיטה הזו חברות הסלולר מקימות מערכי אינטרנט אלחוטי בחלק מהמקומות (למעשה רכישת נטויז’ן הביאה לסלקום מערך קיים שכזה, וכנ”ל רכישת סמייל בידי פרטנר), ומנסות לפתור את בעיית העומס על הרשתות באמצעות העברת הלקוחות לרשתות אלחוטיות, בחלק מהמקרים (לא ניכנס לזה). אלא שברגע שהתחילו לדבר על הגברת התחרות בתחום הסלולר, החלו הגורמים שהיו מעוניינים להתחרות בחברות הגדולות לדבר על אוזניהם של בכירי משרד התקשורת וטענו שמתן אישור לשילוב סלולר-אלחוט בידי החברות הגדולות למעשה יחסל כל סיכוי של חברות קטנות לשרוד.

כרגיל במשרד התקשורת לא מסוגלים להגיע להחלטה, אז הם נוקטים בתסריט קבוע: 1. דחיה. 2) שכירת חברת יעוץ (במקרה הזה לא) 3. יציאה לשימוע. 4. התעלמות מהתשובות בשימוע. 5. הבטחה ליציאה לשימוע נוסף. והנה, 5 שנים (לפחות) לאחר שכבר היה ברור לבכירי המשרד שהסעיף הזה בחוק לא רלוונטי ולמעשה ימנע גם את פרישת הרשתות האלחוטיות של העיריות (שכבר אז החלו לדבר על זה), שום דבר לא זז.

24 במאי, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

האלגוריתם של פייסבוק מערער על החלטת בית המשפט העליון

עו”ד הלל סומר כותב:

טוב, כזה עוד לא ראיתי. חבר מעלה לינק לדיווח על פסק דין מרתק של בית המשפט העליון האוסר פרסום ספר בשל פגיעתו בפרטיות. כמובן שגם בדיווח וגם בפסק הדין נעשה מאמץ לטשטש את הפרטים – שם הספר, שם המחבר וכו’. פייסבוק, מיוזמתו, ובלי להתבלבל מציע כ-related article את הכתבה העתיקה שבאמצעותה אפשר לזהות את הנפשות הפועלות. איך זה קורה? ההשערה היחידה שלי היא שבפוסטים אחרים על פסק הדין לונקקה הכתבה. […] זה הדור הבא של “באינטרנט מתו איסורי הפרסום”. זה כבר בדחיפה, לא ביכולות חיפוש. הקטע הוא שבזבזתי עשר דקות בלחפש. חזרתי כדי ללנקק, ומצאתי שפייסבוק עשה את זה לפני… […] בניגוד למקרים קודמים, לא רק שאפשר למצוא באינטרנט (אין חידוש) אלא שהאינטרנט דוחף לך את התשובה גם אם אתה לא מחפש. זה החידוש.

אילן לוקאץ’ מגיב: “תעשה גוגל על המילים ‘בצעד חריג רומן’ ותראה איך הוא שולף לך ישר את שתי הכתבות. לדעתי האלגוריתם של פייסבוק מצא כותרת מאוד דומה והסיק (בצדק) שזה סיפור דומה”.

ואכן:

24 במאי, 2014 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

אגד ודן מסרבים למסור שמות של נהגים – שהנהגים עצמם מחוייבים בחוק למסור לנוסע שמבקש – כי זו פגיעה בפרטיותם

חוק הגנת הפרטיות משמש לעתים גופים ציבוריים כתירוץ להימנע מהעברת מידע לציבור. אגד ודן משתמשים בו עכשיו כדי להימנע מלמסור שמות של נהגים שלהם. כמה זה מגוחך? מאוד.

נתחיל מהחוק. בעלי מוניות בישראל חייבים לקבוע במונית לוחית עם שמו של בעל המונית בעברית ובאנגלית ומספר רשיון המונית, כדי שהנוסעים ידעו מי מסיע אותם, ויוכלו לאתרו במקרה הצורך, למשל אם שכחו משהו במונית או קיבלו יחס בעייתי ורוצים להתלונן או לתבוע.

אוטובוסים מקבלים, משום מה, הקלה: “על הנהג להציג בפני הנוסע, לפי דרישתו, את תו הזיהוי של החברה או תעודה מזהה אחרת הנושאת את תמונתו”, אולם אין חובה לקבוע לוחית. המצב הוא שבמקרה של בעיה עם הנהג, הנוסע לא יכול לקחת את פרטיו מלוחית עם שמו, אלא נאלץ לבקש ממנו את הפרטים, ובכך להסתכן ביצירת עימות או החמרתו.

בחברות האוטובוסים אגד ודן מנצלים זאת לרעה: נוסע שלא ביקש מהנהג עצמו את פרטיו עלול לגלות שבחברה מסרבים למסור לו את הפרטים, כפי שאני גיליתי.

דן: “איננו מוסרים את פרטיהם האישיים של עובדינו לאף אדם פרטי”

ב-11/3 חיכיתי לקו 72 של חברת דן ברחוב שוקן בתל אביב. הקו עבר והנהג לא עצר בתחנה. פניתי לדן בפייסבוק וביקשתי את פרטיו של הנהג, כדי שאוכל להגיש עליו תלונה במשרד התחבורה. דן השיבו: “צר לנו על החוויה שחווית. תודה על ציון פרטי מספר הקו, מספר התחנה והשעה המדויקת. אנו מעבירים זאת לבדיקה מול המחלקה הרלוונטית”.

ביקשתי לקבל את שמו ואת תוצאות הבדיקה. דן השיבו: “חברת דן מטפלת משמעתית,בנהגים אשר אינם פועלים על פי הכללים אשר הוכתבו על ידי משרד התחבורה והנחיות דן. פנייתך בנוגע לנהג 7521 נבדקה מול הנהג והוא יוזמן לבירור משמעתי בנושא זה. כמו כן, עלינו לציין כי איננו מוסרים את פרטיהם האישיים של עובדינו לאף אדם פרטי. זכותך כמובן להגיש תלונה בעניין זה למשרד התחבורה”.

שאלתי אם שמו של הנהג מופיע על פורטן הכסף. דן השיבו: “שמו של הנהג אכן מופיע על פורטן הכסף ועל פי חוק הנהג מחויב לתת את פרטיו לנוסע שמבקש זאת ממנו”.

אז למה אתם לא מוכנים לתת לי את שמו, תהיתי, רק כי לא הצלחתי לעלות על האוטובוס? נשמע לי משונה. בדן חזרו על התשובה: “אנו כחברת דן איננו מוסרים את פרטיהם האישיים של עובדינו לאף אדם פרטי”.

הקשיתי: מדוע דן מסרבים למסור את פרטיו האישיים, כלומר שמו, כלומר פרט שמופיע על הפורטן וגלוי לכל נוסע, כפי שצריך להיות? אני אנסה שוב: אבקש לקבל את שמו של הנהג כדי להתלונן עליו במשרד התחבורה. דן לא השיבו יותר.

שלט מושחת בתחנת אוטובוס, רחוב בוגרשוב, תל אביב. צילום: עידו קינן, חדר 404 (cc-by-sa)

את תוצאות הבירור לא קיבלתי אלא חודשיים לאחר התלונה, ורק אחרי שפניתי כעיתונאי “הארץ” וביקשתי תגובה בנושא הסתרת השמות. “הנהג זומן למשרדנו ומסר את הסברו, ע”פ עדותו אינו זוכר את המקרה. במערכות הממוחשבות והטכנולוגיות הנמצאות ברשותנו, עלו הממצאים באופן חד משמעי על עצירת האוטובוס נשוא פנייתך בתחנות הממוקמות ברחוב שוקן”, נמסר מפניות הציבור של דן (זה לא נכון, ולא הייתי לבד בתחנה, כך שיש עד נוסף למקרה).

דובר דן, איתן פיקסמן, מסר: “לאור ממצאי הבדיקה כפי שבאים לידי ביטוי במכתב, סבורים אנו כי אין מקום למסור את פרטי הנהג”. שיקול דעת זה לא היה נתון בידי הנהג לו הייתי עולה לאוטובוס – לפי החוק, הוא היה נדרש להציג לי תעודה מזהה.

אגד: “על פי דין אגד מנועה מלמסור את שמות הנהגים”

גם באגד נהגו באופן דומה. לפני שנתיים פירסמה הבלוגרית Rabinova תיעוד וידיאו של נהג אגד, שלדבריה קילל נוסע וסירב למסור את פרטיו: “הזקן, שעדיין לא הצליח להתיישב, ביקש מהנהג פרטים. הנהג, שהקפיד להתעלם מהקשיש עד לשלב הזה, המשיך באותה הטקטיקה. פשוט הלא שם עליו. מה כבר יעשה הקשיש? ואודרוב, שישב כבר וייתן להתחיל הנסיעה. בגלל ההתעלמות, התעקשתי שיוציא לי כרטיס. רציתי לשלם על הנסיעה למרות שהיא נסיעת מעבר (תשעים דקות). לא רצה. ביקשתי שם, מספר נהג. כלום. דרשתי שם, מספר נהג. ושוב כלום. רק שהנהג שכח שזה 2012 פה ושלהתחבא בעידן הדיגיטלי – אי אפשר. שלפתי סמארטפון ואיימתי: ‘תן לי פרטים או שאני מצלמת’. הנהג בחר שוב להתעלם ואני בחרתי לצלם. כל אחד והנשק שלו. אלא שאז, באותו הרגע, נחצה הגבול. הנהג העיף את היד שלי. באלימות. ניסיתי שוב. הנהג המשיך. ביותר אלימות ועם פחות בושה” (באגד הכחישו את הסיפור).

דובר החברה, רון רטנר, עלה אז לשידור בתוכנית “יהיה בסדר” בגל”צ להתמודד עם סוגיית הסתרת השמות ואמר: “על הפורט של כל נהג מוטבע שמו ומספרו האישי. גם בכרטיס שהוא נותן לאותה נוסעת רשום שמו ומספרו האישי”.

בניגוד לדבריו, שם הנהג לא רשום על כרטיס הנסיעה, ובמקרה של נסיעת המשך כלל לא מונפק כרטיס כזה. ולגבי הפרטים על פורט הכסף — בשני אוטובוסי אגד בינעירוניים שנסעתי בהם החודש (11/5, קווי 405) לא הופיע שם הנהג על הפורט. אגד הגיבו לפנייתי בפייסבוק לגבי היעדר השמות: “צר לנו לאכזב אותך אולם תקנות התעבורה לא מחייבות הצגת שם קבועה של נהג אוטובוס על פורט המטבעות או בכל מיקום אחר, במיוחד בעידן דיגיטלי שבו ניתן לאתר אותו בקלות על פי הנתונים המודפסים בכרטיס”.

קלות האיתור הופרכה כשביקשתי מאגד את השמות וסורבתי בנימוק ש”כמי שבקי ומאוד חרד לשמירה על הפרטיות בעידן הדיגיטלי, הנך בוודאי יודע שעל פי דין אגד מנועה מלמסור את שמות הנהגים”. שמות הנהגים – אותם שמות שלפי החוק הם מחוייבים לתת לכל נוסע שמבקש זאת, ושלעתים מופיעים על הפורטן – הופכים פתאום למידע פרטי שאגד לא סתם מסרבת למסור, אלא מנועה מלמסור על פי חוק!

בתגובה לפנייתי לדוברות שלח רטנר תגובה דומה למה שנכתב בפייסבוק, שגם לפיה — ובניגוד לדבריו לפני שנתיים על הצגת השם על הפורט — “תקנות התעבורה מחייבות נהג רכב ציבורי להזדהות במידה שנדרש לכך על ידי נוסע, אולם אינן מחייבות אותו להציג את שמו באופן קבוע על פורט המטבעות או בכל מיקום אחר ועל כן, לא מדובר בעבירה על תקנות התעבורה או חלילה בעבירת משמעת”. עוד מסר דובר באגד: “בעבר, בשל קושי בזיהוי נהגים, היה נהוג להדביק תגית שם ומספר אישי על לוח הכרטיסים. אולם כיום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי, אין בכך צורך משום שהנתונים האישיים של כל נהג מודפסים בתדפיס הנסיעה או ניתנים לאיתור בעת קריאת נתוני השימוש של כרטיס הרב־קו (המבוצעים אך ורק באישור הלקוח). אגב, גם במידה שלא בוצע תיקוף במערכת הכרטוס יכול אגד לאתר כל נהג באמצעות מערכת ניהול ציי הרכב, המבוססת על GPS”.

משרד התחבורה: שתיקה

לאור עמדתן החמקנית של דן ואגד, הפתרון הוא בתיקון תקנות התעבורה כך שגם נהגי אוטובוס יחויבו להציג לוחית עם שמותיהם. מה אומרים על כך במשרד התחבורה בראשות השר ישראל כץ, האחראי על אסדרת התחבורה הציבורית? כלום. המשרד התעלם מפנייתי בנושא.

שר התחבורה ישראל כץ. צילום: דיויד פיינשטיין, ירושלים

לפני שנתיים מסר משרד התחבורה בתגובה ל”יהיה בסדר”:

משרד התחבורה קבע תקנות ברורות בנוגע להזדהות נהגי תחבורה ציבורית. על פי התקנות, ‘נהג, כרטיסן או כל עובד שירות אחר, יציגו בפני הנוסע, לפי דרישתו, את תו הזיהוי שסופק להם על ידי בעל הרישיון, או תעודת זהות או תעודה מזהה אחרת הנושאת את תמונתו’.

מפעיל התחבורה הציבורית הוא הנושא באחריות להתנהגותו של הנהג, לכן, הצגת שמו על גבי קבלה אינה מורידה ואינה מעלה לעניין זה.

בנוסף חשוב לציין כי נהג אוטובוס פועל במסגרת חברה ובכל תלונה או פנייה ניתן לפנות ישירות לחברה שאמורה לטפל בנושא.

למשרד התחבורה אין כוונה להוסיף תקנה מעבר לזאת שפורטה בתגובה.

התפרסם בגירסה הרבה יותר קצרה במדור “תוצרת הארץ” ב”מוסף הארץ”, 23.5.2014

24 במאי, 2014 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

יום ירושלים 2014 בירושלים המזרחית // שוברים אמברגו

רוצים לקרוא את מסמך “עובדות ונתונים” השנתי של האגודה לזכויות האזרח על תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית? ההודעה לעיתונות נשלחה אתמול באמברגו לפרסום ב-25.5.2014 ב-6:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

להורדה (DOC, 57KB)

23 במאי, 2014 | בנושאים: אמברגו, שוברים אמברגו | להגיב זה מגניב

הפסולת לסל – וחבל // סיוון רובין מחטטת בזבל // סמול טוק

האשפה שלנו משקפת אותנו כחברה. סיוון רובין רוצה שתצללו איתה לתוך פחי הזבל

למה את מחטטת בפח?
“אני מחטטת בפח כי אני חושבת שהפח מציע סיפור. בזבל נגלה אלינו הסיפור האולטימטיבי. הזבל הוא לא רק מעניין בפני עצמו כדי לדבר על מיחזור ועל משבר סביבתי, אלא מעיד על בעיה הרבה הרבה יותר גדולה, הוא תוצר סופי של כל שלבי הכלכלה שלנו. פחים מבפנים אנחנו יכולים לראות שם ראיה חותכת לתרבות ולאורח החיים שלנו. אני חושבת שאם נבין יותר טוב מה אנחנו משליכים, נוכל להבין יותר טוב את העולם שבו אנחנו חיים. החיטוט חשוב כי אי אפשר לדבר על זבל באבסטרקט – אם לא מריחים אותו ונוגעים בו ומרגישים אותו וממיינים אותו, אי אפשר להבין אותו”.

איך הידרדרת למיץ של הזבל?
“לפני חמש שנים התחלתי לעבוד במרכז לחינוך סביבתי בחיריה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, גם בגלל האסתטיקה של הזבל וגם הרבה בגלל התגובות של אנשים. מתוך המפגש עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות סביב הפסולת, ראיתי איך זה מצליח לעורר בכל אחד משהו. חיריה הפכה בשבילי כמו מעבדה אנושית ליחס בין אדם לזבל שלו. בחיריה אנשים רואים 3000 טון של זבל טרי שהגיע מגוש דן, הם רואים אותו כמסה מאוד מרשימה, אבל אתה לא מצליח ממש לרדת לפרטים ולהסתכל על הדברים הקטנים. הסיור ‘פחים מבפנים’, שיתקיים ב-24.5 ב-17:00 בגינת לוינסקי ופתוח לציבור, נועד להסתכל על הפרטים הקטנים שנראים לנו בנאליים ומרכיבים את היום יום שלנו, אבל מתוך התבוננות עמוקה בדבר הטריוויאלי הזה, אפשר להבין הרבה”.

Emerson, מתוך התערוכה “ויק מוניס: תמונות מכל דבר”, מוזיאון ת”א לאמנות. צילום: יחץ

מה אפשר ללמוד מזבל?
“דמוגרפיה. אתה יכול ללמוד על כמות התינוקות בשכונה, על כמה טייק אוויי אנשים מזמינים. עכשיו הייתי בגן החשמל, פשוט מלא מלא באוכל שאנשים מזמינים. אפשר ללמוד על ההבדל בין הימים בשבוע. בסיור בשבת מצאתי הרבה יותר אוכל שאנשים זרקו, יש מין רגע כזה של נחת שאתה מנקה את המקרר שלך. אפשר גם ללמוד על הבדלים סוציואקונומיים ביו אוכלוסיות – במקומות מסויימים נמצא אריזות גדולות ובקבוקים גדולים, ובמקומות אחרים אקטימלים קטנים ואריזות קוטג’ אישיות. ככל שהצפנתי בתל אביב ראיתי יותר אריזות אישיות ופחות אריזות גדולות, יותר דברים שקשורים לבעלי חיים, ספריי לפרוות של חתולים ודברים כאלה, וחלב סויה. זו ממש השתקפות כל הדברים האלה שחשבנו שיחזיקו מעמד ויביאו לנו אושר, חלומות, אכזבות ומאווים”.

מי עוד מחטט בזבל?
“יש בזה משהו פולשני. יש ממש תחום דעת כזה שנקרא garbology. יש אנשים שמחטטים בזבל של סלבריטאים – תחום של צלמי פפראצי וכאלה, חוקרים מתחומים של משפט ופלילים, ופעם היה מחקר של צבא ארה”ב שניסה להבין למה לטירונים קשה בצבא, אחד הדברים שהם גילו זה אוכל, במשך חודשים ארוכים חיטטו בזבל של הצבא כדי להבין מה אוכלים ומה נזרק, מה שהביא לחסכון גדול במזון. מקבוצות של מס הכנסה שביקרו בחיריה למדתי שחיטוט בזבל זה דבר שהם עושים ברגיל. אם פעם אפשר היה להגיד שארכיאולוגיה היא דיסציפלינה שמנסה להבין זבל ישן, היום יש ארכיאולוגים שעושים ארכיאולוגיה של ההווה”.

סיוון רובין מחטטת בזבל בתל אביב. צילום: עידו קינן

מה התגובות בסיורים כאלו?
“אתה רואה את השינוי ביחס של אנשים לזבל. הם מתחילים עם ניכור מאוד גדול וזה מגעיל אותם, ולאט לאט הם מתחילים לראות את האסתטיקה והפואטיקה שיש בתוך הפחים, ובסוף לבקש כפפות ולחטט ביחד איתי בזבל. אף אחד לא עושה יותר מדי עם הסיפור של הפסולת והוא די סטטי כי אנחנו מכורים לזבל. זה שיש הרבה זבל אומר שאנחנו ממשיכים לקנות, וזו עובדה מרגיעה לבעלי כוח במקומות מסויימים – מי שמוכר לנו את כל הדברים האלה, האנשים ששולטים בכלכלה. חברה יכולה לנפנף באחריות תאגידית, אבל היא לא תדבר על הפחתה במקור, כי זה פוגע בטאבואים גדולים מדי של קפיטליזם, והצריכה היא השמן בגלגלי הכרכרה הקפיטליסטית הזאתי שדוהרת לה. אנחנו ממשיכים לקנות והכל בסדר, ממשיכים בהכחשת האשפה שלנו”.

I AM TOO SAD, מתוך התערוכה “ויק מוניס: תמונות מכל דבר”, מוזיאון ת”א לאמנות. צילום: יחץ

להזמנת סיורי אשפה צרו קשר עם סיוון רובין באימייל insidegarbage@gmail.com

התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.5.2014

23 במאי, 2014 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

“אנחנו מחליפים את האמונה באלים באמונה במחשבים” // ראיון עם האמנית ראקל מיירז

ראקל מיירז. צילום: פלורנס בורגייד

עובד נקיון אלמוני בפסטיבל טרנסמדיאל אסף את כל הפקסים שהצטברו במשרד וזרק אותם לפח. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה וידועה לשמצה של מנקי מוזיאונים, שבאופן בלתי מודע מתחוביקורת אמנות אקטיביסטית והרסנית. “יצרנו מיצג ליום הפתיחה”, מספרת ל”הארץ” ראקל מיירז, אחת מיוצרות המיצג “ממובלאסט”, שהוצג בשנה שעברה בפסטיבל אמנות המדיה והתרבות הדיגיטלית טרנסמדיאל בברלין. ראקל מיירז. דיוקן עצמי “היו לנו שני קווי טלפון פתוחים שאנשים יכלו לשלוח אליהם פקסים. בסך הכל נשלחו כ-200 מטר של פקסים”. היוצרים, מיירז, יאקוב סיקר רמין וגוטו80, לקחו את הפקסים ותלו אותם כיצירות אמנות על קירות הביתן דמוי המשרד. “הרעיון היה לאסוף את הפקסים בסוף ולעשות מהם ספר, אבל בטרנסמדיאל זרקו את כל הפקסים אחרי הפסטיבל. זה היה קשה, כי כל כך הרבה אנשים היו מעורבים, וגם יצרנו קשר עם אמן ספרדי משנות השבעים ששלח לנו עבודות שלו, היו חומרים ממש טובים, והם פשוט נעלמו. אין שום תיעוד של זה, חוץ מתצלומים שאנשים צילמו של הפקסים”, אומרת מיירז ומוסיפה, “זה היה די אירוני”.

זה היה די אירוני כי הרעיון המרכזי של המיצג היה הממשות הפיזית היציבה של הודעת פקס לעומת האמורפיות הווירטואלית החמקמקה של דואל, למשל. בדברי ההסבר למיצג נכתב: “מכונות פקס הן עתיקות, אבל גם מתקדמות ואקסקלוסיביות: הן יוצרות חפצים מוחשיים מתקשורת, שאפשר להוסיף להם הערות ולשנות אותם ישירות, בעולם הבשר [הכוונה לעולם הפיזי, ע”ק]. במובן זה, ממובלאסט מדגים גם את החסרונות של טכנולוגיות מודרניות. היכולת לקשקש על פיסת נייר ולממש אותה מידיית בצד של הנמען מעולם לא שוחזרה במדיומים מודרניים. טכנולוגיית הפקס היא מסוכנת וספונטנית, וממובלאסט פתוחה עבורכם”.

מיירז, אמנית ספרדית שמתגוררת בשבדיה, משתתפת בפסטיבל “מוסררה מיקס”, שנערך זו השנה ה-14 על ידי ביה”ס לאמנות מוסררה ע”ש נגר. הפסטיבל הנוכחי נושא את הכותרת “אנלוג-אפילוג”, ועוסק בתפר שבין העולמות האנלוגיים והמוחשיים לדיגיטליים והווירטואליים. מיירז תציג שם את המיצג “Thread of fate (Teletext Norn)”, מעין משחק “בחר את ההרפתקה שלך”, שהיא מתארת כ”הגדת סיפורים (storytelling) על טכנולוגיה ומיתולוגיה”. על תשתית של טלטקסט היא מכניסה סיפור שבו מעורבות נורנות, ישויות נשיות שלפי המיתולוגיה היוונית שולטות בגורלם של בני אדם ואלים.

השילוב הזה מהדהד את תפיסת הדאוס-אקס-מכינה של מיירז, שלפיה יחסינו עם המחשב הם בסך הכל גירסה עדכנית של יחסינו עם המופלא מאיתנו: “בימי קדם, התפתחות של אירועים מעבר לשליטתו של האדם נקבעה על ידי כוחות על-טבעיים. דמויות מיתולוגיות כמו הנורנות שלטו בגורלנו, אבל היום אנחנו מחליפים את האמונה באלים באמונה במחשבים, מחליפים אמונות ברציונליוּת. מחשבים יכולים לנתח השלכות אמיתיות של טבע האדם ולהגיד לנו מה לעשות, אבל זו פנטזיית מכונה, חלום של המכונה. אנחנו שוזרים את חוט האמונה במסך מחשב, לתוך רשת שמספקת מסגרת לקביעת הפלט הסופי”.

פריימים מהמיצג Thread of fate (Teletext Norn) של ראקל מיירז

מיירז מתעניינת בערבוב בין טכניקות מסורתיות, כדוגמת רקמה, וטכנולוגיות ישנות משנות ה-1970-1980, כדוגמת מחשבי קומודור 64 וטלטקסט, אשר “חולקים את הגריד (מבנה רשת) כתשתית ואת התווים הטקסטואליים כהוראות הכנה, שהפכו לשפה חיונית בעבודות שלי”. היא מספרת ש”הרקע שלי הוא בצילום, צילומי שחור-לבן, איכשהו הגעתי משם לסרטונים ולהנפשה, המשכתי לגרפיקת פיקסלים ולפני ארבע שנים החלטתי לאתגר את עצמי ולהתחיל לעבוד במצב טקסט. החלפתי את הפיקסלים בתווים. התחלתי לעבוד עם טלטקסט ואסקי (ASCII, קוד מחשב לייצוג 128 תווים שכוללים את האלפבית הלטיני, מספרים, סימני פיסוק ותווי בקרה) ובפרט פטסקי (PETSCII) שהיה במחשבי קומודור 64. קשה למצוא שם למה שאני עושה, זה נקרא keyboard slöjd, ציור ואומנות באמצעות הקלדה. כל מה שאני עושה הוא ערבוב של אומנות ומצב מזכירה. אני מקלידה אותיות שייצרו את הגרפיקה וההנפשה”.

אמרת “מצב מזכירה”?
“כן. אתה יושב ומקליד אותיות, אבל במקום לכתוב מכתב או משהו בסגנון, אתה יוצר אנימציה וגרפיקה”.

בדברי ההסבר למיצג “ממובלאסט” כתבו היוצרים כי אפשר לראות בו “מטאפורה לאורח החיים המודרני של בסיסי נתונים, שבו ביטוי אישי מוגבל על ידי הטכנולוגיה יותר מכפי שנרצה להודות”. האינסטינקט קורא לתייג את הפקס, כמו את הטלטקסט והאסקי, כטכנולוגיות ישנות ומוגבלות, ולפיכך מגבילות אמנותית ויצירתית. מיירז חולקת על כך: “הדבר המצחיק הוא שכל מי שעובד עם טכנולוגיות ישנות מתלונן על המגבלות, אבל אני לא רואה זאת כך. בשבילי זו דרך מושלמת לבטא את מה שאני רוצה לעשות. אני לא עושה לזה האקינג ושפצורים, אני משתמשת בטכנולוגיה כמו שהיא. זה מרגיש יותר ישיר, נותן לך לעשות מה שאתה רוצה ולא ללכת לאיבוד בין כל האפשרויות. אני לא רואה בזה מגבלה, אני רואה בזה משהו טרי. יש גם משהו מסתורי בטלטקסט, משהו מתחבא באות, זה כמו רוח רפאים באות של הטלוויזיה. אני רואה משהו יותר מסתורי ומרענן”.

פוסט זה התפרסם באתר “הארץ”

21 במאי, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →