בזק: כמה עולה חינם, כמה שקלים זה אפס ועוד תהיות צרכניות

הנה מכתב שקיבלתי מבזק על מבצעים שונים, שעורר אצלי צורך עז בתיקון חוק הגנת הצרכן:

מבצעים של בזק

רשת אלחוטית B-NET: […] למצטרפים או משדרגים למהירות 2.5 מגה ומעלה רשת אלחוטית ב-0 ש”ח *
[…]
* […] המבצע […] בהתחייבות להימנות על השירות במשך 24 חודשים.

0 ש”ח זה כשאני מזמין רשת אלחוטית ומקבל אותה בחינם. המבצע הזה הוא לא 0 ש”ח, כי אני מתחייב לשלם לבזק 2434.86 שקל (שהם 101.45 לחודש), שכוללים 24 חודשים אינטרנט 2.5 מגה ו-24 חודשים קו טלפון (בזק החליטה לחייב לקוחות אינטרנט להחזיק קו טלפון גם אם הם לא זקוקים לו; כשמשרד התקשורת הורה לבזק להפסיק זאת, החברה השיקה שירות של אינטרנט לבד, שמחירו, ממש במקרה, שווה בדיוק לזה של אינטרנט + קו טלפון).

אם אני לא רוצה להתחבר לטלפון ולאינטרנט של בזק, אני אשלם על הרשת האלחוטית 19.90 לחודש למשך 24 חודשים, זאת אומרת שמחירה הוא 477.60.

(אגב, בזק שלחה לי מכתב נפרד בו היא מברכת אותי על הצטרפותי לרשת הביתית. אני בתגובה בירכתי אותם, את אבותיהם ואת אבות אבותיהם על זה שהם צירפו אותי לשירות על דעתם בלי שביקשתי, ואחר כך התקשרתי ודרשתי מהם מכתב שבו הם מצהירים שמדובר בטעות שלהם ושאני לא הצטרפתי לשירות ולא חייב להם כסף).

אנטי-וירוס: […] חודש ראשון ב-1.90 ש”ח בלבד **
[…]
** מהחודש השני ואילך, עלות השירות היא 9.90 ש”ח לחודש.

מצטרפים חדשים לשירות יכולים לקבל חודש אחד ב-1.90 ואז להתנתק. אבל אם הם ממשיכים את השירות, זה לא 1.90 ש”ח, אלא הממוצע של המחיר על פני כל תקופת השירות. במתמטית זה נראה ככה:

[9.90(X-1)+1.90]/X

B-GAMES: […] שבועיים ראשונים בחינם! ***
[…]
*** לאחר מכן עלות השירות היא 19.90 ש”ח לחודש.

כנ”ל: אפשר לקבל שבועיים חינם בלי התחייבות, אבל אם מחליטים להירשם לשירות, הנוסחה היא ממוצע המחיר על פני כל תקופת השירות. במתמטית:

19.90(X-0.5)/X

והנה הצעת החוק, שתועבר לרשות להגנת הצרכן ולחבר כנסת פעלתן:

1) אסור להסתיר תנאים וסייגים בכוכבית בתחתית הפרסום. כל התנאים חייבים להופיע לצד המבצעים הרלוונטיים, באותו גודל גופן.

2) אסור לכתוב על שירות/מוצר שהוא חינם או באפס שקלים אם הוא מותנה בתשלום לשירות אחר, בהתחייבות או שהוא אינו באמת חינם. חינם זה כשמקבלים משהו בחינם, בלי שום התחייבות או תשלום אחר. למשל: אינטרנט לשבוע חינם, כשאחרי השבוע אפשר להתנתק ולא לשלם דבר.

3) עבור התחברות לשירות שניתן בחינם מותר לדרוש מהלקוח רק שם, אמצעי יצירת קשר כמו טלפון או אימייל ואמצעי זיהוי חד-ערכי כמו תעודת זהות. הלקוח לא יחוייב לספק אמצעי תשלום כמו מספר כרטיס אשראי, זאת כדי שהחברה לא תשכח לנתקו מהשירות החינמי בתום תקופת החינם, ותתחיל בטעות לחייבו בתשלום על השירות. הדרך היחידה להמשיך את השירות אחרי תום תקופת החינם היא לקבל אישור מפורש מהלקוח.

4) אסור להציג מחיר מיוחד לפרק זמן מסויים, כשבשאר התקופה שבהתחייבות המחיר שונה. המחיר שיוצג יהיה המחיר הממוצע לכל התקופה. כלומר, אין דבר כזה “חודש ראשון בחינם ושלושה חודשים ב-20 שקל לחודש”, אלא “ארבעה חודשים ב-15 שקל לחודש”.

5) חברות שמגייסות לקוחות דרך אתר האינטרנט שלהן חייבות להציג באתר את מחירי כל השירותים לכל סוגי הלקוחות (חדשים וּותיקים) בצורה בולטת ונגישה מכל עמוד מבצע. בניגוד למצב היום, שאין מחיר אלא רק מספר טלפון של מוקד המכירות וטופס להשארת פרטים ליצירת קשר.

פוסט נדיר ובו אני מביע שביעות רצון חלקית מספקי שירות (ונותן הצעות לשיפור)

1) הסיפור עם בזק (סיבוב ראשון, סיבוב שני, סיבוב שלישי, סיבוב רביעי, סיבוב חמישי) הסתיים ב-19/1 במכתב התנצלות (אם כי למרות שבמכתב הם טוענים שמדובר בתקלה חריגה, מירב קריסטל מ-ynet בדקה את העניין וגילתה שמדובר בכשל שחוזר על עצמו), בהחזרת הכסף על השבוע המנותק ובפיצוי של חיבור לאינטרנט לשנה נוספת בתנאי מבצע של לקוחות חדשים, ובנוסף חודש חינם. הצעה לשיפור: האם לקוחות בזק חייבים לעבור כל כך הרבה שיחות עם שירות הלקוחות ואחר כך להתלונן אצל סמנכ”ל הלקוחות הפרטיים תוך רמיזה לתביעה כדי לקבל את מה שממילא מגיע להם? אולי אפשר לקצר את התהליך הזה?

2) בתחילת ינואר קיבלתי קנס כי תו החניה האזורי שלי לא היה בתוקף. חידשתי את התו דרך האתר, שלא הכי עובד בפיירפוקס ולא נגיש לנכים (יש קפצ’ה ויזואלית אבל אין קולית), וקיבלתי את התו עם שליח. אנשים אמרו לי שבנסיבות האלה העירייה תבטל את הקנס, אז ערערתי עליו דרך האתר, שירות שהושק שם לא מזמן, ועכשיו קיבלתי הודעה שהקנס בוטל. כלומר שבפועל זה לא קנס, אלא תזכורת מטרטרת. הצעה לשיפור: לא עדיף לחסוך לשני הצדדים זמן וטרחה לשלוח לי תזכורת בדואר חודש לפני סוף השנה?

3) ביומולדת שלי נזכרתי שמשרד הרישוי החליט בחוכמה לתזמן את תום התוקף של הרשיון ליום ההולדת של המחזיק, כדי שיהיה קל יותר לזכור. הצצתי וגיליתי ששלי הסתיים, אבל משום מה לא קיבלתי תזכורת בדואר לפני כן, כמו שמקובל. במשרד הרישוי אמרו לי שאני יכול לבוא למלא טופס במשרדים שלהם בבני ברק או בפתח תקווה לא קיימת, או לחכות שזה יגיע בדואר. בכל אופן, אחרי כמה ימים אח שלי עדכן שבעיתון דיווחו שהחידושים לא נשלחו בזמן בגלל הבחירות, ושהרשיונות שפגו יוארכו אוטומטית לשלושה חודשים. הצעה לשיפור: אני לא מבין למה לא נותנים להוריד את הטופס באינטרנט ולשלם אותו בבנק, חוץ מהצורך להאכיל את הבירוקרטיה. אז אולי תעלו את זה לאינטרנט?

4) המחשב הנייד התחיל לנתק את עצמו קפריזית מהאינטרנט האלחוטי ימים ספורים לפני אירוע שהצריך מחשב תקין. הלכתי למעבדת מחשבים שאני מכיר רק מזה שאני רואה את השלט שלה כשאני עובר בסביבה. במקום לדפוק לי תיקון בכמה מאות שקלים, כנהוג אצל לא מעט טכנאי מחשבים כשמגיע לקוח לחוץ, מבולבל ולא ממש סגור על הטרמינולוגיה, הטכנאי שלח אותי הביתה להוריד דרייבר ולחזור אליו רק אם זה לא עוזר. גם כשחזרתי לקנות כבל רשת, כי אי אפשר להוריד דרייברים כשהאינטרנט האלחוטי מתנתק, הוא אמר לי שיותר פשוט להוריד את הדרייברים למחשב השולחני ולהעביר אותם ללפטופ עם דיסקונקי. הדרייבר עבד והתקלה תוקנה. הסיפור כולו הסתכם ב-14 השקלים של הכבל, שהתעקשתי לקנות כדי שיהיה בבית. המעבדה היא ETL, שדרות רוטשילד 130 פינת החשמונאים 51, תל אביב, 050.5118000. הצעה לשיפור: אין.

זאת לא הארץ שלי

פוסט של יהונתן זילבר

עכשיו כשתמי ליטני עזבה את “הארץ” ואפילו נמצא לה מחליף, אפשר לפרסם את הדברים הבאים, שהתרחשו לפני למעלה משנה: הימים היו ימי גאות כלכלית, אבל “הארץ” כבר קיצץ בעמודיו כדי לפנות עוד מקום להגיגיו הכלכליים של דה-מרקר, ובוקר אחד התבשרנו שחלק ב’ יופרט וייבלע בתוך חלק א’. אני ראיתי בכך עלבון אישי והתקשרתי קבל עד לבטל את המנוי.

תמיד רציתי לבטל את המנוי. זה נראה לי מאוד אירופי, לבטל את המנוי. זה לא משנה איזה מנוי זה, שמבטלים אותו. החשוב הוא שאתה מתקשר בכעס ובתחושה שהצדק וההיסטוריה עומדים לימינך ודורש שאת המנוי – את המנוי יבטלו בזה הרגע! מרוב שפעת האירופיות שחשתי אפילו מצאתי לנכון להעיר לעד שלי, “אתה תראה, עכשיו יטרטרו אותי לאיזה ‘מנהל משמרת’ צוציק שמענדריק ואנחנו לא נראה את הסוף של זה”.

“צריך לחזור אליך מנהל משמרת”, אמרה הטלפנית, שלא התרשמה מהאירופיות החדשה שלי – היא בטח דיברה עם חמישים ייקים אמיתיים רק באותו היום. הנחתי את השפופרת וחיכיתי למנהל משמרת.

התקשרה תמי ליטני.

היה לנו רגע של התרשמות: אני התרשמתי מכך שסגנית עורך העיתון מתקשרת למנויים, והיא התרשמה מכך שמנויים יודעים מי היא סגנית עורך העיתון. היא דיברה על ליבי: היא אמרה שהעיתון הופך מודרני ומחדש את דפיו. אני אמרתי, והרגשתי איך התרשמותי מוהלת את הכעס, שלהוסיף לעיתון איורים גדולים במקום עוד פסקה או שניים של טקסט הופך את העיתון למעניין – עבור קוראי מעריב. היא אמרה שאיחוד חלק ב’ עם חלק א’ אינו צעד משמעותי; אני אמרתי שההפרדה בין עמודי המאמרים לחדשות היא מאבני היסוד שעליהם עומד הבנין המפואר של “הארץ”, ושהעורך דוד לנדאו אינו ראוי לפיקדון הגדול שהונח בידיו. ובעיקר הפריע לי החסד שתמי ליטני עשתה עימי: להתקשר למנוי ולהקשיב לטענותיו? להקשיב למנויים נשמע לי פחות “הארץ” מכל דבר אחר שקרה לעיתון. הזכרתי לה שגרשום שוקן היה אומר שמי שמבטל את המנוי אינו ראוי להיות מנוי. היא הסבירה לי בעדינות ובסבלנות שאין אנו חיים ב-1957. זה היה יפה מצידה באופן יוצא מן הכלל וחשבתי שראוי להזכיר את זה, גם אם בסופו של דבר יוצא שהיא זו ששיכנעה אותי שאני ו”הארץ” כבר לא.


יהונתן זילבר עורך את mako גברים וכותב את הבלוג Quotendquote


בזק נגד עידוק, סיבוב חמישי

תקציר הפרקים הקודמים: סיבוב ראשון, סיבוב שני, סיבוב שלישי, סיבוב רביעי

אחרי שהבנתי שבזק לא פונה אלי מיוזמתה להסדיר את הסיפור (למשל, התנצלות; למשל, החזר כספי על השבוע המנותק; למשל, פיצוי על הטרטור), התקשרתי לשירות הלקוחות. שם נפנפו אותי ב”זה בטיפול, אתה לא צריך להתקשר”.

ואז ג’וני שלח לי את הכתבה הזאת, שמתואר בה סיפור דומה לשלי (רק ששם זה ניתוק של יומיים, ואצלי שבוע). הסוף שמח: בית המשפט קבע (ת”ק 08-09-271) שהחסינות שחוק התקשורת מעניק לבזק לא חלה במקרה שהחברה התרשלה במתן השירות, ציטט פסק דין אחר שקבע שאפשר לחייב את בזק בפיצוי מכוח דיני חוזים, שחלים על חוזה השירות בינה לבין הלקוח, וגזר על בזק לפצות את התובע ב-4000 שקלים. אמנם מדובר בתביעות קטנות אז הפסיקה לא תקדימית, אבל היא ודאי תסייע אם אגיש תביעה קטנה נגד בזק.

באתר של בזק יש עמוד ליצירת קשר עם חברי ההנהלה. שלחתי דרכו את השתלשלות העניינים, בצירוף לינק לכתבה הנ”ל, לאחראי הלקוחות הפרטיים איתמר הראל.

אמשיך לעדכן.

בזק נגד עידוק, סיבוב רביעי

תקציר הפרקים הקודמים: סיבוב ראשון, סיבוב שני, סיבוב שלישי

קיבלתי היום מכתב מבזק. ציפיתי למכתב הזה – אחרי שהייתי מנותק מהאינטרנט והטלפון למשך שבוע, הם מתנצלים ומבקשים לפצות אותי על הימים בהם לא קיבלתי שירות ועל עוגמת הנפש.

אבל זה לא מה שהיה במכתב. המכתב שהגיע היום מברך אותי על “הצטרפות ל-BNET – הרשת הביתית” ומפרט את תנאי הההצטרפות.

אלא שאני מעולם לא הצטרפתי לרשת הביתית.

עדכונים נוספים, אני מתאר לעצמי, עוד יבואו.

בזק נגד עידוק, סיבוב שלישי

תקציר הפרקים הקודמים: סיבוב ראשון, סיבוב שני

שני טכנאים של בזק הגיעו, בדקו קצת בפנים, בדקו קצת בחוץ, אמרו שהבעיה היא בכבל ושבזק יטפלו בזה היום ושאני לא צריך לחכות בבית.

התקשרתי למוקד התמיכה הטכנית, אמרו לי שזה בטח יטופל היום אולי לא יודעים נדבר איתך אחר כך.

המוקדנית אכן התקשרה אחר כך, בדקה אם יש לי אינטרנט (לא) ואם הטלפון בבית עובד (לא), ואז אמרה שהיום כבר מאוחר, אז יתקנו את זה מחר.

אם לתמצת את זה למסר קצר שבזק מנסה להעביר לי, זה יהיה משהו כמו “נראה לנו סביר לגמרי שאתה כלקוח שלנו תהיה מנותק לסירוגין מהטלפון ומהאינטרנט למשך שבוע”.

מעוּדד מנצחון בחזית אחרת (בנק הפועלים הבין שאני הולך לתבוע אותו ולנצח, אז הוא החליט לפצות אותי על העמלה שאני שילמתי וגם על זו שבעלת הבית שלי שילמה אחרי שהצ’ק חזר באשמת הבנק), אני תוהה אם יש לי עילה לתביעה קטנה נגד בזק, נגיד על האינטרנט-קפה של אתמול והאינטרנט הסלולרי של היום ועוגמת נפש (עוגמת נפש היא הרישום כוזב במסמכי תאגיד של התביעות הקטנות), ואולי תלונה למשרד התקשורת. מה אתם מייעצים?

(אה, ותעבירו את הפוסט הזה לכל החברים שלכם וספרו עליו לאלגוריתם של גוגל. הפרסום באינטרנט עובד).

בזק נגד עידוק, סיבוב שני

אחרי יומיים מנותקים, ביום שישי אחרי הצהריים האינטרנט עבד. היום בבוקר הוא כבר לא היה עמנו.

התקשרתי וסיפרתי לתומך הטכני החף מפשע של בזק את כל השתלשלות הסיפור, והוא הסביר לי:
“הטכנאי הגיע ביום שישי והתקשר אליך, אבל לא היית זמין. הוא אמר שהוא צריך להיכנס לבית כדי לבדוק את התקלה”.

פלאשבק לשבוע שעבר: ביום רביעי התקשרתי לדווח שאין אינטרנט וטלפון. אמרו שישלחו טכנאי אבל לא ידעו להגיד מתי. ביום חמישי התקשרתי פעמיים והבטיחו שהטכנאי יגיע “היום”. הוא לא הגיע.

בשישי בבוקר התקשרתי ואמרתי שלא הגיע טכנאי. אמרו לי “נכון, אבל הוא מגיע לטפל בתקלה מבחוץ, זה לא שהיית צריך לחכות לו”. אמרתי שאם הטכנאי לא מגיע באותו יום, שלוש נקודות מאיימות. אמרו לי שהוא יטפל בתקלה מבחוץ, ולא צריך לחכות לו.

\פלאשבק. חזרה לשיחה עם התומך היום:
התומך: “הטכנאי הגיע ביום שישי והתקשר אליך, אבל לא היית זמין. הוא אמר שהוא צריך להיכנס לבית כדי לבדוק את התקלה”.
אני: “אני לא זוכר שהיתה לי שיחה שלא נענתה. אבל בכל מקרה, אמרו לי שאני לא צריך לחכות לו”.
התומך: “אבל אתה צריך להיות זמין במספר הנייד שנתת”.
אני: “ואם הייתי זמין במספר הזה, אבל הייתי אצל ההורים שלי ברחובות?”

קאט להסבר צרכני: אם בזק קובעים לי הגעה של טכנאי לדירה, הם יכולים לתת טווח של עד שעתיים, ואם הוא מאחר או לא מגיע הם צריכים לשלם לי פיצוי לפי החוק החדש. אם הם לא קובעים איתי הגעה של טכנאי לדירה, אין להם מחוייבות לזמן הגעה (לדוגמה, הם יכולים להבטיח לי שהטכנאי יגיע ביום חמישי ולא לעמוד בהבטחה, כפי שהם אכן עשו). אז מה הם עושים? לא קובעים שעה, אבל אומרים שאני צריך להיות “זמין”.

הטכנאי אמור להגיע מחר בין 12:30 ל-14:30. אחר כך בזק יצטרכו לפצות אותי על הימים שלא היו לי אינטרנט וטלפון, ולשכנע אותי שכדאי לחדש את החוזה איתם בתום תקופת ההתחייבות, שבצירוף מקרים משמח מסתיימת בעוד שלושה שבועות.

* הציטוטים פה לא אחד לאחד, אבל נאמנים למקור, ויש לי הקלטות. כך שאם מישהו מבזק מגיע במקרה להגיב פה הוא מוזמן לדלג על ההכחשות ישר לשלב ההתנצלות.

מדיניות החזרת מוצרים: הצעה קטנה לשיפור

יש חוק שמחייב בתי עסק לציין במקום בולט את מדיניות החזרת המוצרים שלהם; אם אין שלט כזה, ברירת המחדל היא החזרת הכסף, באותה דרך בה שולם (מזומן, צ’ק, אשראי), אם המוצר מוחזר בזמן סביר. שר התמ”ת אלי ישי אמור להתקין תקנות שמגדירות אילו מוצרים אפשר להחזיר ובאילו תנאים (למשל, לא הגיוני לאפשר להחזיר חלב אחרי שבועיים מיום הקנייה), אבל הוא טרם התפנה לעשות כן, כפי שהסביר היום ח”כ גלעד ארדן בתוכנית (האיומה ברובה) של יעל דן בגל”צ.

ההצעה שלי נוגעת לבעית ההוכחה. כפי שהסביר בתוכנית נציג המועצה לצרכנות, אם צרכן מבקש להחזיר מוצר בבית עסק שלא פירט את מדיניות ההחזרה ונתקל בסירוב, הוא צריך להוכיח בבית המשפט שאכן לא היה פירוט כזה. בית העסק יכול להציב פירוט בדיעבד ולטעון שהוא היה שם תמיד. נציג המועצה לצרכנות הציע לצלם את בית העסק בצורה שתוכיח שלא היה שלט, פתרון בלתי מעשי (בעל עסק רשאי למנוע צילום בתחום העסק שלו; צילום שבו אין שלט לא מוכיח שאין שלט כזה).

הצעתי: לחייב בחוק שכל קבלה שהעסק מנפיק תכיל בתוכה את מדיניות ההחזרה, בסעיפים קצרים וחד-משמעיים. קבלה שאין בה פירוט כזה תהווה הצהרה של בית העסק שאין לו מדיניות החזרה, והוא פועל לפי מדיניות ברירת המחדל שבחוק.

עותק של ההצעה נשלח לח”כ ארדן.

סלולרי ב-0 שקל על כל קנייה ב-10,000 שקל

קומוניקט של הום סנטר:

מבצע ענק ברשת הום סנטר:
מכשיר סלולר ב-0 ₪

רשת הום סנטר יוצאת במבצע סלולרי חסר תקדים:
מכשיר סלולרי באפס ₪.

קונים מכשיר סלולרי בכל סכום שהוא, ומקבלים את כל הכסף חזרה בכרטיס מוטען למימוש סכום הקנייה בכל הרשתות המשתתפות במבצע, ביניהן: הום סנטר, זר פור יו, ביתילי, בסט ביי, טויס אר אס, סליו.

ניתן למימוש עד 10% הנחה בכל קנייה.

לדוגמא: לקוח שרכש מכשיר בשווי 1,000 ₪, זכאי לקבל כרטיס מוטען בשווי 1,000 ₪. ניתן לממש את ה-1,000 ₪ בכל הרשתות המשתתפות. כל פעם בסכום של עד 10% בכל קניה. לקוח שרכש בטויס אר אס ב-800 ₪, יקבל הנחה בשווי 80 ₪ שיופחת מהכרטיס וכך הלאה…

במילים פחות יחצניות: כדי לקבל חזרה את ה-1000 שקל שהוצאתם על המכשיר, תצטרכו לעשות קניות ב-10,000 שקל ב-11,000 שקל, 10,000 הקניות בחנויות השונות ועוד 1000 שקל על הסלולרי (תודה למגיב אלירם שתיקן).

במילים פחות יחצניות: כדי לקבל “סלולר ב-0 שקלים”, אתם צריכים להוציא 10,000 שקל (1000 על הסלולרי, 10,000 שקל על הקניות הנלוות והחזר של 1000 שקל בהנחות).

ספיישל היום: וה פאן קולו

בסוף השבוע חגגתי את יום ההולדת השלושים (שלי). הלכנו, המשפחה המצומצמת, למסעדת “פרונטו” בנחמני בתל-אביב. מסעדה יוקרתית. זכתה בפרס נשיא איטליה! מנה ראשונה, מנה שניה, קינוח, בקבוק יין. סודה. ידענו שאנחנו הולכים לשלם על זה, אבל לשמחה מאורגנת יש מחיר.

האוכל היה מדהים++, לעזאזל. השירות היה לעניין. האווירה היתה טובה. ואז הגיע החשבון, ובתחתיתו מפרט: “חמש כפול חמש = 25 ₪ – קוּפֶּרְטוֹ”. לשאלתנו, הסבירה אחת המלצריות ש”קופרטו” זה תשלום, מעין דמי שימוש, עבור סלסלת הלחם, המפה, הסכו”ם, השולחן. מצליח מצליח, לא מצליח לא מצליח.

אבל אנחנו אנשים פשוטים. אנחנו לא יודעים איטלקית ולא הזמנו קופרטו. בן רגע, כאילו מתוך האדמה, צץ בעל המסעדה – גבירותי ורבותי, אני מציג בפניכם את רפי אדר. כוכב זמר ישראלי מהסבנטיז, ממושקף בסגנון רני רהב, שיער בעיצוב מקליש, אדם גבוה, חזק, סומק איטלקי, מבטא ישראלי, והיד שלו – איכשהו – מצאה את דרכה אל הכתף שלי באחיזת אח-שלי-יהיה-בסדר.

הרגשתי בטוח. בעל המסעדה! יש בעיה – הבעלים מופיע. הרגשתי שעושים לי חו”ל. איטליה. הבנתי למה כל ישראל נוסעים לטוסקנה, ומשהו בלבי אמר לי שגם למוסוליני היתה אמא שאהבה אותו. אין על האיטלקים. איזה עם. אדר התכופף מעט וחצי-שאל בחצי-נימוס: “כן, מה הבעיה?” הסברתי שהזמנו מנות יקרות (100, 120 ₪ למנה), והודעתי שנראה לי קצת מוזר לבקש תשלום על מפת השולחן, או לגבות דמי-מזלג.

“פה זה כמו בשיפודיה”

“קופרטו”, חירחר אדר בחדווה סיציליאנית, “זה תשלום שנהוג באיטליה, זה נהוג. על המפה, על השולחן, ואני מכין פה לחמים מיוחדים”. בשלב הזה ניערתי את יד הנגרים שלו מעל הכתף שלי (הייתי צריך לגבות דמי-כתף) ואמרתי שאיטליה לא איטליה, אני את המשכורת שלי מרוויח בשקלים, משלם בשקלים למוסדות המס (שהופצצו בשנות הארבעים, מיינד יוּ, על ידי מפציצים איטלקיים) ובשורה התחתונה – פשוט לא הזמנתי שום קופרטו.

אדר לא ויתר, והחליט להמשיל משל: “כשאתה הולך לשיפודיה”, אמר לי רפי אדר בפנים חתומות, “אתה הולך לשיפודיה – ומחוייב להזמין סלטים. זה בדיוק אותו דבר”. ניסיתי להסביר לו ש-א) לא הלכתי לשיפודיה; ב) אני לא נכנס למקומות שגובים דמי-סלט; ו-ג) חמישה אנשים בשיפודיה יוצאים עם חשבון של 200 ₪, מחיר המקביל למחירה של מנה עיקרית במסעדת קופרטו פרונטו.

גם הודעתי לו שאני עצמי גובה תשלום המכונה “דמי סינסנטי”. מה זה דמי סינסנטי? זה תשלום מסורתי שאני גובה מבעלי מסעדות בארץ, באיטליה ובסינסנטי, מעין דמי-נוכחות עבור נוכחותי במסעדה. מדובר בתשלום של 125 ₪, שביקשתי שינכה מהחשבון.

בשלב הזה רפי התחיל לזייף, והרים את קולו; חשבון חדש נחת על השולחן (בלי קופרטו), התשלום בוצע; החלפנו עוד כמה משפטים וכשהשבתי הוא הפנה לי את הגב והלך, ושאג במה שהיה, כדברי אבידן, אחד מן הטובים בחירחוריו: “אתם בין היחידים שמתלוננים על זה! אל תבואו לפה יותר!”.

אני מתכוון להיעתר לבקשתו.

← לדף הקודםלדף הבא →