קרמבו שיווקי

סיבה טובה לא להיות איש הנהלה בכיר: כשאתה איש הנהלה בכיר, אתה צריך להיות חתום על טקסטים קרמבואיים (מלאים אוויר, מלאכותיים, חסרי ערך תזונתי ומתוקים להחליא) כגון דא:

יובל נתן, עורך Mako, מסר כי “אנחנו גאים להכריז על שיתוף-הפעולה עם מורפיקס, המילון המוביל ברשת. זהו אחד הכלים בעל השימושים הפופולריים ביותר בארץ, ואנחנו בטוחים כי בשילוב בין היכולות הטכנולוגיות המובילות של מלינגו לתוכן האטרקטיבי שלנו, נוכל לתת ערך נוסף לגולשים של שני האתרים”.

מנכ”ל מלינגו, יוני נאמן, הוסיף: “אנחנו שמחים על שיתוף-הפעולה עם Mako, מהאתרים המובילים ברשת הישראלית. אנחנו רואים סינרגיה בין היכולת של Mako להביא את התכנים הפופולריים ביותר בישראל, ומעמדה כאחד השחקנים המרכזיים בתחום הפרסום באינטרנט, לבין שירות המילון והחיפוש האנציקלופדי הפופולרי של מורפיקס. שיתוף-הפעולה יאפשר לנו להמשיך ולהרחיב את המילון ואת סל השירותים המוגשים בו, להנאת הגולש הישראלי”.

9 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, Press, Release, עיתונות ותקשורת | 10 תגובות

טלפורטציה

פוסט של תומר ליכטש

[טלפורטציה]
אחת החידות שזימן הגורל לבני האדם
היא הטלפורטציה
“בים מי אפ, סקוטי”
התפוררות לחלקיקים
וזרם כללי שסוחב
את הכל מפה לשם
בתור איש טכני
מבחינה טכנית
הכל צריך להיות מסודר עד לרמת החלקיק
הכל צריך להיות מתוייק וניתן לשליפה מהירה
מבחינה טכנית
מבחינה בירוקרטית
חייב רישום מסודר
איבר איבר, חלקיק חלקיק
ובעליו
אחרת טלפורטציה אחת
באופן מדעי
יכולה להתערבב באחרת
ומבחינת הטלפורטציה
אמר לי מדען
זה רע
באופן כללי התשתית
לטלפורטציה אפשר לומר
היא מאגר ביומטרי
מסודר
ובשם הקידמה
יפה שעה אחת קודם

[השיר יוקרא הערב במשוררות נגד האח הגדול – הפגנת שירה נגד חוק המאגר הביומטרי]

8 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

מדברים עלי אך לא איתי

פוסט של אייל בר חיים

אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא מככב בסרטון אינטרנט. זה נכון לעידוק, ולאסף שגיא וגם לאישה הזקנה שצילם פרופ’ רונן שמיר בכיכר רבין:

האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה אז צילמתי אותה בכל זאת.

או במילים אחרות, אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו.

ברוב המקרים כשמתבצעת פעולה כזו, אנו נוטים להגדירה כאלימות. ואכן, צלמים רבים שואלים את עצמם האם צילום של אדם, ללא בקשת רשותו, הוא אקט מוסרי.

אנחנו עובדים קשה לבנות לעצמנו דימוי קוהרנטי. גם פנימי וגם חיצוני. זה יכול להתבטא בסגנון הלבוש בגיל 12, בדעות פוליטיות בגיל 18 ובהעדפות קולינאריות בגיל 32. ברור שהעדפות האלו אינן תוצר יש מאין וכי הן תלויות בהקשר החברתי, אך חשיבותן, מעבר לסימון מיקום חברתי ולתגמולים הנלווים לכך, היא בהקניית תחושת אוטונומיה ושליטה. אם אני משדר לאחרים דימוי קוהרנטי של עצמי, אני שולט במידה מסוימת ביחס אלי ומשיג עצמאות כלשהי בעולם. פירוק של הדימוי הזה מהווה פגיעה בתחושת האוטונומיה שלנו, בדומה לפגיעות אחרות שאינן פיזיות.

דוגמאות למצבים כאלו לא חסרות ותמיד התגובה אליהם קשה, אם כי לעיתים לא מובנת על ידי מי שאינם קורבנות של האירוע, פוגעים וצופים כאחד. חשיפת שמו של כותב בלוג, התייחסות לא עניינית אליו (“בלוג יפה, מוזמן לשלי”) או אפילו חשיפת בלוג באתר בעל תפוצה רחבה יותר, עוררו תמיד תגובות בסגנון זה מצד קורבנות החשיפה:

אני מרגישה כאילו שפרסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר.

לרוע מזלם של הקורבנות, בניגוד למקרים של אלימות מינית שכוללת צילום, החוק מאפשר לצלם אדם במרחב ציבורי כל עוד לא מדובר בתמונה משפילה. לכן, כביכול, צילום במרחב הציבורי אינו נחשב אלימות. הטענה הרווחת אומרת שקשה להפריד בין מי שהוא אישיות ציבורית לבין אנשים פרטיים, ובין אנשים שראוי שמעשיהם הנלוזים ייחשפו לבין בלוגרים שקמו בבוקר וגילו שהם מתנדבים להשתתף במסע פרסום.

הקוד האתי של אגודת העיתונאים, כמו גם של חוקרים במדעי החברה, עושה עבודה טובה בהקשר הזה. הוא לא אוסר על הכתיבה, אבל מחייב את הכותבים ליחס הוגן שמבוסס על מערכת יחסים ולא על החלטה כוחנית של מי שמחזיק מצלמה או מפרסם תוכנית טלוויזיה. אולי הגיע הזמן שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 תאמץ קודים דומים.

אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב

7 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פרסום ושיווק | 16 תגובות

שונא מתנות // עומר כביר נגד מתנות מיחצנים

פוסט של עומר כביר

הכול התחיל לפני קצת יותר משבוע, במסיבת עיתונאים של HP. בכניסה לחדר בו נערכה המסיבה (אחרי ארוחת בוקר מפוארת, כמובן) גילה כל כתב תיק גב חדש ממתין על הכיסא. ולא סתם תיק גב מהסוג שקונים ב-20 שקל בשוק הפשפשים. תיק יוקרתי למחשב נייד, כולל מנעולים ושאר שכלולים. מאחר שזמן לא רב קודם לכן קניתי לעצמי תיק דומה, יכולתי להעריך את מחירו בסביבות ה-200 שקל.

בחודשיים וקצת שאני עובד ככתב הטכנולוגיה והאינטרנט של כלכליסט כבר הספקתי להיות בכמה מסיבות עיתונאים ולהיחשף למתנות שמחולקות. אבל עד אז מדובר היה בדברים קטנים, סמליים אפילו. מנעול לנייד מבאג, חולצה מאיידיגיטל, צ’ופסטיקס מהודרים מהרדיו הלאומי של סין. אבל לא משהו כזה, לא מתנה כל כך יקרה שברור שאינה סמלית בלבד.

ביום שהתחלתי לעבוד ככתב (אחרי כעשר שנים בתפקידי עריכה שונים) נראה היה לי כמובן מאליו שלקבל דברים מיחצנים זה No-No. אני לא לוקח את המתנות שהם מחלקים, אפילו לא את העטים והפנקסים שממתינים בערכת עיתונות בכל אירוע. אם הם רוצים להעביר לי חומרים על Disk On Key, אני מבקש שישלחו במייל או מעתיק לנייד ומשאיר את הדיסק במקום. חנייה אני מעדיף לשלם בעצמי, ולהתחשבן אחר כך עם הנהלת חשבונות במערכת. נפלתי רק פעם אחת, במסיבת העיתונאים הראשונה שהייתי בה, כשנתתי ליחצ לשלם על החנייה. כבר בדרך הביתה הבנתי שזו הייתה טעות, ואת הסכום שהיחצ שילמו תרמתי לעמותת לתת.

זה לא תמיד קל לוותר על המתנה. היחצן עושה לא פעם פרצוף נעלב, ומתעקש “אז אולי תיתן למישהו במערכת?”, וגם העיתונאים האחרים עלולים לתת בך את מבטי ה”עוד פעם הוא והפרינציפים המיושנים שלו”. וכמובן, זה לא פשוט לוותר על מתנה שווה במיוחד כשהמוח משדר “רוצה, רוצה, רוצה”. אבל בסופו של דבר עדיף לוותר ולדעת ששום דבר, אפילו התת-מודע, לא השפיע על תוכן הידיעה שכתבת ושלחת לעורך.

בחזרה למתנה של HP. משום מה, חשבתי שמרבית העיתונאים ינהגו כמוני. מסתבר שהייתי תמים מדי. עד כמה שהבחנתי, כולם לקחו את התיק. עיתונאים צעירים וותיקים כאחד, גם כאלו שהמערכת אוסרת עליהם קבלת מתנות, גם כאלו שבהזדמנות זו או אחרת אמרו שהם לא לוקחים מתנות. כנראה שהפיתוי היה גדול מדי. נו, זה באמת היה תיק יפה.

זה לא צריך לעבוד ככה. עיתונאי לא יכול לקבל מתנה ממושא הסיקור שלו, ואחר כך לכתוב עליו ולקוות שהוא יישאר אובייקטיבי. זה בלתי אפשרי, ולו בגלל מראית העין שבדבר. הבעייתיות של הנושא זועקת לשמיים, ולא סתם עידוק בחר לכנות את המתנות האלו שוחץ (אגב, עידוק מתוודה שהוא לא צדיק הדור, וחוטא לעתים במתנות קטנות דוגמת Disk On Key, אותם הוא מחשיב כזוטות לאור מחיריהם היום).

לכן, התחלתי בשבוע שעבר לתעד בטוויטר שלי את המתנות שמחלקים היחצנים, ואת מעט העיתונאים ההגונים שבוחרים לוותר עליהן. לפני כמה ימים עידוק הציע הצעה שאי-אפשר לסרב לה – להעביר את הפרויקט הצעיר ל-404. לכן, מעתה, אדווח כאן על המתנות השונות שזוכים העיתונאים לקבל, כולל תמונות ואותות הצטיינות לסרבני המתנות.

אבל לבד אי-אפשר. קיבלתם קומוניקט שמבטיח מתנה בתמורה להגעה לאירוע? הייתם במסיבת עיתונאים וחילקו משהו? צלמו ושלחו בתוספת פרטים ותיאור קצר לדוא”ל StopTheFreebies@gmail.com. חשאיות מובטחת למעוניינים, למרות שאין במה להתבייש. יחד נשים לזה סוף (נו, מותר לשגות באשליות לפעמים).

6 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, Press, Release, שוחץ, שונא מתנות | 29 תגובות

מקו נגד וואלה, מקו בעד וואלה

28.10.2009: יובל נתן, מנכ”ל ועורך אתר Mako של קשת, אומר לאתר www.140.co.il:

“אין לנו שום כוונה להוציא את כל התוכן מחוץ ל-mako. עשינו ניסיונות נקודתיים, בין היתר עם וואלה, להפצת התוכן באופן מוגבל מאד”.

– ואיך עלה הניסוי?

“עובדה שלא חזרנו עליו מאז”.

5.11.2009, דה-מרקר חושף:

אתרי האינטרנט וואלה ו-Mako במשא ומתן לגיבוש שיתוף פעולה אסטרטגי בתחום התוכן – וואלה יספק ל-Mako תוכן כתוב ממערכת החדשות שלה, ו-Mako יספק לוואלה תכני וידאו מבית היוצר של זכיינית ערוץ 2, קשת. במקביל נשקלת האפשרות כי קשת, בעלת השליטה ב-Mako, תרכוש נתח בבעלות וואלה.

6 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, אינטרוויזיה, אינטרנט, טלוויזיה, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

וואו

• עוד באותו נושא: מצאו את רוצח משפחת אושרנקו וצבעו בצבעים עליזים

5 בנובמבר, 2009 | בנושאים: @SEVEN, 404, עיתונות ותקשורת | 8 תגובות

הוט מחדשים, מפתיעים ומרגשים

פוסט של שוקי טאוסיג

“רצינו להשאיר טעם טוב”, נכתב על הגלויה ששלחה אליי חברת “הוט” לפני יומיים. “לקוח יקר, לאחרונה קיבלנו את בקשתך לניתוק”, נכתב בצידה השני של הגלויה, “אנו מכבדים את בקשתך […] אנו מקווים שגם בעתיד תבחר לחזור ולקבל שירות מאיתנו ונוכל לחדש, להפתיע ולרגש אותך”. על החתום: סביון בר סבר, סמנכ”ל שיווק HOT.

ובכן, סביון יקרה, נציגי שירות לקוחות יקרים, נציגי שימור לקוחות יקרים לא פחות, טכנאים יקרים, המנכ”ל היקר מאוד הרצל עוזר (יקר באמת, עם משכורת של 1.2 מיליון שקל בשנה, לא כולל בונוסים ואופציות בשווי 4.2 מיליון שקלים), משפחת “הוט” היקרה – תודה לכם על הטעם הטוב שהשארתם.

תודה על נציגת שירות הלקוחות “האישית” שלי (“אני נותנת לך מספר פלאפון, אני זמינה בכל עת”) שנעלמה אחרי שחתמתי על הצ’ק.

תודה על הנציגות הלא אישיות, שנעלמו באופן לא אישי כל אימת שצלצלתי.

תודה על הערוצים שהובטחו לי “חינם” (תמורת יותר ממאתיים שקלים לחודש), אבל לקחו את הפנייה הלא נכונה בצינורות ומעולם לא הגיעו.

תודה על הפגנת היכולת המרשימה: כל כך הרבה ערוצים וכל כך מעט לראות.

תודה על שקופית התקלה שהופיעה מדי כמה דקות כל פעם שניסיתי להשתמש בווי.או.די, זו שיעצה לי לכבות את הטלוויזיה, לנתק את הממיר ולהתקשר לטכנאי, מה שיבוא קודם, ממילא אף אחד מהם לא יעזור.

תודה על התכנים שזלגו פתאום משירות הווי.או.די שנכלל במנוי שלי, אל שירותי וי.או.די חדשים ומלהיבים שיהיו שלי אם רק אתרום ל”הוט” עוד כך וכך שקלים כל חודש.

תודה על השבועות שחיכיתי מהרגע שביקשתי להתנתק ועד שהטכנאי מצא את הדרך לממירים שלכם שבסלון שלי.

תודה על שלושת נציגי מחלקת “שימור לקוחות” שהטרידו אותי בכל שעות היום כדי לשכנע אותי שאני עושה טעות איומה כשאני מבקש להתנתק מ”הוט”. לא ראיתי, אבל אני מנחש שהם לבשו חליפות.

תודה על הקנס של כמעט 500 שקל שגביתם ממני בגלל שהעזתי להיפרד מכם.

באמת תודה. הצלחתם להפתיע אותי (לרעה), הצלחתם לחדש (ברמת האיכות והשירות), והצלחתם אפילו לרגש. אני ממש מתעב אתכם עכשיו, וגם זה סוג של רגש.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”

5 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404, טלוויזיה, פראייר.נט, שירות לקוחות | 19 תגובות

איפה זה בלוג?

פוסט של דני או’בראיין

המשלב

הבעיה היא בעיית מִשְּׁלַב. בעולם האמיתי, אנו מנהלים שיחות בפומבי, באופן פרטי, ובסוד. כל השלושה נבדלים זה מזה. הפומבי הוא מה שאנו אומרים בפני קהל; הפרטי הוא הנושאים בהם אנו דנים עם החברים הקרובים; הסודי הוא מה שאנו מספרים אך ורק לאנשי סודנו. הסודיות מרמזת על קנוניה, על כך שיש לך מה להסתיר. לא כך הפרטיות. באפשרותך לקיים התכנסות פרטית, אך זו לא תהיה בהכרח בגדר סוד. לכל השיחות הללו השלכות שונות, מצלול שונה.

מרבית האנשים, אי שם ברקע מחשבתם, מאמינים כי את הדברים שנאמרים בינם לבין חבריהם יאמרו בשמחה גם בפומבי, במילים אלו ממש. זו טעות, ואם אינכם מאמינים לי, הקליטו את עצמכם מנהלים שיחה עם חבר באחד מן הימים, ולאחר מכן העלו את זה לאתר שלכם כדי שהעולם כולו יוכל להקשיב.

המלכודת הזו היא מה שהופך את תכניות הריאליטי-טי.וי, שמאפשרות לצופה להיות זבוב על הקיר, לכֹה מבדרות. זו הסיבה שגינוניהם של פוליטיקאים כל כך מוזרים וזו הסיבה שכולם יורדים קצת מהפסים כשמצלמת הווידאו מתנוססת מולם בחתונה. זה מה שהופך סוג מסוים של רכילות – ה”אני לא מאמין שהוא אמר את זה!” – למדבק כל-כך. לא משנה כמה אתה עקבי כבנאדם, לא משנה כמה אמונותיך חזקות, משהו שתאמר במשלב הפרטי ישמע איום, מזלזל, אגואיסטי או נדוש כאשר יימרח על דף השער של הצהובון המקומי. זהו ההקשר שמחוצה לו אנו מצוּטטים.

אולם, בעולם האמיתי, שיחות פרטיות נותרות פרטיות. לא מכיוון שכולם נשבעים לשמור על סודיות, אלא מכיוון שביטויים של הדברים הללו הינו ארעי ומוגבל לקהל [נתון]. מעטים הם הסודות בשיחה פרטית; אולם בהעברת המידע שנכלל בשיחה, המשלב משתנה קלות. אני אומר לעיתונאי “תראה, דייב, אמ, למען האמת הבחור קצת, אתה יודע. נו. הוא פשוט לא הטיפוס שהעסקתו היתה מובילה לשביעות רצון מצידנו”. העיתונאי, תוך שימוש בפילטרים, שולח לדפוס “המקורות אינם מרוצים מהמינוי”.

לסודות משלב נוסף. הם רציניים (גם כאשר אלו סודות מצחיקים). כאשר אנו חולקים סוד, שנינו מעורבים. אנו מחביאים אותו מעיני העולם. סודות אינם משנים משלב – כאשר הם נחשפים, הם משמרים את הסגנון המזיק שלהם.

הם לא מדברים אליכם

ברשת, יש לך פומבי, ויש לך סודות. תחום הביניים הפרטי, שכולל חציצה זהירה, נהרס. דואר מועבר הלאה מילה במילה. תעתיקי IRC, שכוללים הערות מיותרות, נשמרים לנצח. כשאתה מדבר עם חבריך בצורה מקוונת, אתה מדבר עם העולם.

זו הסיבה, אגב, שאנשים כל כך שונאים בלוגים. אלוהים, הם אומרים, איך יכולים כותבי היומנים להיות כל כך כפייתים ביחס לעצמם? אוי ויי, האם זני שוב מדבר על אמנות בלוס אנג’לס? למה הם לא סותמים את הפה, כולם?

התשובה לשאלה מדוע הם לא שותקים היא – הם לא מדברים אליך. הם מדברים במשלב הפרטי של הבלוגים, אותו סגנון חסוי שבין הפרטי והסודי. ואתה מצאת אותם דרך גוגל. עובר עליהם יום רע. הם כותבים למען אותם חברים שמתעניינים בתחביבים שלהם ובחיים שלהם. בינתיים, אתה עומד במרחק 100 מטר, מלא בוז, בידך עדשה עם זום רצחני ומיקרופון כיווני. עכשיו תגיד לי מי הכפייתי?

למרות הכל, יש להם אלטרנטיבה. הם יכולים פשוט לשמור את הדברים לעצמם. לכתוב ביומן שלהם. ודאי הם רוצים, עמוק בפנים, שאקרא את זה, אם הם טרחו לחשוף את זה בצורה מקוונת, נכון? הטענה כאן היא שהם משמיעים את הדברים הללו לקבוצה קטנה, אך מדוע אינם שומרים זאת לאותה קבוצה קטנה בלבד?

התשובה היא: מרביתם דווקא כן, אבל עליהם אתה לא שומע. ולו שמעת, היית כועס אף יותר. היות שכעת אנו פוסעים אל תוך העולם של משלב הסודיות. רק דבר אחד גרוע יותר מקריאת רשימת תפוצה פומבית בה אנשים מדברים שטויות – לראות רשימת תפוצה פרטית אליה אינך יכול בכלל להצטרף ולגלות באילו שטויות הם דנים. haddock, silent-tristero, אותה רשימת נמענים שכתובתם בלתי נראית שפעם היית חבר בה ועכשיו כבר לא. הם זוממים שם משהו.

ברשת, הפרטיות נעלמה

ברשת קיימים רק שני סוגים של משלב; פומבי וסודי. בתחום הפומבי, כל מה שתאמר מיועד לכולם. אם תדבר במשלב הסודי, הרי שיש לך מה להסתיר.

וזו משמעות קץ הפרטיות. פירוש הדבר הוא קץ המשלב הפרטי. לא כל הפרטי הינו בהכרח סודי, בר-הסתרה. הוא פשוט אינו מיועד לציבור הרחב. אותו אזור אפור הולך ודוהה, ובקרוב ייעלם כליל.

Foo Camp [אירוע דומה לכנר.נט בו השתתף או’בראיין], היה פרטי, אך לא סודי. נסו לקרוא את דפי הרשת שלהם כאילו היו פומביים, סיגרו עין אחת, ותוכלו להתייחס אליהם כאילו מדובר בחבורה של טופחים-על-שכם ומשבחי-עצמם. נסו לקרוא את הדפים כאילו היו סודיים, והכל נראה כקנוניה אחת גדולה שמטרתה להוציא אל מחוץ לתמונה את כל אותם אנשים שאינם תואמים אמות מידה שרירותיות ומטופשות.

אולם, חשבו מה היה קורה אילו רציתם לערוך מסיבה אליה יגיעו כל החברים הכי חכמים שלכם, בכדי לדבר על דברים שאתם יודעים שימצאו חן בעיני יתר החברים שלכם. חישבו כיצד דבר זה היה נתפש בציבור, או לו היה מתגלה כסוד שנשמר היטב.

Foo Camp לא היה יותר מזה. היו כמה דברים טכניים משעשעים, וקצת רכילות מהסוג הרגיל, שאעלה על הכתב עבור ה-NTK [ניוזלטר שאו’בראיין ערך] של השבוע הבא. שום השתטות מרעישה או מזימות אפילות.

הפרטיות אינה קנוניה

וקיצו של המשלב הפרטי? נושא הרבה יותר מעניין. כשעוד עסקתי בטלוויזיה, ביליתי יום שלם בעריכת ראיונות עם בריטים, בחברת אנשים שמוצאם ממדינה אירופאית פחות רווית-תקשורת. צריך ללמד את האירופאים – אל תביטו אל המצלמה, אני יכול שוב לשאול את השאלה, לא, רק תדמיין שאיש הקול שלנו לא שם והוא לא מנופף לעברך בנקניקיה צמרירית. הבריטים? בום. ברגע שהמצלמה הופעלה, הם עוברים למשלב הציבורי: “ובכן, דני, מצחיק שאתה שואל, כי דווקא יש לי אנקדוטה משעשעת בעניין ברוז'”.

אני לא חושב שזה יקרה. לדעתי המשלב הפרטי ישיג דריסת רגל – כפי שאני מאמין שקרה עם הבלוגים. אנו נפתח מעין סובלנות כלפי השיחה הפרטית שאינה מכוונת אלינו, וכי תגובה מוגזמת כלפי מצלול מעין זה תהפוך לצורה של נאיביות חברתית.

נלמד להבין כי הקנוניות האמיתיות אינן אלה המופיעות באתרים שפתוחים לציבור, בלווית רשימה מלאה של משתתפים, תיעוד מפורט של הדיונים, וגיבובים אינסופיים של שיחות משתפכות, מגושמות, פרטיות-למחצה שראויות, למרות הכל, לקהל רחב יותר. [נלמד] שאנשים שנתפשים כנלהבים להצליח, נכונים להאכיל כמה מאות אנשים בשל הסיכוי הקלוש שתצמח מכך תועלת כלשהי, שאוהבים להקשיב לחבריהם כשהם מזייפים בשירה, שלא אכפת להם אם אנשים אחרים ידעו מזה, ושלמזלם יש להם חברים חכמים ונדיבים דיים בכדי לשתף אותם, אינם האיום.

[האיום] הוא הסודות האמיתיים; מקומות המחבוא האמיתיים; אותם אנשים שפועלים תמיד במצב פומבי או סופר-סופר-סודי שבקושי נוכל לשער, הם המסוכנים. הרבה יותר קשה להבחין בהם ממרחק של 100 מטר, והם חסינים יותר בפני סאטירה עדינה.

הפוסט פורסם במקור ב-13.10.2003 בבלוגו של דני או’בראיין, Oblomovka, תורגם לעברית על ידי מיכלי זרצקי ופורסם בחיים ברשת ב-1.12.2003. הפוסט ותרגומו מתפרסמים ברשיון cc-by-sa.

בזמנו, ארז ארליכמן, כתב של ynet, סקר בטור שבועי בלוגים ישראליים, כשתופעת הבלוגים היתה קטנה ופומבית הרבה פחות מאשר היום. כמה מהבלוגרים שסוקרו במדור התנגדו לחשיפה בבמה הציבורית מאוד של ynet, וחלקם אף סגרו את הבלוגים מחשש שקרובים ומכרים ייכנסו לבלוג בעקבות הפרסום ב-ynet ויזהו את הבלוגרים. זו ההקדמה שליוותה את הפוסט הזה בחיים ברשת:

הקדמה: בשבועיים האחרונים הרשת הישראלית רוחשת (נו, נגיד). הסיפור של ארז ארליכמן מ-ynet מול הבלוגרית miss.terious זכה לתגובה של ארליכמן ועוד מספר התבטאויות של בלוגרים וכותבים. לפני כחודש, התייחס הבלוגר ועורך ניוזלטר הגיקים NTK, דני או’בריאן הבריטי, בבלוגו Oblomovka למקרה דומה. לפניכם תרגום חלקם השני של דברי או’בראיין, בהם התייחס לאמירה, שהושמעה בין השאר גם על ידי ארליכמן, לפיה מרגע שהבלוגר העלה את הרשימה שלו לרשת, הרי שהיא נמצאת במרחב הפומבי, הפקר לכל עיתונאי.
(מערכת חיים ברשת)

5 בנובמבר, 2009 | בנושאים: בלוגים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 7 תגובות

קום איל פו: אלפי כניסות?

מוצג התביעה מס’ 1 – קטע מקומוניקט של קום איל פו:

קמפיין הוידאו הראשון של “קום איל פו” באינטרנט התגלה כאפקטיבי מעל לכל המשוער

מחברת קום איל פו נמסר כי בתוך יומיים מעלייתו של קמפיין האינטרנט הראשון שלהן, נרשמה באתר החברה תנועה של אלפי כניסות לעמודים הרלוונטיים

מוצג התביעה מס’ 2 – מספר הצפיות בסרטון האמור ברגע קבלת הקומוניקט:

אלפי כניסות מקמפיין שבסך הכל זכה ל-2373 כניסות? טוב, כמו שאומר חבר שלי אלון גור אריה, אלפיים זה הכי מעט כניסות שאפשר כשאומרים “אלפי”.

[עדכון 5.11] חידוד נקודה: קום איל פו טוענים שהקמפיין, שהורכב מסרטון ביוטיוב, הביא אלפי כניסות לאתר. לסרטון היו 2373 צפיות, כך שכדי שהקמפיין יביא אלפי כניסות, צריך שכמעט כל אחד מהצופים בסרטון ייכנס לאתר. זיו פוגאטש אומר שיוטיוב לא מודד צפיות מאומבדות, כך שייתכן שמספר הצפיות בפועל גדול הרבה יותר.

הנה הטקסט של האימייל שנשלח מקום איל פו:

קמפיין הוידאו הראשון של “קום איל פו” באינטרנט התגלה כאפקטיבי מעל לכל המשוער

מחברת קום איל פו נמסר כי בתוך יומיים מעלייתו של קמפיין האינטרנט הראשון שלהן, נרשמה באתר החברה תנועה של אלפי כניסות לעמודים הרלוונטיים.
בימים אלה עלה לאוויר הקמפיין האינטרנטי “תפרים פתוחים” לחברת האופנה “קום איל פו”. חברת “היי-די” הצטרפה לצילומי הקטלוג של “קום איל פו” – חורף 2010 וראיינה את הנשים שהשתתפו בצילומים. השאלות שנשאלו היו בנושאי אופנה, טרנדים, שופינג וכו’. התשובות שהתקבלו היו אותנטיות ובחלקן מפתיעות.
התוצאה מאחדת אהבה אמיתית לאפנה, נשיות וטרנדים, וביחד עם זאת נשאלות שאלות נוקבות המשתלבות כדיון עם צילומי הקולקציה החדשה.

http://www.youtube.com/watch?v=7qDYSGNpzOE&feature=player_embedded

[עדכון 3.12.2009] דוברת comme il faut, לירית לבני להב, כתבה לי באימייל:

קצת באיחור, אבל חשוב לי לציין למען הדיוק, שאת הקומוניקט המדובר לא אני הוצאתי, כי אם חברת “היי-די” שאחראית לסרט.

אני עומדת מאחורי הנתונים שנכתבו בו והם נבדקו מולי בטרם פורסם ובכ”ז- זה לא קומוניקט של ‘קום איל פו’ ולא אימייל שנשלח מ’קום איל פו’, כפי שכתבת.

4 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404 | 9 תגובות

גוגל דודל מיוחד לציון זה שאין שום אירוע מיוחד היום

(קליפורניה) Google™, חברה מובילה בתחום החיפוש והלא להיות רשע, הודיעה היום על השקת Google™ Doodle מיוחד לציון זה שאין שום אירוע מיוחד היום.

“בGoogle™ אנו מחויבים לסייע ליצירת לוגואים מטופשים (Silly Logos) עבור כל אירוע מיוחד”, אמר נאהיר יוג’נסון, ראש רוח השטות ואחראי על פיתוח לוגואים מטופשים בGoogle™. “גישת ‘עניינים כרגיל’ מנוגדת לרוח של Google™, ולא ניתן למציאות לפגוע בחווית המשתמש של משתמשינו גם בהיעדרו של אירוע מיוחד”.

“אנו מתייחסים ברצינות רבה לאחריותנו לספק Google™ Doodle למשתמשינו”, מסרה מאריסה מאייר, סגנית נשיא לחוויית משתמש וראש לשועלים בGoogle™, והוסיפה בחיוך: “כשלא סיפקנו Google™ Doodle, מאות אלפי משתמשים איימו לעבור למנוע החיפוש המתחרה!”.

Google™ Doodle נולד מתוך פרויקט 20% של ג’יין או’הרה, הילרית הוליסטית בGoogle™צרפת. הוא נמשך עד היום תודות לגישת שלושה השלבים הייחודית שפותחה בGoogle™ Labs:

1) איתור אירועים בני-קיימא: שבעה צוותים שונים במשרדי Google™ ברחבי העולם עוסקים יומם ולילה בחיפוש אירועים שראויים לGoogle™ Doodle. כל אירוע שאחד הצוותים מאתר עובר אישור בוועדה שמורכבת מחברי שבעת הצוותים, שמנהלים עליו דיון באמצעות Google™ Talk, ואירועים שמאושרים על ידי הוועדה מועברים לנאהיר יוג’נסון, שבסמכותו לפסול אותם כי ככה בזין שלו, או לאשרם ולהעבירם לאיור ולפרסום.
2) מיחזור: במסגרת מאמציה של Google™ לא להיות רשעה, אירועים רבים זוכים לGoogle™ Doodle שונה מדי שנה, כדי להקטין את טביעת הפחמן של Google™.
3) יוזמה: ברוח החדשנות שמאפיינת את Google™, החברה רוכשת שבטים מבודדים בעולם ומבצעת אופטימיזציה לאירועים שהם מציינים. האירועים הללו משמשים לGoogle™ Doodle חדשים.

4 בנובמבר, 2009 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →