מי רוצה להיות פלסטיני? איתמר רוז מלהק ישראלים לתפקידים מפתיעים בסרטוני הדוקו הסאטיריים שלו
איתמר רוז יוצר סרטונים סאטיריים על החיים בישראל. הוא כותב את סיפור המסגרת ונותן לשחקנים לאלתר. השחקנים שלו הם עוברי אורח שמתבקשים להשתתף בסרטון. רוז לא משקר למשתתפים בשום שלב ולא מוליך אותם שולל. התוצאה נעה בין סרט מתיחות לבין מערכון של החמישיה הקאמרית – המשתתפים מתבקשים לגלם מסתננים וחיילים שמונעים מהם להיכנס, או מקבלים חסה, בננה ועגבניה, ומתבקשים להגיד איזה מהם הוא עמיר פרץ איזה עמי איילון ואיזה אהוד ברק. רוז, שיצר עשרות סרטונים בעצמו ובמסגרת הצמד יוסי ואיתמר (עם שותפו לשעבר יוסי עטיה, מעיד שעד היום לא קיבל ולו תלונה אחת ממשתתף בסרטון.
בסרטו האחרון, “ערפאת מבקר בשדרות”, ביקש רוז לבדוק אם תושבי הדרום המופגזים מסוגלים להזדהות עם הפלסטינים המופגזים. הוא לקח מצלמה וחבר פלסטיני משכם בעל השם הטעון ערפאת אבו-ראט, ונסע לשדרות, לבקש מתושבים לגלם תושבים פלסטיניים שהופגזו במבצע עמוד ענן.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=v3I-CaBjeZI[/youtube]
“בדרך כלל אני עושה משחקי תפקידים ונותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום או את ההורים שלי”, הוא מספר. “פה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב. אם אתה לא שחקן, בדרך כלל אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה”. “אין עלי פצצה, אני מצטערת”, השיבה אחת. “אני כהן, אני לא יכולה להיות פלסטינית אפילו כאילו ולא במשחק”, אמרה אחרת.
הסרטונים מצליחים ברשת, אך אין לו מודל כלכלי שיחזיר את אלפי שקלים שכל אחד מהם עולה. מה עם טלוויזיה? “הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה”, הוא אומר. אני מספר לו שג’ייק ואמיר מתוכנית הרשת מצליחה אמרו לי בראיון שהם רואים באינטרנט קרש קפיצה לטלוויזיה או לקולנוע, והוא אמר: “יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בית, זה מקום גדול מדי”.
לדבריו, “מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר הוא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם – אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.
בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רוז.
“הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה. לפעמים זה על טלוויזיה. המגעים הראשונים היו עם ‘מועדון לילה’, בדיוק עשו פיילוט ורצו שנהיה פינה שם. צילמנו להם שני קטעים, וכל הזמן ראיתי איך זה עובד – בהתחלה אומרים לך כמה אתה גדול, ואתה בסוף הקטע שהיה בפיילוט לא היה קשור למקור. ראיתי את עצמי על המסך, ובמקום להיות שמח שקהל רואה אותי באולפן, לא הרגשתי שום דבר. לאבי ניר בסוף הראו את הקטע הכי טפשי וקטן. החזקנו בננה ואגס ושאלנו אנשים מי ערבי ומי יהודי. זה תרגיל בדמיון של אנשים, כי הם חושבים שבאמת יש תשובה נכונה. הפכו את זה למשהו מגעיל – מי זו ציפי לבני ומי זו לימור לבנת, הפכו את זה למשהו שוביניסטי מגעיל.
“עכשיו, לפני חודשיים בערך פנו אלי מהתוכנית של טל ברמן בערוץ 1. בסוף בערוץ 1 אפשר לעשות מה שאתה רוצה. זה הבון טון, אני שנים אומר שמשם אני אעשה את הפריצה. אבל היו שם שתי פינות, בסוף לא טל ברמן ולא ההפקה התנגדו, אלא הערוץ התנגד כי אמרו שזה פוליטי מדי וזה ירד. שידרו קטע אחד והפילו את השני ביום של השידור.
“מול קולנוע יש קשיים – האם זה סרט קצר? לאיזה פסטיבל אפשר לשלוח את זה בכלל? דווקא בעולם האמנות זה תפס, כי יש שם פחות מגבלות, כללים, מבנה סדור. בטלוויזיה אומרים – כל כמה שניות יהיה משהו מצחיק. משהו של קצב שאין בסרטונים שלי.
“השיחה שלנו היא על אינטרנט. מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר היא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. אני יוצר סרטונים של דור האינטרנט, אבל אני לא כזה. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה – ‘זה יוביל אותי לטלוויזיה’. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם, אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.
ראיינתי את ג’ייק ואמיר, יוצרים אמריקאים שיש להם תוכנית רשת מצליחה, והם אמרו דברים דומים.
“יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בילת, זה מקום גדול מדי. כשאני מצלם אנשים אני צריך להחתים אותם על אישור. אם אני אגיד שזה לטלוויזיה לטל ברמן, לא יהיה אכפת להם לחתום, כי הם אומרים ‘מי כבר יראה את זה’. אבל אם אני מצלם סרטון ואני אומר שזה ליוטיוב שלי, הם לא שואלים מה השם שלי או כמה מנויים יש לי, הם חושבים שכל סרטון רואים מיליונים.
“אנשים שאוהבים את הסרטונים, שכותבים על אינטרנט או עובדים באינטרנט, אומרים לי לקצר את הסרטונים- אומרים שאם זה מעל 5 דקות אנשים בכלל לא יפתחו את זה.
“אני עושה סרטונים דוקומנטריים סאטיריים, שהצד הדוקומנטרי חשוב בהם. חלק מהאנשים קוראים לזה משאל רחוב, אני לא אוהב את זה, בעיקר כי רוב המתחרים שלי לז’אנר של משאל רחוב הם יותר כוכבים בפני עצמם ופחות דוקומנטריסטים. דודו ארז או יובל סמו, או אפילו עלי ג’י, שעושה את זה פי אלף מכולם אבל הוא עדיין במרכז. האנשים הם פלטפורמה, הרמה להנחתה לבדיחה שהוא עומד לעשות. הם לא מחפשים שאנשים יגידו משהו מצחיק או מעניין, הם מחפשים איפה להשחיל את השטיק שלהם. הם שחקנים במובן הזה. הסרטונים שלי מתמקדים במשהו שקורה אצל האנשים שאני מצלם. אני באיזשהו מקום קצת שקוף בהם.
“הסרטון על ערפאת – לפני כמה חודשים רציתי לעשות סרט בישובים המופגזים בשדרות והסביבה, כי חשבתי שיש קשר — שדרות זה הפלסטינים שלנו, הקורבנות הישראלים האולטימטיביים שכבר כעשר שנים במצב הזה. בד”כ אני עושה משחקי תפקידים שאני נותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום, את ההורים שלי, ופה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב – לשחק פלסטיני. בד”כ אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו, אלא אם אתה שחקן. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה. לקחתי פלסטיני שאני מכיר מאיזה ארגון שלום, שמגיע לת”א מדי פעם, נסעתי איתו לשדרות ולאשקלון ולקיבוצים בסביבה, ופשוט פנינו לאנשים ברחוב. בהתחלה הם לא ראו את ערפאת, וביקשתי מהם להשתתף במשחק שאני עושה – תתראיינו כאילו את ם פלסטינים תחת הכיבוש. חלק מהם התעצבנו על עצם הבקשה, כי הם רגילים לשחק את הסבל שלהם, זה לא רק לשחק – הם באמת סובלים. אבל יש משהו בזה שכל הזמן באים לראיין אותך, שאתה מוכן עם הראיון על איך זה לחיות עם הבומים. אם יבואו לראיין אותך אחרי פיגוע, אתה גם תדע מה להגיד. הם אמרו שהם בחיים לא יוכלו לשחק פלסטיני, כי הם לא יידעו מה להגיד. אז הבאתי איתי את ערפאת אבו-ראט, וראית מה בגדול הולך שם. יש משהו בלראות ישראלים משחקים ככה, במיוחד אנשים משם, משחקים ככה פלסטיני, יש בזה משהו מעודד בקשר לפתיחות. יש משהו מדליק ומאוד פתוח אצל הישראלים, זה ממש לא מובן מאליו להשתתף בכזה דבר. קיבלתי הודעה על זה שהראו את זה באיזה בי”ס באשקלון, וזה עורר הרבה רגשות וגרם לדיון של שעתיים”.
יש בזה מבחינתך אלמנט של הונאה?
“בסרטון הזה אין אלמנט של הונאה. ובכלל אני נוטה לתת לאנשים, אני לא חותך אנשים מהר. אף פעם עוד לא קרה שמישהו שלח לי הודעה או התלונן על זה שהצגתי אותו לא כמו שהוא רצה בסרטון – וצילמתי עשרות סרטונים. במובן הזה, הרבה פעמים אנשים כועסים על איך שאנשים נראים בסרטון וחושבים שעשיתי להם עוול, אבל המצולמים גאים במה שהם אמרו גם אחרי שהם צופים בסרטון. לא שיש לי בעיה עם הונאה – בכל סרט דוקומנטרי יש ממד של ניצול, בטח שבדוקומנטרי על אונס יש ממד של ניצול הרבה יותר גדול מדוקו שתופס אנשים ברחוב ומוציא מהם משפט. אנשים יותר רגישים לדברים שקשורים לצחוקים. ברגע שיש אלמנט של צחוק הם נוטים להגן על המרואיין. תמיד בדוקו אתה מצלם אנשים ולוקח משהו מהם, ויש בזה ממד של ניצול.
“אני אוהב פספוסים, אני אוהב סוג כזה של דברים, אני אוהב את Yes Men, אבל זה לא מה שקרה בסרטונים שלי עד עכשיו. יכול להיות שזו טעות, שאני באיזשהו מקום אני שבוי במקום של השמאלן הטוב, לעשות משהו סתם מפגר ומצחיק בלי מסר יותר קשה לי עכשיו. יש לי המון רעיונות מפגרים שאני רוצה לעשות, ואני מפחד שהמאה מנויים בקושי שהצלחתי לגייס…”
זה לא יכול להתקיים מחוץ לאינטרנט?
“זה כמעט היה תוכנית טלוויזיה ב-2009 בערוץ 10. אני ויוסי עטיה עבדנו שנה על פיילוט, היו כתבות שזה הולך לעלות, היה פרק ראשון מוכן, ואז הודיעו על הקפאת התוכניות בערוץ 10, זה היה המשבר הכלכלי הראשון. קראתי בדה-מרקר על זה שמקפיאים תוכניות, שאלתי את יוסי אם הוא חושב שזה קשור אלינו, ואז התקשרה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות בערוץ 10, והודיעה שהקפיאו את התוכנית. פנה אלינו המנהל של ערוץ 8 שנעשה פינה ב’דיבור חדיש’. יכול להיות שיש לזה אופק טלוויזיוני, ויכול להיות שזה יתאים כסרט ארוך, אבל צריך לעשות פיתוח של זה.
“תמיד אומרים לאנשים ‘תהיו באינטרנט’, אבל גם כשדיברת עם ג’ייק ואמיר, אני בטוח שעלתה השאלה מה המודל העסקי. זה מקום שחוגג את החינמיות, אבל זה עולה כסף. בניגוד לדברים ויראליים אחרים, סרטון כזה עולה כמה אלפי שקלים, ואז אתה כן צריך לחשוב על זה. כמות הזמן וההשקעה והעריכה – אתה לא יכול להתעלם מההיבט הכלכלי. צריך לעשות מזה סוג של עסק, ואני עדיין לא יודע איך. אני מרצה על הסרטונים בסל תרבות, מדי פעם מזמינים אותי לדבר בעולם, זה רץ בעולם האמנות, אבל זה לא יציב כלכלית. יש בעיה עם הפוליטיות של הסרטונים, אפילו יוטיוב מצמצם לי את האפשרות לעשות מזה כסף. יש כפתור של מוניטיזציה, אמרתי נראה כמה כסף אפשר לעשות מיוטיוב, ושלחו לי הודעה על כמה סרטונים שהם נמצאו לא מתאימים למפרסמים. אני מאמין שהכל אוטומיטי ביוטיוב, וראו שיש המון flags או תלונות. כמו שקרה עכשיו עם עוזי וויל. זה יותר גרוע מערוץ 2 ו-10, מספיק שיש מאה אנשים שעצבנת ושלחו תלונה ליוטיוב, ישאירו אותך בחוץ ולא יהיה להם זמן להתעסק איתך.
“כמעט כל דבר בטלוויזיה שהוא לא ‘ארץ נהדרת’ מתקיים בזכות תוכן שיווקי. ולי יש בעיה לשים בסרטים שלי תוכן שיווקי, גם כי אני כאילו יוצר חתרני בלה בלה בלה, שמתעסק בדיוק בדברים האלה, וגם כי זה באמת נורא מעצבן אותי. כמעט אין דבר בטלוויזיה שמתקיים בלי תוכן שיווקי. זו בעיה”.
יוצרשת // דור מוסקל מטריל פוליטיקאים בפייסבוק
כשיאיר לפיד הודיע על כניסה לפוליטיקה והתחיל לתת עבודה בפייסבוק, אומת הרשת שיחקה איתו, שאלה על דעותיו, עשתה ממנו ממים, הקניטה אותו ובחנה את תגובותיו, שהזכורה שבהן סיכמה דיון שנמאס עליו: “טוב ביי“. לפיד היה הקורבן הראשון של מכתבי הנונסנס של דור מוסקל, סטודנט לקולנוע בן 24 מרמת השרון. “יאיר היקר. עברו שנתיים מאז שכתבתי לך לפני שלוש שנים. מה שלומך? עדיין צוחק כשמדגדגים אותך? אתה לא חייב לענות לי עכשיו…”, נפתח המכתב שפרסם על הקיר של לפיד.
“אני תמיד כותב נונסנס”, מספר מוסקל ל-fi. “היתה לי דמות של שמרטף שכותב מכתבים לאנשים מהעבר שלו. כתבתי באותו סגנון על הקיר של יאיר לפיד, שבדיוק היה בשיאו בפייסבוק, סתם מתוך שוונג, וראיתי שזה ממש תופס לייקים, ואז פתאום הגיעה התגובה שלו – ‘ד”ש למיכל ינאי’, שהיא גיסתי”. בעקבות ההצלחה הטריל פוליטיקאים נוספים במכתבים משונים – “ניסיתי לנצל אותם כפלטפורמה לכתוב את השטויות שלי”.
אחרי השתתפות בתוכנית הומור בגל”צ, קופירייטינג וכתיבה לטלוויזיה, מוסקל עבר לפייסבוק. יחד עם דור צח, לינור גריסריו ועומר גפן הוא מפעיל את עמוד הנוסטלגיה הפופולרי “סטטוסים משנות ה90“, ועם דור צח את עמוד “החוקים החדשים“, שבו אנשים מציעים “חוקים שכנראה אף פעם לא יחוקקו באמת, וחבל אבל גם מזל בעצם”.
לאחרונה השיק את “פוסטים מזויפים“, שבו הוא מפרסם שיחות פייסבוק מפוברקות בין פוליטיקאים. “בניגוד לארץ נהדרת ולתוכניות הסאטירה שמשודרות בטלויזיה, ל’פוסטים מזויפים’ יש יכולת לצחוק על דברים באינסטנט, כשהם חמים מהתנור”, הוא אומר.
מוסקל לא רואה ביצירה שלו סאטירה פוליטית. “אני לא יודע אם זה אקטיביזם פוליטי אבל זה אקטיביזם חברתי. היכולת לעמוד על שלך, שמותר לך להגיד את הדברים שאתה רוצה, זה לא מגיע ממקום של לרצות לשנות או לקדם מישהו שאני רוצה, או להגיד מי הבחירה הנכונה. אני לא באמת מבין בזה. אבל בטיפשות אני כן מבין, כי אני טיפש לא קטן בעצמי, ואני רוצה להצביע עליה כשאני רואה אותה”.
זה לא אומר שהוא לא מאמין בכוח של הרשת. “מדהים לראות שכששטייניץ משקר בטלוויזיה, ישר יקום מישהו שעה אחרי ויגיד, ‘יש לנו את כל הנתונים’. זו התוצאה של העובדה שהמידע פתוח לכולם. לאט לאט אנחנו הופכים להיות דור שפחות אפשר להאכיל אותו בולשיט. כדאי שתיזהרו במה שאתם אומרים בתקשורת ואיך שאתם מתנהגים, כי אנחנו יכולים לתפוס אתכם עם המכנסיים למטה, בקלות, שעה אחרי, וכולם יראו את זה”.
בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם דור מוסקל, פגישה פנים אל פנים, 5.11.2012:
איך זה התחיל?
“אני תמיד כותב נונסנס. האלפא של זה קטע שהיה לי, ‘מכתביו של שמרטף’, מדמות של שמרטף לאנשים מהעבר שלו, ילדים שהוא הדריך בצופים וכאלה. כתבתי באותו סגנון על הקיר של יאיר לפיד, שבדיוק היה בשיאו בפייסבוק. כתבתי סתם מתוך שוונג, וראיתי שזה ממש תופס לייקים, ואז פתאום הגיעה התגובה שלו – ‘ד”ש למיכל ינאי’, שהיא גיסתי. אני תמיד עובד עם ניסוי וטעיה, מה שעובד אני מתחיל לעשות ממנו סדרה ועמודים. בדיעבד אני רואה שיש בזה הרבה השפעה מהאזרח י’ של עפר קניספל, דמות של זקן שהיה כותב מכתבים לחברות. התחיל בתור פניה כדמות ליאיר לפיד והמשיך בפניות לפוליטיקאים אחרים. ניסיתי לנצל אותם כפלטפורמה לכתוב את השטויות שלי”.
היתה כוונה סאטירית פוליטית?
“פחות, ניסיתי כמה שפחות לערב פוליטיקה ואת הדעות שלי. זה מצחיק לומר, אני לא כזה מבין גדול בפוליטיקה שאני ארשה לעצמי. יותר כיף לכתוב לפוליטיקאים שאני פחות אוהב את מה שהם מייצגים. רציתי לאזן את זה אז כתבתי גם לשמעון פרס, הוא היחיד שאני בסדר איתו, אבל הרבה יותר נהניתי לכתוב לאנשים כמו מירי רגב, מיכאל בן ארי והדוסים למיניהם”.
ואיך התחיל “פוסטים מזוייפים”?
“מצאתי אתר שמאפשר לעשות פייק וולז. לפני איזה שנה, כשגרתי בניו יורק, עשיתי את הקיר של יגאל עמיר ושל אריאל זילבר. ועכשיו עם הבחירות, וכשגיליתי את הפרינטסקרין, אמרתי, אני יכול להפוך את זה לקטע פייסבוקי. פרסמתי פוסט ראשון על ביבי שהוא בדיכי וראיתי שזה תופס. מהר מאוד הקמתי את העמוד. בגלל חוקי הדיבה ניסיתי לכסתח את עצמי כמה שיותר עם אזהרה על סאטירה ושם שפוגע באיכות של החומרים”.
שם שאומר שזה מזויף.
“שם קצת מעפן, ישר ולעניין. במקום לקרוא לזה ‘עולם הפוליטיקאים’ או שם אחר שמספר על רשת חברתית של פוליטיקאים”.
מצליח לקבל תגובות מפוליטיקאים?
“עוד לא. אני מחכה לתביעה. במכתבים קיבלתי מאלון גל תגובה מצחיקה (הרחבתי את המכתבים לא רק לפוליטיקאים)., והוא הגיב ב”אני מקבל 30 כאלה ביום, […] זדיין”.
זה הכיוון שהסאטירה והביקורת הפוליטית הולכות אליו?
“אני חושב שזה כבר שם. רוב האנשים נמצאים בפייסבוק. הדור הישן עוד צורך את זה מקופסת הטלוויזיה, או אנשים שלא י ודעים לצרוף את התכנים שלהם לבד. כל מי שנמצא בפייסבוק יכול לתת את הדעה שלו ולהגיד את מה שיש לו. אני עדיין לא מתפרנס מזה, אבל אנשים רואים וקוראים את זה, וזה כבר לא עניין של הולך לשם – זה שם. אתה כבר לא צריך שהטלוויזיה תגיד לך איך לחשוב. עד עכשיו קיבלת את הביקורת בגופי תקשורת שונים, היום לא רק בעל המאה הוא בעל הדעה, הדברים יותר שקופים, יותר ברור איך כולם יכולים לעשות את זה”.
אקטיביזם פוליטי או דאחקה?
“אני רואה בזה גם דאחקה… אני לא יודע אם זה אקטיביזם פוליטי אבל זה אקטיביזם חברתי. היכולת לעמוד על שלך, שמותר לך להגיד את הדברים שאתה רוצה, זה לאמגיע ממקום של לרצות לשנות או לקדם מישהו שאני רוצה, או להגיד מי הבחירה הנכונה. שוב, אני לא באמת מבין בזה. אבל בטיפשות אני כן מבין, כי אני טיפש לא קטן בעצמי, ואני רוצה להצביע עליה כשאני רואה אותה”.
הפוליטיקאים מתמודדים היטב עם המפגש הישיר עם הציבור ברשת?
“אני לא יודע אם כבר נפל להם האסימון, הם נמצאים במגדל השן שלהם ועוד חושבים שמה שמעניין זה מה שהם רואים בטלוויזיה. הם מפספסים את זה שהכל קורה ברשת. מדהים לראות שכששטייניץ משקר בטלוויזיה, ישר יקום מישהו שעה אחרי ויגיד, יש לנו את כל הנתונים. זו התוצאה של העובדה שהמידע פתוח לכולם. אנחנו הופכים להיות לאט לאט דור שפחות אפשר להאכיל אותו בולשיט. כדאי שתיזהרו במה שאתם אומרים בתקשורת ואיך שאתם מתנהגים, כי אנחנו יכולים לתפוס אתכם עם המכנסיים למטה, בקלות, שעה אחרי, וכולם יראו את זה”.
אתה חושב למצוא דרך להתפרנס מזה?
“אני בונה על זה. אני רואה את עצמי כקומיקאי, כתבתי בזמנו, היתה לי תוכנית בגל”צ, ‘פק”ל לילה’, וסטטוסים משנות התשעים, כתבתי קצת בטלוויזיה, קופירייטר. היום זה נראה כאילו מי שיוצר ברשת, בפייסבוק, זה משחק, אבל תוך כמה שנים הקומיקאים ברשת יוכלו להתפרנס מזה. אני מבסס את מעמדי שם. אלא אם כן כל עניין הקניין הרוחני יתבטל ואז כותבים בכלל לא יוכלו להרוויח כסף. בניגוד לארץ נהדרת ולתוכניות הסאטירה שמשודרות בטלויזיה, ל’פוסטים מזויפים’ יש יכולת לצחוק על דברים באינסטנט, כשהם חמים מהתנור. אני משווה לארץ נהדרת דווקא בגלל שזה גם תכנית של דמויות ודיאלוגים. גם פוסטים מזויפים הם סוג של מערכונים. קצרים יותר, נקודתיים יותר, אבל הם דיאלוגים כתובים ומצחיקים (אני מקווה) בין דמויות. אני מתכנן לשלב בהמשך גם סלבז ולא רק פוליטיקאים. יהיה מעניין לראות את אורן זריף משוחח עם מירי רגב על הא ועל דא”.
לייב פרום תל אביב, איט’ס איליאן מרשק! | יוצרשת
“שוב ביקור משטרה בניסיון לאיסוף מודיעין והפעם בכוח מוגבר כחצי שעה אחרי הביקור הקודם, 4 ניידות על רעש?? שיזדיינו!”, עדכן איליאן מרשק בפייסבוק מאור יהודה, שם בילה בתחילת החודש עם משפחת נפתלי בנסיון למנוע את פינויה מהגינה הציבורית. הסטטוס לווה בלינק לשידור חי שלו מהמקום, שהוא משדר מטלפון סלולרי לאתר השידורים החיים יוסטרים. “האח הגדול”, “מחוברים”, וידאו-בלוג, אקטיביזם ודיווח חדשותי חי מהשטח – מרשק עושה את כולם בו זמנית, והוא אפילו לא חתום על חוזה טאלנט – למעשה הוא מובטל, ומקבל סיוע (כסף, אוכל, אמצעי מחיה וציוד צילום) מאנשים שתומכים בפעילות שלו.
מרשק, תושב תל אביב בן 28, היה עובד קבלן בתחום הנקיון והשמירה כשהמחאה החברתית פרצה בקיץ שעבר. “יצאתי לרחוב וראיתי שנעשים דברים שהם לא חוקיים כלפי האזרח מצד השלטונות, בייחוד בהפגנות, ששם הממשק בין האזרח והשלטונות למיניהם בא הכי הרבה לביטוי. ראיתי שמצלמות הן כלי שמרתיע את השלטונות מלבצע את זממם בחופשיות. התחלתי להעביר את המראות מהשטח תוך כדי שאני בעצם מסביר לצופים תוך כדי השידור כל הזמן מה הם רואים – לא באופן של פרשנות אלא אינפורמטיבי, מי הדמויות בפריים, השמות, התפקידים, מה הסיטואציה”. הוא מדווח עצמאית ומספק תכנים גם לאתר החדשות של המחאה, “חדר המצב”, שמציין בימים אלה שנה להקמתו.
שידוריו משרתים מספר מטרות: דיווח בזמן אמת על התרחשויות, תיעוד (יוסטרים שומר את השידורים החיים כסרטונים שאפשר לצפות בהם ולשתפם), גורם מרתיע שמונע עוולות בזמן אמת ואיסוף ראיות לשימוש עתידי בבית המשפט. מה שכמובן הופך אותו לזבוב טורדני על אפה של המשטרה. “אתה מסתובב ברחוב ושומע שבמכשיר קשר המשטרתי לידך אומרים ‘תישאר על מרשק, תצלם’ – זה איום גם בלי לעצור אותך”, מספר מרשק, שסומן ונעצר באלימות על ידי כ-15 שוטרים ויס”מניקים בהפגנה לציון שנה למחאה, שבה נעצרה גם דפני ליף.
“הם לוקחים אותך, שוברים לך את האמ-אמא שלך. מה אתה עושה? מצלמה. אם אני מת, תמות נפשי עם פלשתים”. הוא המשיך לצלם ולשדר עד סמוך לניידת משטרה, אז זרק את הסלולרי לחבר והוביל לשרשרת התמסרויות והתנפלות אלימה של שוטרים על מפגינים כדי להשתלט על הסלולרי (אני עד ראייה לדברים). “אם זה מפריע למישהו, כלי הנשק הזה שאיתו אנחנו משתמשים, אז הוא לוקח אותנו ומכניס אותנו לקלבוש, זה עוד יום במשרד בשבילם”, הוא אומר. “כשזה לא מפריע למישהו, אתה סתם עוד מישהו”.
בהנחה שכל דרישות המחאה מתקבלות והיא מסתיימת, מה אתה עושה?
“מוזיקה, לחלוטין. אני רוצה לעשות מה שעשיתי תמיד: חצוצרה, ג’ז ושירים חסידיים”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון ספטמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
עמיר שיבי, יצרן ממים | יוצרשת
מלחמה שהכריזו פעילי ימין קיצוני על עמיר שיבי הביאה לכמה השעיות שלו מפייסבוק. מה הרגיז אותם כל כך? “ממים”, יצירות שמורכבות מעיבודי תמונה וטקסטים, שבהם הוא מבקר ותוקף בארסיות, בעיקר משמאל, סוגיות אקטואליות.
“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית ראוי ורצוי שיתייחסו אליו, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב”, אומר שיבי (גילוי נאות: אנחנו חברים). “ברגע שאתה מנסה להעביר מסר, ואתה מתעלם מדימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה כי אתה פוחד לגעת בהם, עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה”.
מה באמת הקטע שלך עם השואה?
“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, או של המשטר בישראל לגרמניה הנאצית – האמירות הללו מטופשות לחלוטין. מה שחשוב לי זה לנסות להעביר באמצעות הדימויים הקשים האלו נקודה אמיתית – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן”.
לפי שיבי – וקוראיו אולי יחלקו על כך – “אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה”.
התקשורת והפרסום מנסים לאמץ את השפה הממיסטית, וגם שיבי קיבל הצעות בתחום, אבל הוא לא חושב שזה יכול לעבוד: “הז’אנר הזה קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת באמצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו. מטבע הדברים המיינסטרים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה אותו עוד יותר זה לא ייראה. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שתחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה תתקן ותשתפר, אבל בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה”.
_________________________________________
הראיון המלא הגולמי:
איך הכל התחיל?
“במקרה לחלוטין. בחודשים האחרונים יש מין תעשייה כזאת של יצירת ממים. זה נראה כאילו זה היה ככה מאז ומתמיד, שהיו כמה עשורת חבר’ה שהם יוצרים ממים, והם עובדים בקונטקסט שהם יצרני ממים, וזה כרטיס הביקור שלהם בתוך העולם הזה. אני חושב שזו אשליה. הכניסה שלי לתוך הדבר הזה היתה לחלוטין אישית. אני מדמיין לעצמי היום ממיסט ימני – יש לו מין ארגז כלים של ממים. קשה לייחס לדברים שהוא עושה מקוריות או דרגה של חופש. הם מאוד מאוד תבניתיים ומאוד מאוד בעיתיים במובן הזה. כשאני מדבר על המקריות הזאת – לא ידעתי בכלל שהעולם הזה קיים, לא היה לי ברור שזה מה שאני עושה. זה הכי טריוויאלי היום שאתה לוקח תמונה ושם לה את הטקסט, ועושה את התחבולה והערטול, זה נראה כמו שבלונה שתמיד היתה קיימת. כשאני עשיתי את זה, אני אומר בכל הענווה, לא היה לי ברור שזה משהו שאני מתפרץ לדלת פתוחה. היתה לי תחושה שאני יכול להגיד איזה משהו באמצעות הדבר הזה.
“הלחן הוא המימד הצורני, וזו הדרך שבאמצעותה אני מייצר את הדברים. הרבה פעמים אני פשוט רואה אימג’ מסויים ואני מנסה מה התמונה מנסה להעביר בצורה גולמית, מה הצלם ניסה להעביר, ומה התמנונה הזאת יכולה להעביר מעבר לברור מאליו, ומה אני יכול להוסיף לה בשביל להעביר את מה שאני רוצה להעביר. חשוב לי שיהיה לי חומר גלם ביד, אתה צריך משהו ללוש ביד ולבדוק אותו לפני שאתה עושה איתו משהו.
“המושג הזה של מם, נורא קל להשתמש בו – כביכול המון אנשים יודעים במה מדובר – זה משהו ויראלי, גרפי, הומור, ציניות, אבל זה נובע מכך שהמדיום הזה בארץ נורא נורא צעיר ולא התפתח עדיין אוצר מילים לתאר את כל הניואנסים שלו. אחוז הממים הקלאסיים שאני עושה הוא זניח, ביחס לשאר הדברים. אם אני מפרסם 10-15 דברים ביום, אולי 1-2 מהם עונים להגדרה של מם, וכל שאר הדברים – אני לא יודע מה זה פשוט”.
למה דווקא אותך הימין הקיצוני הפך לסמל והתנפל עליך?
“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב – ראוי ורצוי שיתייחסו אליו. מבחינתי דימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה – ברגע שאתה מנסה להעביר מסר ואתה מתעלם מהם כי אתה פוחד לגעת בהם, אז עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה.
“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, השוואה של המשטר של ישראל לגרמניה הנאצית, האמירות האלה הן אמירות שהן מטופשות לחלוטין – אין כאן באמת מקום להשוואה. ומה שחשוב לי כשאני משתמש בדברים האלה זה לנסות – והנסיון הזה הוא גם עבור עצמי – אע”פ שאני חושב שאין מקום להשוואה ושתהום פעורה ביניהם, עדיין להצליח באמצעות הדימויים הקשים האלו להעביר איזושהי נקודה אמיתית, ושהבנאדם שיסתכל על הדבר שעשיתי זה לא יזרוק אותו ישר ל’אסור להשוות’ ולקטע של לקחת אדם ולהלביש אותו בבגדים של נאצי, שזה דברים מזעזעים ובזויים בעיניי, אלא לנגן על ניואנסים ודברים עדינים ביותר – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. באופן כללי, החרדתיות שלנו מתבטאת לטעמי בצורה הטובה ביותר דרך הדימויים האלה. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן בפני הדברים האלה.
“לא צריך להיות עד כדי כך טריוויאלי, אבל ברור שהומור וציניות וגרוטסקיות ופארסה וכל הדברים האלו נועדו גם לשכך איזה כאב עצמי, להוריד מעמסה, ליצור קתרזיס, והרצון שלי באיזשהו מקום, לא בקטע אלטרואיסטי או אגומניאקי, הוא לשכך את החרדה אצל אנשים אחרים. כשבנאדם מגיע לטיפול אצל פסיכו’ והוא פוחד מדברים, אז אחד מהטיפולים הידועים ביותר עוד מהתקופה של פרויד זה לעמת אותו עם החרדה הזו, לא להרחיק אותו. אם הוא פוחד מקהל הוא יכנס לתוך הקהל. וזה הדבר שאני עושה מבחינה אישית.
“אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה. אין לי שורה תחתונה, ואני משתדל להעלים את השורה התחתונה – או שלא תהיה לי שורה תחתונה או שיהיו לי עשרות שורות תחתונות. ומי שמחפש את זה ולא מוצא, זה גורם לאנטגוניזם עצום. אתה יכול ליהנות מהצורה, מההומור. אם אתה משתמש בדברים שהם טאבו, חד דינך – אתה מבצע פעולה של לשון הרע, אתה מעליב בכוונה אנשים וצריך לסתום לך את הפה”.
אפשר לבקבק אותך?
“זה נוסה מספר פעמים על ידי חברות מסחריות שהיו מעוניינות פשוט להפוך את המסרים שלהן מבחינה צורנית למשהו שהוא יותר מחוספס כזה שמדבר לרשת, שזה לא ייראה כמו פרסומת בוהקת שסה”כ רוצה להכניס לך את היד לכיס, אלא משהו עם הרבה הומור עצמי. זה לא עבד. לא ניסיתי גם מלכתחילה, זה סקרן אותי אולי מבחיהנה תרבותית, איך באמת ניתן לקחת את הז’אנר הזה ולהפוך אותו. הוא נוצר ועובד מהשוליים. הוא יכול לקרוץ למרכז, הוא קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת במאצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו”.
זה יכול להגיע לפריים טיים, לארץ נהדרת?
“הקטע האסוציאטיבי והנונסנסי וההומור הלא מתחשב, הדברים האלה מלכתחילה נלקחו קצת מהמיינסטרים. אבל אתה לא יכול באמת להעביר הכל למיינסטרים, כי הוא מטבע הדברים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה את זה עוד יותר זה לא ייראה, לא יהיה לזה זכות קיום. זכות הקיום של זה יכולה להימצא בבלוגים ובתוכניות לייט ניייט באמת אמיתיות, כאלו שמכבדות את עצמן. אסור שתהיה שם התנצלות. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אסור שיהיה את הקטע הזה. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שאתה תחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה מגזים, אבל זו מין דרך כזאת. אתה עושה משהו, מבין שהגזמת ולא תעשה אותו שוב, אתה תתקן ואתה תשתפר, אבל אתה בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה.
“זה ז’אנר שהוא על-זמני, זה ז’אנר שעובד לעומק. בטלוויזיה דברים עובדים כרונולוגית. זו לא רק בעיה טכנית, זו בעיה טיפה יותר עמוקה ובשיבל להעביר את המסרים שאתה מנסה להעביר בתמונה אחת, להעיבר את זה לדקה וחצי של מערכון, או אפילו סטריפ קומיקס, זה דורש ויתורים, אתה לא יכול לשמור על הכל. הרצון הוא לשמור על זה כטיפה מרוכזת ומרה שאתה יכול לשתות אותה, היא לא תהיה כ”כ טעימה. אתה יכול למהול אותה בכל מיני דברים ויתכן שהטעם שלה ישתפר, אבל משהו גם ילך בדרך”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס
הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!
זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים
יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.
בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.
היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.
אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.
“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.
אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.
ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”
איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.
האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.
אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.
אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.
ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”
מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.
ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.
“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.
“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.
האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”
ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס
ארגון הגג של הממים בישראל
“בעקבות פנייתם של מקימי 9GAG לצוות האתר בתלונה על גניבה והעתקת הרעיון ולאחר אין ספור מיילים ודיונים עם עורכי הדין בצער רב אנו מודיעים כי תןגאג נסגר!”, הודיעו מפעילי אתר הממים הישראלי 10gag.co.il לכ-3300 חברי האתר בפייסבוק. הוא אמנם הוקם בצלמו של 9GAG הפופולרי, אולם האיום המשפטי הוא מתיחת אחד באפריל, ותןגאג ממשיך לנסות להיות, כלשון הסיסמה שלו, “המקום בו הומור ישראלי נולד, חי ומת”.
“הסתכלנו על המגמה בפייסבוק בארץ, שאנשים מעלים תמונות וממים אבל אין מקום שירכז את זה”, מספר אלכס זזרין, מעצב בן 31. “ראינו שישראלים עושים דברים כאלה בניינגאג ואז מבקשים בפייסבוק ‘בואו תעשו לנו לייק, זה שלנו'”, אומר שותפו להקמה, אנטולי אלפון, מתכנת ווב בן 32. “המטרה היתה לתת במה לבדיחות המקומיות שלא מתקבלות בניינגאג – מם הכאב של בניזרי לא יעבוד שם”. השניים השיקו את האתר בסוף דצמבר, ובהמשך צירפו את יורי מיצ’ורין, מתכנת ווב בן 26, ואת קונסטנטין לאורי, קופירייטר דיגיטל בן 26. ביום הראשון לקיומו רשם האתר 15 אלף כניסות, לדברי המפעילים, והיום הוא עומד על 3000-4000 כניסות ובין 20-30 פוסטים ביום של הגולשים. זזרין מעיד ש”שבת הוא היום החזק – כל הילדים על המחשב”.
“יש כאלה שמאוד שונאים את האתר, אומרים, ‘אה, אתם מעתיקים מניינגאג, זה מעפן'”, אומר מיצ’ורין. “מצחיק להגיד שגנבנו מניינגאג כשהם עצמם לא מקוריים, הם לוקחים מ-4Chan [קהילת קבוצות דיון מבוססת תמונות שאחראית לרבים מהממים המפורסמים ברשת; ע”ק]”.
ויטה קיירס כתבה ב-ynet שהממים העבריים מתו. זה נכון?
לאורי: “ויטה התכוונה לממים הפוליטיים. קורה משהו עם אקטואליה, כולם עפים על זה עד שמשהו תופס, למשל בניזרי והכאב – וזה ממשיך לגסוס עד היום. לזה אין חיי מדף ארוכים. אבל יש ממים שבאים מהתרבות שלנו – הערס, החייל הג’ובניק, אחלה אח אמיר, נפל האסימון – אלו דברים שיש להם חיי מדף ארוכים כי הם לא אקטואליה, ואם יש משהו אקטואלי אפשר לחבר אותם אליו. המם לא מת, הוא גוסס הרבה מאוד זמן”.
הראיון המלא והלא-ממש ערוך:
זזרין: “אני וטולי כל הזמן מחפשים דברים מעניינים לעושת. אנטולי הוא חובב גדול של ניינגאג, ועלה רעיון לעשות משהו בארץ. הסתכלנו על המגמה בפייסבוק בארץ, שאנשים מעלים תמונות וממים לפייסבוק אבל אין מקום שירכז את זה”.
אלפון: “ראינו שאנשים עושים דברים כאלה בניינגאג ואז מבקשים בפייסבוק – בואו תעשו לנו לייק, זה שלנו”.
זזרין: “ראינו שלא נצליח להתגבר לבד על כל העבודה שיש, ולשמחתנו הצטרפו אלינו יורי וקונסטה, ממש בהתחלה. וכולנו יחד דחפנו את הדבר הזה”.
מיצ’ורין: “אף אחד לא נשאר אדיש לאתר, יש כאלה שמאוד שונאים – אומרים לנו, ‘אה, אתם מעתיקים מניינגאג, זה מעפן’.
זזרין: “מלכתחילה בחרנו אסטרטגיה – לא להסוות את מה שאנחנו עושים. הרבה אנשים מכירים את הפורמט של ניינגאג, בחרנו לא להתחיל להסוות את זה בשמות שלא קשורים לעולם הזה, אפילו לייאאוט של האתר ובכלל. כל הרעיון הוא לא להסוות, כן ללכת על האתר האהוב בכל העולם ולספק גירסה ישראלית. מן הסתם, בגלל שבחרנו בדרך כזאת, חלק מהאנשים מאוד התרגזו, אלה שדוגלים במקוריות ואולי רוצים להמציא את הגלגל”.
לאורי: “זה היה להשתמש בכוח של המותג המוכר”.
מיצ’ורין: “מצחיק להגיד שגנבנו מניינגאג, כשהם עצמם לא מקוריים, הם לוקחים מפורצ’אן”.
זזרין: “ראינו שבכל מדינה יש פורמט דומה – ברזיל, רוסיה, רומניה”.
אלפון: “המטרה היתה לתת במה לבדיחות המקומיות שלא מתקבלות בניינגאג. הכאב של בניזרי לא יעבוד בניינגאג.
לאורי: “נהייתה קהילה תומכת, וכאילו עוקבת וחוזרת ואנחנו פוגשים את אותם אנשים שמגיבים ועושים לייקים ומעלים דברים.
מה הממים הבולטים שנוצרו אצלכם?
זזרין: “מחאתיים. לפעמים אני בחילוקי דעות עם עצמי. יש דבראים מחאתיים שאני שואל את עצמי אם יש מקום להומור. יש ממים מחאתיים שנולדו אצלנו, ויש כאלה של צחוקים – כמו אייל גולן, אחלה אח אמיר, שימי תבורי שר שירים בלועזית. אני זוכר את השבת הראשונה, עלינו ב-19-22 בדצמבר, ביום הראשון שעלינו היה 15K כניסות על ההתחלה, האתר מאוחסן בשאחסון משותף, חששנו שיסגרו לנו אותו. היה גם גל של טרולים, אנשים שלא אהבו”.
אלפון: “אמרנו שנבדוק את זה, ואם זה ילך נמשיך לפתח את האתר”.
זזרין: “התחיל מ-1500 כניסות ביום, עלה ל-2000, אחרי שקוסטה הצטרף בזכותו האתר התפזר הרבה יותר – עכשיו זה 3000-4000 כניסות ביום. בין 20-30 פוסטים ביום. שבת הוא היום החזק – כל הילדים על המחשב”.
זזרין: “זה כיף, אנחנו נהנים מזה ובצורה כזאת מביעים את כל הידע שלנו – קופירייטינג, תכנות, גרפיקה, פיתוח צד לקוח. כמובן לאורך זמן – המטרה היא כן להתעסק יותר באתר – כן היינו רוצים שהאתר יכניס כסף למטרה שנתמקד באתר, בדברים אחרים, חדשים. וכן היינו רוצים שזה יהיה מסחרי ונרוויח ממנו. למטרה אחת – שנתעסק רק באתר ובתוספות האחרות”.
לאורי: “כרגע אנחנו רק בהוצאות – שרתים, עו”ד (תנאי שימוש, כדי שלא נקבל תביעות). יש פרסומות, זה כמו הרצה של פרסום לפני התותחים הגדולים. עבדנו עם גוגל אדז, שזה לא באמת כסף”.
זה נכון שהממים מתו?
לאורי: “ויטה התכוונה לממים הפוליטיים. קורה משהו עם אקטואליה, כולם עפים על זה עד שמשהו תופס, למשל בניזרי והכאב – וזה ממשיך לגסוס עד היום. לזה אין חיי מדף ארוכים. אבל יש ממים שבאים מהתרבות שלנו – הערס, החייל הג’ובניק, אחלה אח אמיר, נפל האסימון. זה דברים שיש להם חיי מדף ארוכים כי הם לא אקטואליה, ואם יש משהו אקטואלי אפשר לחבר אותם אליו. המם לא מת, הוא גוסס הרבה מאוד זמן”.
איפה ממים נוצרים? אין בארץ פורצ’אן ורדיט.
לאורי: “אני מניח שאצלנו זה נוצר בחבורות עצמן. אם אנחנו יושבים חבר’ה ליד שולחן ועולה בדיחה, כבר יצרנו את החממה הזאת. אם האינטרנט מקבל את זה, אומר ‘זה אחלה גאג’, זה מתחיל לשכפל את עצמו. עלתה איזו כתבה בוויינט, מישהו הגיב, מישהו הגיב לו, זה התגלגל, מישהו עשה את התמונה וזה הפך למם”.
זזרין: “הייתי רוצה להודות…”
למשפחה?
זזרין: “המשפחה לא כל כך מבינים מה אני עושה. אשתי שואלת: שוב אתה יושב על האתר הזה? אתה לא עושה ממנו כסף. אני רוצה להודות לאנשים שתמכו בנו, שתומכים בנו עכשיו, שממשיכים להעלות בדיחות. זה נותן רוח גבית להמשיך לעשות את זה. היו לי הרבה נקודות משבר.
אלפון: “הוא אמר לי, אנטולי, בוא נסגור את האתר. היו אנשים שלקחו את זה קשה, התחילו להתקשר אלי, [הטרדות]”.
זזרין: “הקהילה כבר מגיבה ומסתערת על האנשים האלה, ופשוט מפרקת אותם”.
לאורי: “פעם מישהו היה כותב ‘אמא שלכם, ולמה אתם מעתיקים’. הייתי מגיב על זה בנימוס. היום כבר לא צריך, האנשים בהקילה עולים עליהם”.
אתם מסננים פוסטים מראש או מוחקים בדיעבד?
זזרין: “מוחקים כשצריך – יש דברים מגעילים, דברים גזעניים. יש קו אדום – מוסר חברתי בתפיסה שלנו. אנחנו דווקא כן מתעקשים לשמור על פורמט שהדברים עולים מיד, בלי סינון. הסינון בא אח”כ במידה וזה משהו שהוא לא לעניין”.
להקדים טכנותרופה לטכנומכה
אני עושה אהבה ברשת
כשאני חושף את האהבה שלי, כל אלו שמחוברים לרשת יכולים לראות אותה
וגם אני יכול לראות את שלהם
אינני מתבייש עוד
אני משתף
אני משתף את כל כולי ברשת
האהבה שלי פונה לכל מי שמחובר לרשת
לכולם, גם לאויבינו הגדולים ביותר
וגם אויבנו משתפים את כל כולם ברשת
כשאני מתחבר לרשת, אני עושה אהבה עם כל מי שמחובר לרשת
סקס זה בראש, לעשות אהבה זה ברשת
– מתוך “תנאי שימוש” / צאלה כץ.
כשהם עובדים כמו שצריך, מחשבים ורשתות מידע נתפסים ככלים שנועדו להקל על חיינו. המיצג “מ^^ב^ אט&ינג” מספר על ילד שנשאב לעולם הטכנולוגי במהלך חיפוש תרופה למחלה. הטכנולוגיה שמעורבת ביצירה ובהצגה שלו מקשה על הצופים. היא מקשה גם על היוצרים, קבוצת “בנות טיורינג” – אמנית הרשת והאינטראקטיב Batt-Girl, המלחינה ואמנית הסאונד דגנית אלייקים, ואמן הרשת ערן הדס. השלושה עוסקים בטכנולוגיה לפרנסתם, ליצירתם ולמחקרם. המסקנה המתבקשת היא שהקשיים הטכנולוגיים הם בחירה אמנותית: עלילת המיצג רומזת שהמחלה היא הטכנולוגיה עצמה.
המכשול הראשון הוא שם המיצג, שנכתב בפקאצית (וליתר דיוק, פקא’3ת), עגת הכתיבה עמוסת הסימנים-המחליפים-אותיות של הפקא3!ת, נערות שנולדו וגדלו אל תוך הרשת והבלוגים. אלו לא יתקשו להבין שמדובר ב”מייבי אטנדינג”, התשובה הלא-מחייבת להזמנה לאירוע בפייסבוק, עבור מי שלא יודע, לא החליט או לא רוצה לומר אם יגיע או לא.
המונולוגים והדיאלוגים מורכבים מציטוטים ממחזותיו של ברטולד ברכט “האומר כן” ו”האומר לא” בתרגום אהרן שבתאי, טקסטים נבואיים של אלווין טופלר על עתיד האדם ברשת ו”תנאי שימוש” של משוררת הרשת צאלה כץ, דמות שמאחוריה עומד הדס.
סרטון המיצג נוצר באמצעות Xtranormal, סביבה וירטואלית שמנפיקה אנימציה בסיסית ודיבור מסונתז לפי טקסט. הסביבה לא תומכת בעברית, ובנות טיורינג הזינו לתוכה דיאלוגים בעברית בתעתיק לטיני, ובחרו בהמרה לדיבור בספרדית. את הרופא מגלם קולו המוקלט והמסונתז של עיתונאי ואמן הרשת הוותיק עידו אמין, והדס מגלם את הילד, היחיד שזוכה לקול אנושי בלייב.
הווידאו מלווה בכתוביות בעברית-פקאצית, תחום עניין של Batt-Girl, שאומרת: “הדמויות מפוקצות, והן הולכות ומתפקצות”. דימויים חזותיים נוספים נאספו בסביבות וירטואליות, סרטי הדרכה לאפליקציות ואנימציות ASCII (ומי שלא ראה סרטון פורנו של מין אוראלי בתווי אסקי צבעוניים לא ראה שמחת בית השואבה מימיו).
המוזיקה מנוגנת באמצעות סביבת התכנות הגרפית פתוחת הקוד Pure Data. “יש סינתסייזר של פסנתר, ואני בונה את ההתנהגות של הסינתי ומשנה אותה כל הזמן”, מסבירה אלייקים. הפעימות האורקוליות של הסינתיסייזר מייצגות את לבו הפועם של הילד בסיפור.
“הדמויות שהן נחרצות מדי ומייצגות את העולם הישן זה המורה, הרופא והאמא”, אומר הדס. “לילד יש עוד סיכוי. זו אמירה אוניברסלית שההחלטה עדיין בידינו”.
מ^^ב^ אט&ינג יוצג בערב הפתיחה הרשמי של שנת האמנות של תל אביב ב-24.3 בגן הפסלים במוזיאון ת”א.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2012 של מוסף פירמה של גלובס
רוקדת עם סרטונים: רננה רז מתכתבת עם יוטיוב
הפסיקו לצפות באנשים רוקדים ביוטיוב ובואו לצפות באנשים רוקדים את יוטיוב. רננה רז חוזרת במהדורה שנייה למופע המחול Youmake Remake, המבוסס על אתר שיתוף הסרטונים
על המסך מוקרן סרטון יוטיוב על טליה שקופצת בתוך בית מחדר לחדר. על הבמה מתחילה כלה לרוץ מצד לצד, כאילו ממהרת להתארגן ולצאת מהבית. גבר נכנס לבמה והיא קופאת בפחד צייתני. הוא משחק איתה, מפשיט אותה, קושר אותה, סוכר את פיה, נושא אותה כמו שק ואז מוביל אותה בעזרת רצועת בד ארוכה. על המסך מוקרן סרטון שבו נראה הרבי מספינקא רוקד עם בתו בחתונתה, כשרצועת בד ארוכה מבטיחה את שמירת הנגיעה.
קטע הריקוד-משחק-סרטון הזה הוא חלק מהמופע Youmake Remake, שהועלה לראשונה ב-2010 בפסטיבל אינטימדאנס. “זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטיוב”, מספרת יוצרת המופע, רננה רז, יוצרת רב-תחומית ושחקנית בת 33 מתל אביב. “שמתי לב כמה יוטיוב שינה את החיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם, וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי. אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. הבנתי שאני רוצה להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי”.
רז אוספת סרטונים בגלישה (“הצפייה שלי היא צפיה מגוייסת לגמרי”) וגם מקבלת מהסביבה. “יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי להיטי יוטיוב כמו הילד שמדבר עם התאום שלו. אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית”. המהדורה הנוכחית של המופע, השניה במספר, מתמקדת במעמד האישה, אולם רז מתנערת מאקטואליה: “הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, שהיתה בידורית. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות”.
היא מעלה את המופעים ליוטיוב – “מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה” – אבל לא חושבת שהם מתאימים לשם. “בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין”.
רז מספרת על מגעים להעלאת המופע בחו”ל ואומרת: “בניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית של הפרויקט הזה וביכולתו להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול או אפילו תאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רננה רז, ראיון טלפוני מה-3.2.2012.
המופע הוא שלך או של קבוצה?
“אני יצרתי אותו. אנחנו סוג של אנסמבל, לפחות במהדורה השניה זה הלך למקום הזה. חלק מההצלחה של המופע זה שאנשים מוכשרים ויצירתייים ופרפורמרים אדירים”.
מתי התחלת לעבוד עליו?
“באפריל 2010, במקור הוא נוצר לפסטיבל אינטימדאנס בתמונע. זו היתה תקופה שכמעט כל מפגש חברתי שלקחתי בו חלק הסתיים בסשן יוטויב. שמתי לב כמה יוטיוב שינה את הלחיים שלנו וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהם. וזה דבר שיצירתית מאוד הסעיר והפעיל אותי, גרם לי למחשבה, ליצריתיות, אבל הרגשתי שאני לא רוצה ליצור במדיום הזה של יוטיוב, כי זו פלטפורמה דו-ממדית, וזו לא הפלטפורמה שגדלתי עליה – אני צמחתי לתוך במה, לתוך תלת-ממדיות, חזרות, משהו הרבה יותר אולד סקול. ואז הרעיון של להביא את יוטיוב לבמה, לטריטוריה שלי, הבנתי שזה רעיון שאני רוצה להתמקד בו”.
אפשר למצוא את הקטעים ביוטיוב?
“הרעיון הוא שאחרי כל מהדורה שמסתיימת נעלה את הקטעים לאתר, אבל אין לי שום שאיפה שהקטעים יהפכו לוויראליים, ואני תוהה אם בתור משתמשת הייתי צופה בזה. בשביל ליהנות מהם ולהבין את המורכבות שלהם אתה צריך לראות אותם על במה – לצאת מהבית, לשבת באולם ולהתרכז – לא קשב של יוטיוב, שזה קשב אחר לחלוטין. אני מרגישה את המעגל הזה – החומרים הגיעו מהרשת, ואנחנו מחזירים אותם בצורה אחרת לרשת, אבל אני לא חושבת שהם מתאימים לרשת”.
זה טיזר? ארכיון?
“ארכיון, ובאיזשהו אופן פיוטי מין צדק פואטי, שהרשת נתנה לנו ואנחנו מחזירים לרשת בחזרה. אם זה משחק, אז משחק הוגן. אבל באמת אין לי שום שאיפות שהסרטונים יהפכו ללהיטים ויראליים, אני לא מסתכלת כמה אנשים ראו את זה. מבחינתי הצלחה זה שאנשים יגיעו להופעה ויקנו כרטיס”.
ספרי לי על תהליך האיסוף.
“הצפייה שלי היא צפייה מגוייסת לגמרי. אני רואה דברים, אם זה משהו שאני חושבת שאני יכולה לעבוד עליו, צץ לינק, רעיון או אפילו משהו תופס אותי, אני שומרת את זה בתייקיה, וכשאני עובדת על מהדורה אני מסתכלת על כל הדברים שאספתי, ואו שאני משתמשת בהם או שאני מחפשת דברים נוספים. לפעמים אני רואה סרט ואני מבינה למה שמרתי אותו, אבל הוא לא מספיק טוב, אז אני אחפש סרטון אחר דומה.
“אנשים שיודעים שאני עושה את זה גם שולחים לי קטעים. יש אנשים שיוצאים מההופעה ושולחים לי ילד מנגן על פסנתר או הילד שמדבר עם התאום שלו, להיטי יוטיוב. ברור לי למה שולחים לי את זה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אלה סרטים שכל כך נטחנו, שהאפשרות לעשות איתם דיאלוג היא כמעט אפסית. אם הסרטון בלוקבאסטר אז הוא תופס את כל תשומת הלב. וגם מאוד חשוב לי שהתגובה והסרטון ייצרו משהו חדש, ובד”כ סרטונים שהם להיטי יוטיוב נהיו אייקוניים כאלו, שנורא קשה להיכנס פנימה. אם נוצר מצב שהסרט ממש מעולה והתגובה הבימתית קצת חלשה, זה משהו שאני מנסה לא לכוון אליו בהופעה.
“גם יש סרטונים ששולחים לי שהם מעולים, אבל הם מעולים בתור סרטוני יוטיוב, ופחות מתאימים למה שאני עושה. דווקא אנשים שראו את ההופעה והבינו את הפורמט, וגם אנשים שמשתתפים בהופעה, ההצעות שלהם בד”כ מעולות. או אנשים שמכירים מקרוב את הפרויקט. אח שלי שולח לי סרטונים, ובגלל שהוא כבר ראה הכל ומכיר, ההצעות שלו הן בד”כ קולעות”.
מה עניין המהדורות?
“כרגע אני סיימתי את המהדורה השניה. בשנה שעברה עשינו מהדורה בפסטיבל אישה בחולון, העלינו מהדורה נשית. אבל אני לא קוראת לה מהדורה שלמה כי היא הורכבה מקטעים חדשים וקטעים שהיו ממהדורה מספר 1. עם המהדורה הראשונה רצנו שנה וחצי, עברו הרבה דברים עד שמיצבנו אותה ומצאנו מקום קבוע להופיע והבנו איך זה עובד. למהדורה השנייה מתוכננות שלוש הופעות – יש בפברואר ובמרץ, ובמאי יש עוד סדרה של הופעו. זה פורמט שאני גם לומדת אותו ומבינה איך הוא מתנהג, מה הכי טוב, מה כדאי. אני מניחה שלטווח הארוך נסתכל על זה כעונה ונחליט כמה הופעות יש בעונה”.
את מעדכנת מהדורות בהתאם לאקטואליה?
“המהדורה הזאת שעשינו, שהרבה אנשים אמרו שהיא מדברת על הדרת נשים – הקטעים שאנשים חשבו שמתייחסים להדרת נשים – נוצרו הרבה לפני שהנושא הזה עלה. ישראל זו מדינה שהאקטואליה זו מילה מצחיקה – תעשה משהו היום והוא יהיה אקטואלי עוד חמש שנים. כשיצרתי את מהדורה מספר 2 ממש לא חשבתי להיות פוליטית או להתייחס לנושאים רלוונטיים, אבל רציתי לעשות מהדורה שתהיה מאוד שונה מהראשונה, הראשונה היתה בידורית והשניה היתה משהו נוקב. אני משתמשת ביוטיוב לא רק לקטעים משעשעים ומצחיקים, אלא גם ללכת לקצוות.
“אני לא מרגישה שהמהדורות הן בקטע של לעדכן, אלא שיוטיוב הוא מאגר כל כך גדול ומדהים, אז אני רוצה לעשות יותר מעשרה סרטונים מתוך המאגר האינסופי והמטורף הזה, כדי לשחק איתם ולא להתקבע על משהו אחד. מהדורה 2 לא נועדה להיפטר ממהדורה 1, אלא להתקיים לצדה. יש פה המשכיות שנורא חשוב לי לקיים. מהדורה 1 התחילה ביולי 2010, משהו כמו 20 הופעות”.
זה פורמט שמאוד מתאים לייצוא. איך מקבלים את ההופעה שלך בעולם?
“קיבלתי תגובות, בספטמבר הצגתי את זה באנגליה בוועידה שעסקה בקשר בין מדיה דיגיטלית למחול, אני בקשר עם כמה אנשים מכל מיני מקומות בעולם, ובכל מקום רוצים לעשות את זה בדרך אחרת. אני מניחה שב-2012-13 דברים יצאו לפעול. יש מקומות שרוצים את הפורמט, יש מקומות שרוצים שאני אעשה את זה, יש מקומות שרוצים את ההופעה עצמה, זה מאוד מודולרי. כשאני אתחיל לעשות את זה יהיה לי מושג יותר קונקרטי איך זה עובד ואיך אפשר לעשות את זה. הקונספט הוא מאוד פשוט ואפשר לעשות אותו בכל מקום בעולם. כשיצרתי את הפרויקט, הכי רציתי שהוא יתפתח לשם – שיהיה אפשר לעשות את זה בכל מיני מקומות בעולם.
זו הצלחה כלכלית או רק אמנותית?
“כשחשבתי שזה יעבוד בעולם חשבתי מבחינה אמנותית, אבל אני חייבת להגיד שבניגוד לדברים שיצרתי בשנים קודמות והבנתי את תקרת הזכוכית שלהם, הפרויקט הזה – אני מאוד מאוד מאמינה ביכולת המסחרית שלו. אנחנו עובדים על זה מאוד קשה כדי שיוכיח את עצמו, שגורלו לא יהיה כגורלו של כל מופע מחול – גרעוני. אני מאמינה ביכולת של המופע הזה להגיע להמון אנשים, לקהל שהוא לא קהל של מחול, או אפילו קהל שהולך לתאטרון. כל אדם שמתעניין ביוטיוב יכול להתעניין במופע הזה. השאלה היא איך מתווכים את זה ומביאים את האנשים”.
#סיפורקצר
במקום להוציא ספר שיעמוד חודשים ספורים על המדף בחנות, הסופר אלכס אפשטיין מפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק
טוויטר מגבילה את משתמשיה ל-140 תווים לציוץ, אורכו של סמס בודד באנגלית. פייסבוק, שהתחילה עם מגבלה שרירותית של 160 תווים לפוסט, הגדילה אותה בהדרגה בשנתיים וחצי האחרונות, ובתחילת החודש הקפיצה אותה ל-63,206. “ברומן יש כ-500 אלף תווים”, הסבירו שם, “אפשר לשתף אותו ב-9 פוסטים”.
אלכס אפשטיין, סופר בן 40 מתל אביב, לא צריך 60 אלף תווים – הסיפורים הקצרצרים שהוא מפרסם בפייסבוק בשנה וחצי האחרונות מסתכמים בעשרות תווים. למשל, הסיפור הארס-פואטי “הקדשה“: “בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים המושג ‘ספר יד שניה’ מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה”.
לפני עשור יצר אפשטיין את פרויקט “הספריה הדמיונית” בוואלה וכתב בלוג ב”רשימות”, וחזר לאינטרנט אחרי הפסקה. “אני חושב שזה חלק מתהליך שעובר על עולם הספרות”, הוא אומר על סיפורי הפייסבוק שלו. “בעיניי זה נראה כמו החזרת המרכז לסיפור עצמו ולא לעטיפה שלו – איך שהוא נמכר היום בחנות ספרים. כשאנחנו מדברים על האודיסיאה, לא בהכרח חשוב לנו שזה שיר אפי שבכלל לא נכתב אלא נמסר מדור לדור בעל פה, ולא משנה מתי בדיוק הוא נכתב על נייר והודפס ונכרך. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לי לתת את הדגש לטקסט עצמו ולא להיות מוגבל מדברים שאנחנו בדרך מוגבלים בהם”.
הפרסום המקוון הופך לחלק מהתהליך היצירתי. אפשטיין: “אם אני יכול לשים סיפור, ואפילו סיפור שהוא לא גמור עד הסוף, ולראות תגובה של קהל, לי לפחות מאוד עוזר – זה נייר לקמוס שאני בוחן איתו דברים, ולאו דווקא בעניין של השאלה אם זה טוב או רע, אלא איך זה נראה במקום אחר, ואיך אנשים אחרים לגמרי, בזמן אפס של תגובה, מגיבים לזה, וזה משהו שלפחות אותי מאוד מפרה”.
חנו של הספר המודפס לא סר בעיניי אפשטיין, אבל יש לו ביקורת על התעשיה: “היום כשסופר כמוני מוציא ספר, אחרי חודש-חודשיים-שלושה-ארבעה הספר כבר לא בחנות, החיים של הספר הופכים להיות מאוד מוזרים ומוגבלים. במקרה שלי, בגלל שהטקסטים כ”כ קצרים, אז ברור שפייסבוק וטוויטר זו מדיה כמעט מושלמת. לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריך לפרסם סיפור בתור note, שזה בסדר גמור לשים סיפור בתור סטטוס, ואחרי יומיים שלושה אף אחד לא יראה אותו יותר. המדיה מאפשרת חיים רגעיים מאוד אבל מאוד מלאים. זה מגיע ברמה הבסיסית להרבה יותר אנשים”.
כמה חודשים בחנות זה עדיין יותר מיומיים בפייסבוק.
“ספר מחזיק מעמד נגיד ארבעה חודשים בחנות, סיפור מחזיק יומיים. אבל מאה סיפורים מחזיקים כמעט שנה, כי זה עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. יש להניח שגם את הספר הזה, שמורכב מסיפורים שאני מפרסם בפייסבוק, כנראה אפרסם בדרך מקובלת לגמרי”
ומה עם הפרנסה?
“אחרי שאני מפרסם חלקים נרחבים בפייסבוק, אני לא חושב שאני ארוויח יותר או פחות. זה לא משרת איזושהי מטרה כלכלית, כי אני לא מקבל כסף על סטטוס שאני מפרסם בפייסבוק. סופר כמוני, שפרסם כמה ספרים ויש לו קהל קוראים, אבל הוא לא סופר של מיינסטרים או רבי מכר, סיכוייו להתפרנס בארץ מספרים בלבד הם ממילא אפסיים”.
הוא מדגיש שוב ושוב שפייסבוק מתאים לו בזכות אורך סיפוריו, ולא בהכרח מתאים לכל סופר: “אם מישהו ינסה יפרסם רומן בפייסבוק בתור סטטוס, זה יהיה ניסוי מעניין וקיצוני, אולי קיצוני מדי. יש אקסיומה שאנשים מעדיפים לקרוא רומן ולא סיפורים קצרים. בלי ספק, אנשים בפייסבוק יעדיפו לקרוא סיפור קצר ולא רומן, כפי שזה מתנהל כרגע. ברומן יש 50 אלף מילה, אז נספור תווים ונחלק. אולי זה יחזיר את הנובלה לאופנה”.
“אני בלי ספק אעשה ניסוי, אשים טקסט ארוך ואראה איך זה נראה”, אומר אפשטיין ואז מתחרט: “בעצם, אני לא אשים, בפייסבוק בעברית היישור לימין נראה נורא”.
________________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
אחרי הקיפול: הראיון המלא.
קומנדר קיר: Pixels Ninjas מדביקים משחק מחשב קלאסי על קיר לבנים
Pixels Ninjas משפרים את האסתטיקה של רחובות תל אביב. הפרויקט האחרון שלהם הפך קיר עם לבנים בולטות לזירת משחק המחשב הקלאסי Commander Keen
הרבה מים עמדו בירקון מאז “גרפיטי תל אביב 89”, השיר של סי היימן שהביא תמונת מצב של מדינת תל אביב כפי שהיא משתקפת מהטקסטים המרוססים והמקושקשים. פורטיס והשטחים, כוכבי הגרפיטי של היימן, עדיין חיים ובועטים, אבל הגרפיטאים התקדמו למאה ה-21: כתובות בספריי שחור שודרגו לשבלונות, איורים, ציורים צבעוניים ומורכבים ופייסט-אפים (יצירות שמודפסות על נייר ומודבקות על הקירות); הוונדליסטים של אז הפכו לאמני הרחוב של היום, שזוכים לכבוד, מוציאים ספרים ומציגים בגלריות ומוזיאונים; ואת סי היימן מחליף מיכאל זילברמן, שמתעד את גרפיטי תל אביב שנות האלפיים בבלוג graffiTLV.com.
Pixels Ninjas הם זוג אמני רחוב תל אביביים, שיוצרים גרפיטי משל עצמם (“אל תתאמץ, יצא לך קקי”), מגיבים לגרפיטי של אחרים (“לא רוצה? לך קיבינימט” כתגובה ל”לא רוצים? לא צריך” עם תמונה של הרצל) ומשבשים בכיף את המרחב הציבורי (שלטי “זרע טרי” על ספסלים). “זה לא ונדליזם! זה אמנות!”, הם כותבים בדף הפייסבוק שלהם, אבל מכיוון שיש אנשים שלא מקבלים זאת, הם מבקשים להזדהות רק בכינוייהם. “החלטתי לכנות את כנופיית הסטריט ארט הקטנה שלנו Pixels Ninjas משתי סיבות עיקריות: אני אוהבת נינג’ות, ואני עוסקת בפיקסלים לפרנסתי, כך שלחבר’ה האלו יש חלק חשוב בחיים שלי”, אומרת “המפקדת”, מעצבת אינטראקטיב בת 27. “חוץ מהשניים הנ”ל אני גם מאוד אוהבת פיקסל ארט, על כל נגזרותיו השונות, כך שאני מניחה שזה השפיע גם על בחירת השם שלנו וגם על העבודות שנבצע אחר כך”. “אין שום דבר יותר כיף מלצאת באמצע הלילה, לצבוע את העיר בפיקסלים ולראות את התגובות של הציבור ביום שלמחרת”, אומר שותפהּ “הפיינשמייקר”, סאונדמן בן 28. “עבורנו העיר היא חלל תצוגה, הקירות הם קנבס, כל רחוב הוא גלריה ופלצנות זה טעים”.
היצירה החדשה והיפהפיה שלהם היא פייסט-אפ של משחק הווידאו הקלאסי קומנדר קין. “Operation Screenshot נוצר מתוך אהבה גדולה לפיקסל ארט בכלל ולמשחקי קומנדר קין בפרט ובמיוחד”, אומר הפיינשמייקר, והמפקדת מרחיבה: “תמיד אהבתי את קין. גדלתי עליו. שיחקתי בו שנים, חיפשתי קסדה כמו שלו באייביי. בקיצור, יש לי קצת אובססיה לחבוב. גלופת קין הראשונה שעשינו יצאה הרבה יותר טוב מהצפוי, ומכיוון ששנינו שותפים לאהבת קין ומשחקי ה-8 ביט הישנים, החלטנו להמשיך עם הקו העיצובי-מחשבתי (הו! קונספטואלי) של עולמו של קין. וכך התחלנו לפקסל את העיר. הכנו עוד גלופה של קין, כי הראשונה נהרסה מיתר שימוש, ועוד גלופות של האויבים. אפשר למצוא אותם בעיקר באזור פלורנטין”.
“ואז פגשנו את דוקטור דוט, כנופיית סטריט ארט שממש כמונו ידועה באמנות הפייסט-אפ שלה. נדלקתי על הטכניקה והמראה ורציתי ללמוד איך ליישם. יצרתי איתם קשר והחלטנו להיפגש לפרויקט משותף. בפגישה ההיא לא רק שלמדנו לבשל דבק וקיבלנו טיפים מועילים על ניירות ועמידות לקירות, אלא גם הצטרפנו אליהם להדבקה לילית ספונטנית”.
באותו לילה, אחרי העבודה עם דוקטור דוט, עברו השניים דרך גן האם. “ברגע שהזדמנו אל הקיר בעל שורות הלבנים הבולטות”, אומר הפיינשמייקר, “היה ברור שמדובר בפלטפורמות והפרויקט נולד”. אם אתם רוצים לראות את היצירה המקורית, מהרו להגיע: פייסט-אפים חשופים לפגעי מזג האוויר החורפי, משחיתים וראשי ועד בית חרוצים מדי.
________________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון נובמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
