שולחנציקלופדיה

לא נדיר למצוא היום ברחוב אנציקלופדיות מודפסות, שהוחלפו באנציקלופדיות דיגיטליות ובראשן וויקיפדיה החופשית והחינמית. כך מצאו איל שפירא ושני בניו כרכי אנציקלופדיה בריטניקה באנגלית ברחוב רמת גני. “במשך שעות דפדפנו במאגר המידע הזה – מוקסמים. בעיני, שיטוט אנציקלופדי מהדור הישן עדיף לעיתים על חיפוש אינטרנטי, מאחר שעל הדרך מוצאים הפתעות”, הוא מספר. “החלטתי לצפות את שולחן הסלון שלי, כדי שתמיד תהיה לילדים נקודה שבה הם יעצרו ויגלו משהו חדש – איור, צילום, מפת כבישים של פריז, מנגנון מכני של מצלמה מדור ישן, תצלומי שבטים דרום אמריקאים. דברים שפעם היה צורך להתאמץ בכדי לראותם (והיום הכל מצוי בלחיצת כפתור)”.

היצירה הקדימה בכמה שבועות את ההכרזה הדרמטית של בריטניקה על הפסקת הדפסת האנציקלופדיות והתמקדות באונליין.

25 באפריל, 2012 | בנושאים: אמנות גיקית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | תגובה אחת

אין סוסים שמדברים

“כל דבר שתוסס!”, צהל בטוויטר הסוס של Horse ebooks, שפעיל שם מאז אוגוסט 2010 ויש לו למעלה מ-50 אלף עוקבים. זה לא מספר מבוטל, בטח שלא כשמדובר בפרופיל ספאם שפולט משפטים וחלקי משפטים חסרי הקשר מספרים על סוסים וממקומות אחרים, ושכל מטרתו היא לקדם את horse-ebooks.com, חנות מקוונת למכירת ספרים דיגיטליים על סוסים, ולינקים נוספים של תוכניות שותפים שמכניסות כסף לאדם שמפעיל אותו.

אומת הרשת, שכנראה לא קיבלה פוני כשהיתה ילדה, אימצה בחום את הסוס המדבר. סטטוסים נבחרים לוקטו באתר ההומור Something Awful ובאתר הוויראלים BuzzFeed. ברטון דוראנד מפרסם סטריפ קומיקס בשם Horse_eComics שמבוסס על סטטוסים של הסוס, שני אנשים כותבים לו פאנפיק – יצירות שמעריצים של יצירה כותבים בהתבסס על דמויותיה וקווי העלילה שלה, והוא זכה גם לסיקור במדור הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס. תליון Horse ebooks יכול להיות שלכם תמורת 35$, ויש אפילו חיקוי ישראלי, Haemori_ebooks, שמתבסס על ציטוטים מהבלוג “ארץ האמורי“.

אדריאן צ’ן, כתב הטכנולוגיה הפורה של גוקר, חפר ואיתר את האיש שמאחורי הסוס (לא לפני שקיבל איומים ספק-משועשעים על חייו מגולשים שלא רצו שהסוד ייחשף): אלכסיי קוזנצוב, מפתח אתרים בן 30+ מהעיר טולה ברוסיה. קוזנצוב, חשדן כרוסי שיודע מה טוב לו או מודע לנחיצות המעטה המסתורי בקרב המעריצים, סירב להתראיין. בציוץ שפרסם שבוע וחצי לפני הפרסום, ספק בעצמו ספק באמצעות בוט, נכתב באנגלית שבורה: “תקשיבו. אני לא גורו. אפילו”.

התפרסם במקור במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס

21 במרץ, 2012 | בנושאים: פירמה, פרסום ושיווק | תגובה אחת

הניו יורק טיימליין

המעבר לטיימליין, הממשק החדש של פייסבוק שהפך את הפרופיל האישי לספר זכרונות מהלידה ועד היום, הטריד מאוד את אומת הרשת הישראלית. בן בלומנפלד, מעצב בכיר בפייסבוק, סיפר שאחת השאלות שנשאל שוב ושוב כשביקר לאחרונה בישראל היתה “מה זה הטיימליין הזה?”

בתחילת החודש הגיע הטיימליין גם אל הדפים של החברות והארגונים. כמה מהם ניצלו את המהלך לעדכן את ההיסטוריה הארגונית שלהם, ארכיון מקוון שהגולשים יכולים לחטט בו. הניו יורק טיימס, גוף שמצטיין בשימושים מעניינים בניו מדיה, מספר בטיימליין את סיפורו, שבמידה מסויימת הוא גם סיפורה של עיתונות הדפוס, מאז ייסודו ב-1851, דרך השקת אתר האינטרנט ב-1996 ועד היום.

גם בבצלאל הכניסו את ההיסטוריה של המוסד לטיימליין, ובמקביל אצרו את “תערוכת הטיימליין”, שבה מוצגות עבודות נבחרות מ-106 שנות האקדמיה. בוגרי בצלאל מוזמנים להעלות את עבודותיהם לטיימליין ולזכות בפרסום ובתהילת נצח (עד שינוי הממשק הבא).

אתר חדשות הטכנולוגיה הוותיק CNET ניצל את הטיימליין לכתבות מיום היווסדו ב-1994, שמהוות נקודות ציון בהיסטוריה של האינטרנט. רק כשהגולשים התחילו להתלונן הבינו בסינט שכפתור “הסתר מפיד החדשות” לא עבד, וכל הלינקים שהם פרסמו בטיימליין הציפו את פיד החדשות של 640 אלף חבריהם.

התפרסם במקור במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס

18 במרץ, 2012 | בנושאים: פייסבוק, פירמה | תגובה אחת

להקדים טכנותרופה לטכנומכה

אני עושה אהבה ברשת
כשאני חושף את האהבה שלי, כל אלו שמחוברים לרשת יכולים לראות אותה
וגם אני יכול לראות את שלהם
אינני מתבייש עוד
אני משתף
אני משתף את כל כולי ברשת
האהבה שלי פונה לכל מי שמחובר לרשת
לכולם, גם לאויבינו הגדולים ביותר
וגם אויבנו משתפים את כל כולם ברשת
כשאני מתחבר לרשת, אני עושה אהבה עם כל מי שמחובר לרשת
סקס זה בראש, לעשות אהבה זה ברשת

– מתוך “תנאי שימוש” / צאלה כץ.

כשהם עובדים כמו שצריך, מחשבים ורשתות מידע נתפסים ככלים שנועדו להקל על חיינו. המיצג “מ^^ב^ אט&ינג” מספר על ילד שנשאב לעולם הטכנולוגי במהלך חיפוש תרופה למחלה. הטכנולוגיה שמעורבת ביצירה ובהצגה שלו מקשה על הצופים. היא מקשה גם על היוצרים, קבוצת “בנות טיורינג” – אמנית הרשת והאינטראקטיב Batt-Girl, המלחינה ואמנית הסאונד דגנית אלייקים, ואמן הרשת ערן הדס. השלושה עוסקים בטכנולוגיה לפרנסתם, ליצירתם ולמחקרם. המסקנה המתבקשת היא שהקשיים הטכנולוגיים הם בחירה אמנותית: עלילת המיצג רומזת שהמחלה היא הטכנולוגיה עצמה.

המכשול הראשון הוא שם המיצג, שנכתב בפקאצית (וליתר דיוק, פקא’3ת), עגת הכתיבה עמוסת הסימנים-המחליפים-אותיות של הפקא3!ת, נערות שנולדו וגדלו אל תוך הרשת והבלוגים. אלו לא יתקשו להבין שמדובר ב”מייבי אטנדינג”, התשובה הלא-מחייבת להזמנה לאירוע בפייסבוק, עבור מי שלא יודע, לא החליט או לא רוצה לומר אם יגיע או לא.

המונולוגים והדיאלוגים מורכבים מציטוטים ממחזותיו של ברטולד ברכט “האומר כן” ו”האומר לא” בתרגום אהרן שבתאי, טקסטים נבואיים של אלווין טופלר על עתיד האדם ברשת ו”תנאי שימוש” של משוררת הרשת צאלה כץ, דמות שמאחוריה עומד הדס.

סרטון המיצג נוצר באמצעות Xtranormal, סביבה וירטואלית שמנפיקה אנימציה בסיסית ודיבור מסונתז לפי טקסט. הסביבה לא תומכת בעברית, ובנות טיורינג הזינו לתוכה דיאלוגים בעברית בתעתיק לטיני, ובחרו בהמרה לדיבור בספרדית. את הרופא מגלם קולו המוקלט והמסונתז של עיתונאי ואמן הרשת הוותיק עידו אמין, והדס מגלם את הילד, היחיד שזוכה לקול אנושי בלייב.

הווידאו מלווה בכתוביות בעברית-פקאצית, תחום עניין של Batt-Girl, שאומרת: “הדמויות מפוקצות, והן הולכות ומתפקצות”. דימויים חזותיים נוספים נאספו בסביבות וירטואליות, סרטי הדרכה לאפליקציות ואנימציות ASCII (ומי שלא ראה סרטון פורנו של מין אוראלי בתווי אסקי צבעוניים לא ראה שמחת בית השואבה מימיו).

המוזיקה מנוגנת באמצעות סביבת התכנות הגרפית פתוחת הקוד Pure Data. “יש סינתסייזר של פסנתר, ואני בונה את ההתנהגות של הסינתי ומשנה אותה כל הזמן”, מסבירה אלייקים. הפעימות האורקוליות של הסינתיסייזר מייצגות את לבו הפועם של הילד בסיפור.

“הדמויות שהן נחרצות מדי ומייצגות את העולם הישן זה המורה, הרופא והאמא”, אומר הדס. “לילד יש עוד סיכוי. זו אמירה אוניברסלית שההחלטה עדיין בידינו”.

מ^^ב^ אט&ינג יוצג בערב הפתיחה הרשמי של שנת האמנות של תל אביב ב-24.3 בגן הפסלים במוזיאון ת”א.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס

15 במרץ, 2012 | בנושאים: 404, אמנות גיקית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יוצרשת, פירמה | 2 תגובות

“בכיכר העיר הזאת אפשר לבצע לינצ’ים” | הדיקטטורה של כיכר זאקרברג

בסוף פברואר נסגר פרופיל הפייסבוק של אורלי פלדהיים, ויומיים אחר כך נסגר זה של יגאל שתיים, אחרי בקשות מרובות שהשניים קיבלו מפייסבוק לאמת את זהותם. בעוד פלדהיים רחוקה מלהיות חיית פייסבוק, שתיים הוא פעיל שמאל קיצוני פעיל ביותר ברשת החברתית, שכבר נחסם בפייסבוק בעבר אחרי מריבות עם פעילי ימין. המשותף לשניים: ניהול דף הפייסבוק של יוזמת “מרק לוינסקי” להאכלת פליטים בגינת לוינסקי בתל אביב. “לא פרנואידי מצדי לחשוב שזה מכוון. במיוחד אחרי שיצאנו נגד גופים שלא מטפלים כראוי בפליטים”, אומר שתיים. זו רק השערה, כי הדיקטטורה הפייסבוקית לא נותנת לנחסם הזדמנות להתעמת עם המתלוננים, שהביאו לחסימתו בנימוק שקרי שהפרופיל שלו פיקטיבי.

בשנה שעברה הצליחו התנועה לאיכות שלטון, חברת מועצת עיריית תל אביב תמר זנדברג והביקורת הציבורית להביא לביטול הנוהג הפסול של עיריית תל אביב לדרוש תשלום ממארגני הפגנות בשטחים ציבוריים ולחייבם להוציא רשיון עסק. נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש כינתה את דרישת התשלום “מוזרה”, והעירייה גיבשה נוהל חדש שמגביל את דרישת התשלום וביטלה את הצורך ברשיון עסק. הפגנה, הבינה העירייה, היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, והטלת מגבלות ביורוקרטיות וכספיות עליה עשויה להוות פגיעה בזכות הזאת.

כמו בעולם הפיזי, גם בפייסבוק כל אדם הוא אקטיביסט בפוטנציה, כמו הגולש שצילם חטיף פסק זמן בארה”ב זול מזה שבארץ והצית מחאת תג מחיר נגד שטראוס. אלא שבניגוד לכיכר רבין, כיכר זאקרברג כפופה לשליט יחיד ואין בה בג”צ. “אנחנו יודעים שכדי להסיר צריך לעצבן את האלגוריתם, אבל כדי לחזור אתה צריך לפנות לבני אדם”, אומר שתיים. “ברור לי שיש 800 מיליון משתמשים, ושאי אפשר על כל צבוטותי וקוטותי לערב את מר צוקרברג. אבל אם בכיכר העיר הזאת אפשר לבצע לינצ’ים, ואף פעם אף אחד לא משלם על זה, יש בעיה”.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס

13 במרץ, 2012 | בנושאים: אקטיביזם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק, פירמה | 4 תגובות

דייויד מצייר על הקירות של פייסבוק

ב-2005 שכר שון פרקר, הנשיא-המייסד של פייסבוק, את שירותיו של אמן הגרפיטי דייויד צ’ו לצייר על קירות המשרדים הראשונים של הרשת החברתית הצעירה. בפגישה ביניהם במשרדים, פרקר נתן לצ’ו הכוונה אמנותית: לצייר כמה זרגים (“cocks” במקור) שהוא רוצה. צ’ו, לפי דיווח של גוקר, שרבט במהירות אישה עומדת על ארבע.

פרקר הציע לשלם את שכרו, כמה אלפי דולרים, במזומן או במניות. צ’ו חשב שפייסבוק היא “מגוחכת וחסרת טעם”, אבל לקח את המניות. הניו יורק טיימס מדווח שעם פרסום התשקיף בתחילת החודש לקראת ההנפקה, כמות המניות המוערכת שנמצאת בידיו שווה כ-200 מיליון דולר. לשם השוואה, פריט האמנות שנמכר בסכום הכי גבוה במכירה פומבית, יצירה של דיימיאן הרסט, החליף ידיים תמורת 200.7 מיליון דולר.

עוד מציורי הקיר של צ’ו במשרדי פייסבוק אפשר לראות בפייסבוק של צ’ו; בפייסבוק של בן בלומנפלד, “מוביל העיצוב” של פייסבוק; בלאפינג סקוויד ובווסטר קולקטיב.

התפרסם במקור בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

22 בפברואר, 2012 | בנושאים: אמנות גיקית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות שלי בתקשורת, פייסבוק, פירמה | להגיב זה מגניב

זכרון צילומי: המאבק בשוטרים, חיילים ומאבטחים שמוחקים תמונות ואוסרים לצלם

בשבועות האחרונים הופצו בפייסבוק תמונות של פסולת שהשאיר אחריו זוג אחרי הצעת נישואים ביער, אדם שמישהי מאשימה שהטריד אותה מינית ברחוב והמון תיעודי מצלמות אבטחה של גניבות. אפשר לראות זאת כהעצמה אזרחית שמובילה לפרו-אקטיבית חיובית, או כלקיחת החוק לידיים בגלל ייאוש מאוזלת היד של רשויות החוק.

התופעה לא דילגה על רשויות החוק עצמן: אקטיביסטים ואזרחים מהשורה מפקחים על שוטרים וחיילים באמצעות מצלמות וטלפונים סלולריים, כאמצעי הרתעה בזמן אמת, ככלי תיעוד לשימוש התקשורת הממוסדת והעצמאית, ובמקרה הצורך גם לראיות בבית המשפט. גם הצבא והמשטרה מצלמים את האירועים מאותן סיבות בדיוק.

בשטח מתפתחת ריאקציה לתיעוד האזרחי. למשל: חיילי גולני בחברון איימו לשבור מצלמה של ילד פלסטיני שצילם אותם מתעמתים עם בני משפחתו (ותועדו למרבה האירוניה במצלמת אבטחה); פעילי שמאל טענו שחיילים בחברון מחקו כרטיסי זכרון שבהם תיעדו את האלימות בעיר; פעילי ימין טענו שחיילים מנעו תיעוד של מעצר חשודים במעורבות בפריצה לחטמ”ר אפרים; שוטר שעצר באלימות שוהה בלתי חוקי עיכב לחקירה את כתב וואלה ג’וש בריינר, שתיעד את המעצר בסלולרי; מאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים דרשו מסטודנטים לאמנות, בלי שום סמכות חוקית, למחוק סרטון שצילמו מחוץ לתחנה לפרויקט לימודי.

הדרגים הפיקודיים צריכים להבהיר לכוחות בשטח את החוקים ואת גבולות הכוח. כאנשים ריאליסטיים, כנראה שניאלץ להסתמך פחות על זכויות אזרח ויותר על יכולות טכנולוגיות: כשמצלמים בסמארטפון אפשר להעלות את הצילומים מיד לרשתות חברתיות; שירותי גיבוי מאפשרים שכפול של התמונות לענן בזמן אמת; כרטיס זכרון בשם EyeFi משדר תמונות על גבי רשת אלחוטית מיד אחרי שצולמו במצלמה דיגיטלית; ומטלפון סלולרי אפשר לשדר לשדר וידאו חי לאינטרנט באתרים כמו USTREAM.tv. תגידו צ’יז.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

20 בפברואר, 2012 | בנושאים: אקטיביזם, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק, פירמה, צילום | 4 תגובות

השם ישמור: יוכי ברנדס נגד co.il.יהוה.www

הסופרת יוכי ברנדס מתנגדת לשימוש בשם המפורש “יהוה” בכתובת אתר אינטרנט: “איני יכולה, וגם איני רוצה, לאסור בחוק על כתיבת האותיות י-ה-ו-ה ב’רשות היחיד’ (למשל: על קירות הבתים או אפילו בספרים), אבל רשת האינטרנט דומה יותר ל’רשות הרבים’. אין במדינת ישראל רחוב או יישוב בשם י-ה-ו-ה. מן הראוי שגם לא יהיה אתר אינטרנט בשם כזה”. זו לא רק אמירה תרבותית-חברתית: זו עמדתה הרשמית בסוגיה הראשונה שהונחה על שולחנה במסגרת תפקידה החדש כחברת הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים.

כללי הרישום של איגוד האינטרנט הישראלי, שממונה על מרשם הדומיינים בסיומות ישראליות, קובעים כי לא יוקצו “שמות המכילים מילים גסות, שפה גסה, שמות הפוגעים בתקנת הציבור או ברגשות הציבור או שמות שבכל דרך אחרת אינם תואמים את חוקי מדינת ישראל”. עד כה החליט האיגוד בעצמו על פסילת דומיינים, כדוגמת fuck.co.il.

הוועדה החדשה, בראשות הנק נוסבכר מהאיגוד, משתפת לראשונה בתהליך שליחי ציבור, שעושים זאת בהתנדבות ולתקופה של שלוש שנים. לצד ברנדס חברים בוועדה גם הפרשן המשפטי והשופט לשעבר בעז אוקון, והפרופסור למשפט וטכנולוגיה מיכאל בירנהק. החלטת הוועדה לגבי יהוה צפויה להתפרסם בימים אלה.

“ביקשתי זמן לחשוב”, אומרת ברנדס על ההצעה שקיבלה להצטרף לוועדה, “כי היתה לי בעיה עם לסרב לאשר שמות – מי אני שאחליט לאנשים אחרים מה יהיה שם האתר שלהם? זו לא הצטנעות, אני פשוט מאמינה בחופש הפרט של אנשים לעשות את הבחירות שלהם. אני מרגישה גם בעיה עם העניין של פגיעה ברגשות, כמו כשהציבור החרדי משתמש בטיעון הזה יותר מדי בקלות, למשל בנושא של הדרת נשים, וזה לא מקובל עלי. למרות הפתיחה, אני מקווה שיותר אתיר מאשר אאסור, כי לא נראה לי נכון באופן גורף לאסור שם, היד לא צריכה להיות קלה מדי. יו”ד ה”א ו”ו ה”א היה בשבילי מקרה חריג של משהו שקדוש בתרבות, שלי הכריע את הכף”.

התפרסם במקור במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

הראיון המלא עם ברנדס, ראיון טלפוני מה-3.2.2012: “מישהי התקשרה ואמרה שהיא מאוד אוהבת את הספרים שלי ואת התוכניות שלי על תנ”ך, והם החליטו שהם רוצים לראות מישהי כמוני בוועדה שלהם. זו ועדה של אנשים שאמורים להחליט על שמות בעייתיים, אם אפשר לאשר אותם או אי אפשר לאשר אותם. היא דיברה על שמות בעייתיים גם מבחינה ערכית וגם מבחינה לשונית. בהתחלה סירבתי, כי אני נמצאת בבועת כתיבה, אני כותבת ספר עכשיו ואני לא אוהבת לעשות דברים אחרים כשאני כותבת. היא אמרה שמלבד מפגש אחד זה דרך המייל, אחת לכמה זמן אקבל מייל ואחווה דעה.

“ביקשתי זמן לחשוב, כי היתה לי בעיה עם לסרב לאשר שמות – מי אני שאחליט לאנשים אחרים מה יהיה שם האתר שלהם? לא הצטנעות, אני פשוט מאמינה בחופש הפרט של אנשים לעשות את הבחירות שלהם. בעיניי, צריך לצמצם את חופש הפרט רק כשיש פגיעה באנשים אחרים. הייתי צריכה לחשוב אם זה נכלל בקטגוריה הזאת – זכות הפרט על שם באינטרנט. אני מרגישה גם בעיה עם העניין של פגיעה ברגשות, כמו שהציבור החרדי יותר מדי בקלות משתמש בטיעון הזה וזה לא מקובל עלי, כמו הדרת נשים, כשמישהו אומר ‘קול של אישה פוגע בי’.

“לקחתי את הזמן וביקשתי דוגמה שעכשיו באמת עמדה לדיון, שמישהו רצה לרשום אתר עם השם שאני לא אומרת אז אני אקריא לך את האותיות, יו”ד ה”א ו”ו ה”א, ואז הגעתי להחלטה שרשת אינטרנט היא במידה מסויימת רשות הרבים, והיא דומה על החלטה על שמות רחובות או ערים, אז החלטתי שאני מצטרפת לזה. הקלה עלי הידיעה שאני לא מחליטה לבד, אני מביעה דעה, אחת מארבע דעות.

“עשינו ישיבה אחת, ביום שישי לפני שבוע, הכרנו. הייתי בפראג וכשחזרתי אתמול ראיתי שיש דיון על י’ ה’ ו’ ה’. הרוב מאשרים את השם, אני החלטתי לא לאשר את השם, ושוב מקל עלי מאוד לדעת שאני לא המחליטה היחידה. הנימוק שלי הוא שזה השם הקדוש ביותר בתרבות היהודית, יהודים נזהרו לאורך הדורות מלכתוב אותו ולהגות אותו, ונזהרו שלא לכתוב אותו לריק אלא אם זה ספר תורה או פסוק, ואני, באופן אישי, בספר שאני כותבת כעת ומצטטת פסוקים, היתה לי התחבטות אם לכתוב כמו בעבר, ה’, והפעם בספר הזה החלטתי לכתוב י’ ה’ ו’ ה’, כי חשוב לי להביא את הפסוקים כמו שהם. אני יודעת שזה קצת עומד בסתירה להחלטה לא לאשר את הדומיין, אבל יש שני הבדלים: את הספר שלי מי שרוצה יקנה ומי שלא רוצה לא יקנה, והשני הוא שאני מקפידה לשים את השם הזה רק בתוך פסוק, ולא סתם.

“”יכול להיות שהאתר הזה רוצה לדבר על אלוהי ישראל, אבל יש הרבה שמות אחרים – אדוני, אלוהים, שדי, יה’. השופט בדימוס בועז אוקון הביא נימוק נוסף שבמהלך הדמיון שכנע אותי – יש עניין של לנכס שמות ששייכים לכלל הציבור, ולנכס אותם לאתר פרטי יכול להיות בעייתי.

“החלטנו שכל אחד ינמק, ואפשר יהיה לפרסם את הנימוקים בשמות פרטיים, אף אחד לא מסתתר. אם כי לא הייתי שמחה שיפנו אלי ויבקשו שאאשר. אני מקווה שלמרות הפתיחה, אני מקווה שיותר אתיר מאשר אאסור. כי לא נראה לי נכון לאסור באופן גורף לאסור שם, היד לא צריכה להיות קלה מדי. לא הייתי מאשרת אתר בשם היטלר, או ‘הרגו את זה וזה’. י’ה’ו’ה היה בשבילי מקרה חריג של משהו שקדוש בתרבות שלי הכריע את הכף.

“אני חושבת שהם לקחו אותי גם בעניין הזה, אני לא דתית בעניין של ההלכה אבל דיברו איתי על הקשר העמוק ליהדות, לא רק על תקן סופרת אלא גם על תקן שמרגיש מחויב לתרבות היהודית”.

15 בפברואר, 2012 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 14 תגובות

גוגל מינוס 1, כפתור לדירוג שלילי לאתרים בעייתיים

עידו קינן

לפני שנה פורסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה מערערת. היא סיפרה על דפקט אחד, ויטלי בורקר, שהפעיל עסק למכירת משקפיים באינטרנט, סירב באופן סדרתי לטפל בתלונות של לקוחות, העליב את אלו שהתעקשו ואף איים עליהם. הוא גילה שההתנהגות הזאת דווקא תורמת לקידומו בגוגל, ואנשים שחיפשו לקנות משקפיים באינטרנט הגיעו לאתר שלו, בלי לדעת שהסנטימנט שקידם אותו לפסגת התוצאות היה שלילי (אחר כך הוא נעצר).

הסיבה היא אלגוריתם הדירוג של גוגל, שאחד הסיגנלים שלו הוא מספר הלינקים לאתר מסוים, ואיכות האתרים המלנקקים, אשר קובעים את הציון של האתר, שקובע את מיקומו בתוצאות החיפוש. אם אתר הפוקימון של יניב ילנקק לחנות שמוכרת מוצרי פוקימון, הדבר יתרום לציון של אתר החנות, אבל לינק מ-CNN יתרום הרבה יותר. כך, בכל פעם שמישהו נפגע מהחנות של בורקר, טינף עליה ולינקק אליה, הוא למעשה הגדיל את כוחה בגוגל. כדי להימנע מכך יש להשתמש בתגית HTML בשם rel=nofollow, שמודיעה לגוגל ולשאר מנועי החיפוש: “אני רק מאזכר את האתר הזה, אל תספרו את ההצבעה שלי”. ספק אם רוב הגולשים מודעים לקיומה של התגית, לא כל שכן יודעים איך להשתמש בה.

איך אפשר לתקן את המצב? באמצעות כפתור 1-. אחד הכלים החדשים של גוגל הוא כפתור 1+, שבדומה ללייק של פייסבוק משמש לשתף לינקים ברשת החברתית של גוגל, גוגל פלוס. אבל בניגוד ללייק, שהשפעתו מוגבלת בעיקר לאקוספירה הסגורה של פייסבוק, 1+ משמש גם כסיגנל באלגוריתם הדירוג של גוגל, כפי שחשף אתר וויירד בסוף אוגוסט. כשאתם עושים 1+ לאתר, אתם תורמים לקידומו. מתבקש שגוגל תשיק גם כפתור 1-, שלחיצה עליו אומרת “תנו לאתר הזה הצבעה שלילית אחת בשמי”, ותשקלל גם את המינוסים של משתמשי גוגל פלוס לתוך דירוג האתרים. המקבילה הגיקית שלו צריכה להיות תגית rel חדשה, למשל rel=degrade, שתשמש כסיגנל זהה של הצבעה שלילית.

הבעיה עם 1- ועם degrade היא שהם יאפשרו להאקרים להפעיל בוטים שיבצעו הקלקות המוניות כדי לשנמך דירוג של אתרים באופן לא אורגני. אבל זו תמונת ראי מדויקת של המצב כיום, כשאפשר לנסות לשדרג דירוג גוגל של אתר מסוים באמצעות בוטים מקליקים וחוות לינקים. הפתרון כבר קיים: בגוגל יצטרכו פשוט ליישם את האמצעים נגד קומבינות קידום אתרים גם כלפי קומבינות שנמוך אתרים.

________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט בטור השרת במדור פי בגליון אוקטובר 2011 של מוסף פירמה של גלובס. תודה לקשת רוזנטל, שעוסקת ב-local SEO, שעזרה לי להבין איך עובד ה-1+.

13 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 2 תגובות

אסאנג’ וג’ובס: המלך מת, תחי הממלכה

עידו קינן

שני שליטים טוטליטריים, ג’וליאן אסאנג’ מוויקיליקס וסטיב ג’ובס מאפל, חטפו באחרונה מכה קשה בהפרש של ימים. האנשים הגדולים מהחיים נפלו קורבן לחולשות אדם: שרשרת טעויות אנוש, ואולי גם זדון נקמני, של אסאנג’, פורשי וויקיליקס והעיתון הבריטי גרדיאן גרמה לדליפה של 251 אלף מברקים דיפלומטיים אמריקאיים שבידי וויקיליקס בגירסה לא מצונזרת, שכוללת שמות של משת”פים ומסכנת את שלומם. מחלות קשות שהכו שוב ושוב בגופו השברירי של ג’ובס לא אפשרו לו להמשיך ולתפקד כמנכ”ל.

הביוגרפיות של אסאנג’ וג’ובס משיקות בנקודות מעניינות. ג’ובס נמסר לאימוץ; אסאנג’ גדל עם אב חורג שאמו התגרשה ממנו בהמשך, ואחר כך נחטף לאוסטרליה במסגרת מאבק משמורת של אמו עם גבר שלישי. שניהם עסקו במחשבים, כתחביב ובהמשך כמקצוע. שניהם למדו באוניברסיטה אבל לא סיימו את חוק לימודיהם. שניהם הולידו ילדים לבת זוג, נפרדו והתכתשו – אסאנג’ ביקש משמורת על הבן, ג’ובס התכחש לאבהותו לבת ולבסוף הכיר בה ושילם מזונות.

ושניהם רצו להיות שליטים יחידים, שאיפה שהיתה בעוכריהם. אסאנג’ איבד שותפים לדרך בוויקיליקס, וחירב את הבריתות שכרת עם גדולי העיתונים בעולם לפרסום מסמכים. ג’ובס נאלץ להתפטר מהחברה שהוא עצמו הקים בעקבות הידרדרות יחסיו עם המנכ”ל שהוא עצמו גייס. ולמרות זאת, שניהם ניצחו: בעוד מיזם אופנליקס של פורשי וויקיליקס לא מתרומם, וויקיליקס המקורי הביך ממשלים, אישים וארגונים ברחבי העולם, דחף את האביב הערבי והניע מהלך של שינוי דרמטי בדרך שבה פועלים התקשורת, הדיפלומטיה, הביון, אבטחת המידע, אומת האינטרנט ולמעשה העולם כולו. ג’ובס חזר לאפל כמנצח, הקים אותה מההריסות והביא אותה להישגים טכנולוגיים, כלכליים ותרבותיים שאי אפשר להפריז בחשיבותם.

השניים התמודדו בדרכים מנוגדות עם האסונות הנוכחיים. אסאנג’ פיזר האשמות, העלה את התדלופת לאתר, איים לתבוע את הגרדיאן ולא חולם לפרוש, אף שהוא עומד בפני משפט אונס בשוודיה ועלול לעמוד לדין באוסטרליה על התדלופת. ג’ובס, לעומתו, הרכין את ראשו בהכנעה בפני הטרגדיה האישית, הודיע על פרישה והכתיר לו יורש.

________________
התפרסם במקור בטור השרת במדור פי במוסף פירמה של גלובס, גליון ספטמבר 2011

27 בספטמבר, 2011 | בנושאים: 404, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →