דאוס אקס מכונית // סמול טוק
אחרי שנתקעה עם אוטו שלא מתניע, תהילה דויטש החליטה ללכלך את הידיים בגריז
את חושבת שמוסכניקים עובדים על נשים יותר מאשר על גברים?
“כן, בהחלט. אני חושבת שנשים, בגלל שככה חינכו אותנו וככה גדלנו, לא מבינות שום דבר ברכבים, וברגע שבנאדם מגיע למוסך בלי שום מושג, והבנאדם שמולו מבין, הוא יכול לעבוד עליו בקלות. מישהי אמרה לי שהמוסכניק אמר לה שצריך להחליף רצועה למנוע, והיא הלכה למוסך אחר ואמרו לה שאצלה באוטו בכלל אין רצועות. אז מה לעשות, זה קורה”.
איך מונעים את זה?
“אני חושבת שידע זה כוח, ומאוד חשוב לדעת, לפחות ברמה בסיסית. ברור שלא כל בחורה יכולה להיות מכונאית ולהכיר את הכל. 
אם הולכים למוסך, לא להתבייש לשבת ליד, עם האוטו, להסתכל מה עושים. אם הוא אומר שצריך להחליף את הבלמים אז אני אומרת לו ‘תראה לי איך הם נראים, תראה לי איך נראים חדשים'”.
הבלוג שלך, אוטול’ה, מבוסס על ידע מקצועי שלך בתחום, או דברים שלמדת תוך כדי תנועה?
“אני לומדת תוך כדי. אני מתייעצת הרבה עם גברים, עם אבא שלי, עם המוסכניק, עם אנשים שעובדים איתי, כי מן הסתם אני לא מכונאית. כל דבר שאני כותבת עליו אני קודם כל בודקת, שואלת, מצלמת, מתחקרת. הייתי מתה שיהיה לי ידע מקצועי בתחום, הייתי מתה ללמוד אותו”.
מה היה המקרה שגרם לך לפתוח את הבלוג?
“לא הצלחתי להתניע, היתה לי בעיה במצבר, לא ידעתי מה צריך לעשות, לא היה לי מושג, לא היה לי למי להתקשר. חיכיתי בחום עד שמישהו שאני מכירה יבוא, והוא בא עם כבלים, לא ידעתי מה זה כבלים, איפה צריך לחבר אותם, מה זה מצבר. הרגשתי כזאת מטומטמת. אמרתי, אני חייבת להבין קצת מה זה. לא ידעתי מה זה כל חלק, לא ידעתי כלום. בהתחלה חשבתי לעשות סדנאות או קורסים לנשים על תחזוקה של רכב, ואמרתי לעצמי, קודם אני אתחיל עם בלוג, אני אראה מה התגובות ולאיפה הרוח נושבת ואז אחליט מה לעשות”.
אילו תגובות את מקבלת?
“אני מקבלת תגובות מעולות גם מגברים וגם מנשים, שזה מאוד שימושי. הרבה חברות שלי לא ידעו
איך למלא אוויר, איך לבדוק שמן. ואני משתדלת כל הזמן לענות על צורך שקיים – אנשים רוצים להבין יותר, שלא ידפקו אותם ולא יסבנו אותם ולא ישקרו להם. זה גם משהו שככל שבדקתי לא קיים”.
הבלוג מכוון לנשים, אבל יש הרבה גברים שגם לא מבינים ברכב.
“נכון, אבל אני מתמקדת בקהל יעד שהוא נשים. זה כמו שמכון קוסמטיקה, קהל היעד שלו הוא נשים אבל יש גברים שמגיעים. מי שלא מבין ברכב, לרוב זה נשים, יותר מאשר גברים. הרבה בנות ששאלתי אותן אמרו לי ‘אני באה עם אבא שלי למוסך, עם אח שלי, עם בעלי’, הן מפחדות ללכת לבד למוסך. אני מקווה לגרום לזה שבנות לא יפחדו ללכת למוסך, לא יפחדו לשאול שאלות ולא יפחדו קצת להבין ולהסתכל”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.2.2015
עושים סנטורום לסמוטריץ’
יוענה גונן כותבת:
לפני 12 שנים, העיתונאי ההומו דן סבאג’ פתח בקמפיין להעניק משמעות חדשה למילה “סנטורום“, שם המשפחה של ריק סנטורום, חבר המפלגה הרפובליקאית שנודע בטמטום כללי ובהומופוביה דבילית (זכורה לטוב ההשוואה שעשה בין סקס הומואי לסקס עם כלבים). המשמעות החדשה שנבחרה בסוף למילה סנטורום הייתה “תערובת של לובריקנט וצואה, שהיא לעתים תוצר לוואי של מין אנאלי”. ובכן, רצה הגורל וזימן גם לנו מועמד לכנסת שנודע בטמטום כללי ובהומופוביה דבילית (זכורה לטוב ההשוואה שעשה בין הומואים ולסביות ובין בהמות), שאף ניחן בשם משפחה מושלם לקמפיין כזה: בצלאל סמוטריץ’. ההצעה שלי: סמוטריץ’ – תערובת של רוק ומיצי כוס, שהיא לעתים תוצר לוואי של מין אוראלי. למשל, לסבית לבת זוגה בחיבוק שאחרי: “טוב, תנגבי את הסמוטריץ’ מהסנטר שלך, אנחנו צריכות לצאת לארוחת ערב עם ההורים שלי”.
עמיר שיבי יצר תמונה להגדרה שהוא העדיף, זו שהוצמדה לסנטורום:
בתגובות אצל גונן אפשר לראות עוד הגדרות, אבל לא בטוח שכדאי.
עיתונאית סייבראבטחה פרשה מהמקצוע, יועץ סייבר חושש מפשיטה של ה-FBI
מארק ברנט וקווין נורטון חוששים שעיסוקם בתחום הסייבראבטחה עלול להביא למאסרם. נורטון היא עיתונאית שמסקרת האקרים ואת פועלם. ברנט הוא האקר, חוקר ויועץ סייבראבטחה. המונח “האקרים” מתפרש אצל רבים כתיאור שלילי של אנשים שפורצים למחשבים וגונבים כסף ומידע. זו טעות. האקרים הם אנשים שחוקרים, מחטטים, שוברים ומרכיבים מחדש תוכנה וחומרה כדי ללמוד איך מערכות עובדות, ובין השאר כדי למצוא פירצות אבטחה ולסגור אותן. הפורצים הזדוניים מכונים קראקרים.
ברנט פרסם לאחרונה מאגר מידע של עשרה מיליון שמות משתמש וסיסמאות תואמות, במטרה לסייע לאנשים שחוקרים את התחום. בדרך כלל, הוא אומר, חוקרים מפרסמים רק סיסמאות, כדי לא לחשוף את המשתמשים ולא לסכן את חשבונותיהם. אבל זה פוגע במחקר. פרסום שמות משתמש עם הסיסמאות התואמות מאפשר, למשל, לבדוק עד כמה אנשים נוטים לכלול את שם המשתמש שלהם בסיסמה. זה כשל אנושי שמעצבי מערכות אבטחה צריכים לקחת בחשבון ולהתייחס אליו – למשל, על ידי מניעה טכנית של חזרה על מחרוזת שם המשתמש בגוף הסיסמה.
מה שמפחיד את ברנט ונורטון הוא המשפט של העיתונאי והאקטיביסט בארט בראון. ב-2011 פרצו קראקרים פעילים באנונימוס לשרת הדואר של חברת המודיעין סטרטפור גלובל אינטליג’נס. המסמכים פורסמו ברשת, ובראון פרסם לינק אליהם בערוץ צ’ט. הפרסום הזה היה אחד מסעיפי האישום במשפט שהתנהל נגדו.
במסגרת עבודתה ככתבת סייבראבטחה, נורטון העבירה מידע גנוב להאקרים ולמומחים כדי שיסייעו לה בניתוח הפריצות. היא חששה ששיתוף מידע כזה עלול להביא אותה לספסל הנאשמים. ברנט חשש שפרסום מאגר השמות והסיסמאות יסבך אותו בצורה דומה, אף שהמידע עצמו כבר פורסם קודם לכן ברשת, וברנט ניקה אותו כדי למנוע איתור של המשתמשים עצמם והשירותים שאליהם הוא קשור. “אם פשוט ללנקק בערוץ IRC פרטי למידע מזהה שכבר פורסם זה סחר [אסור במידע], לבטח ה-FBI יראה פרסום מידע של ממש לציבור כפשע”, כתב ברנט בפוסט בבלוגו.
“אני חושב שזה לגמרי מגוחך שאני צריך לכתוב מאמר שלם שמצדיק את שחרור המידע הזה מחשש לתביעה או הטרדה משפטית”, כתב ברנט. “רציתי לכתוב מאמר על המידע עצמו, אבל אני אצטרך לעשות זאת מאוחר יותר, כי הייתי צריך לכתוב את הדבר העלוב הזה בנסיון לשכנע את ה-FBI לא לפשוט עלי. יכולתי לפרסם את המידע באנונימיות כמו כולם, אבל למה שאעשה זאת? בבירור אין לי כוונה פלילית פה. זה לא הגיוני שכל חוקר, סטודנט או עיתונאי צריך לפחד מרשויות החוק, שאמורות להגן עלינו ולא לנסות למצאו דרכים להשתמש בחוקים נגדנו”.
נורטון, לעומתו, לא מוכנה להסתכן. במאמר הפרישה שפרסמה באתר Medium.com כתבה: “יש לי משפחה לדאוג לה, כולל ילד, ואני לא יכולה לבקש מהם להיכנס לאזור החוקי האפל הזה”.
גיימרים קדושים, משחקים חסרי תוחלת // הורדות
אלירן וג צייר סדרת דיוקנאות של גיימרים כקדושים. באמצעות כלי המברשת הפשוט של פוטושופ הוא מצייר אותם מצילומים שלהם בזמן משחק. “אני מנסה לתפוס את הגיימרים במקום האינטימי שלהם עם המשחק וכקדושים, מכיוון שהם מתקשרים ועוזרים לאווטרים שלהם לפתור את הבעיות בעולם הווירטואלי”, הוא מספר. “הנושא שטוח כמו משחקי המחשב וכמו הציור-מסך, זה מדיום שטוח לגמרי”.
וג, סטודנט ב-NYU, יצר גם את סדרת משחקי הווידאו The Lonely Arcade, שאותם הוא מגדיר 
“משחקים שאי אפשר לשחק, או מציבים איזה שהיא בעיה בעולם האמיתי לפתור”. ב-Born 2 Die, למשל, הגיימר מגלם דמות אנונימית בגבה למצלמה, שצריכה לשרוד על ידי ירי בשדים שמנסים לחסלה. כשהם מצליחים, והם תמיד מצליחים, מוצגת על המסך כמות התחמושת שנותרה לא מנוצלת. וג מסביר: “המשחק, אחרי שמבינים את זה, אין צורך לשחק בו. זה יותר כמו פואמה, שצריך לשחק כמה פעמים או לקרוא כדי להבין במה מדובר. נולדת למות וזה הדבר הכי קונקרטי בחיים. כל השאר זה מאמצים כדי לשרוד כמה שיותר זמן, וכשאתה מת נשאר מה שלא הספקת לבזבז או להספיק”.
התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 2/2015
לישון עם הדגים, להבריח את הדייגים // סמול טוק
מרינה גרודינסקי הולכת לגור בספינה באינטרקטיקה כדי להגן על דגים מפני דייג בלתי-חוקי
מה את עושה באנטרקטיקה?
“ארגון ה’סי שפרד’ התפרסם בחלק הזה של בעולם בזכות הקמפיינים האנטרקטיים נגד ציידי לווייתנים. השנה היפנים נאלצו, בהוראת בית המשפט הבינלאומי בהאג, להפסיק את ה’מחקר’ שהם טוענים שהם עושים כשהם יוצאים לאנטרקטיקה בכוונה לצוד 1035 לווייתנים כל שנה. מדובר, אגב, ב-27 שנות ציד למטרת מחקר, שבמהלכן פורסמו שני מחקרים מדעיים בלבד (לאחרונה היפנים כבר הציגו את התוכנית הרב-שנתית הבאה, שלפיה הם יצודו 333 לווייתנים בשנה. סי שפרד יחכו להם באנטרקטיקה עם ארבע ספינות).
“אנחנו הולכים לנצל את השקט הזמני של הלווייתנים ולצאת בקמפיין ‘אייספיש‘, שיתמקד בעבריינים אחרים שפועלים באותם ‘אזורי הצללים’ (shadowlands), כפי שמכנים את האזורים האלה בסי שפרד, בגלל היותם מרוחקים ולכן יקרים למדי מבחינת עלויות אכיפת החוק בהם. השנה נצא להגן על דג השן הפטגוני (Patagonian toothfish) והאנטרקטי (Antarctic toothfish). הדגים האלה מוכרים יותר בשם השיווקי שלהם: הבס הצ’יליאני. זהו דג ענק, שמגיע בבגרותו ל-2.2 מטר אורך ולמשקל 150 ק”ג. בגלל הנטייה שלהם להישאר באותו אזור, ובגלל ההתבגרות המאוד איטית שלהם – הם מגיעים לבגרות מינית רק בגילאי 13-17 שנה – הדג הזה מאוד פגיע לדיג יתר. ומנגד שני, הדיג שלהם כל כך רווחי, עד שספינה עם 1500 טון דגים עליה, קצת יותר מ-9000 דגים, שזה נחשב לשלל רגיל, תרוויח כ-83 מיליון דולר, ולכן הדג הזה מאוד מבוקש על ידי העבריינים. הוועדה לשימור חיי הים האנטרקטיים (CCAMLR) פרסמה רשימה של 6 ספינות שחשודות בדייג לא חוקי. העבריינים מחליפים את שמות והדגלים (כלומר מדינות רישום) לעיתים קרובות מאוד. הן רשומות על כל מיני חברות קש, מה שהופך את איתור המפעילים של הספינות האלה לבלתי אפשרי. כתבנו כתבה מפורטת על דייג עברייני של דג השן הפטגוני באתר אנונימוס. השורה התחתונה היא שהשנה ננסה לתעד את העבריינים, אם יהיה צורך, לא נהסס לחסום אותם ולהתעמת איתם, וציוד לא חוקי שיימצא יוחרם ויושמד”.
איך הגעת לזה?
“בישראל אני פעילה באנונימוס לזכויות בעלי חיים, והתפקיד שלי בעמותה בסביבות שנת 2006 היה לענות על מיילים. המייל של אנונימוס היה ברשימות תפוצה של כמה וכמה ארגוני זכויות בעלי חיים וסביבה בחו״ל, וביניהם גם ה’סי שפרד’, שקיים מ-1977. כך נחשפתי ב-2006 לראשונה לפעילות שלהם, למדתי עליהם עוד, ומאוד אהבתי את מה שהם עושים. באיזשהו שלב התחלתי לחשוב על הצטרפות לפעילות שלהם, אבל לקח לי זמן להתבשל עם זה. רק במרץ 2014 סוף סוף שלחתי טופס הצטרפות, וביוני קניתי כרטיס טיסה למלבורן והצטרפתי לצוות שעובד על תחזוקת הספינות. שם קבלתי פרטים על הקמפיין הקרוב. למרות שעבדתי מאוד קשה, ובאתי בתקופה מאתגרת במיוחד (Dry dock של ״סטיב אירווין״. הספינה נלקחה למספנה בטסמניה, הוצאה מהמים ועבדנו עליה כחודש וחצי כל יום, לפעמים 12 שעות עם הפסקות מעטות), לא היה לי מובן מאליו כלל שיזמינו אותי להצטרף לקמפיין – מעל 5000 איש מכל רחבי העולם שולחים בקשות להצטרף לפעולות הארגון, ובפועל יוצאות השנה שתי ספינות עם 61 פעילים. יצאנו מוולינגטון בניו זילנד לכיוון האוקיינוס הדרומי עם הספינה ‘סם סיימון’, על שמו של יוצר סימפסונס המופלא, שתורם רבות לפרוייקטים שקשורים לזכויות בעלי חיים, וגם שילם על הספינה הזאת”.
כמה זמן את הולכת להיות שם?
“עד היום, הקמפיינים של סי שפרד נמשכו כחודשיים-שלושה, וזה היה תלוי בעונת ציד הלווייתנים. היינו מגיעים לשם עם הציידים ועוזבים ביחד איתם. קמפיין ‘אייספיש’ הוא מאוד יוצא דופן וחסר תקדים, כך שקשה לומר כרגע כמה זמן הוא יימשך”.
איך מתמודדים עם הקשיים שכרוכים בשהות כזאת?
“אתגרים רבים וקשים לפנינו – לא רק הקור האנטרקטי וחציית האוקיינוס, אלא גם דברים כמו לחיות 30 איש בספינה קטנה יחסית. קשה למצוא כאן פרטיות או לברוח להיות לבד כשמתחשק, במיוחד אם מזג האוויר סוער ואסור לצאת לסיפון. עם זאת, ישנה הידיעה שכולנו כאן לאותה מטרה, כולנו מקריבים המון כדי להיות כאן, ואנחנו גם מוכנים לוותר על הנוחות האישית שלנו. ויש משהו מאוד מיוחד באווירה שנוצרת בקבוצה של אנשים שפועלים ביחד כדי להביא לשינוי חיובי בעולם, בין אם זה מתוך נכונות לשמר מינים בתוך המערכת האקולוגית, או סתם להציל חיים. בנוסף, לבקר באנטרקטיקה זו פריווילגיה של מעטים, וכולנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו ומרגישים ברי מזל בסך הכל.
“כמובן שגם הקור והמזג אוויר באנטרקטיקה הם קשים. אנחנו מצטיידים בלבוש תרמי – סינתטי, כמובן: צמר לא בא בחשבון, מכיוון שהספינות שלנו הן טבעוניות ולא נכנסים אליהן מוצרים או פרטי לבוש מהחי, וכותנה היא בעייתי מכיוון שכשהיא נרטבת, היא קופאת עם העור. למזלנו יש היום כל כך הרבה בגדים סינתטיים מחממים (פליז, למשל), שהינם גם זולים בהרבה מצמר או כותנה.
“אתגר נוסף הוא כמובן היריב האגרסיבי, שלא מהסס לצאת נגד כל אמצעי אכיפה הבינלאומיים. אנחנו מתכוננים לכל תסריט אפשרי. עד עכשיו הכרנו את הציידים היפנים, שיכלו לטעון שהם לא עבריינים כי בעצם יש איזו פירצה בחוק שמאפשרת להם לצוד למטרת מחקר. ועדיין, אלה אנשים שלחוק יש משמעות מספקת עבורם כדי לטרוח לחפש פרצות ולהצדיק את מה שהם עושים. השנה אנחנו יוצאים נגד עבריינים ממש, שלא טורחים לחפש הצדקה חוקית למעשים שלהם, ועוברים על החוק ביודעין”.
מה ההרפתקה הבאה שלך?
“ההרפתקאה הבאה כנראה תהיה לחזור לארץ ולהמשיך לקדם את המודעות לזכויות בעלי חיים, שעלתה כל כך יפה בשנים האחרונות. חלק די גדול מהאנשים שאיתי על הספינה הם טבעונים מטעמי אקולוגיה, ולאו דווקא הימנעות מהתעללות כסיבה ראשונית. גיליתי שגם מי שהגיעו ממקומות שיש בהם משקים, שבמונחים של הארץ ייחשבו להומאניים, מפסיקים לצרוך מוצרים מהחי בגלל ההשלכות האקולוגיות הבלתי הפיכות של תעשיית מזון מהחי. ואם כבר טבעונות, ממש שמחתי לגלות שפעילים מחו״ל עוקבים בעניין רב אחרי מה שקורה בארץ, ורוצים לראות גם אצלם את השינוי שחל בארץ בשנים האחרונות”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.1.2015
מאיר נאור עוזר בתשובה // סמול טוק
מאיר נאור התנתק מהדת ומהמשפחה לפני עשור. היום הוא עוזר ליוצאים בשאלה ולחרדים שרוצים להיות דתיים
מתי ברחת מהדת?
“בגיל 24, שבוע אחרי פסח, לפני עשר שנים. באתי להורים שלי, סיפרתי להם שהחלטתי להיות חילוני, אבא ואמא אמרו לי שאם ככה אז אין לי מה לעשות בבית ומצאתי את עצמי ישן בפארק בלילות עד שחברים גילו לי שיש עמותה שנקראת ‘הלל’ שעוזרת ליוצאים בשאלה”.
באיזו חסידות היית?
“אני נולדתי מספר 9 מבין 13 ילדים, המשפחה היא מחסידי בעלז בירושלים, אוקראינים, קהילה ליברלית יחסית מכל הקהילות האחרות. כמה שנים אחרי שיצאתי בשאלה הייתי מספר פעמים אצל האדמו”ר ובקהילה, כולל עם שיער ארוך, ותמיד קיבלו אותי יפה. יש להם יכולת לקבל גם כשיצאתי בשאלה מבלי שזה יערער להם את הבטחון, וזה אומר משהו על הקהילה.
אבל אתה לא בקשר עם המשפחה.
“היום אני כבר שנתיים לא בקשר עם המשפחה בכלל”.
ואיך אתה עוזר לאנשים כמוך?
“את ארגון ‘ובחרת – ארגון יוצאי המגזר החרדי‘ הקמתי לפני שלושה חודשים אחרי שנה של פעילות בפייסבוק, שהתחילה בינואר 2014 בעקבות התאבדות של שניים מהחברים שלי, שיצרה גל של התאבדויות בקרב חברי קהילת היוצאים בשאלה. בשבועות הראשונים היינו עסוקים בלייצב את המצב ולהרגיע את הגל הזה, פעילויות חירום רבות שהייתי עושה, כולל אנשים שהקפיצו אותי באמצע תוך כדי נסיונות התאבדות. אחר כך התחלתי לעשות פרויקטים של תעסוקה ושל אירוח. מההתחלה הכיוון היה להקים קבוצת פייסבוק של יוצאים בוגרים יותר שיוכלו לעזור ליוצאים הצעירים יותר. הקבוצה הפכה להיות תוססת ופעילה מאוד. מאות יוצאים נמצאים שם ועוזרים אחד לשני. בשלב השלישי התחלתי לשים לב שיש מגוון של תתי-זרמים בתוך היציאה מהמגזר החרדי, שאין להם מענה בשום מקום. לדוגמה, היוצאים שבאים מבית חרדי אבל רוצים להיות דתיים, או לחילופין כאלו בשלבים שלפני היציאה, או משפחות שלמות שיוצאות יחד עם הילדים, או חד-הוריות שמנהלות מאבקים משפטיים ואף אחד לא נותן להן תמיכה. בעקבות זה החלטתי להקים את הארגון”.
הרשויות מסייעות לך?
“יש מגוון מאוד רחב של גופים שעוזרים ל’ובחרת’ – רוח חדשה, ישראל חופשית, קרן הרצוג ועוד הרבה גופים”.
מה הדבר הכי קשה ביציאה בשאלה?
“אני לא יודע אם יש משהו שהוא הכי קשה, אבל אני חושב שאובדן של זהות, שהיא אבסולוטית מאוד, שבה תלויים גם האמונה שלי, גם אורח החיים שלי, גם היכולת להתפרנס, גם הזהות האישית שלי. אובדן של זהות כזה, שמקיף את כל חלקי החיים, זה אובדן קשה ביותר”.
איך אתה הרגשת ביום שיצאת?
“לבד מאוד. בודד מאוד. למזלי היה פורום ב’תפוז’ – ‘יוצאים בשאלה’, ששמה הפנו אותי ואמרו לי שיש את עמותת הלל, שבאמת עזרה לי למצוא מקום מגורים ראשון, עבודה ראשונה, וללא ספק זה מה שהציל אותי”.
קרה לך שהמלצת למישהו לא לצאת?
“אני לא ממליץ לאנשים איך לפעול כי אני אף פעם לא יודע מה נכון לבנאדם. אני מאוד שואף להגיע למצב שאוכל להציג לו את מגוון האופציות ולתת לו את התמיכה בכל אופציה שיבחר, כדי שתהיה לו יכולת לבחור, בלי שום אילוצים, את מה שהכי טוב לו”.
לך יש חרטות?
“כן. אני חושב שאם בזמנו היה ארגון שנותן אפשרות אמיתית לבחור לא רק שחור ולבן, אלא דרך אמצע, יכול להיות שהייתי מוצא דרך יותר אמצעית, או לפחות הבחירה שלי היתה יותר אמיתית”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.2.2015
הסטטוסים הנסתרים של ביבי ובוז’י בפייסבוק – נסיון להימנע מתגובות עוינות?
בדף הפייסבוק של בנימין נתניהו נכתב בסטטוס באנגלית כי הוא נחוש להעלות את הנושא האיראני בפני הקונגרס כדי לעצור את איראן, והציבור מתבקש לשתף את הסטטוס. לצד הטקסט מופיעה תמונה של ראש הממשלה על רקע דגלי ישראל, שעליה מופיע ציטוט שלו נגד ההסכם המתגבש עם איראן. בדף הפייסבוק של יצחק הרצוג נכתב בסטטוס בערבית כי הוא פעל למען ערביי ישראל משחר ילדותו בתפקידיו השונים, שתמיד האמין שהשיוויון שלהם הוא חובה ולא זכות, והוא מבטיח לפעול למען הזכויות שלהם. זאת לצד תמונה של יו”ר המחנה הציוני שעליה כתוב: “הרצוג, ואם לא – הוא”, גירסה של סיסמת “זה אנחנו – או הוא” של המפלגה.
יש דבר משותף לפוסטים מלבד הבחירה שלא לכתוב אותם בעברית – שניהם מוסתרים מעיניהם של חלק מהגולשים.
הגולשת אורית קופל, שמתגוררת בלונדון, גילתה שהסטטוס של נתניהו (שפורסם בדף הפוליטי שלו, לא בדף הרשמי של ראש הממשלה) זמין לה, אבל לא לגולשים בישראל. אלה לא רואים אותו בפיד של הדף של נתניהו, וגלישה ישירה ללינק שלו מחזירה את הודעת השגיאה “This content is currently unavailable”. “סקופ: ראש ממשלת ישראל חוסם בעמוד הרשמי שלו גישה מישראל לפוסטים רשמיים שנוגעים למדיניות ישראל עם העולם”, כתבה קופל בפייסבוק. “האם לגיטימי שראש ממשלת ישראל מדבר ישירות לתושבי מדינות העולם ומונע מתושבי המדינה אותה הוא מנהל גישה ישירה לדבריו ואפשרות להביע דעתם על כך כפי שניתנת לתושבי חוץ?”
פייסבוק מאפשרת לבעלי דפים לטרגט, כלומר לייעד, סטטוסים לקהלים שונים, בין השאר לפי שפת דיבור ולפי מיקומם הגאוגרפי (חסימה שמכונה geoblocking, ומשמשת, למשל, את נטפליקס למנוע מישראלים לצפות בתכני הטלוויזיה שלה). סטטוס שפורסם לכלל הגולשים יוצג עם סמליל של כדור-הארץ, ואילו סטטוס מטורגט יוצג עם סמליל של גלגל שיניים. אנשי הניו-מדיה של נתניהו פרסמו את הסטטוס לקהל מסונן – אולי רק לדוברי אנגלית, או רק לאנשים שגרים בארה”ב ובבריטניה, או שילוב של כמה פילטרים. הגולשים יכולים לדעת שהוא מטורגט לפי סמליל גלגל השיניים, אבל אין להם אפשרות לדעת אילו מסננים נבחרו ולמה הם רואים את הסטטוס ואחרים לא.
יונתן אוריך, שעובד בקמפיין הבחירות של הליכוד, הגיב לקופל: “אנחנו לא מסתירים שום מסר מהקהל הישראלי\חו”ל וההפך. מיקוד פרסומים בין קהלים שונים היא שיטה בסיסית בתפעול עמוד רשמי שפונה למגוון של קהלים הדוברים שפות שונות. אנחנו עושים זאת גם בצרפתית וברוסית. המסר תמיד אחד ותמיד ברור ואין שום דיבור בשני קולות”. ואכן, אנשי הניו-מדיה של נתניהו פרסמו באותו יום סטטוס דומה, עם סרטון במקום תמונה, שכן מוצג לישראלים – וגם הוא מסומן בגלגל שיניים, כלומר מטורגט ומוגבל לקהל מסויים (קופל אמרה לי שהיא מצליחה לראות את הסטטוס הזה, כמו גם את שאר הסטטוסים של נתניהו בעברית).
אבל יתכן שהגבלת הפרסומים לקהל מסויים נועדה למטרה אחרת, כפי שהסביר לקופל הגולש יואב ורדון, שתומך בנתניהו: “מן הסתם ברור שהמטרה היא לחסום סבוטאז’ של קמפיין ממומן נוסח V15”. דובי קננגיסר, שהתמודד בפריימריז של העבודה בבחירות הקודמות ומתגורר כיום בקנדה, שיער גם הוא שזה העניין, והסביר מה בעייתי בכך בעיניו: “אני לא חושב שמישהו היה מתלונן אם היה מפרסם את הפוסט ואז עושה לו פרומוטינג שמכוון רק לקהלים ספציפיים בחו”ל. אבל העובדה שהוא חוסם את הפוסט בכלל לישראלים – כדי שכל מיני שמאלנים קרציות לא יפריעו לו להעמיד פנים שהעמדות שהוא מציג הן קונצנסואליות כאן, או אולי כדי שהישראלים לא יראו עד כמה התמיכה שהוא זוכה לה בארה”ב מוגבלת לימין המטורלל שם – זה הרבה פחות לגיטימי”.
לדבר בשפה אחידה
“טוב, זה הדבר הכי מלחיץ שראיתי! בוז’י בערבית!”, כתב דניאל דיין, שגילה את הסטטוס הערבי של הרצוג (פוסט כמעט זהה לזה של דיין פורסם בדף “רק לא מפלגת העבודה”). “זה אמיתי מתוך פניה שלו לדוברי ערבית בפייסבוק, מסתבר שרק משתמשי פייסבוק בערבית יכולים לראות זאת ולא שאר הציבור. איך אומרים מהפך בערבית? ;)”
הסטטוס של הרצוג מסומן בסמליל כדוה”א, כלומר אינו מטורגט לקהל מסויים, והוא נגיש למי שמחזיק בלינק ישיר אליו. בין המלייקקים שלו, כפי שמופיעים בצילומסך שפרסם דיין, שלושה ישראלים דוברי עברית. אחד מהם, דודו מגן, אמר לי שהוא דובר ערבית: “אני יודע ערבית והיא רשומה גם כאחת השפות [בהגדרות הפרופיל שלי] בפייסבוק. אני מקבל הרבה פרסומות במובייל בערבית, ובין היתר גם ראיתי את הפרסום הזה של הרצוג”. מלייקק נוסף, עידו זלקוביץ’, אמר לי שהוא “קורא ודובר ערבית. היא לא מוגדרת אצלי בפרופיל”. השלישי, יונתן ברברשטיין, אומר לי שהוא “לא דובר ערבית שוטף. בסיסי לחלוטין”, וכי הערבית לא מוגדרת בפרופילו כאחת מהשפות שהוא דובר.
טל גיגי, בעל חברת GeekDigital לפרסום דיגיטלי, מעריך שאנשי הניו-מדיה של הרצוג פרסמו את הסטטוס בדף לכלל הגולשים, ואז הסתירו אותו מהטיימליין. כך, האלגוריתם של פייסבוק מציג אותו באופן אורגני לגולשים שהוא רואה לנכון, אבל אי אפשר לראות אותו בגלישה בדף של הרצוג. “אצל בוז’י זו דוגמה קלאסית: הוא בחר לעשות הייד לפוסט כי הדף שלו רוצה לדבר בשפה אחת אחידה שנקראת עברית. בוא נחשוב מה הוא היה צריך לעשות אם הוא היה צריך לעשות גם פוסט ברוסית, באמהרית, באנגלית, בערבית ואולי גם בספרדית. הוא היה יוצר בלבול מאוד גדול. גם מייצר לו זהות, ‘אה, הוא רושם בערבית, אנחנו לא אוהבים ערבים’. בעצם הוא הולך על השפה הישראלית ומדבר בעברית. מה שקורה מאחורי הקלעים זה שהוא פונה לכל אחד בשפתו שלו”.
תגובות: מונעים הצפה, לא מסתירים
ממטה המחנה הציוני נמסר: “אין לנו שום רצון או צורך להסתיר את עמדותינו ואת התכנים שאנחנו מעלים. בניגוד לליכוד אנחנו מאמינים בחופש הביטוי ובתקשורת פתוחה”.
ממטה הליכוד נמסר: “עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו לא מתנהל במסרים שונים. הוא מביע מסר אחד, חד וברור, המתורגם למספר שפות גרפיות ולשוניות. התכנים באנגלית, ברוסית ובצרפתית, מתפרסמים בטירגוט (מיקוד) מדויק לבעלי פייסבוק הדוברים את אותה שפת תוכן. בכל אותם פרסומים, המסר אותו מסר, רק בתרגום שונה. ההחלטה נועדה למנוע ‘הצפה’ של תוכן בשפות שונות, אצל משתמשים שאינם דוברים את אותן שפות”.
(תודה לגילי אתר על הסיוע בתרגום מערבית)
התפרסם במקור בוואלה טק, 17.2.2015
למה עברת מברלין לתל אביב? “אלכוהול”
“בארבע השנים שלי כאן, נדיר שפגשתי ישראלי בן גילי שלא היה מבולבל מההחלטה שלי לעבור לכאן והכריז שאני לא שפויה”, מספרת אנה ראו, בת 30, ברלינאית שעברה לחיות באזור בן-גוריון-בן יהודה בתל אביב, במאמר שכתבה ל-I24 News. בין מתנגדי מחאת המילקי יש כאלו שלא מבינים איך ישראלי מסוגל לעזוב את ישראל, אבל לא פחות מעניין לדעת שיש כל כך הרבה ישראלים שלא מבינים איך גרמני מסוגל לבחור בישראל.
“זה מקום נפלא לפסק זמן מתי שאתה צריך פסק זמן בחיים”, אומרת דנה ארפ, בת 35, ברלינאית לשעבר שהתאהבה בישראל כשהגיעה לחופשה כאן לפני כארבע שנים, ומתגוררת היום עם שותפה ישראלית בין פרישמן לגורדון. “חזרתי לגרמניה וחשבתי, ‘למה לך לחכות עד שתצטרכי פסק זמן, עשי את זה עכשיו’. חשבתי איך אני יכול להעביר את החיים שיש לי בגרמניה לכאן. ארגנתי הכל, שאלתי את הבוס ‘היי, אני יכולה לעשות את העבודה שלי משם?’, כי אני עובדת בחברת אינטרנט ובישראל יש חיבור אינטרנט, לא תהיה בעיה, והוא הסכים”.
יוקר המחיה לא פסח עליה: “תל אביב סופר יקרה, וידעתי את זה מראש, כמובן. הייתי צריכה לחסוך כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי את זה, וזה משוגע”. מי שכן הופתעה מהמחירים היא ליביה היינס (“כמו הקטשופ אבל עם הסמ”ך העגולה, משהו כזה, העגולה, זו שנראית כמו O, ה”א יו”ד יו”ד נו”ן ואז העגולה”, היא מכניסה אותיות בעברית לשיחתנו באנגלית), אקס ברלינאית בת 22, שהתאהבה במקום בגיל 16, בטיול עם אביה לירושלים. כשחיפשה דירה, היא מספרת, “ראיתי שבע דירות ביום, ונדהמתי מהמחירים ומהסטנדרטים שאנשים חיים בהם. אבל הדירה שמצאתי מאוד נחמדה, ואפילו די זולה, אני משלמת פחות מ-2000 שקל לחודש”. היא גרה עם שלושה שותפים ברחוב גאולה, “וזה האזור שבו אני מסתובבת, הברקספט, ההר סיני, הפסז'”.
ליביה היינס, דנה ארפ ואנה ראו. צילומים עצמיים
שטחה העירוני של ברלין הוא כ-892 קמ”ר, לעומת 52 קמ”ר בלבד של העיר תל אביב יפו. ההפרש הזה הוא יתרון, קובעת היינס. “בברלין, רוב הזמן לוקח חצי שעה לנסוע לאנשהו, אז אתה חושב יותר על לאן אתה הולך. בתל אביב אפשר ללכת לכמה מקומות באותו ערב, כי הם כל כך קרובים זה לזה. קניתי אופניים אז אני יכולה להגיע לכל מקום בעשר דקות, שזה מאוד שונה בשבילי. בברלין אתה צריך לתכנן את הדרכים והזמן, כי זה תמיד יותר מאשר פה. אנשים פה אומרים שאת גרה רחוק מהם, וזה כולה 20 דקות. בברלין, אם אתה חי 20 דקות ממישהו זה כמעט כמו להיות שכנים”.
“זה פאקינג משוגע”, אומרת היינס, שלדבריה “אין לי אף דת”, על מצב הדת-מדינה אצלנו. “כמובן שבגרמניה יש חופשות כמו כריסמס וכו’, ואנשים חוגגים את זה, אבל זה לא כזה אינטנסיבי. פה זה ממש אינטנסיבי, יש כל כך הרבה חגים, וכל המדינה עובדת עם החגים. לדוגמה: למרות שאני לא יהודיה, אסור לי לקנות לחם בפסח. זה סופר-מוזר לי כי בברלין דבר כזה לא היה יכול להיות אפשרי בשום אופן”. גם המרואיינות האחרות לא יהודיות, מה שמקשה עליהן להתאזרח כאן. “אם אתה לא יהודי, זה משוגע להגיע לפה”, אומרת ארפ. “הממשלה מקשה להגיע לפה, להשיג עבודה. אני לא מבינה את זה. אני מבינה את נקודת המבט שהם חושדים ורוצים לשלוט במי נכנס למדינה, אבל אני גם חושבת שישראל מחמיצה הרבה הזדמנויות טובות”.
לראו (“בחברת החשמל חושבים שקוראים לי ‘רועי'”) יש קשר מיוחד לישראל – אביה הוא יוהאנס ראו, נשיא גרמניה ב-1999-2004 שנחשב ידיד ישראל, ובשנת 2000 היה לנשיא הגרמני הראשון שנאם בפני הכנסת – בגרמנית, למחאת חלק מהח”כים (הנאום בפדף). היא עצמה דוברת עברית כמעט שוטפת, שאותה למדה באולפן באוניברסיטה ומחברים. “אני מבקש מחילה על מה שעשו הגרמנים בשמי ובשם בני דורי, וזאת למען ילדינו ונכדינו, שאותם הייתי רוצה לראות בעתיד קשורים עם עתיד ילדי ישראל”, אמר הנשיא ראו בנאומו, שאנה לא יכלה להשתתף בו כי היתה אז בבית ספר. ביקורה הראשון בישראל היה באזכרה שנערכה לו בירושלים, “וזה גם קצת ללכת ב-footsteps שלו”, היא נדרשת באופן נדיר לאנגלית. בהמשך עברה לכאן לעשות מאסטר בהיסטוריה של המזרח התיכון והחליטה להישאר. למה? תשובה לא צפויה ממישהי שעזבה את גרמניה, מולדת האוקטוברפסט: “אלכוהול”, היא צוחקת. “לא יודעת, כתבתי את התזה, זה לקח לי זמן בגלל האלכוהול, זה קצת בצחוק אבל גם קצת נכון. יש לי פה הרבה יותר חברים, יותר כיף, יש ים”.
מה אומרים הברלינרים על חברתם שעברה לישראל? הם לא ממש מדברים על זה. “הם שמחים שיש להם מיטה פה”, היא צוחקת. “יש לי רק חבר אחד שממש רוצה לבוא לגור פה. חוץ מזה הם בסדר לבוא פעם בשנה ולהשתכר”.
למה את מתגעגעת בברלין?
“ללחם. אבל כל הגרמנים בטח אומרים את זה. הלחם בגרמניה הכי טוב בעולם, וגרמנים, לא משנה איפה הם, תמיד מתגעגעים ללחם. פה קצת… נֵה, אֵה”.
התפרסם ב”טיים אאוט”, 29.10.2014
מידע פרטי עלינו מהביטוח הלאומי נגיש לחברה שעובדיה עשו בו שימוש לרעה
מאגר המידע של המוסד לביטוח לאומי נגיש לעובדי חברת טלאול, שמפעילה את מוקד השירות המופרט של המוסד. עובדים של טלאול נתפסו מנצלים לרעה את הגישה הזאת ומוציאים מידע ממאגר הנתונים של בט”ל תוך עבירה על הכללים ועל החוק, נתפסו ופוטרו, כך אומרים רשמית ולציטוט במוסד לביטוח לאומי.
בט”ל ופייסבוק מחזיקים המון מידע פרטי, אישי ורגיש על אזרחי ישראל. מידע כזה, אם ידלוף, עלול לפגוע באותם אזרחים. גורמים מסחריים ישמחו לקבל את המידע הזה ולהשתמש בו לייעל את מאמצי השיווק שלהם לאותם אנשים. חוקרים פרטיים ועיתונאים ישמחו לשים את היד על המידע הזה ולבנות באמצעותו פרופילים על מושאי תחקיר. עבריינים ישמחו לקבל עותק מהמידע ולסחוט באמצעותו אנשים. חלק מהשימושים הללו עלולים להיות בלתי חוקיים, אבל קשה להוכיח מאיפה המידע דלף, ובלתי אפשרי להעלים אותו מרגע שהוא מסתובב בין אנשים, כפי שיודע כל מי שפרטים עליו נמצאים במרשם האוכלוסין, שממשיך להסתובב גם אחרי שהאנשים שהעתיקו ומכרו אותו הורשעו בכך.
ההבדל המהותי בין שני הגופים עתירי המידע הנ”ל הוא שפייסבוק היא חברה מסחרית, שאוספת מידע שאנחנו מספקים לה מבחירה (גם אם לא תמיד מודעת), שמטרתה המוצהרת היא מסחרית, ושאנחנו יכולים לעזוב אותה בכל רגע ולעבור למתחרים. בט”ל, לעומתה, הוא גוף ממלכתי שאוסף את המידע על פי חוק, אנחנו לא יכולים לסרב לספקו, ואין לנו דרך לעזוב אותו. אבל מה קורה כשהביטוח הלאומי מעביר את המידע הזה לחברה פרטית?
זו לא שאלה תאורטית. מוקד השירות של בט”ל הוא אחד מהשירותים הממשלתיים שהופרטו והועברו לידי חברה פרטית, כאמור. כאשר מתקשרים למוקד השירות ומגיעים בניתוב השיחות לאפשרות לקבל מידע אישי, המוקד משמיע הודעה מוקלטת שלפיה “מוקד זה מופעל עבור המוסד לביטוח לאומי באמצעות חברת שירות. קבלת מידע אישי על ידי נציג שירות מותנית בהסכמתכם”.
מדובר בגילוי נאות מבורך, אבל חלקי. ראשית, זהותה של חברת השירות לא מפורסמת. נציגי החברה גם לא מציגים את עצמם ככאלו, וממילא לא מציגים את זהות החברה, אלא אם המתקשר מבקש זאת במפורש, כפי שהיה בשיחה שלי עם המוקד
(הערה: מסיבות טכניות, ההקלטה מורכבת משתי שיחות נפרדות שנעשו למוקד הבט”ל)
שלום, רציתי לוודא – היתה הודעה שאני צריך לאשר להעביר את המידע אליכם, שאתם חברה פרטית ולא ביטוח לאומי, זה נכון?
“אנחנו מוקד חיצוני של ביטוח לאומי, כן”.
ואיזו חברה זאת?
“מה החברה? זה מוקד שקשור ל..”
כן, אבל אני שואל באיזו חברה מדובר. איזו חברה זו?
“טלאול”.
הבעיה השניה בגילוי הנאות החלקי היא הניסוח האנמי – “קבלת מידע אישי על ידי נציג שירות מותנית בהסכמתכם”. מי שלא מתמצא בנושא עלול לפספס את המשמעות של ההסכמה שהוא מתבקש לתת – הסכמה שעובד של חברה פרטית-מסחרית יוכל לגשת לפרטים אישיים ורגישים עליו.
בטלאול לא מוכנים להתייחס למורכבות של הסיפור, ומסתפקים בתשובה פורמליסטית. סמנכ”ל הכספים של טלאול, רמי ערוסי, מסר בתגובה: “על מנת לקבל תגובה עליך לפנות ישירות אל המוסד לביטוח לאומי. טלאול הינה ספק השירות ופועלת בהתאם להנחיות המוסד לביטוח לאומי”.
בתגובתו מאשר דובר המוסד לביטוח לאומי, חיים פיטוסי, את החששות. הוא מספר על שימוש לרעה שעשו עובדי טלאול במידע, ועל נהלי אבטחת מידע שצריכים להדאיג את מי שפרטיותו יקרה לו:
מאגר המידע של הביטוח הלאומי הוא מהגדולים ומהרגישים במדינה, ואנו פועלים לפי כללי אבטחת המידע מהמחמירים ביותר. חברת טלאול אינה מחזיקה בעותק של מאגר המידע ומעבר לכך, לעובדי טלאול אין גישה לחדר התקשורת במוקד, אשר מפוקח על ידי עובדי הביטוח הלאומי. כמו כן, אנו מחייבים את הפונים למוקד להקיש מספר תעודת זהות במהלך ניתוב השיחה, זאת על מנת להקטין ככל האפשר את החשיפה של נציגים לזהויות של אנשים שלא פנו. נכון, לנציגי השירות אכן ישנה אפשרות טכנית לעיין בזהויות של אנשים שלא פנו למוקד, אבל לצורך כך הביטוח הלאומי מנהל בקרה ופיקוח הדוקים על שאילתות החיפוש של הנציגים. הנציגים אינם רשאים לעיין אפילו במספרי הזהות של עצמם. נציגי שירות שחרגו מכללים אלה פוטרו באופן מידי, זהו נושא שאנו מתייחסים אליו בכובד ראש. נכון להיום השיחות אינן מוקלטות, אך דבר זה אינו רלוונטי לאבטחת המידע. כל פרטי הזהות המוזנים במהלך ניתוב השיחה ושאילתות החיפוש במוקד נשמרים ומפוקחים.
בדברי הדובר מופיעה פירצת אבטחה בולטת במנגנון הפיקוח. לדבריו, לנציגי טלאול מותר לגשת רק למידע שנוגע לתעודת הזהות שהמתקשר חייב להקליד. אם ייגשו למידע של אנשים אחרים, כפי שכמה עובדים אכן עשו, הם עלולים להיתפס. אלא שהמתקשר לבט”ל יכול להקיש איזה מספר תעודת זהות שהוא רוצה, ואיש לא בודק אם הוא אכן הבעלים שלה. כך שאם עובד טלאול רוצה לחטט בפרטים של אדם מסוים בלי שטלאול ובט”ל יבחינו בכך, הוא רק צריך לארגן שמישהו יתקשר למוקד בט”ל ויקיש את תעודת הזהות של אותו אדם.
פרסום ראשון: מנכ”ל אפל טים קוק בישראל או לא. בלעדי: כל הפרטים השגויים
מספר אתרי חדשות דיווחו על הגעתו של מנכ”ל אפל טים קוק לישראל השבוע. דה-מרקר: “מנכ”ל אפל בדרך לישראל: יחנוך ביום שלישי את המשרדים החדשים בהרצליה פיתוח”. וויינט: “ענקית הטכנולוגיה אפל צפויה לחנוך היום את משרדיה החדשים בהרצליה פיתוח, בנוכחות מנכ”ל החברה, טים קוק. […] קוק נחת בארץ בחשאי כבר בסוף השבוע ביחד עם בן זוגו. המשרדים החדשים אותם יחנוך היום, משתרעים על פני 17 אלף מ”ר בכ-8 קומות ועתידים לאכלס כ-800 עובדים”. גלובס: “טים קוק נחת בסופ”ש בישראל; יחנוך את משרדי אפל | קוק משתכן עם בן זוגו במלון בוטיק בת”א והעביר את השבת בביקור במוזיאון תל-אביב, שם התרשם מאומנות מקומית ■ מטרת הביקור של קוק היא לחנוך את משרדי החברה השוכנים בהרצליה, שם יעבדו 800 עובדי החברה”. כלכליסט: ” אפל ישראל נערכת לביקור של המנכ”ל טים קוק בארץ | מנכ”ל אפל צפוי להגיע ביום שלישי לחנוכת משרדי החברה החדשים בהרצליה פיתוח ולפגישות עם בכירים מתעשיית ההייטק”.
כתב גלובס, צחי הופמן, ביקש ממי שרואה את קוק לעדכן אותו:
בכתבתו הוא סיפר:
אפל היא חברה חשאית מאוד בכל המתנהל בתוכה. בחברה דואגים לא לשתף את העובדים במידע מעבר לזה הנחוץ להם. עובדים בחברה עוברים הדרכות כיצד לא לספר לבני משפחה וחברים מה הם עושים באפל. לכן, ביקור של מנכ”ל החברה הוא בגדר מבצע צבאי סודי, שאפל מעדיפה לעטוף אותו במסתוריות. אולם קוק שהגיע לישראל לביקור ארוך מעדיף להסתובב במסעדות בתל אביב, כאשר הוא נהנה מאלמוניות, עקב כך שרוב הציבור לא מכיר את פניו.
אפשרות נוספת היא שקוק לא הגיע לארץ, כפי שעולה מתמונה עדכנית שלו בקליפורניה, שהעלה לטוויטר שלו:
וכפי שדיווח, למשל, גלובס:
לאן נעלם טים קוק? ובכן, הוא לא נעלם, הוא פשוט לא הגיע לארץ, בניגוד למה שדיווחתם.
אגב, לאן נעלמה הכתבה “לאן נעלם טים קוק?”? באתר גלובס היא כבר לא מופיעה. [עדכון 21:06] הכתבה חזרה. [\עדכון]
בדה-מרקר עדכנו כי
למרות הדיווחים בכלי התקשורת בימים האחרונים על כך שטים קוק, מנכ”ל חברת אפל, נמצא בישראל ומסתובב בתל-אביב, ל-TheMarker נודע כי הוא אינו בישראל
עריכה: “למרות הדיווחים” צ”ל “בניגוד לדיווחים”; “הדיווחים בכלי התקשורת” צ”ל “הדיווחים השגויים בכלי התקשורת ובהם דה-מרקר”.
כתבת דה-מרקר, ענבל אורפז, שדיווחה על בואו של קוק ואז על אי-בואו, סיפרה בפייסבוק איך נולד הברווז:
קצת על מאחורי הקלעים של העבודה העיתונאית (או איך מטוס פרטי של מלך הסוכר של אפריקה כמעט גרם לנו לחשוב שמנכ”ל אפל, טים קוק, נמצא בישראל): הרבה חברים שואלים אותי מה זה אומר להיות עיתונאית ואיך נראית העבודה שלי. הרבה מתפלאים לשמוע שזו עבודה במשרה מלאה (ושואלים אם מתגמלים אותי לפי כתבה) ומנסים להבין איך נולדת כתבה, איך היא מתגלגלת ואיך אני יודעת מה לכתוב. אירועי השבוע האחרון נותנים הצצה למהות של העבודה הזו (על הדברים המתסכלים שבה ועל האקשן), מה הסכנות כשמתאהבים בקונספציות ובונים סביבן סיפורים וכמה קשה לצעוק שהמלך הוא עירום.
הסיפור מתחיל בבוקר יום חמישי שעבר. הייתי ביום חופש שהופרע על ידי הודעה מהמערכת: “כלכליסט מדווחים שמנכ”ל אפל מגיע לישראל. תוכלי לבדוק?”. הזכרתי להם שאני בחופש וקיוויתי שהסערה תחלוף מעלי. ביום ראשון בשעות הצהריים המאוחרות, כשחזרתי לעבוד, חיכתה לי משימה: לגלות האם קוק באמת מגיע. המערכת הייתה לחוצה מההובלה של המתחרים בסיקור הביקור המסקרן של המנכ”ל של החברה בעלת שווי השוק הגדול ביותר בעולם. גם הם רצו ידיעה בנושא לטובת הקוראים המתעניינים. יש בה משהו באפל, שמכשף את כולם ומביא לטירוף מערכות בכל פעם שיש סיפור שקשור אליה. לא סתם נטוו כל כך הרבה מיתולוגיות בימים האחרונים. אפל, מבחינת הרבה ישראלים, זוכה למעמד הזה שבין בידיון למציאות.
היה ברור שמכיוון אפל לא תבוא הישועה. גם בלי לשלוח בקשה לתגובה אפשר לדעת שתתקבל מהם התשובה בנוסח הקבוע: החברה אינה מגיבה לשמועות וספקולציות. יצאתי לסבב שיחות עם מקורות. דיברתי עם אנשים שהם צמתים מרכזיים של מידע, שיודעים על כל דבר חשוב שקורה באומת הסטארט-אפ. כולם שמעו על הביקור של קוק. מהתקשורת. כשאיתגרתי אותם ושאלתי האם הם שמעו משהו מעבר לכך, לאף אחד מהם לא היה מידע. לא לאנשי הון סיכון, לא לבכירים בהיי-טק, לא ליחצנים מובילים, לא לגורמים בממשלה, לא לנותני שירותים, לא למקורבים ולא למרוחקים. בסופו של דבר, לקראת הערב, מקור אחד, שהערכנו את אמינותו כגבוהה, אימת את המידע ואף הוסיף פרטים נוספים. ידענו שביום שלישי יערך אירוע לחניכת המשרדים החדשים (שאת קיומם חשפנו שנתיים קודם לכן) ושטים קוק עתיד להשתתף בו. גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה ופרסמנו ידיעה.
למחרת, כדור השלג המשיך להתגלגל. גלובס פירסמו ידיעה לפיה קוק למעשה כבר נמצא בארץ מסוף השבוע ואף נצפה מבלה במוזיאון תל-אביב (העובדה שקוק נאם בשישי בצהריים בסטנפורד, בחוף המערבי בארה”ב, לא הפריעה לדיווח העסיסי. גם פרט המידע שקוק עתיד להפגש עם נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס – ששוהה בניו-יורק עד יום חמישי – לא הפריע, למרות הסבירות הנמוכה שביקור של מנכ”ל של חברה כזו משמעותית ימשך זמן כה רב). בגלובס אפילו ידעו לספר שקוק מתאכסן במלון בוטיק עם בן זוגו.
מהר מאוד הבנו שהמידע שהסתמכנו עליו ערב קודם לכן לא מספיק מבוסס והמשכנו לחפש קצות חוט. כל המערכת התגייסה לעזור: כתבי נדל”ן, תיירות, תעופה, מדיה וכל מי שיכול היה לעזור דרך חבר, ספק או מקור. שמענו ניסים ונפלאות: מנהל של אחד המלונות נשבע שהוא צפה בקוק בישיבה עסקית. מקורות בתחום התעופה סיפרו שהגיע לנתב”ג מטוס פרטי אנונימי יומיים קודם לכן. הנוסע החשאי הוא טים קוק, כך סיפרו. לא היינו היחידים שחיפשו כל בדל מידע. קולגה מכלי תקשורת אחר סיפר לי שישב שעות במסעדה שהייתה שמועה שקוק אמור להגיע אליה. כבר אפשר היה לנחש את השם שהפרשה הזו תקבל: עיתונות על קוק. הסיפור הזה היה קשה לפיצוח מהרגיל וקשה לתאר את כמות הדיווחים הסותרים שהגיעו שהקשו על האבחנה בין שמועה ואמת.
אם היינו רוצים, יכולנו לסדר את כל המידע שאספנו כעדויות לנכונות לסיפור החם ביותר בעולם הטכנולוגיה הישראלי מזה הרבה זמן. אבל כל כמה שעות אספנו מחדש את כל מה שאנחנו יודעים והבנו שבינתיים אין לנו אף אינדיקציה אמיתית וחזקה לכך שקוק כבר הגיע לישראל כפי שכתבו מתחרינו. בתור בוגרת חטיבת המחקר של חיל המודיעין, אותה יחידה שנושאת עד היום את חרפת מלחמת יום כיפור, לא יכולתי שלא להזכר בלקחים שנלמדים בקורסי היחידה. חלק בלתי נפרד מההכשרה שלי הוא להטיל ספק בקונספציות (אבל גם להזהר מלא להתריע לחינם על מלחמות או ברווזים עיתונאיים). נזכרתי גם בעונה השנייה של “חדר חדשות”, בה מערכת חדשות שלמות מנתחת לאחור ומבינה כיצד נפלה שולל בסיקור סיפור שלא היה ולא נברא.
עבר עוד יום והחגיגה נמשכה. סוף סוף הגיע יום שלישי המיוחל, בו קוק אמור היה לחנוך, יחד עם אלף עובדי אפל ישראל, את המשרדים החדשים בהרצליה פיתוח. כבר פורסמו ידיעות בכל העולם על הביקור הצפוי. כלכליסט הקדישו את הכפולה הפותחת שלהם לביקור הצפוי בשיר הלל ליחסי האהבה בין אפל לישראל. לנו כבר היה ברור שקוק לא נמצא בישראל. המידע היחיד שהצלחנו להצליב, וחזר ממספר מקורות מכיוונים שונים, היה שקוק יגיע לישראל לקראת סוף השבוע הבא.
התלבטנו כיצד להמשיך לטפל בסיפור הזה. אם ומתי להכריז שלמרבה האכזבה, טים קוק לא בישראל. כל שיחה שלנו במהלך היום עם אנשי תעשיית ההיי-טק נפתחה בשאלה האם כבר פגשנו את טים קוק. זו הייתה שיחת היום וכולם היו במתח אחרי ימים של דיווחים בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו. המשכנו בהערכות מצב כל כמה שעות. למרות כל האינדיקציות לכך שהוא לא בישראל, תהינו איך נתמודד עם הסבירות הנמוכה שנגלה בשבע בערב שאכן מתקיים אירוע בהשתתפות טים קוק. זאת למרות שהמשיכו להצטבר ראיות שהחלישו את הדיווחים על הביקור. גילינו למשל שהמטוס הפרטי שנחת בנתב”ג משתייך בכלל לז’אן קלוד מימרן, איש עסקים יהודי-שוויצרי שזכה לכינוי מלך הסוכר של אפריקה ושבנו נקשר לפרשה צבעונית במיוחד במסגרתה הוא נמלט מתשלום דמי מזונות בגובה 7 מיליון דולר לגרושתו, דוגמנית של ויקטוריה סיקרטס.
ביום שלישי בערב, בשעה בה היה אמור להערך האירוע המדובר, קיבלנו דיווח ממקור שהיה בשטח לפיו לא מתקיים שום אירוע המוני במשרדי אפל. העובדים עזבו את העבודה והלכו לביתם. הלובי היה די שומם. צלם פאפרצי אחד היה בשטח. הרגשנו שהגיע הזמן להוציא צפירת הרגעה ולבשר שלא היה ולא נברא. הקורא הממוצע לא משער כמה שעות של עבודה ועשרות שיחות עם מקורות עומדות מאחורי שלוש הפסקאות הלקוניות שפורסמו. גם אחרי שפורסמה הידיעה המשיכו להגיע אלינו עדויות סותרות. במשך כמה ימים, אנשים חלמו שהם רואים את טים קוק.
אני לא יודעת איך נולדה השמועה על הביקור של טים קוק בישראל. אבל ברור לי איך היא התפשטה כאש בשדה קוצים. האם אפל עומדת מאחורי תרגיל ההסחה שנועד להסית את תשומת הלב מאירוע שיתקיים במועד מאוחר יותר? יתכן. האם טים קוק יגיע לישראל בקרוב? אולי. בינתיים, כתבי הטכנולוגיה ישמחו לקצת מנוחה להתאושש מהשבוע האחרון.
נ.ב. הבוקר טים קוק עשה ג’סטה לפרובינציה הישראלית, ופירסם בטוויטר תמונה שלו מסתובב במטה אפל בקופרטינו. כבר לא נשארו סימני שאלה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
