למה אין בתל אביב שווארמה נורמלית
לכאורה, הנושא הוא סוגית פופיק, מעניינת רק אותי ואת החצי מיליון חברים שלי שגרים בבועה. רק לכאורה. למעשה אנחנו דנים עכשיו במשהו שצריך להטריד כל ישראלי באשר הוא, גם אם הוא מגיע לתל אביב מחיפה רק פעמיים בשנה, וכל הזמן הקצר שהוא פה הוא מבלה עם מקל כביסה על האף. תל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל, דברים שקורים בה היום יהיו הבון טון בפריפריה בעוד חמש שנים, ואין בה אפילו שווארמה טובה אחת. איך זה קרה? ולמה?
קודם כל, להנחות היסוד. שווארמה: מאכל שהיה פעם טורקי, אבל היום מוגש מגולגל בלאפה, מכיל טחינה מבקבוק לחיץ ולעיתים קרובות כרוב סגול, והמרכיב העיקרי בו הוא תערובת, במינונים שווים, של שומן כבש ובשר חיה שאין אפשרות לזהותה, אבל כנראה לא חתול כמו שכולם אומרים, אחרת לא היו כל כך הרבה פאקינג חתולים על הפחים מתחת לבית שלי. בשווארמה אין יוגורט במו בטורקיה, כי שווארמה טובה היא עממית, ועממי זה כשר. עוד דרישות יסוד לשווארמה: שיפוד מסתובב למיקסום חשיפת הבשר לזבובים; כמו כן האיש שמוכר אותה צריך להיות בעל כרס וטי שירט מלוכלך, לקרוא לך אבאלה ולהחזיק שטר של לירה מודבק לנירוסטה מעל הראש שלו. תל אביב: עיר במזרח התיכון, שאינה רמת גן, שם דווקא יש שווארמה בסדר. שווארמה טובה: כזאת שאחרי הלאפה הראשונה, אתה מעוניין לקנח בעוד מנה ממנה, ולא ללכת לבית המרקחת לקנות כדורים נגד משהו שהולך לקרות לך באיזה שהוא חלק ממערכת העיכול. שווארמה מצויינת: אתה קונה שתי לאפות ומקנח במנה בצלחת, כי מי יכול לאכול כל כך הרבה לחם.
וכעת לדיון בטענה המובעת בכותרת. אם כבר מדגדג לך באצבעות לרדת לתגובות ולכתוב מילים כמו “כתר המזרח”, “הטורקי בנחלת בנימין”, “לחמעג’ון”, לך על זה גבר: ב-GVR משלמים לפי טוקבקים ואני לא רוצה לפגוע לך בחופש הביטוי. אבל אם כתבת כתר המזרח, אתה בן ארבעים ומעלה — השווארמה הזאת הייתה טובה בפעם האחרונה כשחזרת מהעממי לראות “הצריף של תמרי” — וחוץ מזה, הטורקי בנחלת בנימין ולחמעג’ון זה אותו דבר. יוצא דופן אחד: אצל בינו בד”ר שקשוקה ביפו יש ביום שישי מנה בצלחת של פיסות כבש אמיתיות, בצל, טחינה שלבכות (בשביל זה הבצל, להסוות את מקור הבכי) ופיתה קלויה על הגריל. אבל זה בא בצלחת, אין שם שום שיפוד, ולך תשיג חנייה ביפו. לא. שווארמה זה עניין של דוכנים. אתה נכנס, אתה מחכה מקסימום חמש דקות בתור. אתה מקבל שווארמה תוך דקה. אתה אוכל אותה. אני נאלץ לפסול את בינו הפעם.
בתל אביב אפשר להשיג שווארמה בסדר. שווארמה בסדר: אתה נכנס רעב ויוצא לא רעב. שום דבר מרגש. שווארמה זה עניין מרגש, הערימות הדקות האלו של הבשר החצי פריך, חצי שרוף, חצי רך, לפעמים קצת מדמם, אם חטפת רעב מוקדם מדי בבוקר. אם אתה עומד בפיתוי ולא דוחף בפנים עמילנים משבשי-טעם כמו חומוס וצ’יפס, ונשאר נאמן כמה שאפשר למקור עם בצל, פטרוזיליה, עגבניות על הגריל ויאללה, גם טחינה, אתה זוכה לחוויה קולינרית בת חמש דקות שהיא כל כך חזקה, עד שהיא ידועה ביכולת שלה להחזיר הביתה נמושות שהיגרו למיאמי, לשלוח בעלי כרטיס חופשי חודשי לבילעין לזרועותיה של קצינת הקישור שלהם ולהחזיר מהפסקת הצהריים שלהם ולמשרד ולעבודות המשעממות שלהם גם את המבועסים שבשכירים. למעשה, אם היה לטורקים שכל לשים על המרמרה שווארמיה צפה, לא רק שהיינו נותנים להם להכנס לעזה, היינו עושים להם ליווי צבאי מלא. תמורת חצי לאפה לכל לוחם שייטת. חמוצים בצד.
עכשיו אתה מבין למה מדובר בסוגייה לאומית. אם אתה מאלו שחושבים שתל אביבי פירושו נהנתן מאניאק חובב מין אחורי מנותק מהעם משתמט חובב מדונה סלאש להקות אינדי מעפנות בועה בועה בועה, עכשיו אתה יודע למה: אין להם לתל אביבים אף שווארמה אחת שתחזיר אותם לחיבוקו העממי של העם.
שאלתי את ההוא מ”הסביח של עובדיה” (“הוא עובד, אני עובדיה. הוא שם, אני פה”) מרש”י פינת קינג ג’ורג’, בעל הסביחיה הכי טובה בשכונה (פיתות חמות, ביצים מתבשלות לאט בפחיות חמוצים גדולות), איך זה שיש כל כך הרבה אוכל רחוב מעולה ואפילו לא שווארמה נסבלת אחת. חמש דקות הליכה מעובדיה, בטשרניחובסקי, אפשר למצוא סביח אגדי אחר, זה שמכונה בחיבה “הנאצי של הסביח” בגלל השלט שלו, “אין סביח בלי חציל”, וזה שהוא צועק עליך אם אתה לא רוצה עמבה. את מגוון הפלאפליות המעולות ברדיוס של רבע שעה הליכה משם אני לא מעז אפילו למנות (סבבה. בנין (“ג’וני”) בטשרניחובסקי, הקוסם בשלמה המלך, ג’ינה במנחם בגין, ד”ר סעדיה בקינג ג’ורג’, באמת שרק התחלתי). ההוא, מעניין אם הוא עובד, אמר שזה קשור למחירי הבשר. לך תשיג כבש טוב במחירים סבירים, הוא אמר, ועוד תשלם שכירות ומיסים באמצע תל אביב. מסחרית זה לא נכון: אתה יכול למכור אותה כמות של בשר פיגולים כי ממילא אם אתה אנין טעם בתל אביב, אתה לא תלך על שווארמה. עזוב אותך, אתה מבעס אותי, אמרתי לו, תעשה לי סביח בלי עמבה.
יהונתן זילבר הוא מייסדו ועורכו הראשון של מגזין GVR, שם פורסם הפוסט לראשונה
• טל גוטמן דווקא חושב שיש שווארמות טובות בתל אביב
עוד ב-GVR:
• הייתי טכנאי המקררים של כלבתו של ד”ר שולץ / דן תורן
• למה אתה ואני עניים / צחי בדרה
• גבר: דון דרייפר חוזר / חגי אלקיים
תם עידן הפרטיות של מנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג
פוסט של ראיין טייט, ValleyWag
מארק זאקרברג הפך רגעים אינטימיים של זרים להון. אנחנו הפכנו את היוצרות, ארבנו מחוץ לביתו של מנכ”ל פייסבוק, עקבנו אחריו כשהוא יצא עם החברה שלו והחבר’ה וכשהוא הלך לשיעורי סינית. המיליארדר הצעיר ביותר של ארה”ב קיבל את טיפול הפפראצי.
עם כל הכוח והכסף בעמק הסיליקון, הדונים של הטכנולוגיה הצליחו להתחמק מהחיטוט שהעיתונות הצהובה עושה בחייהם של הסלבים של הוליווד ושל אילי ההון של ניו יורק. עד עכשיו.
הצלם ניק סטרן בילה סופשבוע ארוך במעקב אחר זאקרברג ברחבי עמק הסיליקון. הוא עקב אחריו במכונית ברחובות פאלו אלטו, רדף אחריו לאירוע של אוניברסיטת סטנפורד, תקתק צילומים של המנכ”ל הצעיר ליד בר וכיוון את עדשת המלצה שלו לאנשים שנכנסו ויצאו ממשכנו הצנוע בשכונת קולג’ טראס. סטרן חזר עם התמונות הללו של אחד מ-212 האנשים הכי עשירים בעולם מבלה עם החברים שלו, חברתו, אחותו ועמיתים לעבודה.
הדבר הכי מעניין בחייו של זאקרברג הוא כנראה כמה הם רגילים בשביל בן 26 כל כך מסודר כלכלית. מעטים בגיל הזה יימנעו מלמצוא דרכים נוצצות לבזבז הון שמוערך ב-4 מיליארד דולר, אפילו אם רובו על הנייר (זאקרברג אישר שמשך מזומן מסיבוב גיוס הון אחד לפחות בשנים האחרונות). עם זאת, כפי שהתמונות מראות, לא נראה שזאק הגדיל את ההוצאות שלו משמעותית לעומת הימים בהם תכנת את האבטיפוס הראשון של פייסבוק בחדרו במעונות של הרווארד.
אפשר עדיין לראות את זארקברג נועל כפכפים לכל מקום שהוא הולך, ולפעמים זוג נעלי ריצה לא מרשים. המכונית שלו לא תמשוך מבטים באוטוסטרדה של אזור המפרץ. הטעם שלו בברים עממי וסטודנטיאלי.
הבית של זאקרברג צנוע, אפילו משעמם, מלבד העובדה שהוא בשכונת קולג’ טראס שבפאלו אלטו, שנמצאת במיקום נוח, לא רחוק ממטה פייסבוק ומקמפוס אוניברסיטת סטנפורד. לא נראה שהוא אפילו קפץ למכבסה, בהתחשב בכך שהוא לובש חולצות טי אפורות דהויות כמעט זהות יום אחרי יום, אפילו כשזוגתו החיננית פריסיליה צ’אן החליפה שלל תלבושות מסוגננות.
אם אתם מרגישים שזה קצת גס להציץ כל כך מקרוב לחייו של זאקרברג, זכרו שמדובר במנהל שדחף בהדרגה את המידע הפרטי על מאות מיליוני משתמשי פייסבוק אל הספרה הציבורית. פייסבוק הפכה רשימות חברים של אנשים למידע פומבי; היא ביקשה מהם לפרסם את הלייקים ותחומי העניין שלהם או למחוק אותם כליל; היא הסירה את האפשרות להסתיר את תמונות הפרופיל שלהם; פייסבוק אפילו נתנה לכמה אתרים שותפים להשתמש במידע שבפרופילים מבלי לבקש רשות. והרשימה נמשכת.
כל אותו זמן נע זאקרברג בין להתריס לבין להיות נזוף. על כל שתי פיסות מידע אישי שהחברה שלו חמסה, הוא החזיר אחת, בספירה גסה. אבל בשורה התחתונה, פייסבוק קיבלה כמות חסרת תקדים של מידע על מספר חסר תקדים של אנשים.
יש תשתית פילוסופית בבסיס המהלכים הללו. נראה שזאקרברג מאמין ש”תם עידן הפרטיות”; אחרי גל של כרסום בפרטיות בפייסבוק הוא אמר ש”החלטנו שאלו יהיו הנורמות החברתיות עכשיו“.
בסך הכל, מנכ”ל פייסבוק לא נראה מוטרד מדי לגבי הפרטיות שלכם, או שלנו. באותו אופן, אנחנו לא היינו מוטרדים מדי מלעקוב אחריו במשך מספר ימים בוואלי, ומלשתף אתכם בחוויה. תיהנו.
______________________________
ראיין טייט הוא עורך בבלוג רכילות עמק הסיליקון וואליוואג, שם התפרסם הפוסט במקור ברשיון cc-by-nc. תרגום: עידו קינן
זבל מניאק / בן של ערביה בת / אלף / יא חרא בן חרא
שירת טוקבקים זה תמיד מצחיק, לא משנה כמה פעמים ראית כאלה. דובי קננגיסר, קח את זה מכאן:
פרסום ראשון, פרסום שני, פרסום שלישי
ב”אייס” דיווח אלכסנדר כץ (21.7.2010, 7:59, לפי הטיימליין שלו) כי בחדשות ערוץ 2 שידרו ערב לפני כן את נתוני המסחר בבורסה, למרות שלא היה מסחר בגלל ט’ באב. כמה שעות מאוחר יותר, אתר דה-מרקר דיווח בידיעה לא חתומה (21.7.2010, 11:55, לפי הטיימליין שלו) אותו דיווח בדיוק.
זה הנוהג בתקשורת הישראלית, לא לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור לפניך (אייס לא נתן קרדיט ל-nrg מעריב, שפרסם את הסיפור ערב לפני כן). אבל זה לא נגמר בכך: בכתבות באייס ובדה-מרקר הופיע צילומסך זהה, אף שהתמונה בערוץ 2 אינה סטטית (ראו בצילומסך שאני שמרתי, הבדלים בעיגול שמימין לתאריך ובמכוניות על הכביש בשמאל התמונה). שם קובץ התמונה באייס channel2bursa1.jpg, ובדה-מרקר channel2bursa1[1].jpg. נו, באמת.
אייס:
דה-מרקר:
צילומסך שלי:
(תודה, עידן דורפמן).
גָנַבוֹת, זוֹנים והאקדמיה ללשון העברית
פתיחת אתר האינטרנט החדש של האקדמיה ללשון עברית הזכיר לי סיפור אמיתי שקרה לי לפני יותר מ-15 שנים. במקום בו עבדתי אז התעורר ויכוח לשוני בין שני עובדים בעקבות סיפורי הבוקר הלא-קשורים לעבודה בעליל: מה נכון יותר לומר, גָנֶבֵת או גָנַבַה?
ומי אם לא אני, שאוהבת לדחוף את האף כל פעם מחדש, יפתור את התעלומה? אחד-ארבע מהיר אחד על החוגה (כן-כן, הטלפונים האלה שבמקום לחיצות מסובבים קמעה עם כיוון השעון ובחזרה) – והטלפון של האקדמיה ללשון עברית מתקבל ומיד מחוייג בחזרה.
וכך התנהלה השיחה (כשאני מוקפת בלפחות עשרה מחברי לעבודה):
שלום. הגעתי לאקדמיה ללשון עברית? אפשר לשאול שאלה? כי יש לנו ויכוח במשרד מה המילה הנכונה לנקבה של הגנב. האם זה…
“כן-כן. בוודאי. אני המזכירה. עוד רגע בבקשה, בדיוק עבר כאן פרופסור פלוני אלמוני, חכי על הקו”.
…
“שלום, הבנתי שיש לך שאלה?”, השתנה הקול מעברו השני של הקו לאיש חביב שהחליף את האישה החביבה שהיתה שם לפניו.
כן. מה נכון יותר מבחינה לשונית להגיד: גָנֶבֵת או גָנַבַה?
“אהמממ… מעניין… זו באמת סוגייה לא פשוטה… אני חייב לבדוק ולהתייעץ כאן עם הסגל. חכי בבקשה על הקו”.
…
“כן. ובכן, אפשר לאמר גָנֶבֵת מאחר ומדובר במקצוע, על משקל שוטר-שוטרת וגם מותר לאמר גָנַבַה. כמו רופא ורופאה. ויותר מכך, אפשר לאמר אף גָנַבִית, כמו במקצוע ‘רקדנית’. הסיבה לכך שכל האפשרויות הללו נכונות היא בגלל שאין לנו במקורות גנב ממין נקבה ולכן אין מילה ישירה שמתקשרת לכך. זה דומה למקרה שהיה לנו ממש לפני כמה ימים, צלצל אלי אבא לילד בגן ילדים מתל-אביב, שיש לו גננת ממין זכר(!) והילד קורא לו ‘גָנֵן’. הוא רצה לדעת האם הילד צודק. ומאחר והמילה ‘גָנַן’ קיימת במשמעות מקצועית שונה (שאגב, גם לה אין מקבילה בנקבה), ולא היה קיים עד כה גננת לילדים ממין זכר, לא היתה מילה כזו בעברית (ואגב, אנו מקיימים דיון לגבי המילה הזו בשבוע הבא). ואכן, יש מקרים בהם קיים שם שמתאר מקצוע רק עבור אחד המינים כשעלינו מוטלת האחריות לקבוע את השם החדש שיתאר את המקצוע למין השני. דומה הדבר לזוֹנַה ממין זכר. עורכי העיתונים פנו אלינו במטרה לקבל את המילה העברית הנכונה, וחשבנו על השימוש במילה ‘זוֹנֶה’ על משקל מוֹרַה-מוֹרֶה: מוֹרַה-זוֹנַה <--> מוֹרֶה-זוֹנֶה”.
(הערת אגב: נשבעת לכם בהן צדקי שככה בדיוק זה קרה!)
כאן השתררה דממה לשניה, ואז גם הוא הבין את מה שאמר ופרץ בצחוק בלתי נשלט.
אז אני שואלת אתכם, לא עדיף לנהל את התהיות וההצעות בשיחות טלפון שכאלה על פני הקשות סתמיות על מקלדת יחפה, בלי דו-שיח עסיסי ופליטות פה שיעזרו להעביר את יום העבודה עם מצב-רוח נפלא והרבה יותר תקווה?
עדי ברטשניידר היא רעיונאית, חריפה, מנטורית בנשמה ועובדת בתעשיית ההייטק כמעט 30 שנה. לא יודעת מה תעשה כשתהיה גדולה
בהום סנטר אסור לדבר ערבית
ידיעה בידיעות אחרונות (26.7.2010) סיפרה על רנין ג’אבר, שפוטרה מעבודתה כקופאית בהום סנטר, לטענתה כי דיברה עם עמיתות לעבודה בערבית. לדבריה, “[אחת המנהלות] הזמינה אותי למשרד ודרשה שאפסיק לדבר בערבית. אמרתי לה שאני מדברת בערבית בזמני הפנוי עם עובדות ערביות ולא עם הלקוחות, וזה מותר כי גם ערבית היא שפה רשמית. היא אמרה שזה לא מעניין אותה ודרשה שאפסיק. אמרתי לה שזו גזענות”.
בהום סנטר הכחישו. הכחישו שג’אבר פוטרה בגלל הערבית, זאת אומרת. לא הכחישו שהיא ננזפה על שדיברה בערבית: “מבירור ראשוני שנערך, אכן היו חילופי דברים בין מנהלת החנות לבין העובדת בקשר לשיחות פרטיות שקיימה העובדת במהלך העבודה עם חברותיה לעבודה בערבית, אך פיטוריה לא התייחסו כלל ועיקר לכך”. בטח רק קיבלה אזהרה ראשונה בנושא.
עוד מתגאים שם ש”הום סנטר מעסיקה יועץ המתמחה בניהול רב תרבותי, המסייע לעובדים ולמנהלים להתמודד עם ההבדלים בין התרבויות השונות תוך כדי שמירה על כבוד לכל מגזר ומגזר”. מעניין אם היועץ דובר ערבית, ואם מותר לו לדבר ערבית עם העובדים הערבים.
התארחתי ב”פודקאסט זה לחלשים”
בפעם השנייה כבר. נראה לי שמדובר בנפוטיזם.
שומרי המשקל של בריטני מרפי
הנה אני קוראת את הידיעות על מותם של בריטני מרפי ובעלה, סיימון מונג’ק. מרפי היתה כוכבת קולנוע יפהפיה. כשנפטרה היה נוח מאוד לכלי התקשורת בארה”ב לתלות את אשמת מותה בבעלה. הוא כלומניק, הגדירו אותו כלי התקשורת האמריקאיים. תסריטאי מאיכות ירודה ששפר עליו גורלו להינשא לברבורה היפהפיה והמצליחה. הדבר המרכזי שאף אחד לא דיבר עליו אבל עשה את כל תעשיית ההאשמות כלפי הבעל קלה יותר היה המשקל. מונג’ק היה גבר שמן. ולא רק שמן, גם מזיע. וגם יהודי.
לא היה צריך הרבה כדי לרמוז שהבעל הוא המרוויח הגדול ממותה. מאבק הירושה המתוקשר עם אמה של מרפי הספיק כדי להרים גבות. איך הגבר השמן הזה העז להינשא למישהי שנמצאת כל כך הרבה דרגות מעליו בסולם האסתטיקה? ואיך עכשיו הוא מעז לא לוותר על חלקו בחיים המשותפים איתה? הוא ודאי זמם להשתלט על כל רכושה. הוא בטח רצח אותה.
שיהיה ברור, מונג’ק הוא לא תסריטאי-עילית. הוא היה לוזר. בקריירה ההוליוודית שלו הוא היה מעורב רק בפרויקט גדול אחד. אין שום ספק שהנישואין למרפי עשו לו טוב. אין שום ספק שלשניהם היה עניין שהקריירה שלה תשגשג. העניין הוא שמפה ועד להאשים אותו בציניות אינסופית, החל מכך שדחף אותה לעבור עוד ועוד ניתוחים פלסטיים ועד לרצח – אמור להיות מרחק. נראה לי שהמרחק הזה התקצר משמעותית במקרה של מונג’ק רק מכיוון שהוא היה שמן ומיוזע, מה שהפך אותו לדוחה מספיק כדי שיהיה קל להאמין עליו לדברים הכי גרועים. היה גם קל להניח שמרפי בעלת הפרעות האכילה וההתמכרות לניתוחים פלסטיים וסמי ההרגעה שבצידם נכנעה לו. במאזן בין אישה קטנה ורזה לגבר שמן ומזיע, די ברור מי הצד המכניע. הדבר הכי טוב שקרה למונג’ק היה מותו. בדיעבד זה היה גם הדבר הטוב ביותר שקרה למרפי, כי אז מישהו סוף סוף טרח לבדוק את בית המגורים. האם יכול להיות שאילו כולם היו עוזבים לרגע את הפרסונה התקשורתית הדוחה של מונג’ק ועושים מאמץ לבדוק את בית המגורים שלהם ולגלות בו פטריה קטלנית שהרעילה את שניהם לאט אבל בטוח, אפשר היה להציל את חייו?
הפוסט הזה לא קשור ישירות לשומרי משקל. שומרי משקל הם כלי, סימפטום לתופעה. שומרי משקל עוזרים לנו לא להפוך למונג’קים של העולם, הרבה פעמים – כי השוטר הפנימי רשע ואכזרי יותר מכל השוטרים החיצוניים. יש הרבה יופי בתמיכה שהם מספקים. אין לי ספק שהם מקלים על חיינו. השאלה האמיתית היא מי הקשה על חיינו מלכתחילה.
שרון קפלן מוטרדת משאלות קיומיות וסוציולוגית של הצרכנות, וכותבת על נעליים ואופנה בבלוג “נעלולה“, שם התפרסם הפוסט במקור. קפלן כתבה על יחצני אופנה נעלבים בגליון יולי 2010
פעמון הכניסה של דירת הגיקים
אסף שגיא ויוני רוזנשיין החליפו פעמון.
התשאול שלי בשב”כ
ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.
התייצבתי.
הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.
“אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.
הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.
על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.
“לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.
הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”
“תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.
“באיזו עילה?”
“לא יודע. אני סומך עליכם”.
קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.
הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:
“לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.
“לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.
“מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.
“הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.
“כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”
“נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”
“האמת, לא”.
“אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.
קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.
“הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.
“הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.
הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.
המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.
“אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.
“לא ממש”.
“על חיים פרלמן, שמעת?”
“כן”.
“ואיך הוא נפל, גם שמעת?”
“שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.
“אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.
התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.
“מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”
“לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.
“אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.
“אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.
“אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.
הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.
“למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.
“מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.
“אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”
הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.
החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.
קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.
הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”
“למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.
פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.
“רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”
“כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.
“זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”
“איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.
“מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.
“החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.
“אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.
“אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.
הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.
______________________________________________
עידן לנדו הוא בלשן באוניברסיטת בן גוריון וכותב בלוג פוליטי-שמאלי, “לא למות טיפש“, שם התפרסם הפוסט במקור
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
