מוצ”ש? מה זה?
פוסט של הלל גרשוני, בלוגרשוני
במוצאי השבת פתחתי את המחשב ונכנסתי כהרגלי לפייסבוק. שם ראיתי מישהו שקישר לידיעה על ממתקים שחולקו בעזה, והבנתי שהיה פיגוע. נכנסתי לאתר ynet ובכותרת ראיתי תגובה של ראש הממשלה לפיגוע. איזה פיגוע? מה היה? הייתי צריך להיכנס לתוך הידיעה, לחפש קישור קטן שמפנה לידיעה הקודמת, ורק אז להיחשף לזוועה. וכך הוא גם בשאר אתרי החדשות.
למה כל זה? כי לדידם של העורכים התל-אביביים, שבת הוא סתם יום של חול, שבו אמא שותה המון קפה ואבא קורא המון עיתון. מוצאי שבת זו סתם עוד שעה, בלי שום חשיבות מיוחדת. נכון שיש מאות אלפי אנשים שרק במוצאי שבת מתחברים לכלי התקשורת ורוצים לדעת מה קרה – אבל האספסוף הזה לא מעניין את אנשי הבועה. גם לא כאשר מדובר באירוע מחריד שקרה למשפחה שלמה מבני אותו אספסוף.
בחדשות קול ישראל יש נוהג עם ותק של שנים רבות, שבו מביאים במהדורות החדשות שלאחר צאת השבת את סיכום חדשות השבת. ב-nrg הייתה תקופה שבה הובא סיכום חדשות השבת (משום מה במדור יהדות דווקא, ודחוק לשוליים לעתים). אבל גם שם זה כבר לא קיים.
הגיע הזמן שיוטמע נוהל חדש במערכות החדשות האינטרנטיות, שבו בסיכום השבת תהיינה בכותרות הראשיות דווקא הידיעות ה”ישנות”, מלפני עשר ועשרים שעות, אם הן אכן דרמטיות, וכל הפולו-אפים יידחו לכותרות המשניות.
אני כמובן מדמיין. הרי למי באמת אכפת מהדוסים האלה.
___________________
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים, קשקשן בשעות הפנאי וכותב הבלוג "בלוגרשוני", שם התפרסם הפוסט במקור. גרשוני הסביר מה מוכיחים מסמכי המשא ומתן עם הפלסטינים בגליון ינואר 2011
זמנים משתנים
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
“אמרה שמיוחסת לפילוסוף היווני תיאופרסוס קובעת כי ‘ההוצאה הגדולה ביותר לאדם היא איבוד זמן'”, כותבת הדס ברק בפתח כתבה במוסף “G” של “גלובס”, העוסקת בשעוני היוקרה של נבחרי הציבור שלנו. כתבה כזו התפרסמה במוסף גם לפני שנתיים, גם היא חתומה על-ידי הדס ברק.
ברק לא פחדה לאבד זמן, ולא העתיקה את הכתבה מהשנה שעברה. התוצאה בעייתית משהו: השעונים לא השתנו, המחירים כן. כך השעון של רוני בר-און איבד כמעט 50 אלף שקל מערכו בשנתיים, אביגדור ליברמן הצליח להשביח את השעון שלו ב-10,000, נתניהו ב-5,000. נו טוב, שעונים זה לא מדע מדויק.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
• עוד זמנים משתנים: זמן יפו
התחזית: אנחנו נטעה
דווקא ביום שבו התחילו הגשמים השבוע (ג’) טען אתר “הארץ” שמזג האוויר “חם מהרגיל”, מלשינה ויטה קיירס.
בסוף החודש שעבר דיווח אורן פרסיקו ב”העין השביעית” (25.2.2011) על נפילה דומה בתחזית מזג האוויר של יאיר לפיד:
“סוף-שבוע חורפי – אובך וקור, גשמים בצפון”, נכתב בראש דיווח על מזג האוויר המתפרסם בעמודי החדשות של “ידיעות אחרונות”.
“בניגוד למנהגי אפתח בהמלצה לשבת: היום ומחר בבוקר אמור להיות יום יפה, קומו מוקדם, היכנסו למכונית וסעו לשמורת נחל שורק”, כותב יאיר לפיד בפתח טורו השבועי, המתפרסם במוסף “7 ימים” של אותו עיתון.
בתמונה: החיים קשים
פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית
לראשונה מזה זמן רב מתאחדות הבוקר הכותרות הראשיות של “ישראל היום” ו”ידיעות אחרונות” סביב נושא אחד, הממוסגר באופן דומה – מזג האוויר. בשני העיתונים כותרות חגיגיות לרגל הסערה הפוקדת את האזור (“חורף אמיתי” ו”בוקר לבן”) לצד תצלומים של שלג שהצטבר אתמול בהר חרמון.
צבי זינגר, דני אדינו אבבה ואושרת נגד לויט מדווחים ב”ידיעות אחרונות” כי “הרבה ילדים ירושלמים הלכו אתמול לישון עם משאלה אחת בלב: הלוואי שהכל יהיה לבן כשנתעורר. האם משאלתם תתגשם אפילו במעט? אולי”.
“זכור לי היטב שבילדותי הייתי הולך לישון בשעת לילה מאוחרת, מלווה בהבטחה, כמעט התחייבות של הורי, שבבוקר תקבל את פני עיר לבנה, אבל התחזיות איכזבו ובבוקר לא היה אפילו פתית אחד”, כותב גדעון אלון בכפולה הפותחת של “ישראל היום”, שמוקדשת כולה למזג האוויר, ומנבאת את מפח הנפש.
כאמור, מתחת לכותרות הראשיות של שני העיתונים הללו, מתפרסמים תצלומי שלג מהחרמון. ב”ישראל היום” התצלום של אנצ’ו גוש מתעד שורה של מפלסות שלג הניצבות זו לצד זו באתר החרמון. ב”ידיעות אחרונות”, העיתון שבו העורכים אינם יודעים מה מוכר יותר עיתונים ועל כן אינם מקבלים החלטות עריכתיות בהתאם לכך, התצלום [אפי שריר] קורץ יותר. נראית בו חיילת משחקת בשלג שהצטבר בחרמון.
כסומים בארובה ובלי בדל מחשבה מסחרית משוטטים עורכי “ידיעות אחרונות” במסדרונות המערכת עד שבסופו של יום, אולי לאחר הטלת מטבע, הם מחליטים להעדיף תצלום של אשה צעירה המחייכת ומשליכה כדור שלג על פני תצלום של שורת טרקטורים אימתנית.
אגב, תצלומים דומים, אך מוצלחים פחות, של החיילת משחקת בשלג מתפרסמים בתחתית שער “מעריב” ובכפולה הפותחת של “ישראל היום”, מה שמוביל לתהייה מדוע ב”ישראל היום” העדיפו לפרסם תצלום של מכונות לפינוי שלג (“המדינה חזקה ומוכנה לכל צרה שתפקוד אותה”) על פני אישה צעירה וחייכנית (“החיים יפים, קנו את המוצרים שבמודעות”).
גם מתחת לכותרת הראשית של “הארץ” תצלום גדול, אך אין בו שלג. קהל היעד שונה, והמסר שונה (“החיים קשים, אנא אל תבטלו את המנוי”). זהו תצלום [אחיקם סרי] שצולם סמוך לגבול הדרומי של מדינת ישראל ונראה בו פועל כהה עור ליד גדר תיל.
“מבקשי מקלט מאריתריאה בונים את הגדר בדרום נגד מסתננים”, קוראת הכותרת שלצד התצלום. דנה ויילר-פולק מביאה בכפולה הפותחת של העיתון את סיפורו של אוגוסט (לא נמסר שם משפחתו), “אחד מבין ארבעה אריתראים המועסקים בבניית הגדר על ידי חברת קבלן”.
“כשנשאל אם הוא לא מרגיש רע שהוא משתתף בבניית המכשול שימנע מאריתראים אחרים להיכנס”, כותבת ויילר-פולק, “צחק במבוכה ואמר ‘יש לי משפחה שממש היתה רוצה לבוא לכאן, אבל יודעים שזה לא פשוט. קשה לי עם זה אבל אני חייב לעבוד אחרת לא אוכל לחיות'”.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית
לייק
פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית
אם לא שביתת העובדים הסוציאליים, תמיד ניתן למצוא סיפורים אישיים קורעי לב אחרים, שאין להם שום הקשר רחב. “זעם מבעבע למקרא מכתבה של יעל גרינשפן, אחותה של שחר גרינשפן בת ה-13, שנפצעה אנושות לפני כשנה לאחר שנהג שיכור שעלה על אי התנועה עליו עמדה פצע אותה אנושות. בית-המשפט פטר אותו בעסקת טיעון של קנס בסך 1,000 שקלים, עבודות שירות בהיקף של 600 שעות בבית לוינשטיין ושלילת רישיון”, כותב גל מור בבלוג “חורים ברשת”.
“המקרה של שחר גרינשפן היה עלול להיות עוד נתון סטטיסטי שקוראים עליו בשולי החדשות, אם לא ביטאה יעל את האכזבה, העלבון והעצב שהיא חשה לנוכח קלות העונש שקיבל הנהג הפוגע והעניקה לנתון הזה פנים אנושיות במכתב שפורסם באתר ‘עצומה’ והופץ דרך פייסבוק. ידיעות שפורסמו בעניין באתרי החדשות זכו לתגובות מעטות. המחאה הישירה עשתה את ההבדל. […] המכתב של יעל גרינשפן אינו ‘קמפיין’, אך יותר מ-6,700 עשו עליו לייק מאז אתמול ויותר מ-6,000 אנשים חתמו על עצומה לעשיית צדק, בזכות הכאב האותנטי, סיפור של מקרה אנושי כואב באמת, ללא תיווך של אתרי חדשות או כלי תקשורת”.
ייתכן שיש כאן עקיצה ל”מעריב”, עיתון שקונטרס החדשות שלו דק יותר ממותן של דוגמנית מותניים, ובכל זאת: “מעריב” הקדיש אתמול חלק גדול מהשער למכתב של יעל גרינשפן: “‘נהג שמדבר בסלולרי מקבל קנס של 1,000 שקל. אדם שזרק נעל על שופטת מקבל שלוש שנים בכלא. האדם שנהג שיכור וריסק לאחותי את הראש, שלקח לה את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה’. זוהי זעקתה של יעל גרינשפן, בת 18. אחותה הקטנה שחר שוכבת משותקת כבר יותר משנה, מאז נדרסה כשהמתינה לאור ירוק ברמזור”.
כך נכתב, בין השאר, על שער “מעריב” אתמול, בפונטים משתנים, על רקע אדום, צהוב ושחור. המכתב עצמו הובא במלואו על פני כפולת עמודים שאת רובה תפס תצלום מפוקסל של האחיות. צילום אחר של האחיות – האחות הבריאה לצד אחותה המשותקת – תופס היום את רוב שער “מעריב”, ועליו הכיתוב: “בעקבות הפרסום ב’מעריב'”, והכותרת “שחר, לא נפסיק להילחם”. גם “ידיעות אחרונות” מצטרף לטרנד ומפרסם על השער תצלום כמעט זהה, עם הכותרת “איפה הצדק?”.
“בית-המשפט התרשם שמדובר בעסקת טיעון סבירה ולכן אישר אותה”, מצטט יורם ירקוני “קצין משטרה ותיק” בידיעה ב”ידיעות אחרונות”. “600 שעות של עבודות שירות בבית לוינשטיין הן עונש כבד שהולם את נסיבות התאונה. כך גם שלילת הרישיון. מדובר בנהג בשנות ה-60 לחייו, ללא עבר תעבורתי קודם. בנוסף לכך, האיש אינו בריא”.
הכפולה הפותחת של “מעריב” מוקדשת היום כולה לאותו מקרה. תצלום הוריה של גרינשפן לצד הבת המשותקת תופס שליש מהכפולה ועליו החותמת “הזעקה שלנו”. הכותרת הראשית של הכפולה היא “תקווה מתוך הייאוש”. איזו תקווה מחפש “מעריב” במענה לייאוש של משפחת גרינשפן? עונש מאסר ממושך יותר למרק פטריק? אולי עונש מוות? אולי העמדתו לדין הגולשים וענישתו על-פי ממוצע הטוקבקים (אם יש כאלה) באתר nrg? אם כן: הפשיטוהו עירום והשליכוהו לנתיבי איילון לפני שעות העומס.
הרבה זעקות יש בישראל, ודווקא את הזעקה הזו בחרו ב”מעריב”, ובחרו ב”ידיעות אחרונות”, לזעוק בקול (או ליתר דיוק, לצרוח בצרחות שבר). הרבה מלחמות יש בישראל, חלקן צודקות, חלקן פחות, דווקא את המלחמה הזו בוחרים הטבלואידים שלנו להילחם.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית. טאוסיג כתב על דיווח על תאונת דרכים בגליון מרץ 2010
צורתה הכללית של כל בדיחה במגזין בלייזר
פוסט של אנה פולק
________________________
אנה פולק היא סטודנטית חיפאית למדעי המחשב, בשלנית ואדם נבזי. פולק כתבה על מידת ההתעניינות שלה בסיפורים שלך כתלות במשך ההיכרות שלכם בגליון פברואר 2011
חופש העיתונות מתחיל מבפנים
פוסט של נועם שיזף, העין השביעית
באוקטובר 2010 פירסם הארגון עיתונאים-ללא-גבולות את מדד חופש העיתונות: ישראל שבתחומי הקו הירוק רשמה עלייה קלה, מהמקום ה-93 בעולם למקום ה-86, ואילו חופש העיתונות בשטחים עלה מהמקום ה-150 בעולם למקום ה-132. דרום-אפריקה, נמיביה, צפון קפריסין ולבנון עדיין מקדימות את ישראל בדירוג, המבוסס על שאלונים ומשקלל תקריות כמו התקפות על עיתונאים ולחץ ישיר או עקיף הנוגע לעבודתם.
בעיתונות הישראלית אין הגבלה על ביטוי דעות, אולם יש הגבלות שונות המקשות על הסיקור העיתונאי ומצמצמות את הדיון הציבורי. ידה של הצנזורה ניכרת בעיקר בתחום פעולות השירותים החשאיים ובנושא הגרעין. בתחומים אחרים בתי-המשפט מונעים סיקור ידיעות פליליות, בטחוניות ואפילו כלכליות. כך למשל, ב-2010 הוטל צו איסור גורף על נסיבות מעצרה של ענת קם, ומאוחר יותר גם על מעצרם של אמיר מחו’ל וד”ר עומר סעיד. על הפרשה העוסקת ב”אסיר X” לא ניתן לכתוב או לדווח בארץ.
במאי 2010 הגיש ח”כ נחמן שי הצעת חוק העוסקת בהגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום. על-פי ההצעה, יתקיים דיון בצווי איסור הפרסום בנוכחות הצדדים ונציג מועצת העיתונות, או גוף דומה שיוגדר על-ידי שר התקשורת. ההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא ממתינה לדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט.
כתבים זרים וישראלים סובלים גם מצווי שטח צבאי סגור, מאיסורי כניסה (במיוחד בשטחים), ובמקרים מסוימים גם מפגיעה פיזית, החרמת וחבלה בציוד. כ-60 עיתונאים זרים שהיו על המשט הטורקי לעזה במאי 2010 נלקחו למעצר, ציוד הווידיאו והמחשבים שלהם הוחרמו ובמקרים רבים לא הוחזרו. יתרה מכך, צה”ל עשה שימוש לצרכיו בחומרים המצולמים שהוא החרים מהעיתונאים, ללא אישור או מתן קרדיט (איגוד העיתונאים הזרים בישראל הגיש מחאה על כך). בהשתלטות על הסירה איירין הוחרם הציוד של העיתונאי אלי אושרוב. הפגיעה בעיתונאים והגבלת הסיקור העיתונאי בעת מבצע עופרת-יצוקה אף הביאו להורדת דירוג חופש העיתונות בישראל ל”חופשי במידה חלקית” על-ידי הארגון האמריקאי Freedom House (בשנה שלאחר מכן חזרה ישראל לדירוג של עיתונות חופשית).
במקרים שונים הפעילו רשויות השלטון לחץ ישיר על עיתונאים להימנע מפרסום סיפורים. העיתונאי קלמן ליבסקינד מ”מעריב” שוחרר מיחידת המילואים שלו בפיקוד דרום בעקבות תחקיריו על האלוף יואב גלנט, ומנכ”ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, חשף לאחרונה כי בכיר במשטרה איים להתנכל לערוץ אם זה יפרסם תחקיר לא מחמיא על המשטרה.
בחודשים האחרונים עלו גם כמה יוזמות חקיקתיות שמשמעותן הגבלה של חופש העיתונות: הצעת חוק של עתניאל שנלר (קדימה) נועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות; הצעת חוק של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני קובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם.
העיתונאים הישראלים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה חשים שבישראל יש חופש גדול יחסית לכתוב ולהתבטא. דווקא מערכת הלחצים המופעלת על העיתונאי בתוך המערכת מזוהה על-ידיהם כמכשול העיקרי בעבודתם. “הבעיות הגדולות הן האינטרסים של הבעלים ותחושה חזקה בנוגע לקו המערכתי, שאינה מופעלת תמיד באופן ישיר”, אומר כתב בעל ותק בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.
“במקומות שונים שבהם עבדתי ידעתי טוב מאוד מה האינטרס העסקי של הבוס, ולא עבדנו בכיוונים שהזיקו לו. כך גם לגבי הקו הפוליטי: ברור לך מה העורכים רוצים, מה העמדה שלהם על הפרקליטות, וכו’. רק אחר-כך מגיעות ההגבלות המוסדיות – צנזורה, צווי איסור פרסום, חוקים וכו’. בתחום הזה, התחושה היא שצווי איסור הפרסום הולכים ונעשים תכופים יותר. עם הצנזורה אתה עוד יכול לקיים משא-ומתן, אבל אם מוציאים צו בית-משפט, אכלת אותה”.
________________________
הפוסט הוא חלק מהכתבה "אפקט מצנן", הראשונה בסדרת כתבות על המתקפה על חופש הביטוי בישראל, שמתפרסמת באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"
הסלבים החדשים: פייסבוקאים מובילים מצ’ופרים בתמורה לפרסום
לירון שמם הכינה כתבה ל”צינור לילה” על פעילים פופולריים בפייסבוק שמוזמנים להשקות ואירועים ומקבלים מתנות והטבות תמורת פרסום, בדומה למובילי דעת קהל וסלבים. אם לא תמצמצו תוכלו לראות אותי מדבר על התופעה. מוזמנים גם לקרוא את הכתבה שלי על פרסום סמוי בבלוגים בישראל, ועל בלוגרים שמנסים לגייס תרומות מהקוראים.
תקשורת במלחמה: מעילי עור ותסרוקת הלוואה וחסכון
הערב בחדשות: עופרת יצוקה ומעיל עור פק”ל
מלחמות כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא.
מלחמות כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש.
כתבתי בעבר על שעשועי הלבוש של כתבי הטלוויזיה הישראלים, אבל זה היה בעתות שלום. עכשיו כשמלחמה מתחשרת באופק, נראה שהכתבים שלנו החליטו קולקטיבית ללבוש מדים בדמות מעילי עור. בעודי דבוק למסך הטלוויזיה בימים האחרונים, מזפזפ בין ערוץ 1, 2 ו-10, וזה נראה כאילו קטלוג בגדי עור מחריד מהניינטיז קם לחיים באורח פלאי:
כבר ידענו שלחיילים יש פק”ל – עכשיו אנחנו יודעים שגם לכתבי החדשות בטלוויזיה יש כאלה.
אחרי פרסום הפוסט הזה קיבלתי שתי תגובות. אלון בן דוד, הכתב הצבאי הבכיר של ערוץ 10: “טוב לדעת שבזמן שחצי מיליון אנשים נמצאים תחת מתקפת רקטות, יש מישהו שעוקב אחרי סוגיות אופנה”. פז שוורץ, כתבת ערוץ 10: “משעשע. אהבתי”.
לעולם אל תסמכו על גבר עם תסרוקת הלוואה וחסכון
כשכתבתי את הפוסט הנ”ל על הכתבים הישראלים ומעילי העור, השתמשתי בפריט לבוש כדי להעביר נקודה רחבה יותר על המעילים כסוג של מדים אזרחיים, ותהיתי על המודעות הקולקטיבית שהובילה אינדיבידואלים לקום בבוקר, לחוש את רוחות המלחמה ולהחליט ללבוש את החליפה המתאימה. חשבתי שזו היתה ביקורת מחוכמת על התקשורת הישראלית כיחידה פסאודו-צבאית שנקראה לסייע לצה”ל, והטלתי ספק באובייקטיביות שלהם. אני חושב שבן דוד לא הבין את הנקודה שלי כשאמר ש”טוב לדעת שבזמן שחצי מיליון אנשים נמצאים תחת מתקפת רקטות, יש מישהו שעוקב אחרי סוגיות אופנה”.
וכך, אלון וקוראים אחרים שחשבו שהפוסט ההוא עסק באופנה ודאי ידלגו גם על הפוסט הזה, משום שהם עלולים לתפוס אותו ככזה שלועג למראה חיצוני. הוא לא.
הכירו את תת-אלוף אבי (אברהם) בניהו. הוא דובר צה”ל, מה שאומר שבימים רגילים הוא משמש כמגאפון של הצבא הישראלי, אבל בימים שבהם נאסר על עיתונאים להיכנס לרצועת עזה, הוא האלפא והאומגה בכל הנוגע לאספקת חומרים לדיווחי התקשורת. באופן טבעי, בהיותו חלק מהצבא, צריך להתייחס בספקנות בריאה לכל דבר שהוא אומר, ועל כן היחסים שלו עם התקשורת חשובים במיוחד תחת ערפל הקרב.
לדוגמה, כשהוא מספק לתקשורת סרטון שצולם על ידי מזל”ט אשר מראה פלסטינים מטעינים משאית בחפצים בצורת גליל וטוען שאלו פעילי חמאס מעבירים טילי גראד לטווח קצר, אם יתברר כי הגלילים הם בלוני חמצן, זה לא רק יוכיח שהפלסטינים נהרגו על לא עוול בכפם, אלא גם ינחית מכת מוות על אמינותו. בפעם הבאה שהוא ידבר עם התקשורת, היא לא תקשיב.
עכשיו, אלוהים יודע שיש לי החסרונות שלי, ודובר צה”ל בטח לא צריך להיות דוגמן מסלול, אבל יש משהו בתסרוקת הלוואה וחסכון שאומר “ייתכן שמעולם לא נפגשנו קודם, אבל אני אנסה להוליך אותך שולל עוד לפני שאלחץ את ידך ואגיד את שמי”. אנשים עם תסרוקת כזו מביאים איתם פיל לחדר, וכשמדובר בדובר צה”ל שנכנס לאולפן טלוויזיה, הסבטקסט הוא “שיקרתי לכם על ההתחלה, ועכשיו אתם צריכים להאמין לכל מה שיש לי להגיד”.
לבד מבעיית האמינות, תסרוקת הלוואה וחסכון עשויה להעיד על רמת המקצוענות של בניהו, כשהצופים עשויים לשאול את עצמם: “האם זה הבחור שאחראי על יחסי הציבור של הצבא? האם הוא בכלל מבין את הקונספט של שידורי טלוויזיה?”
שחר גולן הוא אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסמו הפוסטים במקור באנגלית ברשיון cc-by-nc. הפוסט על מעילי העור התפרסם ב-12.2008 והפוסט על תסרוקת ההלוואה והחסכון התפרסם ב-1.2009. גולן כתב על פיצה וסולידריות בגליון פברואר 2011
עוד בנושא:
• דובר צה”ל החדש: רופא או ספין-דוקטור?
• גוגל וצה”ל נגד שונאי ישראל
You’ve Come a Long Way, Baby
קומוניקט משחר תקשורת שיווקית:
לקראת יום האישה נוכל לעדכן בגאדג’טים ומצלמות יפיפיים שעוצבו במיוחד לנשים.
נוכל לקשר למומחים בתחום הגאג’דטים אשר יתראיינו בנושא.
______________________
עוד על נשים חזקות:
•"נשמח להציע נשים חזקות ועוצמתיות"
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
