כי “רחוב תקופת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים” היה ארוך מדי

אסף שגיא צילם בקריית אונו:

7 במאי, 2012 | בנושאים: תמונה שווה | תגובה אחת

יש לי אחות ואני יודע מה ההבדל בין “טורקיז” ל”תכלת”, אפשר את המספר טלפון שלך?

בחורינה יקרה,

כן, זה יפתיע אותך – יש לי שתי אחיות. אני יודע להבדיל בין “טורקיז” ל”תכלת” ואפילו לנהל שיחה אינטיליגנטית על מי יותר חמוד, בראד או ג’וני. אני לא נצמד אליך בדיזנגוף סנטר, לא ניגש אליך כל עשר דקות בשדרות רוטשילד, באמת רק אם יש לי משפט פתיחה מהמם ונראה לי שאת זורמת. ובכל זאת, כשאת שומעת את המילים “אמנות הפיתוי” את מזדעזעת וממהרת לתת לי מספר טלפון מזוייף, ומקווה בלבך שלא תראי אותי יותר בחיים. האמיני לי, יום יבוא והמשאלה שלך עוד עלולה להתגשם.

איזה כיף זה שרודפים אחריך? מחפשים אותך, שואלים אותך מי משקר יותר, נוגעים בך כאילו במקרה, והכל בשביל שתתעלמי. הכי טוב להתעלם. את הרי עסוקה, כל היום מתחילים איתך ואין לך זמן לעוד מישהו שיוצא להתחיל עם בחורות עם מדריך צמוד ובטח אין לו מושג איך לספק אותך במיטה. זו הרי נקודת המוצא, לא? חניכי תורת אמנות הפיתוי הם אנשים עם יכולת בינאישית דלה, חוסר יכולת לנהל סתם שיחה עם אדם מהמין השני ובעיקר ימכרו את אימא שלהם בשביל לראות למישהי את התחתונים. אז אני אפתיע אותך בשנית – לא כולנו כאלו. רובנו אפילו קראנו באינטרנט ואנחנו יודעים איפה הדגדגן, חלקנו אף היינו בעברנו במערכת יחסים ויש כאלו שאפילו יוגדרו כנאים פלוס. ומה לגבי אמא שלנו? לא תודה, היא קצת מבוגרת. כל מה שאנחנו מבקשים הוא אנושיות. לא מסובך במיוחד. להשתדל לענות לנו כשאנחנו שואלים אם את יודעת איזה מתנה כדאי לקנות לידידה שלנו, לתת תשובה כנה אם את יודעת מתי האוטובוס מגיע, ובעיקר לא לבעוט לנו בברך ולברוח, רק כי אנחנו לובשים חולצה של סוף מסלול אמנות הפיתוי 08 – אימפריה.

אנחנו לא אוהבים להרגיש מטרד. לא נוהגים לפנות לאותה בחורה פעמיים עם אותו פיק-אפ ליין, במיוחד אחרי שהבנו שהיא לא זורמת. לא מגיע שישפכו לנו פחית דיאט-קולה בפנים, לא מגיע לנו שיצעקו עלינו, שיגרמו לנו לחשוב 20 פעם לפני שאנחנו נוגעים בך במקרה במדרגות הנעות. אנחנו, בדיוק כמוך, מנסים לסגור FC להלילה.

בעיקר אנחנו משתדלים לכבד אתכן, הבחורינות. לדעת שלפעמים אתן צריכות לקום מוקדם בבוקר, שלפעמים אתן בזוגיות, למרות שזה לא קיר, ולזכור שלא תמיד אתן בעניין של לעזור לנו עם הבעיות שיש לנו עם ידידה שלנו. נשמח מאוד, אם לכמה רגעים שאנחנו מנסים להתחיל איתכן במקומות ציבוריים הומים, תנסו לכבד גם אותנו. ואם אתן מקשיבות והגעתם עד הנה, אפשר את המספר טלפון שלכן? מה יש, כולנו יהודים!

יהונתן זילבר קנה 10 קילו ספרים בעשר

7 במאי, 2012 | בנושאים: 404, Press, Release | 14 תגובות

אני לא מוכן לראות את “הנוקמים” בקולנוע כי יש לי מספיק תלת-ממד בחיים עצמם

פוסט של דור שמר
איור: אלי לוין

אני מאוד מתרגש לקראת האוונג’רז, שעולה בסופ”ש הקרוב בארץ. סוף סוף פרויקט בסדר גודל ענק שנכתב ובוים ע”י ג’וס ווידון, אחד מיוצרי הטלוויזיה והקולנוע האהובים עליי. כשהוא רק הוכרז הייתי סקפטי, כמו רבים אחרים, והנחתי שמשהו ישתבש בדרך. אבל עם חלוף הזמן נראה שזה הדבר האמיתי, וההתרגשות שלי הלכה וגדלה. בחודשים האחרונים זה בערך כל מה שהחברים שלי מדברים עליו. בני המזל המעטים מביניהם שזכו כבר לצפות בו בחו”ל אמרו שהוא מצויין, המבקרים נותנים לו ציונים סופר-גבוהים והפתיחה שלו שברה את השיא של כל הזמנים עם 200 מיליון דולר לסוף השבוע הראשון בארה”ב.

אבל אני לא אצפה בו, לפחות לא בקרוב.

אני לא אצפה בו כי בארץ הוא מוקרן רק בתלת ממד.

זה לא העניין הכלכלי. אני חושב שראוי לשלם תוספת על הקרנה בתלת ממד, הציוד יקר יותר וצריך לתחזק את המשקפיים. לגיטימי. הבעיה היא שאני אף פעם לא נהנה מסרטי תלת ממד. המשקפיים לא מסתדרים לי טוב עם משקפי הראיה, גורמים לכאבי ראש וסידורים בלתי פוסקים של הגוף במושב, הראש ביחס למסך והמשקפיים ביחס לעיניים. מספר פעמים במהלך הסרט אני צריך להוריד את המשקפיים ולתת לעיניים לנוח כמה דקות, ואז בכלל אי אפשר לראות כלום.

אני מקבל את זה שזו טכנולוגיה חדשה יחסית שאינה מתאימה לכולם, ושיש צופים שזה משפר להם את החוויה בטירוף עד שהם מאוכזבים כשסרט לא מוקרן כך בארץ. מה שלא מקובל לדעתי היא החלטת המפיצים להפיץ את הסרט בתלת ממד בלבד ולמנוע מאנשים שלא יכולים להינות מפורמט זה לצפות בסרט. ושוב, זה לא העניין הכלכלי. אתם פשוט מוכרים לי מוצר פגום.

אני לא חושב שזו תלונה מופרכת כל כך. אני לא מבקש להוזיל את מחירי הכרטיסים או הפופקורן. לא מבקש להחזיר את בתי הקולנוע לת”א. לא מבקש שלא תיגבה עמלה על הזמנת כרטיסים מראש דרך האינטרנט. לא מבקש שהסדרנים יאכפו את השקט באולם, שיהיו פחות פרסומות ושאנשים יכבו כבר את הטלפון שלהם. אני רק מבקש שיפיצו סרטים גם בשני ממדים. הייתי מוותר על האולמות הגדולים והמשובחים ומרחיק קצת מהבית כדי למצוא אולם שמקרין את הסרט בצורה רגילה ממנה אוכל להינות גם, אבל כדי למצוא אחד כזה אאלץ להרחיק עד נתב”ג.

אז לצערי לא אצפה בסרט. לא בשבוע הקרוב, זאת אומרת. במקום לשלם 35 ש”ח על כרטיס – מה שהייתי שמח לעשות לו היתה ניתנת לי הבחירה – אמתין עד שתופץ באינטרנט גירסה איכותית שלו ואצפה בחינם.

צפייה מהנה!

דור שמר הוא מפתח תוכנה וגיק מת”א. אוהב את יצירותיו של ג’וס ווידון ולקטר על דברים באינטרנט

7 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 9 תגובות

הצנזורה מתחילה לעקוב אחרי רשתות חברתיות | צינור לילה

דיברתי ב”צינור לילה” (4.5) על ההודעה של הצנזורית הצבאית הראשית על מעקב אחר הפעילות ברשתות חברתיות.

7 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

“הפמיניזם עשה לנשים רק רע” ועוד שיט ששובינסטים אומרים

אני לא יודע למה זה באירוע פייסבוק ולא בדף, אבל “אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור” מתפתח לאוסף “שיט ששוביניסטים אומרים” מקיף ומצחיק. דוגמאות:

• “אם מפתח אחד פותח הרבה מנעולים, זה מפתח מעולה. אם מנעול אחד נפתח על ידי הרבה מפתחות, זה חרא של מנעול!” (יסמין פרהדיאן)
• “ושאני לא אתחיל לדבר על נשים שגונבות זרע..” (מיטל סטרול)
• “אני, כשהתחתנתי, אמרתי לאשתי שבהכל אני אעזור” (עבגד יבאור)
• “וכשמציגים גברים בתור בבונים שלא יודעים מה לעשות במטבח אתן מתלוננות? דו פרצופיות” (ניצן מור-שריד)
• “זו מפלגה פמיניסטית, יש להם חברת כנסת” (דן וג)
• “את יודעת מה פרויד היה אומר על זה” (עמוס בר)
• “יש לך עוד, עוד, עוד. עצרי. שברי את כל ההגה שמאלה” (ליטל פוגל)
• “עד שאתן לא עושות שלוש שנים במחסום בשכם, אל תדברו על שוויון!” (רעות סימן טוב)
• “כשהייתי צעירה גם אני הייתי קיצונית. התמתנתי” (טל גוטמן)

לפני שאתם נרשמים לקבוצה, אזהרת נוטיפיקציות: “טוב בנות, זה היה נחמד בהתחלה אבל על כל הודעה פה אני מקבל נוטיפיקיישן וזה ממש מטריד, במיוחד כשמדובר בחבורת נשים… אתם יודעות להיות פטפטניות כשאתן ביחד, לא ככה??? אז די עם זה ובכלל, אולי תעלו קצת יותר תמונות וקצת פחות מילים (ואם כבר אז עדיף תמונות עם קצת פחות בגדים)?” (ניר הופמן).

6 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

מפרסם, רוצה להגיע לקהל היעד הנחשק של אנשים שלא יודעים להתקין אדבלוק? פרסם באינטרנט הישראלי!

יובל דרור כותב בעין השביעית על הפופאפים, פופאנדרים ופופפלוצים שתוקפים מכל כיוון באינטרנט העברי. טעימה:

בשנים האחרונות, אני מודה, איני מודע לפועלם של אנשי הפרסום באינטרנט המקומי. לא כיוון שעבודתם לא חשובה או לא ראויה, חלילה. אני לא מכיר את עבודתם החשובה כיוון שבאמצעות תוסף פשוט וחינמי לדפדפן, כל גולש יכול לנטרל את כל הפרסומות המוצגות בפניו באתרי האינטרנט השונים, וליהנות מגלישה חלקה, פשוטה, מהירה ונטולת הצקות פרסומיות.

אבל בניגוד למחשב שלי בבית, במחשב שלי שבמקום העבודה לא התקנתי אף אחד מהתוספים האלה.

[…]

נראה שהמודל העסקי של אתרי התוכן המקומיים נשען כולו על כמה אומללים שלא יודעים להתקין תוספים לדפדפן, על כמה מוכי גורל טכנולוגיים שלא מבינים שאפשר אחרת, שיש אינטרנט נטול מטרדים ויזואליים, אינטרנט שבו אתה יכול לקרוא טקסט מתחילתו ועד סופו בלי שמישהו מציק לך, אינטרנט שבו בתום סיבוב גלישה סטנדרטי אתה לא מגלה שנוספו לך יותר מעשרה חלונות קופצים מטופשים ומטרידים שכעת יש לסגור אותם בזה אחר זה.

[…]

להערכתי, דווקא כיוון שגולשים רבים כל-כך משתמשים בתוספים שחוסמים בפניהם כל פרסומת, הפכו אתרי התוכן לאגרסיביים בהצגת הפרסומות בפני אלה שאינם משתמשים בתוספים האלו. במקום לסובב את כפתור העוצמה שמאלה, להחליש את הרעש הפרסומי ולעודד יותר גולשים לנטוש את חוסמי הפרסומות, בחרו באינטרנט הישראלי לסובב את הכפתור ימינה, עד למקסימום האפשרי. רבים משתמשים בחוסמי פרסומות? אין בעיה, אבל אלה שלא משתמשים בהם, להם נכניס את כל הצינור.

6 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

“אבא חפראווי” נחשף וסוגר את דף בדיחות האייפון “לא ראוי לפרסום”

כמעט עשרת אלפים חברים היו ל”לא ראוי לפרסום”, דף פייסבוק שהכתיר את עצמו כ”עמוד בדיחות האייפון המוביל בישראל”, ופרסם בדיחות בפורמט של חליפת סמסים באייפון. הבדיחות התאפיינו בהומור נמוך ובוטה, ורבות מהן יוחסו לדמות בשם “אבא חפראווי”. מאחורי הדף עומד אליאב אללוף, מנכ”ל רהב מדיה חברתית, מקבוצת רן רהב תקשורת ויח”צ. כשאמרתי לאללוף שאני עומד לפרסם פוסט בנושא, הוא בחר למחוק את העמוד.

החשד לקשר בין העמוד לבין אללוף עלה אצל אריאל ויסמן בתחילת מאי. הוא סיפר אז: “יש לי חשד מסויים שמומחה המדיה החברתית אליאב אללוף הוא זה שעומד מאחורי עמוד בדיחות האייפון ‘לא ראוי לפרסום’. החשד התעורר לראשונה כשפרסמתי בדיחת אבא חפראווי משלי ושמתי אותה על הוול של ‘לא ראוי לפרסום’. בוקר לאחר מכן קיבלתי ממר אללוף הודעה בהולה – ‘ההודעה שפרסמת עם הסמס זה שלך? הבדיחה העצובה הזאת?’. המשכתי לדבר איתו והוא התוודה על אהבתו הגדולה לעמוד, עמדה בה הוא דבק גם לאחר שעימתתי אותו עם העובדה שהוא בן 40 והעמוד הזה מיועד לפגים. מאוחר יותר שמתי לב שכל העמוד המקצועי שלו מלא בלינקים לבדיחות מ’לא ראוי לפרסום’. עכשיו נראה ש’לא ראוי לפרסום’ ערכו איזה מבצע שבמסגרתו הם חילקו לקוראים ארוחות חינם במקדונלדס, מה שאומר שמאחורי העמוד הזה מסתתר אדם בעל אמצעים ולא ילד בן 9 כפי שחשבתי!”

כשפניתי לאללוף בשבוע שעבר ושאלתי על העמוד, הוא הודה מיד שהוא המפעיל שלו. ביקשתי לדעת אם העמוד שייך לחברה מסויימת מקרב לקוחותיו, או פתוח לקדם חברות שונות, והוא ביקש להבהיר שלא מדובר בפעילות במסגרת עבודתו: “זה לא עמוד של רהב מדיה חברתית, זה לא עמוד מסחרי, זה עמוד פרטי שלי. זה עמוד כזה של בדיחות, של הומור, בדרך כלל בדיחות נורא בסיסיות. אין פה אג’נדה מסחרית. הבדיחות שם הן נורא נמוכות. אני אפילו בדיחות על בלונדיניות לא יכול לכתוב, מצפים ממני להיות דמות ממלכתית, לייצג מותגים. זה ההתפרקות שלי, זה הכיף שלי. אני עושה את זה ממקום שכיף. אם אנשים ידעו את זה זה לא יהיה כיף”.

אבא חפראווי – זה אתה כותב?
אללוף: “כן, זה משהו שנתקלתי בו. מישהי שאני מכיר שמה את אמא שלה בטלפון כ’חפראווי’, כי האמא היתה מתקשרת להציק לה. עשיתי סוג של בדיחות סביב אבא חפראווי וכאלה.

יש הרבה תכני גולשים או שהרוב שלך?
“רוב האנשים שצוחקים מהבדיחות האלה הם אנשים צעירים, הם פחות טובים בלייצר תוכן אבל כן יותר חופשיים בהתבטאויות ובלייקים”.

“השבוע נתתי להם תלושים של מקדונלדס שקיבלתי מלקוח”, סיפר אללוף, אולם הכחיש שהמטרה של העמוד היא פלטפורמה לפרסום. “אין שם שום אג’נדה מסחרית. אף לקוח לא רוצה להיות מזוהה עם בדיחות כאלו”.

היום פניתי לאללוף והודעתי לו שהפוסט מתפרסם. הוא אמר בתגובה: “אני מצר על הפרסום, שמוציא לי את כל הכיף מתפעול העמוד ולכן אני מוחק אותו”.

וכך היה.

אבאש’ך חפראוויכו?

“לא ראוי לפרסום” עורר את מיצי הביקורת של כמה ממצחיקולי הרשת, שנכנסו בו כל אחד בדרכו.

ליאור שמש פתח את הדף “ממש לא ראוי לפרסום“, שהקצין את רמת הבדיחות של “לא ראוי לפרסום”:

ב”אני לקבל יכול פלאפל” הודיעו שנגמרה להם המדינה:

עמיר שיבי ניסה את כוחו:

עבגד יבאור חיבר אותו עם “ספר של רסלינג ביום“:

וגם אלי לוין, לפי סטטוס של נדב איגרא:

וזה מטא-פוסט מבית שחר:

_________________
צילומי בדיחות “לא ראוי לפרסום” הגיעו מ”אני לקבל יכול פלאפל“, “אינעל אבוק” ו”10גאג“

6 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 12 תגובות

קלאסי-ביס מגישה לכם מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף

פוסט של אלכס אפשטיין

חברים וחברות! הוצאת קלאסי-ביס היא הוצאה חדשה יחסית, הגאה להגיש לקהל הקוראים בישראל מבחר תרגומים מספרות המופת בעולם. אנו עושים ימים כלילות על מנת להעשיר את מדף הספרים שלכם במיטב הקלאסיקה. הפעם החלטנו – באופן חד פעמי – להביא בפניכם את תרגומינו חינם אין כסף. אך אין מה לדאוג: זה לא שלפני זה שילמנו למתרגמים ולעורכים. צומטסקי בלע הכל. אבל בינינו, מי בכלל צריך עורכים ומתרגמים כשיש גוגל טרנסלייט ואוטוקורקט של אייפון. כנאמר, פחחחח. אז בשעה שאתם קוראים, זכרו: כשאתם קונים ספר שלנו בצומטסקי, אתם משלמים בדיוק על מה שאתם מקבלים. כמו שאמר איזה סופר אנגלי כשכתב את “בין שתי ערים, סיפורה של גבעתיים”: “זה היה הטוב ביותר של פעמים, זה היה הגרוע ביותר של פעמים”. בברכה, א״א, מוציא לאור.

אז הנה, לפי הסדר: “לו-לי-אתה”, “דון קיחוטה בורגר ראנץ'”, “אני, קלאודיוס אידיוט”, “מאה שנים של ייאוש (הגירסה הבלקנית)”, “הזקן נגד הים” ולבסוף “סיפורה של אנה ק’ או כל משפחה אומללה אומללה אומללה”.

לו-לי-אתה. תרגום: גוגל טרנסלייט. המיקוד לא ידוע

לוליטה, אור חיי, אש חלצי. החטא שלי, הנשמה שלי. Lo-lee-ta: קצה הלשון לצאת לטיול של שלושה שלבים אל החיך לנצל, בשעה שלוש, על השיניים. Lo. לי. ת”א

“דון קיחוטה, בורגר ראנץ'”. תרגום: גוגל טרנסלייט. עורך הספר: סנשו פנצ’ו

הקורא המתנה: אכל אתה תאמין לי בלי נדר כל זה הייתי הספר הזה, כפי שהוא יליד מוחי, היו ההוגן ביותר, והעליזות, ואת החכם שאפשר להעלות על הדעת. המטרה אני לא יכול לסתור את חוק הטבע זה כל מה דעתך להוליד כמו שלה, ומה, אם כן, זו השנינות דנטלית מטרה להוליד שלי את הסיפור של צאצאים יבש, מצומק שובב. מלא מחשבות מכל הסוגים! וכזה יכול להיות אף פעם לא מצלמת לאף אחר הדמיון, רק מה יכול להיות הולידו בכלא, איפה כל אצורים וסבל הוא צליל נוגה עושה כל דיור? השלווה, נסיגה עליזה, שדות נעימה, שמיים בהירים, ממלמל בורקס! אח שלי, ממלמל בורקס. שקט נפשי, אלה הדברים שהולכים הרבה לעשות אפילו המוזות עקרות הכי פורייה, ולהביא את הלידות בעולם בקטע למלא אותו בפליאה ובשמחה. לפעמים כאשר יש אבא יש מכוער, הגסה שלה, אוהבת אותו כל כיסויי העיניים אי טי. אני, לעומת זאת, על אף שאני עובר על אבא, אני החורג נועד “דון קישוט”, אין לי רצון ללכת עם הזרם של מותאם אישית, או מפציר בך, יקירי הקורא, כמעט עם דמעות בעיניים, כמו אחרים עושים, לחון או תירוץ הליקויים חפצך תופסים בילד הזה שלי. אתה קרוב משפחה האמנות ולא אלסטי ולא חבר.

“אני, קלאודיוס אידיוט”. תרגום: גוגל טרנסלייט. כיתוב על גב הספר: זה משהו על רומא

אני, טיבריוס קלאודיוס נירון דרופבוקס גרמניקוס. זה, ו-גם-השני (כי לא יהיו לך צרות אבל עם כל התארים שלי) שהיה פעם, לפני זמן לא רב או כך, ידוע החברים שלי וקרובי משפחה ושותפים כמו “קלאודיוס אידיוט”, או “זה קלאודיוס”, או “קלאודיוס סטריאו״ או Clau-Clau, קלאודיוס, או במקרה הטוב כמו “מסכן דוד קלאודיוס”, אני עכשיו הולך לכתוב את הסיפור המוזר של חיי, החל הילדות המוקדמת שלי, ממשיך שנה אחר שנה עד שאני מגיע לנקודה גורלית של שינוי שם, כשמונה שנים, בגיל 51, פתאום מצאתי את עצמי נתפס מה מותר לי לקרוא את “הקשה הזהב” שממנו יש לי אף פעם לא הפך מאז להפריד ביניהם. וזה בטח אומר משהו.

“מאה שנים של ייאוש, כלומר של בדידות, הגירסה הבלקנית”. תורגם משפת המקור. השד יודע מהי. כמו ביצים פרהיסטוריים

שנים רבות לאחר מכן, בעודי מול כיתת היורים, היה קולונל אוריליו בוא-הנה לזכור כי אחר הצהריים רחוקה מתי לקח אותו אביו לגלות קרח. באותה תקופה היה כפר של מקדוניה עשרים הבתים של אדווה נבנה על גדות נהר של מים צלולים לאורך זה מיטה של יהלומים מלוטשים, שהיו לבן עצום, כמו ביצים פרהיסטוריים. העולם האחרון היה כל כך הרבה דברים חסרים שמות, כדי לציין שזה הם ניסר אותי לנקודה. בכל חודש מרץ במהלך שנת המשפחה של צוענים מרופט על הגדרת אוהליהם ליד הכפר, עם מהומה גדולה של צינורות התופים הם מציגים המצאות חדשות לא יהיה. קודם הם הביאו את המגנט… וכולם נדהם לראות סירים, מחבתות, מלקחיים תנורים רעוע ממקומות וקורות לחרוק שלהם ייאוש של מסמרים וברגים מנסה לצאת, עצמים ואירועים שאבד עבור הופיע מזמן מזמן איפה הם חיפשו ביותר עבור וגרירה לאורך סוערת הלך בלבול מאחורי מגהצים קסומים.

הזקן נגד הים, מאת ארנסטו חמין, גדול סופרי קובה. תרגום: גוגל טרנסלייט

הוא היה איש זקן דגו לבד בסירה בזרם הגולף והוא הלך 80 וארבעה ימים בלי לקחת דגים. בארבעים הימים הראשונים הילד היה איתו. אבל אחרי ארבעים יום ללא דגים הוריו של הנער אמר לו הזקן היה עכשיו בהחלט ולבסוף באלחוט, שהיא הצורה הגרועה ביותר של מזל. והילד הלך על ההזמנות שלהם בסירה אחרת שתפס 3 דגים טובה בשבוע הראשון. זה גרם לילד עצוב לראות את הזקן לבוא כל יום עם הסירה שלו ריקה, הוא תמיד ירד לעזור לו לשאת אחד את קווי מפותל או גף צלצל ומפרש אשר מקופלים סביב התורן. מפרש היה תוקנו עם שקי הקמח, מקופלים, זה נראה כמו דגל של תבוסה קבע.

סיפורה של אנה ק’. עורך הספר: אוטוקורקט של אייפון

משפחות מאושרות כולם דומים, כל משפחה אומללה אומללה אומללה על פי דרכה. היתה מהפכה בבית של אמבולנס. אשתו גילתה שבעלה נשא על תככים עם בחורה הצרפתי, שהיה במשפחה האומנת שלהם, והיא הודיעה לבעלה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות באותו בית עם אותו. עמדה זו של העניינים נמשך עכשיו שלושה ימים, ולא רק בעל ואישה עצמם, אלא את כל בני המשפחה שלהם בבית, היו מודעים עד כאב לכך. כל אדם בבית הרגשתי שיש כל כך טעם החיים שלהם יחד, כי העם רחוב הפגיש במקרה בפונדק כלשהו היה יותר במשותף זה עם זה מאשר, את בני המשפחה ואת הבית של אמבולנס את. אשתו לא עזבה את חדרה, בעלה לא היה בבית במשך שלושה ימים. הילדים השתוללו בכל הבית, האומנת אנגלית רב עם מנהלת משק הבית, וכתב לחבר מבקש ממנה להשגיח על המצב החדש שלה, אדם הטבח לא הלך אתמול בדיוק בזמן לארוחת ערב; המטבח, משרתת, הרכב נתן אזהרה.