ילדים, רוצים לגדל חיידקים?

[אמ;לק] ג’רמו היא ערכה ביתית לביצוע ניסויים מדעיים בחיידקים. פיתח אותה יונתן אסולין, בוגר לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל ובן לרוקחת קלינית ומיקרוביולוג. היא אמורה לצאת לשוק בעוד כשנה [\אמ;לק]

Germo – Cultivating Curiosity from Yonatan Assouline on Vimeo.

“בתור ילד יכולתי לפתוח את המקרר בבית ולמצוא צלחות פטרי, בקטע של להביא עבודה הביתה”, מספר יונתן אסולין על ילדותו כבן לאולגה, ד”ר לרוקחות קלינית, ואייזיק, מיקרוביולוג. “שאלות כמו למה יש חורים בלחם, איך שמרים עובדים, מה התפקיד של כלורופיל, לחשוף איך המדע בעצם נוכח ביומיום, אלו שאלות שההורים היו שואלים אותנו. הרבה מכון ויצמן, הרבה לראות מעבדות מבפנים. זו הסביבה שההורים נמצאים בה, אז אתה מכיר אותה, ובאיזשהו מקום הדברים מחלחלים”. אסולין בחר אמנם בכיוון אחר, של לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל העולמות נפגשו בג’רמו, ערכה מדעית-דיגיטלית להכרה של העולם הביולוגי של החיידקים בסביבה ביתית, מעין “האלקטרונאי הצעיר” עם חיידקים במקום סוללות ולדים.

ג’רמו מורכבת מג’רמואים, צלחות פטרי מעוצבות בצורת אנשים, שבתכן מגדלים את מושבות החיידקים; מקלונים לאיסוף דגימות החיידקים; מצע אגר שעליו גדלים החיידקים וממנו הם ניזונים; ואריזת הערכה, שמתקפלת והופכת למתקן תצוגה לג’רמואים. “הפרויקט הזה הוא רצון שלי להנגיש את החוויה שלי בתור ילד שגדל במעבדה לכל ילד”, מסביר אסולין. “הרעיון הוא להמחיש לילדים את העולם המיקרוביאלי בצורה בלתי אמצעית. בלי כלים ומעבדה. אתה בטח מכיר ערכות אלקטרוניות, שהן מאוד סגורות – חבר את A עם B ויצא לך C. כאן בעצם זו ערכה ביולוגית, שיש בה את כל מה שצריך לשם גידול חיידקים, להכנה ביתית במיקרוגל. אבן הבניין של המדע היא היכולת להשוות בין שני מצבים, כמו מה קורה לפני ואחרי שטיפת ידיים או חוק החמש שניות – יש שתי צלוחיות, שני ג’רמואים, שמאפשרים להשוות בין שני מצבים, והילד יכול לתכנן ניסוי. הצלוחיות בטוחות – הג’רמו עובד בכיוון אחד, כמו אזיקון. ברגע שהילד שם את הדגימה וסוגר, ההורה לא צריך לדאוג שהילד יפתח את הצלוחית וישחק עם הדגימה. ואז מתחיל תהליך הגידול”.

כמו שיודע מי שקיבל בילדותו את המשחק החינוכי הבעייתי “חוות נמלים” וחווה את הצד הלא-נעים שלו (קרי, המון נמלים ששוכבות על עם הרגליים כלפי מעלה), ההתלהבות הראשונית שוככת מהר אצל ילדים. כדי להתמודד עם כך, אסולין רתם את החיבה של הילדים לטלפון הסלולרי: “רצינו שהילד יהיה שותף בכל תהליך הגידול, לא ישכח ויתעלם מזה. פיתחנו אפליקציה שמאפשרת לילד לתעד את התהליך. האריזה מתקפלת למקום שבו הילד שם את הגידול ועוקב אחריו, ובאמצעות האפליקציה מתעד את זה בצורה יומיומית, והופך את זה לסרטון סטופ-מושן של גידול של מושבת החיידקים. ככה, מתהליך שהוא מאוד סטטי, של גידול מושבה, שזה מאוד איטי, הוא הופך את זה למשהו דינמי, שאפשר לראות את זה. אנחנו עובדים להפוך את זה לפלטפורמה אינטרנטית, שכל ילד יוכל לראות מחקרים של ילדים אחרים, ואחר כך לשתף את תוצאות המחקר שלו, ממש כמו שמדענים אמיתיים עושים. הוא גידל משהו, יצר סרטון של הגידול ואז שיתף ילדים והורים אחרים בתוצאות של הניסוי שעשה”.

“הרעיון הוא שאפשר לשאול שאלות – מה קורה אם, מה קורה ככה, מה יקרה אם יהיה אחרת”, מסביר אסולין. “ילד שבודק משהו ויש לו תשובה: מה יקרה אם אשים שערה שלי או של הכלב על צלחת פטרי? מה יגדל שם? והמטרה היא בעצם לעודד סקרנות, לא לחנך. באמת לתת מקום לשאול שאלות. לא לבוא ולהגיד, ‘אתה בנוי עם מעטפת ודנ”א ורנ”א, ותא שיודע להתחלק ותא שלא’. לא לבוא דידקטי, אלא לתת לילד מקום לשאול שאלות ולשאוב את המידע הזה. זו הדרך הנכונה לחשוף ילדים לתכנים האלו”.

ג’רמו החל את דרכו כפרויקט הגמר של אסולין בבצלאל, בהנחייתו של פרופ’ חנן דה לנגה, והמשיך להתפתח לאורך השנים. לפני שנה זכה ג’רמו במענק סנדברג ממוזיאון ישראל בירושלים לפיתוח ובמכתב הערכה משרת החינוך של אנגליה, ולאחרונה בפרס חביב הקהל בגמר הישראלי לאליפות העולם ביזמות (Creative Business Cup) שאירחו שנקר חדשנות ועיריית רמת גן. לדברי אסולין, “הפרויקט בשלב שיש אבטיפוסים מתקדמים שילדים והורים מתנסים בהם, גם של הערכות וגם של האפליקציה. זה מתקדם לכיוון של השקת מוצר, בשאיפה עוד שנה. כרגע זו דילמה אם להשיק פרויקט מימון-קהל או לגשת עם זה למוסדות חינוך. יתרון גדול של קיקסטארטר ודומיהם הוא פלטפורמה לשיווק והפצה ישירות לקהל יעד. זו החלטה שתצטרך להתקבל בזמן הקרוב”.

יש לך ילדים?
“כן. יש לי ילדה”.

היא מתעניינת?
“היא בת שנה אמנם, אבל אני מקווה שהיא תתעניין, זה חשוב. בארץ, כל הנושא של חינוך ל-STEM זוכה להרבה פחות חשיפה בהשוואה לתוכניות מקבילות בארה”ב ואנגליה. אפשר להתווכח על האיכות שלהן, האם באמת ילד שבונה הר געש מבין מה התהליכים הטקטוניים שגורמים לזה, אבל לפחות זה נותן במה לנושא. יש הרבה הזדמנויות בארץ, החל ממוזיאון המדע בירושלים, חמדע בת”א, מכון דוידסון לחינוך מדעי ונוער שוחר מדע במכון ויצמן”.

גדלת על מדע. איך הגעת לעיצוב תעשייתי?
“בסופו של דבר אתה הולך לנטייה הטבעית שלך. אבל הנה, עובדה שבסוף דברים מתחברים. הדברים בסוף כן נפגשים. אם נסתכל על זה בדרגה יותר גבוהה, יש מקום חשוב לעיצוב ולמדע להיפגש בו, כי זו היכולת של העיצוב לתקשר מדע לקהל רחב יותר. אם נסתכל על תוכניות שיש באנגליה, יש התעסקות בזה, זה דבר שהוא רצוי ומבורך, אני מקווה שדברים כאלה יקרו בארץ. השיתוף של עיצוב ומדע זה שילוב שיכול להביא לתוצרים מאוד מפתיעים ומסקרנים”.

התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח

29 בספטמבר, 2015 | בנושאים: טכנו/מדע | להגיב זה מגניב

המשפיעים: ירון גלאי מ”אאוטבריין”, ג’ לוחמת סייבר בצה”ל // מתוך 100 המשפיעים של ליברל

ירון גלאי, מייסד אאוטבריין

אאוטבריין של ירון גלאי מציגה את עצמה כ”פלטפורמת גילוי המידע הגדולה בעולם”, למרות שלפי עדותה היא נחשפת ל-561 מיליון איש בחודש, כשבפייסבוק, פלטפורמת גילוי מידע בפני עצמה, 1.49 מיליארד איש משתמשים לפחות פעם בחודש. כשמקלפים ממנה את המוטו המנוסח היטב, אאוטבריין היא חברת טראפיק-גולשים ונדל”ן-מדיה. היא שוכרת שטחים באתרי תוכן, מציגה בהם הפניות לתכנים ומזרימה גולשים בין האתרים המשתמשים בשירותיה, ובתוך האתרים עצמם.

הנדל”ן שאאוטבריין שוכרת משמש לשני סוגי תכנים – מקומי, כלומר הפניות לתכנים נוספים בתוך אותו אתר, בחינם, וחיצוני, הפניות לתכנים מאתרים חיצוניים, שעליהם האתרים החיצוניים משלמים, והאתרים המשכירים משתתפים בהכנסות עם אאוטבריין. עוד בשנות התשעים פעלו ברשת ווברינגז, רשתות של אתרים שחלקו תחומי עניין משותפים וחוברו יחד בהפניות זה לזה, וכלים ושירותים שונים של המלצות על תכנים פנימיים וחיצוניים פעלו ופועלים עד היום. אאוטבריין מסתמכת על האלגוריתמים שלה, על כמות ואיכות האתרים שבהם היא מוצבת, וכמובן על כמות המשתמשים, המידע שנאסף על התנהגותם, והניסויים שאפשר לבצע עליהם בזמן אמת (אם שיעור האנשים שהקליק על הפניה בסוף כתבה מסויימת נמוך מדי, אפשר להעיף אותה ולהציג הפניה אחרת, למשל).

אאוטבריין גם מסתמכת על המון טראש – הפניות קרדשיאניות שאתרי חדשות מכובדים לא אוהבים לראות בתחתית הכתבות שלהם, אבל גולשים אוהבים להקליק עליהן, מה שמכניס הרבה כסף, שאתרי חדשות מכובדים כן אוהבים לראות בתחתית המאזן השנתי שלהם. התלונות על תכנים נחותים, אמר גלאי בראיון לפורצ’ן באוגוסט 2014, מגיעות מ”אנשים שהם בקטע של חסימת פרסומות וחושבים שתוכן בחינם הוא זכותם המולדת. זה בכייני בעיניי”.

אתרי התוכן יכולים, כמובן, להשכיר את נדל”ן-המדיה שלהם לתוכניות כמו גוגל אדסנס של גוגל, שישימו שם פרסומות ויכניסו להם כסף. אבל פרסומות לא יביאו להם טראפיק, וגם הכסף לא בטוח – גולשים מפתחים עיוורון באנרים, או מעלימים את הרעש הזה באמצעות תוכנות חסימת פרסומות. אאוטבריין מצהירה שהיא לא מציגה פרסומות, אלא תוכן אורגני איכותי, כזה שהגולשים ירצו לקרוא. החברה אף הכריזה ב-2012 על ניקוי הרשת שלה מתכני ספאם, למרות שזה יסב לה ירידה של 15-25% ברווחים, וב-2014 הכריזה מלחמה על לינקים לכתבות קליקבייט מפוברקות שמובילות לפרסומות, כמו “עשה את שבעת הדברים הללו ואתה עלול לחטוף אלצהיימר”.

אם אאוטבריין תצליח למכור פרסומות שלא נראות כמו פרסומות ולגרום לאנשים להקליק עליהן, היא יכולה להיות שווה מיליארד דולר, הסכום שבו דיווח הוול סטריט ג’ורנל שהיא אמורה היתה להנפיק בסוף 2014. כדי לענות על השאלה אם אאוטבריין מציגה פרסומות צריך קודם כל להגדיר מה זו פרסומת.

פרסום סמוי הקלאסי הוא פרסומת, שמפרסם שילם לכלי תקשורת כדי שזה יפרסמה אבל יציג אותה כתוכן מערכתי – בין אם זו החדרה חסרת-הצדקה של מותג או מוצר לכתבה אמיתית, כתבה שלמה שאין לה הצדקה ושנוצרה כולה לשם פרסום אותו מותג או מוצר, או פרסומת שמעוצבת כך שתיראה כמו כתבה, עם או בלי הכיסתוח המשפטי “מדור פרסומי”. באאוטבריין, הפרסום הסמוי יכול להיות תוכן מערכתי אמיתי, כזה שכלי התקשורת יצר בתום לב עיתונאי ומבלי לקבל כסף ממפרסם כדי לפרסמו. אלא שהמפרסם משלם לאאוטבריין כדי לקדם אותו, והאתר שמשכיר את נדל”ן-המדיה לשם כך משתתף ברווחים, בלי לדעת מי עומד מאחורי הקידום. בכתבה של נתי טוקר בדה-מרקר דווח על כתבות מערכתיות נגד חברת מזון, ספקית סלולר ועיתון יומי, שמתחריהם קידמו באמצעות אאוטבריין כדי לפגוע בהם, כאשר הקוראים לא מודעים לכך שגורם מסחרי אינטרסנטי שילם כדי שהם ייחשפו לכתבות הללו.

ויש גם את זה. ביוני אשתקד פרסמה רשות הסטנדרטים בפרסום (ASA) הבריטית החלטה בעקבות תלונה שקיבלה על המלצת תוכן חיצונית של אאוטבריין באתר החדשות “האינדיפנדנט”. הרשות קבעה כי נוסח הטקסט שמלווה את ההפניות החיצוניות – “אתה עשוי לאהוב גם את אלו” ו”הומלץ על ידי [לוגו אאוטבריין]”, אינם מספיקים להבהיר לצרכנים שמדובר בפרסומת, ועל כן מדובר בהטעיה. גלאי הבהיר בפוסט בבלוג הרשמי של החברה כי לרשות אין שיניים רגולטוריות של גניזת פרסומות, הטלת קנסות או הגשת תביעות, והודיע שהחברה תשנה את נוסח ועיצוב הטקסטים שמלווים את ההפניות.

ההפניה שבה עסקה ASA הובילה לאתר keepyouremailprivate.com, שמיקרוסופט הקימה בסוף 2013 כדי להזהיר משתמשי ג’ימייל שגוגל מחטטת להם באימיילים, ולפרסם את השירות המתחרה אאוטלוק.קום. פרסומת? ה-ASA דיווחה כי אאוטבריין מסרה לה ש”זה לא פרסום במובן המסורתי, וכי תיאור טוב יותר של ההמלצות שלהם הוא ‘תוכן מקודם’ או ‘סיפורים מקודמים'”. בפוסט שלו כתב גלאי כי מדובר ב”כתבה” שמתארחת אצל “שותף של אאוטבריין”. כותרת ה”כתבה” היתה מופת של אירוניה: “עיצרו את גוגל מלחטט לכם באימיילים הפרטיים כדי למכור מודעות”.

ג’, לוחמת סייבר בצה”ל

ממלחמת ששת הימים עד קצת אחרי מלחמת יום כיפור היתה ישראל לפרזנטורית בינלאומית של מותגי בטחון, והצליחה למכור לעולם, ובפרט לאירופה, בליל של הצלחות, כשלונות, כשלונות-לעתיד ודברים שלא ייאמנו כהצלחות מהעבר וההווה שלה, ובהם מלחמת ששת הימים עצמה, משה דיין, מבצע יונתן, חטיפת אייכמן, חטיפת מטוס סבנה, תמ”ק עוזי, חיל האוויר, יצחק רבין, המוסד וקציני צה”ל שמאמנים חיילים באפריקה.

חנה של ישראל הלך וסר לאורך השנים, ורשימת הסיבות תמקם את המונה אותן על הספקטרום הפוליטי, מהכיבוש דרך כוחו של הנפט ועד האנטישמיות החדשה-ישנה. מה שהחל בהיחלשותו של המותג הבטחוני ישראל הסתיים, לעת עתה, בתעוזתו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה, בעודו נושא את השם האמצעי חוסיין, לחתום על הסכם גרעיני עם איראן בניגוד מוחלט לדעתו הבטחונית של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נתניהו של סיירת מטכ”ל וסבנה ויוני והאו”ם והברווז הגרעיני.

אבל חמור מכך, בלי תדמית של אימפריה בטחונית, שיווק הנשק, הידע וכוח האדם עלולים להיתקל בקשיים, וזו כבר פגיעה אסטרטגית בקומפלקס התעשייתי-צבאי שמחזיק בגרעין השליטה של מדינת ישראל. נתניהו הבין שישראל חייבת לחזור למעמדה כג’יימס בונד של האומות, מדינה שתשתמש בגאדג’טים המתוחכמים ביותר, ולא פחות חשוב מכך, בכוח המוח שלה, כדי להביס את הנוכלים והרשעים שכמו ברחו מסרטים מצויירים (ברצינות, דאע”ש, מה השלב הבא, תזרקו בני ערובה לחור ענק שהוצאתם מקופסת קרטון של Acme וזרקתם על הרצפה?)

כוח המוח הבטחוני שלנו נמצא בתחום הסייבראבטחה, או “סייבר”, כפי שנתניהו מכנה אותו בחיבה גלויה באינספור השקות תוכניות סייבר, מרכזי סייבר, בירות סייבר, מטות סייבר, רשויות סייבר, כנסי סייבר, יחידות סייבר, חממות סייבר, זרועות וצווארים סייבר. מאדוארד סנואודן ועד אשלי מדיסון, מרחב הסייבר של אנשים, תאגידים וממשלות חשופים למתקפות של האקרים, קראקרים וקאקערים.

איור: גל זוהר

גיל שויד למד מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, שירת ביחידת המודיעין 8200 ויצא משם להביא לעולם את הפיירוול ואת צ’קפוינט. עכשיו ישראל מכשירה את הילדה ג’ להיות מתכנתת סייבר, שתתגייס להיות לוחמת סייבר, שתשתחרר מהצבא ותקים סטארטאפי סייבר, שימכרו לעולם פתרונות סייבר, או יימכרו לאמריקאים ויכניסו לישראל קצת סייבר-דולרים.

דוד בן גוריון הפריח את הנגב, שמעון פרס הביא אל עיירת הטקסטיל שלו כור גרעיני ונתניהו מבטיח להפוך את המטרופולין שלו לבירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי, המערבי והדרומי. יו דונט מס ווית’ ד’ה חומת אש.

התפרסם בגירסה שונה בגליון משפיעים 2015 של “ליברל”, 9.2015

29 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

אשת המפכ”ל-לעתיד משתפת תלונה על אי-טיפול המשטרה ביידוי אבנים בירושלים

הגולשת נעמה אלעד פרנקל התלוננה ב-9.9 בפייסבוק שבדרך חזרה מסיור בהר הזיתים, אמה ושני חברים נחסמו על ידי רכב והותקפו על ידי נער שיידעה עליהם אבנים וניפץ את חלונות רכבם (היא לא מציינת את מוצאו). יש לה תלונות קשות על הטיפול המשטרתי בתקרית:

משטרת ישראל קיבלה היום 54 תלונות על פגיעות שכאלה.. ו? ניחשתם נכון! לא עשו עם זה כלום!!! והתקשורת?? אף מילה. אמא שלי ביקשה מהמשטרה לבוא לזהות את הנער כי מרוב שהיה קרוב אליה היא יודעת בוודאות איך נראה.. אבל לשוטרים חם מידי היום.. אז אם הם מפציצים באבנים והמשטרה מפציצה ביכולותיה אתם מוזמנים להפציץ עם הפוסט הזה לכל עבר.. אולי.. זה יעשה משהו.

למחרת הפרסום, שיתפה אותו בפייסבוק שירה אלשיך, אשתו של ר’, הידוע גם בשם רוני אלשיך, סגן ראש השב”כ והמועמד למפכ”לות המשטרה.

והנה עוד כמה רעיונות מעניינים שמצאנו בפייסבוק לעיונו של המפכ”ל החדש, לכש-. בועז ארד, צלם ועיתונאי ישראלי המתגורר בגרמניה, סיפר על פריצה לדירה במתחם הבניינים שבו הוא גר:

היום פרצו לאחת הדירות באחד הבניינים במתחם שבו אנחנו מתגוררים בברלין. הפעם האחרונה שהיתה פה פריצה היתה לפני שנתיים. אני יודע את זה, כי בכל פעם שיש פריצה המשטרה מגיעה, אוספת ראיות, מתשאלת שכנים ותולה פתק כזה על דלת הכניסה.

בפתק כתוב, בתרגום חופשי: ״זהירות, פורצים! בבניין זה התרחשה פריצה. אם ראיתם או שמעתם משהו אנא צרו איתנו קשר״. ויש גם המלצה להתקשר למשטרה כדי לקבל ייעוץ כיצד להתגונן טוב יותר מפני פריצות. פתקים דומים נתלים גם על הבניינים הסמוכים.

טל אורבך חלק סיפור משלו:

לפני שנה וחצי הרימו לי טלפון סלולרי באלכסנדר פלאץ בברלין. דיווחתי למשטרה. אחרי שלושה חודשים קיבלתי מכתב בדואר ממשטרת ברלין שמספר שהם בדקו במצלמות האבטחה או משהו כזה ולא הצליחו למצוא את הטלפון שלי.

אם לא היה ברור – אני גר בארץ. הם שלחו לי לארץ הודעת פולואו-אפ על התלונה שלי.

שירן אבני ברמץ:

גם בלונדון זה ככה. קרה אצלנו ברחוב ושוטרים דפקו לי על הדלת עם הסבר איך הפורצים נכנסו ואיך כדאי לשמור שזה לא יקרה פה. השאירו עלון הסבר והלכו

אפי פוקס-לייכטג:

לפני חודש הופעלה אזעקה בבית שסמוך אליי (סן קרלוס, קליפורניה). התקשרתי למשטרה והצצתי מהחלונות לראות אם באמת מישהו פרץ או שזה דביבון שנכנס לאכול בבית הריק (כן, זה קורה פה). המשטרה ביקשה שאכנס הביתה (כמובן שלא עשיתי את זה) ותוך עשר דקות הגיעה ניידת עם שוטרת קטנה שהייתה מאובזרת בציוד שאפשר היה לנצח איתו במלחמת לבנון. היא סרקה את הבית עם היד על האקדח (לא שלוף) והציצה מכל החלונות. שאלה אותי אם ראיתי מישהו נכנס או יוצא, אמרתי שלא. היא נשארה במקום ותצפתה על הבית עד שהגיעה שוטר נוסף, בכיר יותר, והם איתרו את הטלפון של הגברת המבוגרת שבעלת הבית. הבת שלה שגרה בסמוך הגיעה ופתחה להם את הדלת והם סרקו את כל החדרים ארוכות. מסתבר שהאזעקה פעלה בגלל חלון פתוח או משהו. הם ביקשו ממנה לדאוג שזה לא יקרה שוב, וכשסיימו ניגשו לבית שלי להודות לי על העירנות.

ארד הביא נתונים סטטיסטיים של משטרת ברלין, והשווה את יחס המשטרה שם לפריצות לזה של משטרת ישראל:

ועכשיו מצאתי נתונים רשמיים של המשטרה משנה שעברה: 12,159 מקרים מדווחים של פריצות לדירות ובתים פרטיים בברלין. לשאלתך, לא עושה רושם שמדובר ביח”צ. המשטרה מוקפצת פה על כל שטות, ואשכרה מגיעה. קוראים פה לשוטר על כל נשיקה בפגוש – והוא מגיע, מצלם, רושם דו”ח ונוזף במי שצריך. חברה פעם חשדה שניסו לפרוץ לה לדירה, קראנו למשטרה באמצע הלילה, והגיעו שניים – שוטר ושוטרת. השוטר ישב איתי בצד והסביר לי איך לשפר את מנגנון הנעילה של הדלת והשוטרת התגלתה כסוג של עובדת סוציאלית שבאה להרגיע את הבחורה ולבדוק אם היא צריכה סיוע פסיכולוגי.

ובנוגע להשוואה: משטרת ישראל לא טורחת לפרסם נתונים סטטיסטיים לפי אזורים אלא רק נתונים כלליים לכל הארץ, אז זה באמת לא קל. מה שאני כן יכול להשוות בקלות זה את חוויית המפגש של אזרח עם נציגי הגוף האמון על בטחונו האישי, על חוויותיי פה כבר כתבתי. ובישראל? ובכן, התגוררתי במשך כמה שנים במושב קטן לא רחוק מקו התפר. סבלנו ממכת פריצות בלתי פוסקת, עם כנופיות חמושות שהסתובבו בלילות בין הנחלות. כשהתקשרתי למוקד המשטרתי (פעם אחר פעם) היתה עונה לי פקידה עם מסטיק בפה, ש”הסבירה” לי – בגסות רוח שלא תיאמן – ש”אין לי ניידת, מה ‘תה רוצה”. בסוף הקמנו משמר אזרחי ועשינו תורנויות שמירה בלילות. פעם בשבוע, אגב, היתה עוצרת אותי ניידת משטרה ליד כפר ויתקין כדי לבדוק אם יש לי גראס בתא הכפפות. אני חושב שזה די ממצה את העניין.

28 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

סגן ראש השב”כ נעלם מוויקיפדיה והצו שהעלים את “באים לבנקאים” מגוגל

חכה לנו, ר’

סגן ראש השב”כ הוא מועמד למפכ”לות המשטרה. אנשים בקהילת הבטחון, פוליטיקאים ועיתונאים יודעים את שמו, ועל כן יכולים לחטט בעברו ולהעלות משם סוגיות לדיון ציבורי על התאמתו לתפקיד, כמו שנעשה עם קודמו, גל הירש. כיום הציבור לוקח חלק בדיונים הללו באופן הרבה יותר פעיל – בבלוגים וברשתות החברתיות הוא יכול לא רק להשתתף בדיון, אלא גם לתרום מידע משלו על המועמד – למשל, אם למד איתו בבית הספר או באוניברסיטה, שירת איתו בצבא או עבד איתו במקום עבודה. אבל עם המועמד הנוכחי, הציבור הרחב לא יכול לעשות זאת, משום ששמו של סגן ראש השב”כ אסור בפרסום, והוא מזוהה רק באות הראשונה של שמו הפרטי, ר’.

חוק השב”כ (פדף) אוסר פרסום של פרטים מזהים על עובדי שב”כ, גם לשעבר:

זהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, […] הם חסויים וגילויים או פרסומם אסור. […] המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו – מאסר שלוש שנים; הביא אדם לגילוי או לפרסום כאמור ברשלנות, דינו – מאסר שנה.

בשנת 1996 הוחלט להסיר את הסודיות מעל שמו של ראש השב”כ, ומאז מינויו של יעקב פרי, שמותיהם של ראשי השב”כ מתפרסמים עם מינויים. אולם סגני ראש השב”כ נותרים חסויים.

התקשורת הממוסדת מצייתת לחוק, ושמו של ר’ לא נחשף בה בהקשר של המועמדות למפכ”לות (בוויינט נטען כי “שמו המלא ועיר מגוריו אפילו התפרסמו בכמה כלי תקשורת ממוסדים”, אולם אתר החדשות לא ציין באילו כלי תקשורת מדובר). במפתיע, גם התקשורת הזרה לא מערערת על הצנזורה הזאת, וחיפוש שמו של ר’ באנגלית בגוגל ניוז מביא רק ידיעה ישנה מאתר איטלקי שלא נוגעת למינוי. בגוגל, השם באנגלית מוביל, כמובן, לבלוג “תיקון עולם” של ריצ’רד סילברסטין, מפר איסורי פרסום ישראליים עקבי, שחשף בין השאר את פרשת ענת קם כשזו עוד היתה אסור בפרסום בישראל.

בפייסבוק, בטוויטר ובאתרים נוספים אפשר למצוא טפטופים של שמו המלא של ר’. אתמול ניסה עמיחי בנעט לפתוח בוויקיפדיה העברית ערך עם שמו המלא של ר’, אולם זה הוצב כמועמד למחיקה מהירה בנימוק של “מידע מסווג” תחת תבנית המחיקה “מידע מסווג”. הערך אכן נמחק עד מהרה לדברי בנעט, הוא זה שמחק את הערך: “הסבו את תשומת לבי ששמו עדיין אסור בפרסום ואשר על כן ביקשתי שימחקו בינתיים את הערך שכתבתי בוויקיפדיה”. אין גישה בוויקיפדיה להיסטוריה של הערך ולשיחה על אודותיו (אולם יש עותק שלו במטמון של גוגל ובארכיון האינטרנט).

הוויקיפד דוד שי העלה אתמול ערך בשם “ר’ (סגן ראש השב”כ)“, שבניגוד לרוב הערכים בוויקיפדיה, אינו פתוח לעריכה לכל גולש, ו”יכולים לערוך אותו רק משתמשים בעלי הרשאות בדוק עריכות אוטומטית”, לשון ההודעה שבתחתיתו. הערך נפתח בהסבר:

ר’ (נולד ב-1963) הוא סגן ראש השב”כ ומועמד למשרת מפכ”ל המשטרה. בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי אסור לפרסם את שמו, ולכן הוא מוצג באמצעי התקשורת בישראל בשם “ר'”.

בסרגל הכלים של הערך, בהפניה לאותו ערך בשפות אחרות, המכונה בעגה הוויקיפדית “בינוויקי”, הופיעה הפניה לערך באנגלית, שהועלה היום (ש’) ושבו נכתב שמו המלא של ר’. בנעט העלה את הנושא בדף השיחה של הערך בעברית, ושי הסיר את הקישור:

שמתם לב לאן הבינוויקי מפנה? ‏עמיחי • שיחה 23:21, 26 בספטמבר 2015 (IDT)
ויקיפדיה אינה מתבססת על שמועות, ולכן ניתקתי את הבינוויקי. דוד שי – שיחה 23:34, 26 בספטמבר 2015 (IDT)

משחקי ההסתרה והגילוי של שמו המלא של ר’ מזכירים לי את סצינת העירום-ללא-עירום מאוסטין פאוורז:

https://www.youtube.com/watch?v=zl_295f530E

שר בטחון הפנים, גלעד ארדן, הודיע בסביבות עשר בלילה (כמה שעות אחרי שפורסם הפוסט) שהוא קורא לחשוף שמו של ר’ עוד לפני המינוי:

מחר אגיש את מועמדותו של סגן ראש השב״כ לועדת טירקל.פניתי הערב לראש הממשלה וביקשתי ממנו להפעיל את סמכותו לפרסם את שם המועמד לקראת הדיון בועדה.

תודה, חיים מאירי, המגיב אמיר.

[הפוסט עודכן לאחרונה ב-27.9.2015 00:22]

למה הסירה גוגל את אתר “באים לבנקאים”?

בסוף אוגוסט הסירה גוגל את האתר ודף הפייסבוק של ארגון המחאה “באים לבנקאים” מתוצאות החיפוש של מנוע החיפוש הישראלי שלה, google.co.il. במסמך שפרסמה באתר תיעוד הסרת תוצאות החיפוש Chilling Effects נימקה גוגל את ההסרה ב”צו בית משפט שבהתאם לו הסרנו דפים מתוצאות החיפוש שלנו. אין באפשרותנו לפרסם את המסמך, מאחר שהוא נאסר לפרסום על ידי בית המשפט”.

נתי טוקר דיווח בדה מרקר שעו”ד יהונתן קלינגר פנה לגוגל בשמו של ערן ורד, בעלי אתר “באים לבנקאים” ואחד מהפעילים בארגון המחאה, בדרישה לדעת מדוע הוסר האתר, ולהחזירו לתוצאות החיפוש.

בתכתובת בין גוגל לקלינגר, שנמצאת בידי חדר 404, טוענת החברה כי “המדיניות של Google היא להסיר תוכן בתגובה לצו בית משפט תקף המכוון כלפי צד שלישי. בהתאם למדיניות הזו, הסרנו את כתובות האתרים הבאות מתוצאות החיפוש של Google.co.il בהתאם לתנאי צו בית משפט תקף בהליך מס׳ 35113-06-15 שניתן ביום 25.06.2015”.

(אגב, בדיווח על ההסרה בצ’ילינג אפקטס, גוגל דיווחה על הסרת אתר באים לבנקאים ודף הפייסבוק שלו. במכתבה לקלינגר היא דיווחה על הסרת כתובת נוספת – הקטגוריה “ציון-קינן-מכה-את-אשתו” באתר “באים לבנקאים”).

גוגל טענה כי לא תוכל להעביר לקלינגר את הצו, משום שהוצא בדלתיים סגורות. קלינגר השיב כי המסמך מופיע באתר בתי המשפט “נט המשפט” ומסומן כ”פתוח לציבור”, ומציין כי ההליך המדובר הוא זה שבו מנכ”ל בנק הפועלים, ציון קינן, הוציא צו למניעת הטרדה מאיימת נגד עו”ד ברק כהן – הליך שלא הופנה נגד ערן ורד, ושאין בו כל דרישה להסרת האתרים שהוסרו מתוצאות החיפוש.

“על כן”, כותב עו”ד קלינגר, “הנכם נדרשים להשיב את תוצאות החיפוש שהוסרו באופן מיידי, שכן יש בהסרה שכזו כדי פגיעה בזכויותיו של מרשי. במידה ואתם עדיין עומדים על כך שיש בידיכם צו המתיר לכם לפעול כפי שפעלתם (בניגוד מפורש להוראות הדין בישראל שאוסרות על חסימת אתרים ללא זימון מפעיל האתר לדיון בו יוכל להגן על זכותו לחופש ביטוי והאינטרסים האחרים, פרטיים ומסחריים, שעומדים מאחורי הפעלת האתר), הנכם נדרשים להמציא אותו אלי באופן מיידי”.

יצויין כי בצו שהוצא נגד עו”ד ברק כהן נכתב כי נאסר עליו “להטריד את המבקש ואת בני משפחתו, בכל דרך ובכל מקום, בין במישרין ובין בעקיפין וכן בין בעצמו ובאמצעות אחרים, ובכלל זה על דרך של פרסום, מכל מין וסוג שהוא, במדיה כתובה, ברשת האינטרנט או ברשת חברתית”. יתכן שמי ששלח את הצו הזה לגוגל שכנע את החברה שהפרסומים באתר ובפייסבוק “באים לבנקאים” מהווים הטרדה של כהן כלפי קינן ובני משפחתו, וכי בהצגת האתר בתוצאות החיפוש יש משום הפרת הצו.

“אני לא מכיר צו שמורה לגוגל להסיר אותם בתוצאות החיפוש”, אמר לדה-מרקר עו”ד ערן שמעוני, המייצג את ציון קינן. לשאלה האם פנה לגוגל להסיר את העמוד השיב: “אני לא רוצה להתייחס לכל הפניות שהיו או לא. אנחנו מציגים את העובדות כפי שהן. […] אחת ההוראות בחוק למניעת הטרדה מאיימת היא שבית המשפט מורה למשיב להימנע מהטרדה בכל מקום ובכל דרך. אני בפירוש בטוח שבימים אלה החוק יכול לחול על הרשתות החברתיות”.

שודר בגלצ בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

26 בספטמבר, 2015 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | 4 תגובות

קדושת כיפור בסלקום טי.וי: ערוץ הספורט, מוזיקה, ערוצים זרים וכתבות וידאו

סלקום הודיעה שתשבית את שידורי סלקום טי.וי במהלך כיפור, למרות שהיא לא מחוייבת לכך, בנימוק ש”חברת סלקום מכבדת את קדושת יום הכיפורים”. אבל לקוחות דיווחו שהחברה השביתה את השידורים באופן חלקי, מה שהופך את המהלך למטומטם – סלקום הצליחה גם לעצבן את הלקוחות שמעוניינים לצפות בשידורים, על ידי פגיעה בחוויית הצפייה שלהם, וגם לצאת לא אמינה מול הלקוחות שומרי המצוות/מסורת, שעבורם נעשה מהלך ההשבתה.

שמבה דוי דיווח, כמה שעות לתוך כיפור, שהשירות עובד אצלו על הטאבלט, ואף הציע הצעה לא-מפתה: “מוכן לצפות במהיר ועצבני 6 דרך סלקום טיוי ולעשות לייב טוויט עבור מי שאצלו זה לא עובד”.

נעמה יוגב דיווחה שערוץ “ווליום” בסלקום טי.וי, שהוא בעצם VOD של מוזיקה, פעל כרגיל לאורך החג.

שחר טל דיווח שאפשר לצפות בתוכן שנמצא ב”צפיה אחרונה”. כלומר, מי שהתחיל לראות עונה של סדרה מסויימת יכול היה להמשיך לצפות בה גם במהלך כיפור.

שי ניב דיווח שסלקום טי.וי השאירו את ערוצי CNN ונשיונל ג’אוגרפיק פתוחים, וכן את ערוצי האינטרנט, ובהם תכנים מגלובס, כלכליסט, וואלה, מאקו, יוטיוב וגוגל.

עוד סיפר ניב כי תכני ה-VOD של ערוץ הספורט נותרו פתוחים, “אז כרגע”, עדכן בזמן אמת, “אני רואה מארסיי נגד ליון בכדורגל.. כדורגל זה כשר”.

בשנה שעברה שאל גילעד נס את השאלה הבאה על יס ~~וסרטן האיידס~~ והוט:

מדוע לא דורש שר התקשורת מהוט ויס, שתי חברות מסחריות, להחזיר למנוייהן את חלקו הפרופורציוני של התשלום על שירות ה-VOD החודשי, לאור העובדה שהוא אינו זמין להם כלל במשך יממה לפחות. כאשר לקוח חדש מתחבר לחברה סלולרית, ספק אינטרנט או טלוויזיה, או מתנתק מהם, הוא מחוייב או מזוכה בתשלום הפרופורציוני לצריכתו באותו חודש. אם החליטה המדינה למנוע מהצרכנים שירות שכזה במשך יממה, מדוע הצרכנים עדיין משלמים עליו?

השאלה הזאת רלוונטית גם השנה, ועוד יותר לגבי סלקום, שממשיכה להפעיל טלפוניה ואינטרנט בכיפור אבל מתנדבת לכבות את הטלוויזיה ללקוחותיה, שלהם היא מסבירה שהם “צופים בתכניות שאתם אוהבים בטלוויזיה, בטאבלט ובסמארטפון בכל זמן שתבחרו”, אלא אם הם בוחרים לצפות בכיפור.

אני מעריך גם שצפויה תביעה ייצוגית נגד החברה על השבתת השירות.

(צילומים: שחר טל, שי ניב)

25 בספטמבר, 2015 | בנושאים: פראייר.נט | תגובה אחת

עיריית תל אביב שוב מבטיחה לפנות את מתקני-סיבוך-צריכת-המים של ווש

עיריית תל אביב הודיעה שתפנה את מתקני-סיבוך-צריכת-המים של חברת Woosh, שהוצבו לפני יותר משנתיים ברחבי העיר. ההודעה מגיעה כמעט ארבעה חודשים אחרי תום החוזה בין העירייה לבין ווש, ויותר משנה אחרי המועד שבו הפיילוט אמור היה להסתיים לפי הבטחת ראש העירייה רון חולדאי. זו הפעם השנייה שהעירייה מודיעה על פינוי המתקנים, הפעם עם טון יותר תקיף ותוך הפניית אצבע מאשימה לווש.

ביוני 2013 צצו ברחבי תל אביב, משדרות רוטשילד פינת בר אילן ועד תל ברוך, שישה מתקני מים של ווש, חברת הזנק שנתמכה על ידי החממה העסקית לצעירים במאז”ה 9, שמפעילה העירייה. הן העירייה והן ווש ניסו להציג את מתקני-הנפקת-המים כשדרוג של ברזיות המים המסורתיות, אולם מבחינות רבות מדובר בשנמוך: מי שמעוניין לשתות צריך להירשם חד-פעמית לווש ולספק פרטים אישיים, ובכל פעם שהוא רוצה לשתות להיכנס למתקן באמצעות שם וסיסמה, או שבב של דיגיטל, ולהציב בקבוק לקבלת המים – לא ניתן לשתות ישירות מהמתקן. בניגוד לברזיות, המתקן של ווש לא נגיש לאוכלוסיות שונות, ובהן עוברי אורח מזדמנים ודרי רחוב שרוצים לשתות בלי הליך רישום ובלי להסתובב עם בקבוקים, קשישים ובעלי מוגבלויות שיתקשו לתפעל את המתקנים, ילדים מתחת לגיל 13 שתנאי השימוש של המערכת לא מתירים להם להירשם, ויהודים שומרי מצוות שהדת אוסרת עליהם להפעיל מכשירים חשמליים בשבת ובחג.

נסיונותינו לברר מאיפה הגיעו הברזיות לעיר נתקל בנסיונות התחמקות והסתרה מצד ווש והעירייה. כשביקשנו את פרוטוקול הדיון שבו התקבלה ההחלטה, העירייה הפנתה אותנו לחוק חופש המידע. כשביקשנו את החוזה שנחתם בין ווש לעירייה, שני הגופים סירבו להציגו בפנינו. אפילו את פרטי הסקר ששני הגופים הציגו כהצדקה לפרישת המתקנים, שלפיו רוב מוחלט של תושבי העיר (העירייה טענה שמדובר ב-80% מהמשיבים, ווש טענה ל-86%) מעדיפים לקנות מים מינרליים מאשר לשתות מברזיות ציבוריות, סירבו להראות לנו.

עם חשיפת החוזה והפרוטוקול ב”הארץ” התבררה הסיבה להסתרה: מה שהוצג על ידי שני הגופים כשירות לציבור על חשבון ווש (לא עוד מים מינרליים יקרים או ברזיות עירוניות מטונפות!) התגלה כפיילוט של החברה בהכנה לנסיון פריצה לערים בחו”ל במודל עסקי של גביית תשלום על המים; ההתקשרות אושרה בעירייה ללא מכרז; ההסכם גובה בהטבות רבות על חשבון כספי הארנונה של התושבים; והעירייה הסכימה להתחייב חד-צדדית להסתיר את החוזה מהציבור שאותו היא מייצגת בחוזה ושאת כספו נידבה לשם קיומו (מומלץ לקרוא את תגובת העירייה לפרסום, ואת השוואתה לעובדות שנחשפות בחוזה).

בתשובה לשאילתה של חברת המועצה דאז שרון מלכי מ”עיר לכולנו”, בישיבת מועצת העיר ביולי 2013, אמר חולדאי כי “המתקנים הותקנו על חשבונה של החברה ובאחריותה, לתקופה ניסיונית של שנה כאמור שבסופה הם יוסרו (גם כן על חשבון החברה)”. בתום אותה שנת פיילוט נמסר לנו מהעירייה כי “על פי החלטת העירייה, הברזיות יוסרו מהמרחב הציבורי”. מייסד ווש, איתי תייס-זמיר, מסר אז כי “שנת הפיילוט המוצלחת מתקרבת [אל] קצה. […] כעת אנו נמצאים בתהליך הפקת הלקחים על מנת לשפר את השירות בעתיד, ונערכים לסיום הפיילוט”. הרבה מים זרמו במתקנים של ווש מאז שהיזם והעירייה השקו אותנו בשקר הזה, והם ממשיכים לזרום.

בחוזה בין הצדדים נקבע שההסכם יסתיים אחרי שנתיים לכל היותר – החוזה נחתם בינואר ופרישת המתקנים התבצעה ביוני, אתם מוזמנים לבחור את התאריך המתאים לכם, זה לא משנה, המים של ווש ממשיכים לנבוע.

בשבוע שעבר השיבה לנו העירייה, שלושה חודשים אחרי שביקשנו את תגובתה: “עיריית תל אביב-יפו החליטה שלא להאריך את החוזה עם חברת ווש. למרות דרישת העירייה, החברה לא הסירה את המתקנים ומשכך המחלקה המשפטית תוציא מכתב התראה לחברה והעירייה תוודא שהמתקנים יוסרו”.

היזם של ווש, זמיר-תייס, לא השיב לשאלותינו.

אנחנו במקומו לא היינו ממהרים לקפל את הבאסטה. קבוצת עזריאלי, למשל, קיבלה מהעירייה תשעה חודשים להזיז פסל שהציבה בלי רשות.

התפרסם בגירסה שונה במדור “תוצרת הארץ” במוסף הארץ, 25.9.2015

אחרי הקיפול: מסמכי ווש.

להמשך קריאה

25 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

[עדכון] רובי ריבלין מגיב בחדר 404: לא שיחקתי בטמפל ראן, נאמן לסוליטר

רובי ריבלין התבוסתן בורח מקופים-שדים (אבל מביס את אלי ישי)

(↑ הכותרת המקורית של הפוסט)

0) נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין,
1) משחק –
2) או מישהו אחר שמחזיק בסמארטפון עם הרשאות עדכון לטוויטר-בעברית של הנשיא, אבל יותר מגניב אם זה ריבלין בעצמו –
3) בטמפל ראן.

המשחק, שרץ חזק (לא מתנצל על משחק המילים!) בארץ ב-2012-13, עדיין רץ על הסלולרי הנ”ל, ואפילו קיבל הרשאות עדכון לטוויטר, ועדכן את כ-9700 העוקבים שריבלין (או מישהו אחר וגו’) זכה זה עתה ב-2924 נקודות בזמן שברח מהקופים השדים, וקרא לאחרים לנסות להביסו (“אנסה כמיטב יכולתי אדוני”, השיב לו הצייצן @Elroegeteh).

הטוויטר של ריבלין מעדכן אוטומטית את הפייסבוק שלו, וכך זכו גם מי יודע כמה מבין 168 אלף אוהדיו להיחשף להישג לפני שהוא נמחק בזריזות מתבקשת ממי שהשיג 2924 נקודות בטמפל ראן.

עמיחי בנעט ציין כי ריבלין לא רק שהשיג שיא אישי, אלא גם הביס את השר לשעבר אלי ישי, אשר במרץ 2013 צייץ בטוויטרו כי השיג 1539 נקודות בלבד. לוזר.

הלשינו: יגאל שתיים, מוגי-לב אנונימיים

[עדכון 25.9.2015 00:33]

0) נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין,
1) הגיב –
2) או מישהו אחר שמחזיק בהרשאות עדכון לפייסבוק של הנשיא, אבל יותר מגניב אם זה ריבלין בעצמו –
3) בפייסבוק של חדר 404:
4) “מה שנראה כמו פריצה לטוויטר, שטופלה, הביאה לידיעתי את קיומו של משחק בשם טמפל ראן. אני בכל אופן נותרתי נאמן לסוליטר”.
5) טיעוניכם אינם תקפים.

24 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

הקיץ של אבינו // למה אנחנו משתתפים בחתונות ולוויות המוניות של אנשים זרים?

ביולי 2014, 50 אלף איש שגוייסו מפה-לפייסבוק הגיעו ללוות את שון כרמלי ומקס שטיינברג בדרכם האחרונה, אף שלא הכירו את שני החיילים הבודדים שנהרגו במבצע צוק איתן. זו השלמת מניין לאומית. זו תמיכה בבני המשפחות של החיילים המנוחים. זהו עידוד לחיילים החיים, שירגישו שיש מישהו שעומד מאחוריהם. זו הפגנת כוח מול האויב בזמן המלחמה, כשם שמספר משתתפים בהפגנה הוא הפגנת כוח מול היריב הפוליטי. וזה גם נסיון להראות שאתוס הגבורה הציוני אולי חבוט, קשה להתנעה בבוקר ומנועו רועש, אבל הוא עדיין סוחב בעלייה לירושלים ועוד רחוק מלהיות פתיון לגנבי מתכות בבאב אל-וואד.

אבל השתתפות המונית באירועים של זרים אינה מוגבלת ללוויות צבאיות – מאות השתתפו בהלוויה של אדם ערירי מאשדוד שמת ממחלה, אישה ערירית מבאר שבע, ניצול שואה מאשדוד וחולת סרטן שהקדימה את בר המצווה של בנה כדי להספיק לחגוג אותו. את המניעים של הפילנתרופיה הזאת צריך לחפש מחוץ לפטריוטיות המיליטריסטית.

ההשתתפות ההמונית גם אינה מוגבלת רק ללוויות. קחו לדוגמה את “פשפשוק למסירה”, קבוצת פייסבוק בת 115 אלף חברים שנוסדה כלוח שבו אנשים יכולים לתת בחינם פריטים שהם לא צריכים עוד, מסלון 1+2+3 ועד מנוי לחדר כושר. באבולוציה מתבקשת במצב הכלכלי-חברתי, אנשים משתמשים בקבוצה למסור פריטים כשהם מייעדים אותם לנזקקים באופן כללי או מסוג מסוים (באחרונה תרם זוג את מכוניתו הישנה לחיילת בודדה), מחפשים מי שיוביל לבתיהם בחינם פריטים שנתרמו, מבקשים ביקורים ועזרה לקשישים, בודדים וחולים, וכמובן, מזמינים להשתתפות המונית באירועים משפחתיים-יהודיים-מסורתיים של זרים מוחלטים, שאין להם, כמעט או בכלל, משפחה וחברים, בארץ או בכלל.

אפרים קישון, מאבחן חד של הישראליות גם אחרי היעדרות של יותר מעשור, המציא בשנות החמישים את הצבר האגואיסט והתחמן ארבינקא. בסיפור הקצרצר “מבצע ‘כל דכפין'” אומר ארבינקא למספר שהוא תמיד תפוס בשבת כי יש לו בר מצווה. “בר מצווה של מי יש לך?”, תמה המספר, וארבינקא משיב: “אני עוד לא יודע, אבל זה גם לא חשוב. אולי יש לך חשק לבוא איתי?”. ארבינקא, מסתבר, מתגנב לחגיגות, בר מצוות וחתונות של זרים, אוכל חינם, מתמנגל ומפלרטט, לווה כספים ומבלה בנעימים, וביציאה גונב לעצמו מהמתנות שהביאו האורחים. ב”הקיץ של אביה”, שמתרחש גם הוא בשנות החמישים, מציגה המחברת גילה אלמגור את הישראלי המכוער במסיבה-שאיש-לא-בא לכבוד יום הולדתה של אביה, בתה הקירחת-בגלל-הידבקות-בכינים של הניה אלכסנדרוביץ’ פגועת הנפש.

בישראל של שנות העשרטיז זה סיפור אחר לגמרי. היום, ללכת לבר מצווה, חתונה או, להבדיל אלף אלפי משתתפים ששמעו על כך בפייסבוק, לוויה של אדם זר, זו מצווה. כאשר נשמעת ברשתות החברתיות פייסבוק ו-וואטסאפ התרעת “הקיץ של אביה”, אומת הרשת הישראלית מתגייסת להגיע ולשמח את החוגגים, ונותנת לסיפור עצוב סוף שמח.

אבל הסוף הזה הוא לא באמת סוף, ולכן לא באמת שמח. ההמונים הם סוללת כיפת ברזל שנפרשת סביב החוגגים, ליירט את בדידותם לערב אחד, שבסופו היא מתקפלת ועוברת הלאה, לאירוע הבא. החוגגים נשארים לבד, מול יוקר מחיה ויוקר דיור ושירותי רווחה מתפוררים וביטוח לאומי שיעשה הכל כדי לא לעזור וקרנות פנסיה שמכרסמות את העתיד, ובלי משפחה שיכולה להקל קצת את העול, מורלית אם לא כלכלית. במקרה של חללי צה”ל, המדינה שולחת אותם לחזית, אבל העם הוא זה שמלווה אותם בדרכם האחרונה בחזרה. הסמליות כל כך גסה שהיא מביכה.

הבדידות שאותה באים ההמונים להפיג היא הבדידות שלהם עצמם, אל מול מדינה שכנראה לא תהיה שם כשהם באמת יזדקקו לה, אם הם אנשים רגילים ומתפקדים וקל וחומר אם הם ניצולי שואה, חולי סרטן, עריריים או חיילים בודדים. מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז נתראה בשמחות.

התפרסם בגירסה שונה בגליון פרות קדושות של “מוסף הארץ”, 18.9.2015

23 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404, אקטיביזם | תגובה אחת

משרד הפנים דחה בקשת אישה לדרכון בגלל “עירום” – תמונתה בסטרפלס

[אמ;לק] בקשת הנפקת דרכון של אישה נדחתה כי צירפה תמונה שבה היא חשפה ממפתח הצוואר ומעלה, מה שבלשכת האוכלוסין הגדירו עירום. דוברת רשות האוכלוסין: “הדרכון הינו מסמך רשמי וייצוגי וראוי שהתמונה בו תהיה תמונה מכובדת וראויה. אין התייחסות מפורשת לנושא בנהלים כי הציבור ניחן בהגיון בריא. [\אמ;לק]

יעל אילני שלחה בקשה לחידוש דרכון וצירפה אליה תמונה. הדרכון לא חודש, וכך תיארה אילני את השיחה שניהלה עם לשכת האוכלוסין של משרד הפנים:

-היי, יעל? מדברים ממשרד הפנים. צירפת לחידוש הדרכון תמונות פספורט שבהן את ערומה ואנחנו לא יכולים להשתמש בהן. בבקשה בואי עם תמונות חדשות, עם בגדים.
-סליחה?
-או שאת לובשת סטרפלס, לא יודעת. בכל מקרה את צריכה להביא תמונות עם בגדים.

תמונת העירום מוצגת משמאל, והתמונה שנאלצה לשלוח כדי לקבל את הדרכון מימין:

וזו השיחה שאילני מספרת שהיא ניהלה עם הפקידה בלשכת האוכלוסין בקרית הממשלה בתל אביב, אחרי שסיימה לטפל בחידוש הדרכון:

כשפניתי לפקידה לשאול מה לא בסדר בתמונה עם הכתפיים החשופות שלי היא אמרה ש״מה נראה לך״. אמרתי שוואלה אין לי מושג.
בעודה מנפנפת בתמונה היא אמרה ״זה לא מכובד ולא מכבד את עצמך״.
ואו, משרד הפנים. פוכס.

ב”נוהל הטיפול בבקשה לדרכון ראשון/תעודת מעבר ראשונה” (נוהל 3.2.0001, תאריך עדכון 1.7.2013, פדף), סעיף 4.16.3 מגדיר “תמונות שלא תתקבלנה”, ובהן תמונות שבהן המבקש מרכיב משקפיים כהים, לובש מדים ו”תמונות החושפות את גופו של המבקש/ת, במקרים חריגים יש להפנות למנהל הלשכה להחלטה”.

מאידך, לפי ידיעה שפורסמה ב”הארץ” ב-2005, בצלמניה בקריית הממשלה היתה תלויה הנחיה לנשים לא להצטלם בגופיה, שמטרתה, כפי שנמסר אז ממנהל האוכלוסין של משרד הפנים, “למנוע עיכובים ועוגמת נפש בכניסה למדינות שמרניות כדוגמת מצרים או טורקיה”. שר הפנים דאז, אופיר פז-פינס, ביטל את ההנחיה וקבע שהיא תוחלף בהמלצה. לפי הכתבה, ממנהל האוכלוסין נמסר כי מי שיגיש תמונה חושפת כתפיים בבקשה לדרכון, “יומלץ בפניו להצטלם עם כיסוי כתפיים”, אולם “אזרח שיבחר שלא לקבל את המלצת לשכת מינהל האוכלוסין, יוכל לצרף את התמונה שבידו לדרכון, בכל לבוש שיבחר, מאחר שמשרד הפנים אינו קובע בעבור הציבור את אופן הלבוש שבו יצטלם”.

האם תמונה בכתפיים חשופות היא תמונה שחושפת את גופו של המבקש? האם תמונה שחושפת זרועות היא תמונה כזאת? צוואר? האם הנוהל שביטל פינס-פז הוחזר?

הדרישות היחידות המופיעות בפורטל הממשלה Gov.il בנוגע לתמונת דרכון הן אלו: “שתי תמונות פספורט בגודל 3.5X4.5. על התמונות להיות עדכניות, באיכות גבוהה ועל רקע בהיר”. אין שם התייחסות כלשהי לסוג הלבוש, ואין הפניה לנוהל רשמי שקובע איך צריכה להיראות תמונת דרכון. גם טופס בקשת הנפקת דרכון (פדף) מתייחס רק לגודל התמונה, הרקע, איסור הצטלמות במדים ואיסור שימוש בתמונות מאיכות גרועה וכזו שהודפסה במחשב (אנכרוניזם שמתעלם מאיכות המדפסות והיכולת להדפיס במדפסת ביתית על דפי צילום). נדמה לי שסעיף חשיפת הגוף הוצנע בכוונה, כדי להפחית את כמות האנשים שנתקלים בו, וכך להפחית את העימותים סביבו.

~~ביקשתי את תגובת רשות האוכלוסין, והיא תתפרסם כאן כשתתקבל.~~

[עדכון 17:29] דוברת רשות האוכלוסין וההגירה, סבין חדד, מסרה בתגובה: “הדרכון הינו מסמך רשמי וייצוגי של מדינת ישראל ואך מן הראוי שהתמונה המופיעה בו תהיה תמונה מכובדת וראויה. זאת, מעבר לבעיות שתמונה שאינה מכובדת עלולה לעורר במדינות מסוימות, כפי שקרה בעבר. התייחסות מפורשת לנושא אינה מופיעה בנהלים לאור העובדה שאנו סבורים שהציבור ניחן בהגיון בריא ומבין את חשיבות הדבר – לראיה, הסוגיה מתעוררת לעתים נדירות”.

הגיון בריא עובד כל עוד הוא קיים ומוסכם על כל הצדדים. נסיונות קצה שנתקלים בהיעדר נהלים עשויים להוביל להליכים משפטיים או לצעדי תקנה/חקיקה, שיחדדו את הגבולות המטושטשים (מטושטשים בכוונה, לפי התגובה).

עוד בנושא: עירא אברמוב מטריל את תמונת רשיון הנהיגה שלו

20 בספטמבר, 2015 | בנושאים: 404 | 11 תגובות

צופים נכבדים, נא לכבות סלולריים ולא לנסות לטעון אותם על הבמה // האחראי על האינטרנט

“אל תתנו לחיים לעמוד בינכם לבין פוטבול”, ביקשה חברת התקשורת האמריקאית AT&T בפרסומת לחבילת סלולר וטלוויזיה שצייצה בטוויטר, עם תמונה של אדם צופה במשחק פוטבול בסלולרי באולם תאטרון. ליד התמונה הופיע הכיתוב “תפוס מהלך מנצח בתאטרון”.

הפרסומת הרגיזה חובבי תאטרון בארה”ב, במיוחד לאור המאבק שהם מנהלים נגד הזליגה של הטלפונים הסלולריים לתוך ההצגות. ביולי השנה נחצה קו אדום, כשצופה תאטרון בשם ניק סילבסטרי טיפס על במת ההצגה Hand to God בניו יורק כדי לטעון את הטלפון הסלולרי שלו בשקע מזויף שהיה חלק מהתפאורה.

ימים ספורים אחרי התקרית, השחקנית פרטי לופון התעצבנה על צופה שהסתמסה במהלך הצגה, חטפה לה את הטלפון ולקחה אותו אל מאחורי הקלעים. “אנחנו עובדים קשה על הבמה ליצור עולם שמושמד לגמרי על ידי חברי קהל ספורים, גסי רוח, עסוקים בעצמם וחסרי התחשבות, שנשלטים על ידי הטלפונים שלהם. הם לא יכולים להניח אותם מהיד”, מסרה לופון בהודעה לאתר חדשות ברודוויי Playbill.com. “כשטלפון מצלצל או מסך LED נראה בחושך זה הורס את החוויה לכולם – לרוב הקהל באולם ולשחקנים על הבמה. אני כל כך מובסת על ידי הבעיה הזאת שאני שוקלת ברצינות אם אני רוצה להמשיך לעבוד על הבמה. עכשיו אני לובשת את ציוד הלחימה על גבי התחפושת שלי כדי לארגן את הקהל כמו גם לשחק”.

אחרי שסילבסטרי, שניסה לטעון את הטלפון על הבמה, הפך לגיבור אינטרנט שלילי, הוא נאלץ לפרסם התנצלות. כך גם AT&T, שמחקה את הציוץ באותו יום והגיבה לפלייביל.קום בטוויטר: “אנחנו אוהבים את קהילת השחקנים ומקשיבים לה. כווונת המודעה לא היתה מילולית, ולא התכוונו לנהוג בחוסר כבוד”.

והנה שיר שיעזור לצופי התאטרון לבחור נכון: