We Are דיבולט

פוסט של דפנה לוי


כמו את כל הידיעות המשונות מהסוג הזה, גם את זו שמעתי רק בחצי אוזן, ברדיו, בשש וחצי בבוקר, תוך כדי נהיגה: באשקלון ישנו רחוב שאיש אינו יודע על שם מי הוא קרוי. לא התושבים, לא זקני העיר, לא אנשי העירייה וגם לא אחד, אלי שבי, ששימש משך שנים רבות יו”ר ועדת השמות, שהיא, כידוע, מעניקה את השמות לרחובות. לרחוב הזה קוראים “דיבולט”, ובין ההסברים הדחוקים שניסו אנשי העירייה לספק לתושביו, שסקרנותם התעוררה יום אחד (מן הסתם בהשפעת החום הכבד, הלחות הבלתי נסבלת ואיומי הקסאמים מעזה) היתה ההשערה כי מדובר באחד ממקימי העיר, ותיקי המקום שזה היה כינויו בקרב החבר’ה, או שמדובר בשבועונו של הרצל Die Welt, משלהי המאה ה-19, שתועתק לעברית בצורה יצירתית מאוד.

למרות שנולדתי וגדלתי באשקלון לא שמעתי מעולם על רחוב דיבולט, ומן הסתם גם לא תהיתי על שם מי נקרא. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שמאז עזבתי את העיר היא הכפילה או שילשה את גודלה, אבל גם כשהייתה עיירת חופים זעירה וידידותית למתגוררת, מעטים בלבד הכירו בה את שמות הרחובות. ידענו שזה גר מאחורי גן מירה, ההיא בקצה של הדשא הגדול, ההם ליד מגרשי הטניס או מול קולנוע רחל או באחת השכונות שכונו על שם הקבלן המבצע (“רסקו”), המשכן (“צבא קבע”) או האווירה הכללית (“חסכון א” ו”חסכון ב”).

האמת היא שזה העניק ניחוח אירופאי לעיר הקטנה ההיא, שהייתה פעם תחומה בין הדיונות לים: גם בלונדון, ברלין, וינה ואדינבורו הרי קוראים לרחובות בשמות פונקציונאליים כמו “הרחוב הראשי” או “רחוב השוק” או “הסמטה הממש קטנה” או “הרחוב שאורכו מייל וחצי”. ולא מפתיע לכן לגלות בגוגל, ש”דיבולט” הוא גם שמה של איזו שושלת סקוטית (ומותר להניח שאיש מבניה מעולם לא שמע על אשקלון).

בעיני מדובר בשם מצוין לרחוב. העמימות הזו מסירה ממנו את המשא האידיאולוגי שיש לרוב שמות הרחובות בארצנו. כל עוד אין לאיש מושג על שם מי או מה ולמה ומתי הוא נקרא כך, הרחוב נשאר נקי מקולוניאליזם תרבותי, וכל מי שעובר בו יכול להמציא לעצמו הסבר משמח משלו. למשל שבשפה נכחדת של שבט עלום “דיבולט” משמעו “הרחוב שהכי נעים לגור בו”, או מה שיותר סביר: “רק עוד 20 שנה למשכנתא, יא מניאק”.

דפנה לוי היא עיתונאית, כותבת על ספרים ואנשים ובעלת הבלוג “המדור לאיבוד קרובים“, שם התפרסם הפוסט במקור

29 ביולי, 2010 | בנושאים: עירוניה | 5 תגובות 

גָנַבוֹת, זוֹנים והאקדמיה ללשון העברית

פוסט של עדי ברטשניידר


פתיחת אתר האינטרנט החדש של האקדמיה ללשון עברית הזכיר לי סיפור אמיתי שקרה לי לפני יותר מ-15 שנים. במקום בו עבדתי אז התעורר ויכוח לשוני בין שני עובדים בעקבות סיפורי הבוקר הלא-קשורים לעבודה בעליל: מה נכון יותר לומר, גָנֶבֵת או גָנַבַה?

ומי אם לא אני, שאוהבת לדחוף את האף כל פעם מחדש, יפתור את התעלומה? אחד-ארבע מהיר אחד על החוגה (כן-כן, הטלפונים האלה שבמקום לחיצות מסובבים קמעה עם כיוון השעון ובחזרה) – והטלפון של האקדמיה ללשון עברית מתקבל ומיד מחוייג בחזרה.

וכך התנהלה השיחה (כשאני מוקפת בלפחות עשרה מחברי לעבודה):

שלום. הגעתי לאקדמיה ללשון עברית? אפשר לשאול שאלה? כי יש לנו ויכוח במשרד מה המילה הנכונה לנקבה של הגנב. האם זה…
“כן-כן. בוודאי. אני המזכירה. עוד רגע בבקשה, בדיוק עבר כאן פרופסור פלוני אלמוני, חכי על הקו”.
…
“שלום, הבנתי שיש לך שאלה?”, השתנה הקול מעברו השני של הקו לאיש חביב שהחליף את האישה החביבה שהיתה שם לפניו.

כן. מה נכון יותר מבחינה לשונית להגיד: גָנֶבֵת או גָנַבַה?
“אהמממ… מעניין… זו באמת סוגייה לא פשוטה… אני חייב לבדוק ולהתייעץ כאן עם הסגל. חכי בבקשה על הקו”.
…
“כן. ובכן, אפשר לאמר גָנֶבֵת מאחר ומדובר במקצוע, על משקל שוטר-שוטרת וגם מותר לאמר גָנַבַה. כמו רופא ורופאה. ויותר מכך, אפשר לאמר אף גָנַבִית, כמו במקצוע ‘רקדנית’. הסיבה לכך שכל האפשרויות הללו נכונות היא בגלל שאין לנו במקורות גנב ממין נקבה ולכן אין מילה ישירה שמתקשרת לכך. זה דומה למקרה שהיה לנו ממש לפני כמה ימים, צלצל אלי אבא לילד בגן ילדים מתל-אביב, שיש לו גננת ממין זכר(!) והילד קורא לו ‘גָנֵן’. הוא רצה לדעת האם הילד צודק. ומאחר והמילה ‘גָנַן’ קיימת במשמעות מקצועית שונה (שאגב, גם לה אין מקבילה בנקבה), ולא היה קיים עד כה גננת לילדים ממין זכר, לא היתה מילה כזו בעברית (ואגב, אנו מקיימים דיון לגבי המילה הזו בשבוע הבא). ואכן, יש מקרים בהם קיים שם שמתאר מקצוע רק עבור אחד המינים כשעלינו מוטלת האחריות לקבוע את השם החדש שיתאר את המקצוע למין השני. דומה הדבר לזוֹנַה ממין זכר. עורכי העיתונים פנו אלינו במטרה לקבל את המילה העברית הנכונה, וחשבנו על השימוש במילה ‘זוֹנֶה’ על משקל מוֹרַה-מוֹרֶה: מוֹרַה-זוֹנַה <--> מוֹרֶה-זוֹנֶה”.

(הערת אגב: נשבעת לכם בהן צדקי שככה בדיוק זה קרה!)

כאן השתררה דממה לשניה, ואז גם הוא הבין את מה שאמר ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

אז אני שואלת אתכם, לא עדיף לנהל את התהיות וההצעות בשיחות טלפון שכאלה על פני הקשות סתמיות על מקלדת יחפה, בלי דו-שיח עסיסי ופליטות פה שיעזרו להעביר את יום העבודה עם מצב-רוח נפלא והרבה יותר תקווה?

עדי ברטשניידר היא רעיונאית, חריפה, מנטורית בנשמה ועובדת בתעשיית ההייטק כמעט 30 שנה. לא יודעת מה תעשה כשתהיה גדולה

29 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, שפה | 16 תגובות 

בהום סנטר אסור לדבר ערבית

ידיעה בידיעות אחרונות (26.7.2010) סיפרה על רנין ג’אבר, שפוטרה מעבודתה כקופאית בהום סנטר, לטענתה כי דיברה עם עמיתות לעבודה בערבית. לדבריה, “[אחת המנהלות] הזמינה אותי למשרד ודרשה שאפסיק לדבר בערבית. אמרתי לה שאני מדברת בערבית בזמני הפנוי עם עובדות ערביות ולא עם הלקוחות, וזה מותר כי גם ערבית היא שפה רשמית. היא אמרה שזה לא מעניין אותה ודרשה שאפסיק. אמרתי לה שזו גזענות”.

בהום סנטר הכחישו. הכחישו שג’אבר פוטרה בגלל הערבית, זאת אומרת. לא הכחישו שהיא ננזפה על שדיברה בערבית: “מבירור ראשוני שנערך, אכן היו חילופי דברים בין מנהלת החנות לבין העובדת בקשר לשיחות פרטיות שקיימה העובדת במהלך העבודה עם חברותיה לעבודה בערבית, אך פיטוריה לא התייחסו כלל ועיקר לכך”. בטח רק קיבלה אזהרה ראשונה בנושא.

עוד מתגאים שם ש”הום סנטר מעסיקה יועץ המתמחה בניהול רב תרבותי, המסייע לעובדים ולמנהלים להתמודד עם ההבדלים בין התרבויות השונות תוך כדי שמירה על כבוד לכל מגזר ומגזר”. מעניין אם היועץ דובר ערבית, ואם מותר לו לדבר ערבית עם העובדים הערבים.

28 ביולי, 2010 | בנושאים: 404 | 12 תגובות 

תיקון והתנצלות

בפוסט הזה כתבתי בטעות שההפניה השגויה והחרמנית לכתבה על אורטל אורן פורסמה ב”ידיעות השרון” בעריכת חגי פינגולד. הכתבה פורסמה למעשה במקומון “זמן נתניה”. אני מתנצל על הטעות.

28 ביולי, 2010 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 2 תגובות 

התארחתי ב”פודקאסט זה לחלשים”

[audio:http://www.ehudk.com/podcasts/halashim_43.mp3]

בפעם השנייה כבר. נראה לי שמדובר בנפוטיזם.

28 ביולי, 2010 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

שומרי המשקל של בריטני מרפי

פוסט של שרון קפלן


הנה אני קוראת את הידיעות על מותם של בריטני מרפי ובעלה, סיימון מונג’ק. מרפי היתה כוכבת קולנוע יפהפיה. כשנפטרה היה נוח מאוד לכלי התקשורת בארה”ב לתלות את אשמת מותה בבעלה. הוא כלומניק, הגדירו אותו כלי התקשורת האמריקאיים. תסריטאי מאיכות ירודה ששפר עליו גורלו להינשא לברבורה היפהפיה והמצליחה. הדבר המרכזי שאף אחד לא דיבר עליו אבל עשה את כל תעשיית ההאשמות כלפי הבעל קלה יותר היה המשקל. מונג’ק היה גבר שמן. ולא רק שמן, גם מזיע. וגם יהודי.

לא היה צריך הרבה כדי לרמוז שהבעל הוא המרוויח הגדול ממותה. מאבק הירושה המתוקשר עם אמה של מרפי הספיק כדי להרים גבות. איך הגבר השמן הזה העז להינשא למישהי שנמצאת כל כך הרבה דרגות מעליו בסולם האסתטיקה? ואיך עכשיו הוא מעז לא לוותר על חלקו בחיים המשותפים איתה? הוא ודאי זמם להשתלט על כל רכושה. הוא בטח רצח אותה.

שיהיה ברור, מונג’ק הוא לא תסריטאי-עילית. הוא היה לוזר. בקריירה ההוליוודית שלו הוא היה מעורב רק בפרויקט גדול אחד. אין שום ספק שהנישואין למרפי עשו לו טוב. אין שום ספק שלשניהם היה עניין שהקריירה שלה תשגשג. העניין הוא שמפה ועד להאשים אותו בציניות אינסופית, החל מכך שדחף אותה לעבור עוד ועוד ניתוחים פלסטיים ועד לרצח – אמור להיות מרחק. נראה לי שהמרחק הזה התקצר משמעותית במקרה של מונג’ק רק מכיוון שהוא היה שמן ומיוזע, מה שהפך אותו לדוחה מספיק כדי שיהיה קל להאמין עליו לדברים הכי גרועים. היה גם קל להניח שמרפי בעלת הפרעות האכילה וההתמכרות לניתוחים פלסטיים וסמי ההרגעה שבצידם נכנעה לו. במאזן בין אישה קטנה ורזה לגבר שמן ומזיע, די ברור מי הצד המכניע. הדבר הכי טוב שקרה למונג’ק היה מותו. בדיעבד זה היה גם הדבר הטוב ביותר שקרה למרפי, כי אז מישהו סוף סוף טרח לבדוק את בית המגורים. האם יכול להיות שאילו כולם היו עוזבים לרגע את הפרסונה התקשורתית הדוחה של מונג’ק ועושים מאמץ לבדוק את בית המגורים שלהם ולגלות בו פטריה קטלנית שהרעילה את שניהם לאט אבל בטוח, אפשר היה להציל את חייו?

הפוסט הזה לא קשור ישירות לשומרי משקל. שומרי משקל הם כלי, סימפטום לתופעה. שומרי משקל עוזרים לנו לא להפוך למונג’קים של העולם, הרבה פעמים – כי השוטר הפנימי רשע ואכזרי יותר מכל השוטרים החיצוניים. יש הרבה יופי בתמיכה שהם מספקים. אין לי ספק שהם מקלים על חיינו. השאלה האמיתית היא מי הקשה על חיינו מלכתחילה.

שרון קפלן מוטרדת משאלות קיומיות וסוציולוגית של הצרכנות, וכותבת על נעליים ואופנה בבלוג “נעלולה“, שם התפרסם הפוסט במקור. קפלן כתבה על יחצני אופנה נעלבים בגליון יולי 2010

28 ביולי, 2010 | בנושאים: 404 | 2 תגובות 

פעמון הכניסה של דירת הגיקים

אסף שגיא ויוני רוזנשיין החליפו פעמון.

27 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 8 תגובות 

התרסקות המסוק: ברומניה מסקרים בהרחבה/מתעלמים במופגן

התקשורת הרומנת מסקרת בהרחבה את התרסקות מסוק היסעור (nrg מעריב), שלא מופיעה בכותרות הראשיות בעיתונים או במהדורות החדשות ברומניה (ynet). הא??

ובמקו: מוֹדעוּת.

הלשינו: ליאור וייץ ורועי זוהר.

27 ביולי, 2010 | בנושאים: התיקונים, מוֹדעוּת – החומה הצינית, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות 

התשאול שלי בשב”כ

פוסט של עידן לנדו


ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

התייצבתי.

הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

“אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.

על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

“לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.

הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”

“תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.

“באיזו עילה?”

“לא יודע. אני סומך עליכם”.

קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.

הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

“לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.

“לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.

“מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.

“הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.

“כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”

“נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”

“האמת, לא”.

“אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.

“הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

“הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.

הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.

המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

“אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.

“לא ממש”.

“על חיים פרלמן, שמעת?”

“כן”.

“ואיך הוא נפל, גם שמעת?”

“שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.

“אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

“מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”

“לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.

“אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

“אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

“אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.

הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.

“למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.

“מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.

“אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”

הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.

החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.

קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.

הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”

“למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

“רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”

“כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.

“זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”

“איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.

“מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.

“החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

“אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.

“אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.

הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

______________________________________________

עידן לנדו הוא בלשן באוניברסיטת בן גוריון וכותב בלוג פוליטי-שמאלי, “לא למות טיפש“, שם התפרסם הפוסט במקור

27 ביולי, 2010 | בנושאים: ███, 404, אנסטסיה מיכאלי | 6 תגובות 

עיתונות איכותית: שמועה רחוקה, אגדה שנלחשת בסוד אך לא קיימת במציאות

יובל דרור כתב ב”העין השביעית” על הפוסט של עיתונאי האינטרנט לשעבר:

מי שמזדעזע [מהפוסט] לא חי את המציאות התקשורתית בישראל. אמצעי התקשורת בישראל, בעיקר העיתונות המודפסת אך בהחלט לא רק היא, מרגישים שהם מתהלכים כשחבל כרוך סביב צווארם. אי לכך, כל החשיבה לטווח ארוך עפה מהחלון ואת מקומה תפסה ההתנהלות לטווח קצר. קשה לזהות אסטרטגיה, תוכנית עבודה, חשיבה מתוכננת וארוכת טווח. […] ניתן היה להניח שבעיתונות המקוונת, זו שנהנית מהתחושה שהיא מחזיקה בדגל המחר, יחשבו ברצינות על העתיד. בפועל, קורה ההפך. מנהלי השיווק הם בעלי הדעה והם דוחפים יותר ויותר פרסומות על חשבון תוכן עיתונאי בניסיון להחזיר לבעל הבית את הכסף ובמהירות. […] את פירותיה של העיתונות הגרועה התרגלנו לאכול עד שהספקנו לשכוח מהי עיתונות איכותית. יש המתייחסים אליה כאל שמועה רחוקה, אגדה שנלחשת בסוד אך לא קיימת במציאות. הפירמידה העיתונאית בישראל מבוססת על מאות פועלים, צעירים וחסרי ניסיון, שאין להם שום כוונה להמשיך ולעבוד במקצוע פשוט מכיוון שבתנאים הנוכחיים אי אפשר להתקיים ממנו: אף אחד לא משקיע בהם, אף אחד לא באמת רואה בהם עיתונאים, אף אחד לא באמת חושב לטווח ארוך. עדיף לחשוב קצר; ממילא אנחנו תיכף עוזבים.

27 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב 

← לדף הקודם — לדף הבא →